פסקי דין על רביע עאסלה | פסקי דין על סעיד גדבאן | פסקי דין על זאהי גדבאן | פסקי דין על עירית שפרעם |

50726-10/10 א     24/03/2015




א 50726-10/10 רביע עאסלה נ' סעיד גדבאן, זאהי גדבאן, עירית שפרעם








בית משפט השלום בעכו



ת"א 50726-10-10 עאסלה נ' גדבאן ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
ג'מיל נאסר


תובע

רביע עאסלה


נגד

נתבעים
1.סעיד גדבאן

2.זאהי גדבאן

3.עירית שפרעם



פסק - דין


1.
בפני
עתירה למתן פס"ד הצהרתי לפיו, התובע (להלן: "התובע" או "רביע")
אינו חב בתשלום חוב ארנונה לנתבעת מספר 3, עיריית שפרעם (להלן: "העיריה"), שהוטל על עסק בשם "שווארמה האחים" בעיר שפרעם, בתקופה הרלבנטית לתביעה, וכי יש להטילו על שני אחיו של התובע, הנתבעים מספר 1 -2, סעיד וזאהי עאסלה (להלן: "סעיד" או "זאהי", בהתאמה. שניהם ביחד יכונו להלן: "הנתבעים").

2.
הצדדים הגיעו להסכמה לפיה אין טענה כלפי העירייה לעניין קרן חוב הארנונה (תוך שמירת זכותם להעלות טענה לעניין תוספת ריבית והצמדה). ועוד הוסכם כי ההליך יתנהל בין התובע לנתבעים בלבד, ואילו העירייה תסכים להמתין בעניין גביית החוב עד להכרעה סופית במחלוקת בין התובע לנתבעים, ב

פסק דין
סופי ועד אז ותהיה פטורה מהתייצבות לדיונים.

3.
בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התביעה העידו שני עדים: התובע בעצמו ובעל הנכס ששימש את העסק בתקופה הרלבנטית, מר עמאשה עמרו (להלן: "עמרו"). מטעם ההגנה, העידו ארבעה עדים: רוה"ח אוסאמה חסן, עו"ד רוסתום גדבאן, והנתבעים סעיד וזאהי בעצמם. הוגשו סיכומים בכתב והתיק הובא בפני
לצורך הכרעה.

4.
בתביעה נטען כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה היו הנתבעים הבעלים ו/או המחזיקים ו/או המנהלים בפועל של עסק מזון בשם "שווארמת האחים" בעיר שפרעם (להלן: "העסק"); ביום 1.5.94 שכרו הנתבעים נכס בשפרעם מבעליו, מר עומר עבד עמשה, לצורך פתיחת העסק; במועד ההשכרה, חתמו הנתבעים על תצהיר כוזב בשם התובע לפיו התובע הוא ששכר את הנכס מבעליו, דבר שלא היה ולא נברא; במועד שכירת הנכס, היה התובע תלמיד בבי"ס תיכון בכפר עראבה; הנתבעים הם ששכרו את העסק וניהלו אותו, ורשמו את העסק על שם התובע למרות שלא היה לתובע זכות כלשהי בעסק; הנתבעים הם אלו ששילמו את כל הוצאות העסק (ובין היתר, מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, ודמי השכירות), והתובע מעולם לא שילם אגורה אחת בקשר להוצאות העסק; התובע לא ידע בעבר כי העסק נפתח על שמו, וכשנודע לו הדבר, ביקש מהנתבעים להעביר את העסק על שם אחר, ולסגור את תיק העסק הפתוח על שם התובע ברשויות המס. הנתבעים נעתרו לבקשת התובע, והמשיכו לנהל את העסק בשם אחר; לפני מספר חודשים, הופתע התובע לגלות כי העירייה הטילה עיקול בחשבון הבנק שלו בשל חוב ארנונה של הנתבעים הנובע מהעסק; התובע פנה למשרדי העירייה, ואחרי שהעלה את טענותיו בפני
ה, סירבה העירייה להסב את החוב על שם הנתבעים; התובע פנה לנתבעים אחיו, בבקשה לסלק את חוב הארנונה לעירייה, אך אם לא נענו לבקשותיו; סכום החוב לעירייה עומד על סכום העולה על סך של 50,000 ₪, ואין ביכולתו של התובע לסלקו; התובע אינו חייב לשלם לעירייה סכום כלשהו, ובמידה והיא זכאית לתשלום ארנונה עבור העסק, הרי הנתבעים הם שחייבים לסלק את החוב.

5.
העירייה הכחישה את טענות התובע וטענה כי יש לדחות את התביעה נגדה. נטען כי התובע עצמו הגיש ביום 28.5.10 הצהרה לעירייה, ובה הוא מודה כי שכר את הנכס מבעליו, הצהרה אשר אושרה גם ע"י בעל הנכס. בנוסף, התובע בעצמו לאחר קבלת התראות מהעירייה בגין החוב, פנה לעירייה אישית והגיש בכתב ידו בקשה להנחה או הפחתת הריבית, בקשה אשר נדחתה ע"י העירייה, ועל כן, אין מקום, ובשלב הזה, להעלות את הטענה שלא החזיק בנכס; מאחר וטענות התובע הינן בדבר אי החזקה בנכס ו/או בדבר טיב האחזקה ו/או זהות המחזיק, הרי שהסמכות לדון בסוגיות אלה הן למנהל הארנונה ולוועדת הערר. משלא פעל התובע למיצוי זכויותיו כנישום בדרך של השגה, ערר, וערעור מינהלי, דין תביעתו להידחות על הסף; עולה כי מדובר בסכסוך אזרחי בין אחים בשאלה על מי מוטלת החובה לשלם לעירייה את חוב הארנונה שהוטל כדין ע"י העירייה בגין השימוש והחזקה בנכס, ולא הועלתה כל טענה נגד החוב ו/או נגד העירייה כלל.

6.
הנתבעים הכחישו בהגנתם את עיקר טענות התובע. נטען כי בשנת 1994 החליטו בני המשפחה לשכור נכס לצורך הקמת עסק, כאשר סוכם כי התובע יהיה הבעלים הרשום של העסק אצל רשויות המס, וכי הוא זה שישכור את הנכס המושכר מבעליו; הנתבעים ביחד עם התובע ואחיהם, ניהלו את העסק עד שנת 1996, ואז עזבו הנתבעים את העסק, וכל הניהול עבר לתובע אשר המשיך לנהלו עד שנת 1999; הנתבעים מכחישים את טענת הקטינות וטוענים כי בתקופה הרלבנטית הפך התובע לבגיר (מלאו לו 18 שנים); בדין סירבה העירייה לבקשת התובע להסב את חוב הארנונה על שם הנתבעים, שכן התובע הוא זה שהיה הבעלים של העסק; הנתבעים מודים כי התובע פנה אליהם בעניין החוב לעירייה, אך טוענים כי מדובר היה בפני
ה לסיוע בסילוק החוב ולא כדי שהנתבעים יסלקו את החוב לעירייה בעצמם, אשר אם קיים כזה חוב, הוא מוטל על התובע.


עד כאן פירוט טענות הצדדים.

7.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכל החומר הקיים בתיק ביהמ"ש, נחה דעתי לקבל את התביעה בחלקה. להלן נימוקיי:

א.
אין חולק כי בתקופה שבין 05/94 -05/99, פעל העסק נשוא התביעה, תחת מספר עוסק מורשה שהינו מספר תעודת זהות של התובע, כך שמבחינה פורמאלית, היה העסק בבעלותו הבלעדית של התובע (ראו: בין היתר, אישור רו"ח אוסאמה חסן מיום 8.11.10 צורף כנספח לכתב הגנת הנתבעים, וכן הצהרה בדבר סגירת עסק מיום 30.5.01 ודוח ביקורת חוץ מיום 9.3.99 מוצגים נ/1- נ/2). בהקשר לזאת יצוין כי התובע טען בס' 10 לכתב תביעתו כי לאחר שנודע לו בדיעבד שהעסק נרשם על שמו ע"י מי מהנתבעים ללא ידיעתו (ללא שפירט כלל מתי נודע לו לראשונה על הרישום הכוזב לכאורה, כנטען), הוא פנה לנתבעים בבקשה להסב את רישום העסק על שם אחר, והם נעתרו לו והמשיכו לנהל את העסק בשם אחר, אך מדובר בטענה בעלמא, ללא שפורטה זהות האחר, וללא שגובתה בראיה כלשהי ע"י התובע, מה גם והינה סותרת את תוכנו של אישור רו"ח אוסמה ואת מוצגים נ/1- נ/2 כאמור, שלא נסתרו במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש.

ב.
לאור ההסכמה כאמור בסעיף 2 לעיל, והעובדה כי הצדדים לא העלו כל טענה לגבי עצם קיומו של חוב הארנונה ביחס למושכר ששימש את העסק בתקופה הרלבנטית ו/או לגבי התחשיב העומד בבסיסו, ו/או לגבי שיעור החוב בערכי קרן לרבות תוספת ריבית ו/או הצמדה, הרי שאין חולק כי נכון ליום 13.5.09 עמדה יתרת חוב הארנונה ביחס לנכס שנשכר לצרכי ניהול ותפעול העסק ע"ס 55,209.50 ₪ (ראו: המסמך שכותרתו "דרישה לתשלום" מיום 13.5.09, צורף כנספח בלתי מסומן לכתב הגנת העירייה). אלא שהצדדים חלוקים מי היה/היו, במועדים הרלבנטיים לתביעה
הבעלים ו/או המחזיקים בפועל בנכס ששימש לתפעול העסק (במובחן מהרישום הפורמאלי של העסק ע"ש התובע), וכפועל יוצא מכך, על מי שיש להטיל את חוב הארנונה כלפי העירייה (כולו ו/או חלקו)- על התובע ו/או על מי מהנתבעים ביחד ו/או לחוד.

ג.
התובע טוען כי במועד השכרת הנכס מבעליו (1.5.94) ופתיחת העסק תחת מספר עוסק מורשה שלו היה עדיין תלמיד בבית הספר. לתמיכה בטענתו, צירף לתצהיר עדותו הראשית מסמך הנחזה כעותק מאישור חתום ע"י ביה"ס תיכון עראבה מיום 9.2.10, לפיו התובע סיים את לימודיו בביה"ס התיכון (כיתה י"ב) בשנת הלימודים 93/94, שהסתיימה ביום 20.6.94. מנגד מעלים הנתבעים ספקות לגבי אותנטיות המסמך, ונסיבות הינתנו לתובע, וטוענים כי התובע הפסיק את לימודיו מספר שנים קודם לכן, וכתמיכה בטענתם צירפו אישור בי"ס מקיף "אבן ח'לדון" מיום 12.2.14, לפיו התובע סיים את לימודיו בביה"ס בכיתה ט' בשנה"ל 90/91. במהלך חקירתו הנגדית חזר התובע על גרסתו לפיה סיים 12 שנות לימוד (פ' עמ' 9 ש' 18) וכשנשאל האם בידיו תעודת גמר התומכת בגרסתו השיב כי התעודה
אצל עורך דינו ביחד עם אישור ביה"ס (פ' עמ' 9 ש' 21-22), אולם מתברר כי למרות הטענה כי יש בנמצא תעודה כזו בהישג ידו של התובע נמנע התובע מהצגת העתק ממנה במסגרת ההליך, ללא שניתן לכך הסבר מניח את הדעת, בלשון המעטה "יש לי תעודה שמוכיחה שסיימתי 12 שנות לימוד. לא ביקשו ממני את תעודת הגמר. אני לא שמרתי את התעודה", פ' עמ' 9 ש' 24-25). איני סבור כי יש צורך להכריע במחלוקת זו, ובעיקר שעורכי האישורים הנ"ל לא הגישו תצהירים, לא זומנו לעדות ולא ניתנה לב"כ הצדדים ההזדמנות לחקרם.

ד.
השאלה העובדתית הרלבנטית, לטעמי, אינה האם הבעלות על העסק נרשמה על שם התובע בעודו תלמיד תיכון אלא האם הבעלות על העסק נרשמה על שם התובע בעודו קטין, זאת מאחר ועפ"י סעיף 4 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, תשכ"ב -1962, פעולה משפטית של קטין (דוגמת הקמת עסק) טעונה הסכמת נציגו, שהם בנסיבות העניין הוריו של התובע. הנתבעים טוענים כי הבעלות על העסק נרשמה על שם התובע לאחר שמלאו לתובע 18 שנים, ואילו הנתבע טוען כי הבעלות על העסק נרשמה על שמו בהיותו קטין. בעניין זה, הנטל על התובע להוכיח את גילו במועד הקמת העסק, ואת היותו קטין במועד הנטען, אולם בנטל זה התובע לא עמד. התובע נמנע מלציין בכתבי טענותיו את מועד הולדתו המדויק וכן נמנע מלצרף
העתק מתעודת הזהות שלו, למרות שהנ"ל ודאי מצויים בידיעתו ו/או בשליטתו, ומכאן מתבקשת המסקנה, כי בהעדר הסבר מניח את הדעת לכך, מחדל זה יש לזקוף לחובת התובע, וניתן להניח כי אם היה נוקב במועד לידתו המדויק ו/או מציג את העתק מתעודת הזהות שלו, היה הדבר פוגע בגרסתו, ותומך בגרסת הנתבעים.

תימוכין לכך, הם דברים שנרשמו בעניין זה בפרוטוקול במהלך חקירתו הנגדית של התובע בביהמ"ש, כאשר גם במסגרת עדותו בפני
ביהמ"ש נמנע התובע מלציין את תאריך הולדתו
(פ' עמ' 10 ש' 5-6):


"ש. אתה מסכים איתי שבעת פתיחת העסק היית מעל גיל 18?


ת. אני לא זוכר מתי פתחו את העסק או מה עשו בדיוק
".


עוד חזר התובע על גרסתו בתשובותיו לשאלות ביהמ"ש לפיהן אינו זוכר באיזה גיל היה במועד הקמת העסק אך הבהיר לראשונה כי כוונתו בשימוש במילה "קטין" הינה ש"אינו מבין כלום" ולא כי היה קטין במועד פתיחת העסק (פ' עמ' 10 ש' 22-25).

הצדדים חלוקים לגבי חתימת התובע על הסכם השכירות. מעיון בהסכם עולה כי בתחילה צוינו זהות השוכר ומספר תעודת הזהות של "עאסלה נזיה", אחד מאחי הצדדים, אולם, כפי הנראה, לקראת מועד חתימת ההסכם (8.4.94) נעשה תיקון בכתב יד על גבי טיוטת ההסכם והוסבו פרטי השוכר כפי פרטיו המזהים של התובע.

במהלך עדותו בביהמ"ש הוצג בפני
התובע הסכם השכירות והוא הכחיש את חתימתו על ההסכם ו/או את חתימתו על ההסכם בפני
עו"ד גדבאן, כמצוין בדף 3 להסכם (פ' עמ' 12 ש' 14-20). לעומת זאת, במהלך חקירתו הראשית של עמרו (בעל הנכס), הוא אישר כי מי שפנה אליו להשכיר את הנכס, עמו סוכם גובה דמי השכירות, ומי ששילם את דמי השכירות בגין ששת החודשים הראשונים של תקופת השכירות היה סעיד (פ' עמ' 14 ש' 7-12, עמ' 16 ש' 8-11). עוד אישר עמרו בחקירתו הראשית כי מי שבחר את עורך הדין לצורך עריכת ההסכם היה סעיד, וכי במועד החתימה על ההסכם נכחו שלושה: עמרו, סעיד, ואח של הנתבעים שלא נקב בשמו (פ' עמ' 14 ש' 29-30), ואולם בחקירתו הנגדית אישר עמרו כי למיטב זכרונו היה זה רביע (פ' עמ' 16 ש' 20-21).

גם עו"ד גדבאן, אישר במהלך חקירתו הראשית כי התובע הופיע בפני
ו אישית וחתם על הסכם השכירות בפני
ו ביחד עם עמרו בעל הנכס (פ' עמ' 18 ש' 31-32). במהלך חקירתו הנגדית, העיד עו"ד גדבאן כי מועד החתימה על ההסכם היה 8.9.94 במשרדו בכפר מזרע (פ' עמ' 19 ש' 7-8), וכי שני הצדדים החתומים על ההסכם היו בפני
ו, והוא אינו זוכר אם היו אנשים נוספים שהרי מדובר במסמך לפני 20 שנה (פ' עמ' 19 ש' 9-12). עוד העיד עו"ד גדבאן כי התיקון בפרטי השוכר נעשה בכתב ידו (פ' עמ' 19 ש' 24-25). סיכומו של דבר, במהלך חקירתו הנגדית של עו"ד גדבאן לא נסתרה עדותו כי הסכם השכירות נחתם ע"י התובע בפני
ו, במועד הנקוב עליו.

במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה, נוטה אני לקבל את גרסת הנתבעים שנתמכה בעדויות בעל הנכס עמרו ועו"ד גדבאן שהסכם השכירות נחתם בפני
ו ואומת בחתימת ידו. תימוכין למסקנה זו, היא העובדה כי התובע אישר כי חתם על המסמכים לפתיחת חשבון הבנק של העסק בבנק ערבי בשפרעם בלווי הנתבעים (פ' עמ' 10 ש' 14-15), על השיקים של העסק שהונפקו על שמו (פ' עמ' 12 ש' 12-13), וכי העסק התנהל פורמאלית על שמו ברשויות המס במשך כל התקופה הרלבנטית לתביעה כאמור, פעולות מהותיות המעידות על שיתוף פעולה מצדו לצורך הקמה וניהול העסק.

ה.
יחד עם זאת, עולה מחומר הראיות כי למרות הרישום הפורמאלי של העסק על שם התובע במשך כל התקופה הרלבנטית לתביעה, הרי שבשלב הראשוני של העסק, שתחילתו במועד פתיחת העסק (05/94) ועד מועד עזיבת הנתבעים את העסק, היו הנתבעים הבעלים ו/או המחזיקים בפועל של העסק ולא התובע בעצמו. מסקנה זו מבוססת על הנימוקים הבאים: ראשית, במהלך חקירתו הנגדית של התובע הוא העיד כי עבד בהתחלה בחינם אצל הנתבעים בעסק והם היו נותנים לו 100-200 ₪ מדי פעם בטענה כי הם אחיו ויעזרו לו לבנות את ביתו (פ' עמ' 11 ש' 16-20). עוד העיד התובע כי הנתבעים עבדו בעסק תקופה של שנתיים וחצי אך לא ידע לפרט באלו שנים (פ' עמ' 12 ש' 1-2). שנית, גרסתו של התובע נתמכה בכל הקשור לשלב הראשוני של העסק בעדות עמרו. לפי עדותו בביהמ"ש בהתחלה העסק התנהל כעסק משפחתי ע"י סעיד, זאהי, רביע וכמה אחים נוספים (אם כי לא ידע להסביר מדוע סעיד או זאהי לא חתמו של הסכם השכירות, פ' עמ' 16 ש' 4-7), כאשר סעיד היה זה שפנה אליו בתחילה, וסגר את תנאי השכירות וכן שילם את דמי השכירות בגין הנכס לחצי שנה הראשונה, אולם בשלב מסוים, האחים נפרדו עקב סכסוך, סעיד וזאהי ויתר האחים עזבו, והתובע נותר בעסק לבדו (פ' עמ' 14 ש' 7-16). עוד העיד עמרו בחקירתו הראשית כי אינו זוכר במדויק מתי עזבו הנתבעים את העסק אך (להערכתו) "..אני חייב להגיד את האמת. אולי אחרי שנתיים וחצי" (פ' עמ' 14 ש' 17-24), וכן הבהיר כי במהלך התקופה הזאת, מי שהיה מסכם איתו דברים היו "סעיד וזאהי בתקופה הראשונה עד שנפרדו" (פ' עמ' 14 ש' 27-28). חשוב לציין, כי במהלך חקירתו הנגדית של עמרו, הוא אישר כי לאחר שאחיו של התובע עזבו, נשאר התובע לבד בעסק והוא זה שהיה משלם לעמרו את דמי השכירות (פ' עמ' 16 ש' 25-26). שלישית, גם מעדותו של רוה"ח אוסאמה חסן, עולה כי התובע הוא זה שפנה אליו יחד עם אחיו וביקש לפתוח עסק, והוסבר להם על ידו מהו התהליך של הקמת עסק חדש ואלו טפסים נדרשים, והתובע חתם על הטפסים הדרושים לפתיחת התיק (פ' עמ' 17 ש' 26-29 ועמ' 18 ש' 1). בנוסף, העיד רו"ח חסן בחקירתו הנגדית לגבי זהות הגורם בעסק עמו קיים את הקשר השוטף כי "תקופה מסוימת סעיד היה מביא את החומר ואח"כ רביע ולפעמים העובדים שלו", פ' עמ' 18 ש' 2-3). עוד העיד רוה"ח חסן במהלך חקירתו הראשית כי לגבי תשלום שכרו, הייתה תקופה ששילם סעיד ותקופה ששילם התובע, ותקופה שאינו זוכר (פ' עמ' 17 ש' 19-20). רביעית, אף ניתן למצוא תמיכה לגרסת התובע, לכל הפחות בתקופה שבה עבדו בני המשפחה ביחד בעסק, בעדות הנתבעים עצמם. כעולה מחקירתו הנגדית של סעיד, הוא היה זה שיזם את הקמת העסק נשוא התביעה, הוא בחר את מיקום העסק, והוא זה שטיפל בסגירת תנאי השכירות מול עמרו ועריכת הסכם השכירות ע"י עו"ד גדבאן (פ' עמ' 21 ש' 25-31, עמ' 22 ש' 1-6). עוד אישר סעיד כי לתובע כלל לא היה כסף לפתוח את העסק (פ' עמ' 21 ש' 21-22), וכי הוסכם בינו לבין עו"ד גדבאן כי שם השוכר בהסכם השכירות יהיה התובע אחיו (פ' עמ' 22 ש' 7-9).

לעניין חלוקת רווחי העסק העיד סעיד בחקירתו הנגדית כי בסוף כל יום היו נוהגים להפחית מסך הפדיון היומי את הוצאות העסק הקבועות, ואת הרווחים היו מחלקים בין זאהי ונזיה שהיו נשואים ואילו את הנותר, היו נותנים לאביהם, שהיה מחלק את הרווח בין האחים שאינם נשואים, למעט לסעיד כי "אני לא היה חסר לי" (פ' עמ' 22 ש' 14-18). עוד העיד סעיד כי תפקידו של זאהי היה לנהל את העסק (פ' עמ' 22 ש' 28-29). בהמשך לשאלות ביהמ"ש הבהיר סעיד כי העסק היה למעשה עסק משפחתי שנוהל כשותפות בין ארבעת אחיו: זאהי, נזיה, פהים והתובע, ולעניין חלוקת הרווחים תיקן את עדותו הנ"ל, וטען כי הרווח בסוף היום מהעסק לא היה מתחלק כפי שתואר לעיל, אלא שהאחים הנשואים היו מקבלים משכורת, ואילו התובע היה מקבל לפעמים "....סכום כסף לחיות והשאר נתנו לאבא שלי (פ' עמ' 23 ש' 8-11). מכל מקום, אושר על ידו כי בנסיבות העניין ניתן לראות בארבעת אחיו ששמותיהם מפורטים לעיל, כאחראים במשותף ובאופן שווה על העסק, לעניין תשלום דמי השכירות, חוב הארנונה וכו' (פ' עמ' 23 ש' 15-20).

כאשר נשאל סעיד במהלך חקירתו הנגדית מדוע אם כך, לא שולם חוב הארנונה לעירייה השיב באופן תמוה, ולמרות ניסיונו הקודם בניהול עסקים כי "אף אחד לא פנה אלינו" (פ' עמ' 23 ש' 26-29).

לעניין משך התקופה שבה היה העסק בבעלות משפחתית משותפת ונסיבות הפסקת הפעילות המשותפת של העסק העיד סעיד כי (פ' עמ' 24 ש' 1-6):

"בשנת 94 שכרנו את העסק ועשינו שיפוצים. הפסקתי את הפעילות אחרי שנה וחצי. רביע רצה לעצמו את העסק לבד. אחרי שנה וחצי יצאתי ורביע המשיך. כשיצאתי, סגרתי את כל החובות. נשאר רק חוב של העירייה. לא ידעתי כמה החוב. דיברתי עם אוסאמה ואמרתי לו שמשאירים את העסק לרביע. היה אז החזר מס של 5600 ₪. סיכמנו שאת כל המיסים אני אשלם, למס הכנסה, ביטוח לאומי, חשמל, מים, הכול חוץ מהארנונה. היה הסכם שרביע ישלם את הארנונה".

עולה מעדות סעיד כי הפעילות המשותפת של העסק ע"י בני משפחתו נפסקה אחרי שנה וחצי (קרי, בסוף שנת 1995), וזאת על רקע רצונו של התובע לעסק משל עצמו לבד. איני מקבל את גרסתו בביהמ"ש לעניין זיקתם של אחיו נזיה ופהים בעסק נשוא התביעה, ככל שמדובר בחלקם בבעלות המשותפת בעסק (במובחן מטענה בדבר היותם עובדים שכירים בעסק ללא זכות לחלוקה ברווחים), הן מאחר ומדובר בגרסה חדשה שהועלתה על ידו לראשונה בשלב ההוכחות והן מאחר ופהים ו/או נזיה, לא זומנו להעיד בביהמ"ש, למרות רלבנטיות עדותם לסוגיות שבמחלוקת שבין הצדדים, ומחדל זה יש לזקוף לחובת הנתבעים. כן, איני מקבל את גרסת סעיד בנוגע להסכמה בע"פ שהושגה בינו לבין התובע, לפיה התובע יפרע את חוב הארנונה כנגד זכותו לקבלת החזר מס בסך 5,600 ₪, הן מאחר ומדובר בגרסה חדשה שהועלתה על ידו לראשונה במסגרת עדותו בביהמ"ש ובכך מהווה שינוי/הרחבת חזית אסורה, והן מאחר וטענה זו לא גובתה על ידו בראיות מתאימות.

בניגוד לעדות סעיד בביהמ"ש, העיד זאהי בביהמ"ש כי העסק נוהל ע"י כל שלושת האחים לרבות סעיד, וכי התובע היה המנהל הראשי של העסק (פ' עמ' 25 ש' 18-21), טענה שאינה מתיישבת עם דבריו בהמשך עדותו לפיהם הסמכות להורות לו שלא לעבוד ו/או הסמכות לקבוע לגבי חלוקת הרווחים הייתה של סעיד ולא של התובע או אביהם, שלטענתו כלל לא היה מעורב בעסק בצורה כלשהיא (פ' עמ' 26 ש' 1-10). עוד העלה זאהי בחקירתו הנגדית טענה לראשונה כי חלוקת רווחי העסק הייתה בינו לבין סעיד, נזיה והתובע (ללא שפהים זכאי לרווחים כלשהם). כן חזר על גרסת סעיד כי העסק עבר לבעלותו הבלעדית של התובע לאחר כשנה וחצי מאחר והתובע רצה להתחתן (פ' עמ' 25 ש' 29-32).

לאחר שמיעת ראיות הצדדים במכלול לא מצאתי אינדיקציות מספיקות לטענת הנתבעים כי בשלב הראשוני של העסק היה רביע אחד מהבעלים המשותפים בפועל של העסק (במובחן מהיותו הבעלים הרשום באופן פורמאלי של העסק כולו), ולמעשה הכף נוטה לקבלת גרסת התובע, בכל הנוגע לתקופה שסופה במועד עזיבת הנתבעים את העסק, לפיה הנתבעים היו הבעלים ו/או המחזיקים ו/או המנהלים בפועל של העסק.

ו.
כאמור, לפי גרסת התובע שנתמכה בעדות עמרו, מועד פירוק העסק המשפחתי והעברת הבעלות בו בשלמותה על שם התובע, אירע כשנתיים וחצי ממועד הקמתו. מנגד עפ"י גרסת הנתבעים, מועד פירוק העסק המשפחתי אירע כשנה וחצי ממועד הקמתו. אף אחד מהצדדים, לא תמך את גרסתו בסוגיה זו בראיות מספיקות לגבי המועד המדויק. בנסיבות אלה, נחה דעתי לקבוע כי מועד פירוק השותפות של העסק נשוא התביעה והעברתו לתובע באופן בלעדי הינו שנתיים ממועד הקמתו, קרי סוף חודש 05/96.

ז.
סיכומו של דבר, המסקנה העולה מחומר הראיות הינה כי על אף רישום העסק בבעלותו הפורמאלית של התובע בלבד במשך כל התקופה הרלבנטית לתביעה (בהסכמתו ותוך שיתוף פעולה מצדו), הרי שבשלב הראשון של העסק שתחילתו במועד הקמתו (05/94) ועד לסוף חודש 05/96 כאמור, הוא התנהל בפועל תחת בעלות משותפת שווה (ובלתי פורמאלית) של הנתבעים, שאף זכו ליהנות מרווחיו השוטפים.

ואילו בשלב השני (החל מתחילת חודש 06/96
לערך), בעת עזיבת הנתבעים את העסק, הועבר חלקם בשותפות על העסק לבעלותו הבלעדית של אחיהם התובע (בתנאים שלא התבררו דיים בביהמ"ש), אשר המשיך לבדו את פעילותו העסקית של העסק עד למועד סגירתו (05/99).

8.
סיכום:
מאחר והסעד על פי כתב התביעה הנו סעד הצהרתי, הריני להצהיר כי מאז תחילת העסק (05/94) ועד לסוף חודש 05/96, הוא התנהל בבעלות משותפת ושווה של הנתבעים. ואילו החל מתחילת חודש 06/96 היה התובע הבעלים היחידי של העסק עד למועד סגירתו (05/99). הצהרה זו קובעת לעניין חלוקת החיוב בארנונה.

במכלול הנסיבות אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום,
ד' ניסן תשע"ה, 24 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 50726-10/10 רביע עאסלה נ' סעיד גדבאן, זאהי גדבאן, עירית שפרעם (פורסם ב-ֽ 24/03/2015)