פסקי דין על לואי דיאב | פסקי דין על מחמוד עודה (המנוח) | פסקי דין על נג'יה עודה | פסקי דין על עבד עודי ואח' |

20854-11/12 א     27/03/2015




א 20854-11/12 לואי דיאב נ' מחמוד עודה (המנוח), נג'יה עודה, עבד עודי ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 20854-11-12 דיאב נ' עודה(המנוח) ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
מירב קלמפנר נבון


תובעים

לואי דיאב


נגד


נתבעים

1.מחמוד עודה (המנוח)

2.נג'יה עודה

3.עבד עודי

4.עאמר עודה

5.זידאן עודה

6.ח'אלד עודה

7.אנסאף נאמה עודה

8.ג'מאל עודה

9.אנעאם עודה

10.גאכלין ענבתאוי

11.מחמוד סאלח

12.עבד אל כרים קונדוס ת.ז. 35226356

13.ראסם אבו ראס




פסק דין


לפני תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים.

התובע יורש אביו המנוח דר' אחמד דיאב ז"ל בהתאם לצו ירושה והסכם חלוקת עיזבון אשר אושר כדין. בהתאם לאותו צו ירושה נרשם התובע כחליף אביו בחלקו הרשום בסך 1700/8337 חלקים במקרקעין הידועים כחלקה 22 בגוש 18578 בשטח כולל של 41,685 מ"ר בטמרה.
הנתבעים 2-10 הם יורשי הנתבע 1 (עיזבון) ורשומים כל אחד מהם כבעלי 1/192 מהחלקה פרט לנתבע 2 אשר רשום כבעלי 1/24 מהחלקה.
הנתבע 11 רשום כבעלי 3/36 מהחלקה.
הנתבע 12 היה בזמנים הרלבנטיים לתובענה השוכר או המחזיק מטעם הנתבעים 2-10 וכן מטעמו של הנתבע 11.
הנתבע 13 הוא כיום השוכר או המחזיק בפועל באותו חלק מסוים בו החזיק בעבר הנתבע 12.

התובע טוען כי ביום 22/3/88 נערך ונחתם בין אביו לבין המנוח עודה אשר עזבונו הוא הנתבע 1 הסכם שיתוף הכולל חלוקה של החלקה. בהתאם לאותו הסכם שיתוף קיבל אביו של התובע חלקת משנה אשר סומנה בתשריט הנילווה להסכם השיתוף כ 22/4 ואילו המנוח עודה קיבל לידיו שתי חלקות משנה אשר סומנו בתשריט כ 22/2 ו 22/3. סוכם עוד בין הצדדים כי חלקת משנה 22/5 תהווה זיקת הנאה או דרך או מעבר למגרשו של אבי התובע. המנוח עודה התחייב לפתוח את הדרך ולהכשיר אותה באמצעות טרקטור ולשמור אותה כמעבר רגלי או מוטורי ברוחב של 3 מטר. המנוח עודה התחייב אף לשמור על קו נסיגה מהדרך במרווח של 5 מטר לפחות בכל בניה שיבצע בעתיד. התובע טוען כי הסכם זה נועד לעגן הסכמים קודמים אליהם הגיעו הצדדים בין היתר בהליכים משפטיים שונים והערה בדבר קיום הסכם שיתוף נרשמה אצל רשם המקרקעין.
התובע טוען כי במהלך שנת 1999 גילה אביו כי הנתבע 12 אשר החזיק עפ"י הסכם השיתוף בחלקם של המנוח עודה והנתבע 11 , בצוותא עם האחרונים, חסם את הדרך בגרוטאות וכן הקימו שער ברזל אשר חסם את דרך הגישה למגרשו של אבי התובע. אבי התובע הגיש תביעתו לסילוק יד ובסופו של יום ניתן

פסק דין
הנותן תוקף להסדר בין הצדדים ולפיו התחייב הנתבע 12 לסלק ולהסיר כל מכשול, לרבות שער הברזל מהדרך ולהבטיח כניסה חופשית למגרש אבי התובע לא יאוחר מיום 31/1/03. הוסכם אף על פיצוי מוסכם בסך 500 ₪ עבור כל יום של איחור בפינוי.
התובע טוען כי על אף ההסכמה בין הצדדים, הנתבע 12 לא כיבד את ההסכם ולא פינה את הדרך ולפיכך הוגשה כנגדו תביעה נוספת לסילוק ידו. תביעה זו נמחקה, לטענת התובע, אל נוכח תחנוני הנתבע 12 ומועד הפינוי הוארך בשנתיים. לטענת התובע, הנתבע 12 לא זו בלבד שלא פינה את הדרך אלא שאף העביר לנתבע 13 את עסקו וזה האחרון ביטל כליל את הדרך ע"י גידור שתי החלקות. מכתבי התראה
אשר נשלחו לא הועילו והנתבע 13 אף הודיע, כך לטענת התובע כי אינו מוכן לכבד את פסקי הדין אשר ניתנו בעבר באשר לדרך המעבר. התובע טוען כי הנתבעים חייבים לפנות ולסלק ידם מהדרך מכוחו של פסק הדין אשר נתן תוקף להסכם השיתוף וכן טוען התובע כי הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בגין חסימת הדרך וביטול האפשרות להנות ממגרשו ולעבד את חלקת עצי הזית השוכנת בו. בנוסף טוען התובע כי הנתבע 12 והנתבע 13 כחליפו, חבים בפיצוי המוסכם בסך 500 ₪ עבור כל יום איחור בפינוי הדרך החל מיום 31/1/03. התובע העמיד סכום זה ע"ס 400,000 ₪ ומכאן תביעתו אשר לפני.
מטעמם של הנתבעים, התגוננו בפני
התובענה רק הנתבעים 12 ו 13.
הנתבע 12 טען כי שכר בעבר חלק מהחלקה נשוא התובענה וזאת עד לשנת 2008 ואז מכר את העסק לנתבע 13. הנתבע 12 טען כי מאחר ואין לו כל זיקה לחלקה נשוא התובענה, הרי שלא ניתן לעתור כנגדו לסעד של פינוי. עוד טוען הנתבע 12 כי הסכם השיתוף נשוא פסק הדין נזנח ובוטל בהסכמה על ידי הצדדים ומשכך נמחקה התביעה כנגדו בעבר ולא בשל תחנוניו, כנטען בידי התובע. הנתבע 12 טוען לשיהוי נכבד בהגשת תביעת התובע ולהתיישנות חלקה הכספי של התביעה.
הנתבע 13 טען כי אין יריבות בינו לבין התובע שכן הוא אינו השוכר או המחזיק של החלק המסוים במקרקעין שבו החזיק הנתבע 12 אלא הוא בעלי החברה בע"מ אשר רכשה בשעתו את מניות הנתבע 12 בחברה אשר הייתה בבעלותו. עוד טען הנתבע 13 כי בעת המו"מ עם הנתבע 12 נמנע זה האחרון מלמסור לנתבע 13 מידע באשר להסכם השיתוף או

פסק דין
הנוגע למקרקעין נשוא התובענה. הנתבע 13 הכחיש כי הוא מחזיק בחלק מדרך הגישה למגרש התובע או כי הוא מחויב לפתוח שביל גישה שכזה מכוח הסכם אשר הוא מעולם לא היה צד לו. לטענתו, אין לחייבו בפיצוי מוסכם אשר הוא מעולם לא הסכים לו ואף לא היה צד להסכם הקובע את אותו פיצוי מוסכם.

ביום 17/11/13 הגיעו הצדדים ביניהם להסכמה אודות התובענה לסילוק יד וביום 28/11/13 ניתן

פסק דין
בעניין זה המורה על סילוק ידם של כל הנתבעים וחליפיהם מדרך המעבר אשר ידועה כחלקת משנה 22/5 במקרקעין הידועים כחלקה 22 גוש 18578 בטמרה וזאת בתוך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין.
בעקבות פסק הדין נותרו במחלוקת הסעדים הכספיים הנדרשים בכתב התביעה בלבד.
ביום 3/3/14 הוגשה בקשה לביטולו של פסק הדין מטעמם של הנתבעים 1-10, ברם לאחר הגשת תגובת התובע וקביעתו של מועד לדיון בבקשה, הודיעו הצדדים ביום 6/4/14 כי הם הסכימו ביניהם אודות דחיית הבקשה לביטול פסק הדין מיום 28/11/13 וזה נותר בתוקפו.

בערבה של ישיבת ההוכחות, הגיעו הצדדים ביניהם להסדר דיוני לפיו התובענה המתנהלת בתיק זה תוכרע על בסיס חומר הראיות המצוי בתיק. הצדדים קצבו את הסכום אשר יפסק בגין דמי השימוש הראויים בין 0 ₪ ל50,000 ₪ וכן הסכימו כי סכום ההוצאות בסך 5000 ₪ אשר הופקד בקופת ביהמ"ש יועבר לתובע באמצעות בא כוחו. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה.

דיון :
משהגיעו הצדדים ביניהם להסכמה בדבר סילוק ידם של הנתבעים מן החלקה נשוא התובענה, נותרו במחלוקת אך הסעדים הנתבעים בידי התובע מהנתבע 12 לעניין דמי השימוש הראויים והפיצוי המוסכם אשר ננקב בפסק הדין בת.א. 7733/02.

הפיצוי המוסכם
כאמור בת.א. 7733/02 אשר התנהל בבית משפט השלום בחיפה, בין התובע לנתבע 12, הגיעו הצדדים להסכם אשר לפיו התחייב הנתבע 12 דכאן, לסלק ידו מחלקת המעבר ולדאוג להותירה כאשר היא פנויה מכל אדם וחפץ.
במידה ולא יעשה כן עד ליום 31/1/03, התחייב הנתבע 12 לשלם פיצוי מוסכם בסך 500 ₪ עבור כל יום של איחור בפינוי הדרך כאמור.
הנתבע 12 טען כי אין לו כל זיקה לחלקה האמורה וכי כבר בשנת 2008 מכר את חלקו בעסק אשר התנהל בחלקה האמורה. עוד טען כי ההסכם בין הצדדים בוטל אל נוכח התנהגות הצדדים.
לא מצאתי כל אסמכתא לטענת הביטול של הנתבע 12 ומדובר בהסכם אשר קיבל תוקף של

פסק דין
ומשכך הדרך המשפטית לביטולו, ברורה. אני דוחה איפוא טענתו זו של הנתבע 12.
בחוות דעת אשר הגיש המומחה מטעמו של התובע, ענאן סלאמה ב 7/4/13 הוא בדק ומצא כי חלקת משנה 22/5 אשר אמורה לשמש כדרך הגישה למגרש 22/4 של התובע חסומה בקטעים שונים ממנה ע"י גדרות גבול וכן ע"י ציוד וערימות סחורה (צינורות פלסטיק וכו') . המודד מר סוהיל זידאן מטעמו של התובע מצא כי מגדל שמירה השייך לעסקו של הנתבע 12, אף הוא מצוי בתחום דרך הגישה.
על אף שניתנה האפשרות לנתבע 12 והוא הביע רצונו לעשות כן, לא הוגשה כל חוות דעת מטעמו ונותרה בפני
בית המשפט כראיה אשר לא התערערה , חוות דעת המומחה מטעמו של התובע, בלבד.
הנתבע 12 הציג במצורף לתצהיר עדותו הראשית (ראה נספח ב) את ההסכם מיום 1/11/08 עם החברה בבעלות הנתבע 13, לפיה הוא מעביר את מלוא מניותיו בחברה אשר בבעלותו והמנהלת את העסק בחלקה 22/2 ו 22/3. תוקפו של ההסכם הוא מיום חתימתו ולפיכך לכאורה העביר הנתבע 12 את החזקה במקרקעין לידי הנתבע 13 כבר ביום 1/11/08. אמנם הדבר עומד בסתירה להסכמה אליה הגיעו הצדדים ואשר קיבלה תוקף של

פסק דין
, ולפיה הסכים אף הנתבע 12 לסלק ידו מהמקרקעין האמורים, אלא שהתובע לא המציא כל ראיה אשר תסתור את אותו מסמך בכתב (ההסכם עם החברה אשר בבעלות הנתבע 13) ולפיו עוברת החזקה בעסק ומטבע הדברים במקרקעין, לידי הנתבע 13 ביום 1/11/08.
מצב הדברים הוא איפוא, כי הנתבע 12 החזיק בנכס ולא פינה את חלקה 22/5 על אף התחייבותו בת.א. 7733/02 החל מיום 31/1/03 ולכל הפחות עד ליום 1/11/08. התובענה אשר בפני
הוגשה ביום 12/11/12 , כלומר כל תובענה בגין התקופה אשר קודמת ליום
12/11/05 התיישנה ולפיכך יש מקום לחייבו בפיצוי המוסכם עבור הימים שחלפו מיום 12/11/05 ועד ליום 1/11/08.

סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, קובע כלהלן:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה."
בשאלת התערבות בהפחתת פיצוי מוסכם שנקבע בחוזה, נקבע בסעיף סעיף 15(א) כי הדבר יעשה רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו, ולו בדוחק , בין שיעור הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה. המבחן הוא האם ההפרה הקונקרטית, לפרק זמן ארוך לרבות תוצאותיה, נחזתה מראש בעת כריתת החוזה
ראה ע"א 4481/90
אהרון ישראל נ' ג. פרץ מ. בן גיאת בע"מ
פ"ד מז(3), 427.
בית המשפט אינו מתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים, אלא בנסיבות מיוחדות בהם לא נימצא יחס סביר כאמור לעיל, בין גובה הפיצוי ובין הנזק הנחזה
ראה בע"א 4481/90 המאוזכר לעיל;
ע"א (חיפה) 2202-04-11 פני סמדג'ה ואח'
נ' לאוניד טרגר ואח'
תק-מח 2011(4), 4267.
לאור מהות ההפרה, בהתחשב בסכום הפיצוי המוסכם והאפשרות לחזות מראש את הנזק בגין אותה הפרה, שיעור הפיצוי מצדיק את התערבות בית המשפט בנוגע אליו. זאת בעיקר משום שמהלכן של שנים ארוכות שקט התובע על זכויותיו באשר לזכות המעבר בחלקה 22/5 ועל אף כי לטענתו הפריע לו הדבר לעבד את חלקת עצי הזית שלו, הוא לא נקט בכל הליך של פינוי, אלא בחלוף 9 שנים מן המועד אשר נקצב לפינוי של חלקת המעבר. לו אכן היה ניתן מלוא הפיצוי המוסכם, בגין התקופה אשר לא התיישנה , היה הסכום עובר את סכום התובענה כולה ואף הצדדים אשר הבינו כי אין הדבר תואם את ההגיון ובכלל, ולכן העמידו את הגבול העליון של

פסק דין
זה ע"ס 50,000 ₪. אני קוצבת איפוא את הפיצוי המוסכם לתובע בגין הפרת ההסכם ע"ס 10,000 ₪ על דרך האומדנה ובהתחשב במלוא הנתונים אשר פירטתי לעיל.

אשר לדמי השימוש הראויים

טוען התובע כי הנתבע 12 מנע ממנו את השימוש בחלקתו לחלוטין, מהלכן של השנים. השמאי מטעמו שם את דמי השימוש בחלקת התובע בסך של 7000 ₪ לחודש. לפיכך עתר התובע לחיוב הנתבע 12 בדמי השימוש במגרשו במהלכן של כל אותן שנים מאז 31/1/03. השמאי מטעמו של התובע
קבע כי מדובר במגרש עורפי הנטוע עצי זית בוגרים וכי לצורך כניסה למגרש יש צורך במעבר דרך שני שערי כניסה ממגרש 22/5. לא נקבע כי כלל אין אפשרות לעבור אל חלקת התובע ועל כן, איני סבורה כי על הנתבע 12 לשלם עבור דמי השימוש במגרשו של התובע, כי אם יש לחשב את דמי השימוש בחלקה 22/5 אשר הנתבע 12 עשה בה שימוש בלעדי במהלך של השנים ודמי שימוש אלו יתנו אינדיקציה באשר לכימות הכספי של השימוש אשר נגרע מעם התובע במגרשו שלו (22/4). הטעם לכך הוא כי ניתן היה להשתמש בחלקת התובע 22/4 , אך לא באופן מלא שכן הנתבע 12 מנע את זכות המעבר תוך שהוא תופס באופן בלעדי את החזקה בחלקת המעבר 22/5.
חלקה 22/5 גודלה 0.422 דונם , כאשר שווי הדונם הינו 200,000 ₪ בהתאם להערכת השמאי המצויה בתיק. הערך השנתי של דמי השימוש הינו איפוא 84,400 (שהינם תוצאת 0.422
x
200,000 ₪) כפול 5% בהתאם להערכת השמאי ובסה"כ 4220 ₪ לשנה. דמי השימוש החודשיים עומדים איפוא ע"ס של 352 ₪ לחודש.
כאמור ניתן לחייב את הנתבע 12 בשימוש בלעדי בחלקת המעבר 22/5 של שלש שנים בקירוב, שכן התקופה אשר קודמת ליום
12/11/05 התיישנה ולפיכך דמי השימוש הינם 352
x
12 חודשים
x
שלש שנים = 12,672 ₪, במעוגל 12,700 ₪.
סכום זה משקף בקירוב את אבדן השימוש של התובע בחלקתו שלו, נוכח העובדה כי הנתבע 12 עשה שימוש בלעדי והחזיק בחלקת המעבר 22/5 כך שמנע מעבר חופשי לחלקת התובע.

בהתאם להסכמת הצדדים אשר קבלה תוקף של החלטה ביום 18/11/14 ולאור כל אשר פירטתי לעיל, יש לחייב את הנתבע 12 בפיצוי המוסכם בסך 10,000 ₪ בגין אי פינוי חלקת המעבר על התחייבותו המפורשת בהסכם בין הצדדים אשר קיבל תוקף של

פסק דין
ובגין אבדן דמי השימוש הראויים בשל חסימת המעבר בסך של 12,700 ₪.

סוף דבר,

אני מחייבת את הנתבע 12 לשלם לתובע סך של 22,700 ₪.
הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (12/11/12) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כן יישא הנתבע 12 בהוצאות התובע (בנוסף לסכום אשר כבר הועבר אליו ע"ח ההוצאות מקופת בית המשפט) בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של
3000 ₪.
הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום,
ז' ניסן תשע"ה, 27 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 20854-11/12 לואי דיאב נ' מחמוד עודה (המנוח), נג'יה עודה, עבד עודי ואח' (פורסם ב-ֽ 27/03/2015)