פסקי דין על שלמה אהרוני | פסקי דין על רחל אהרוני | פסקי דין על מחסני מזון - חינם פלוס | פסקי דין על דורון יצחקי | פסקי דין על יצחקי |

25990-07/12 א     27/03/2015




א 25990-07/12 שלמה אהרוני, רחל אהרוני נ' מחסני מזון - חינם פלוס בע"מ, דורון יצחקי, יצחקי








בית משפט השלום בפתח תקווה



ת"א 25990-07-12 אהרוני ואח' נ' מחסני מזון - חינם פלוס בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
אשרית רוטקופף


תובעים

1.שלמה אהרוני

2.רחל אהרוני


נגד


נתבעים

1.מחסני מזון - חינם פלוס בע"מ

2.דורון יצחקי
3.עז' המנוח משה יצחקי
ז"ל באמצעות יורשתו הגב' עדנה


יצחקי




פסק דין



עניינה של תביעה זו הינה בעתירת התובעים לקבלת דמי שכירות ראויים למשך תקופה של כחמש שנים ובסך מצטבר וכולל של למעלה ממיליון ₪ .

א.
רקע עובדתי ודיוני:

1.
הנכס הינו מבנה מסחרי בן שתי קומות הנמצא ברח' הרצל בכפר יונה, כשקומת הקרקע של המבנה משמשת מזה מספר שנים כמרכול (להלן: הנכס).

2.
התובעים הינם חוכרים במשותף ומחזיקים במשותף ובחלקים שווים שליש מזכויות החכירה של הנכס (1/6 כל אחד – להלן: התובעים בהתאמה). אביו של הנתבע 1 מר משה יצחקי
ז"ל, החזיק בשליש מהזכויות (להלן: מר יצחקי
ז"ל). השליש הנוסף מוקנה למר יצחק הרוני (להלן: מר הרוני). הנתבעת 1 הינה חברה בבעלותו וניהולו של הנתבע 2, בנו של מר יצחקי
ז"ל (להלן: דורון ו/או הנתבע 2). הנתבע 3 הינו עזבונו של מר יצחקי
ז"ל באמצעות יורשתו שהינה אלמנתו, גב' עדנה יצחקי
. אציין בהקשר זה כי כלל הנתבעים היו מיוצגים תחילה על ידי עו"ד מ' סאסי, עד ליום 18/8/14 בו נעתרתי לבקשתו של עו"ד לשחרור מייצוגה של גב' יצחקי
(אשר עברה לייצוגו של עו"ד ע' יוסף).

3.
הליך זה שבפני
י אינו אלא סיבוב נוסף במסכת של הליכים משפטיים אשר התנהלו אודות מחלוקות (חלקן כספיות) לעניין החזקה והשימוש בנכס נשוא התביעה.

4.
השתלשלות העניינים באשר לנכס ויחסי הגומלין בין הצדדים במהלך השנים, כבר זכו לסקירות ארוכות במסגרת חלק מההליכים שהתקיימו בין כלל הצדדים. להלן תובא סקירה תמציתית של הרקע העובדתי וההליכים, ובפרט של אלה הרלבנטיים להכרעה במחלוקת בענייננו:

א.
נוסף לשותפות האמורה במקרקעין הוקמה בעבר על ידי בעלי הזכויות בנכס חברת סופר מרקט כפר יונה בע"מ (להלן: חברת כפר יונה). בשל מחלוקת בין השותפים בנוגע לאופן ניהול החברה והמקרקעין, נחתם ביום 22/10/02 הסכם לפיו מר יצחקי
ז"ל והתובע 1 ירכשו ממר הרוני את כל מניותיו בחברת כפר יונה וכן נטלו על עצמם לסלק את כל חובותיה לעבר ולעתיד.

ב.
בד בבד נחתם באותו יום הסכם נוסף לפיו מר הרוני השכיר לחברת כפר יונה את חלקיו בנכס (1/3), כשמטרת השכירות הייתה לצורך הפעלת סופר מרקט. תקופת השכירות נקבעה למשך 5 שנים – מיום 22/10/02 עד ליום 22/10/07. דמי השכירות נקבעו על סך של 10,000 ₪ (בתוספת מע"מ). כן, נקבע כי חברת כפר יונה תמציא ערבות בנקאית אוטונומית בסך 120,000 ₪ להבטחת קיום התחייבויותיה על פי החוזה, בנוסף להמצאת כתב ערבות שנחתם על ידי התובע 2, מר יצחקי
ז"ל
ובנו (הנתבע 2).

ג.
לקראת תום תקופת השכירות, חברת כפר יונה נקלעה לקשיים כלכליים, וככל הנראה לאור מצבה זה, מר הרוני לא הסכים להאריך את תקופת השכירות מעבר לחמש שנים, בעמדו על כך שהנכס יפונה והחזקה תימסר לידיו בתום תקופת השכירות על פי ההסכם. אל עמדה זו הצטרף התובע דכאן.

ד.
מר יצחקי
ז"ל הבהיר מנגד כי הדרישה לפינוי הנכס וסגירת הסופר מרקט לוקה בחוסר תום לב ונגועה בשיקולים זרים, ושבכוונתו למצוא אחר שוכר חדש למקום ובכך למנוע נזק מהבעלים (עליהם כאמור הוא נמנה) ולהמשיך לקבל את פירות הנכס.

ה.
בתגובה להצהרת כוונות זו מצד מר יצחקי
ז"ל, פנה מר הרוני אל הבנק, עוד לפני תום תקופת השכירות, בדרישה לחלט את הערבות הבנקאית האוטונומית שניתנה כאמור כבטוחה בידיו במסגרת הסכם השכירות. בעקבות צעד זה, חברת כפר יונה באמצעות מר יצחקי
ז"ל עתרה לקבלת צו מניעה במעמד צד אחד למניעת החילוט (בש"א 3527/07), אולם ללא הועיל, ובסופו של יום, סכום הערבות הבנקאית שולם למר הרוני על ידי הבנק.

ו.
ביום 22/10/07 נחתמו שני הסכמים אשר בפועל קבעו את גורל הנכס למשך השנים הבאות; ההסכם הראשון נחתם בין חברת כפר יונה לבין הנתבעת 1 לפיו רכשה האחרונה את המלאי של חברת כפר יונה והשאילה את העובדים כדי שיעבדו בשורותיה. במסגרת ההסכם השני הושכרו לנתבעת 1, אותם החלקים שהושכרו לחברת כפר יונה לצורך הפעלת המרכול. תקופת השכירות נקבעה למשך 5 שנים (עם שתי תקופות אופציה נוספות בנות 5 שנים כל אחת). שני ההסכמים נחתמו על ידי מר יצחקי
ז"ל מצד אחד, ובנו מצד שני; מר יצחקי
ז"ל חתם על ההסכם הראשון כמנהלהּ של חברת כפר יונה ועל חוזה השכירות כאחד הבעלים; הנתבע 2 חתם על שני ההסכמים כמנהלהּ של הנתבעת 1.

ז.
תוצאות ההסכמים הנ"ל הביאו לידי כך שהנתבעת 1 מחזיקה בפועל בנכס מאז 10/2007 ומפעילה בו מרכול, כאשר מהקביעות בהליכים האחרים, אף נלמד כי לא זו בלבד שלא נעשה שום ניסיון מצד מר יצחקי
ז"ל ו/או בנו למסור לשותפים האחרים חזקה בנכס ו/או להשתמש בהם יחד, אלא ששומרים שהוצבו בפתח החנות מנעו כל כניסה "לא רצויה" אליו.

ח.
בעקבות התנהלות חד צדדית זו של מר יצחקי
ז"ל ובנו, נקטו התובע 1 ומר הרוני שורה של צעדים, וביניהם, הגשת תביעה לפירוק שיתוף ביום 26/5/09 שנדונה בבית המשפט המחוזי (ת.א. 17797-05-09). במסגרת דיון שהתקיים בתביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט המחוזי ביום 15/12/14 הסכימו הצדדים, בין היתר, כי הנתבעת 1 תפנה את הנכס עד ליום 15/4/15, כשעד לפינוי הנכס תשלם הנתבעת 1 דמי שכירות בסך 31,550 ₪ (בתוספת מע"מ) בהתאם לקביעה בחוות הדעת של השמאית, מיכל שריפי (אשר נערכה עבור כונס הנכסים שמונה לנכס).

ט.
הליך נוסף אותו בו נקט מר הרוני היה הגשת בקשה לביצוע שטר החוב על סך 480,000 ₪ בהוצאה לפועל שנמסר לו במסגרת הסכם השכירות מיום 22/10/02. שטר החוב נחתם על ידי חברת כפר יונה כעושָה ובידי התובע, מר יצחקי
ז"ל ובנו כערבים. הבקשה בהוצאה לפועל הוגשה כנגד מר יצחקי
ז"ל ובנו ולאחר שהאחרונים הגישו התנגדותם לביצוע השטר, נדונה המחלוקת במסגרת ת.א. 32811-07-10 בבית המשפט השלום בתל אביב. ביום 22/1/12 ניתן פסק הדין על ידי כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל בו נדחו כל טענות ההגנה של הנתבעים, ונקבע, בין היתר, כי חברת כפר יונה באמצעות מר יצחקי
ז"ל ובנו, הפרה את הסכם השכירות, בין היתר, בכך שלא מילאה את חובותיה; לא פינתה את הנכס במועד ובחרה להשכיר בשכירות משנה את הנכס לנתבעת 1 בניגוד לדעתו של מר הרוני.

י.
לשם השלמת התמונה יצוין כי ערעור שהגיש הנתבע 2 על פסק הדין הנ"ל, נדחה ביום 8/4/13 (ע"א 14094-03-12). בית המשפט לא מצא להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, ולא מצא כל טעות במסקנתו של בית משפט קמא, לרבות במסקנתו כי מר יצחקי
ז"ל לא היה רשאי להשכיר את הנכס לנתבעת 1 חרף התנגדותם המפורשת של שני הבעלים הנותרים (התובע ומר הרוני).

יא.
ביום 12/7/12 הגיש מר הרוני כנגד הנתבעים דכאן, תביעה כספית במסגרתה עתר לחייבם בפיצוי מוסכם בסך 200$ לכל יום של פיגור בפינו הנכס, החל מיום 23/10/07 (מועד תפיסת החזקה על ידי הנתבעת 1) ועד למועד הגשת אותה התביעה. בדיון שהתקיים באותו תיק ביום 5/2/14 בפני
כב' השופטת ש' קמיר-וייס הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט להעברת התיק לבוררות. ביום 21/9/14 ניתן פסק הבוררות על ידי כב' השופט נסים ממן (בדימוס), במסגרתו התקבלה תביעת מר הרוני והנתבעים חויבו (כל אחד בשיעורים שונים) בתשלום פיצויים בסך מצטבר של כ-1.5 מיליון ₪ בגין הפרת ההסכם ותשלום דמי שכירות ראויים. לשם השלמת התמונה, יצוין כי ביום 18/2/15 אושר פסק הבוררות (והפסיקתא שצורפה לו) על ידי כב' השופטת ש. קמיר וייס.

5.
הגם שבפני
נו מחלוקת נקודתית ומוגדרת אודות דמי השכירות הנתבעים על ידי התובעים, שהינם כאמור אחד משלושת בעלי הזכויות, תמצית השתלשלות ההליכים והקביעות השונות שהובאה לעיל, יכול ותקרין ישירות או בעקיפין על זכאותם של התובעים במקרה דנן לקבלת דמי השכירות הראויים לרבות שאלת שיעורם של דמי שכירות אלה.

ב.
תמצית טענות התובעים:

6.
החל משנת 2007 ועד היום, הנתבעת 1 שהינה חברה בניהולו ובבעלותו הבלעדית של הנתבע 2, מחזיקה בנכס שלא כדין, מכח הסכם משנת 2007, שנחתם בניגוד לדין ובניגוד להסכמת יתר השותפים, בין היתר התובעים דכאן. מאז ועד היום מחזיקה הנתבעת 1 בנכס מבלי לשלם כלל דמי שכירות ליתר בעלי הזכויות בנכס, ובתוך כך גם לתובעים.

7.
במסגרת פסקי הדין החלוטים שניתנו בהליכים שהתנהלו כנגד הנתבעים, לרבות בפסק הדין בת.א. 32811-07-10 וכן בפסק הבוררות של כב' השופט בדימוס נ' ממן, נקבע כי חברת כפר יונה באמצעות מר יצחקי
ז"ל ובנו; הפרו את הסכם השכירות משנת 2002; השתלטו על הנכס שלא כדין; נקשרו בהסכם שכירות שהינו עסקת מכר עצמי; לא שילמו דמי שכירות לנכס ולא דמי שכירות ראויים, וכן כי המשך החזקת הנתבעת 1 בנכס נמשכת בניגוד לדין.

אילולא שיתוף הפעולה הפסול שנרקם בין מר יצחקי
ז"ל ובנו, לא היה נולד סכסוך זה וזכויות התובעים לא היו "נשדדות".

8.
מכאן יוצא, שאין ולא יכולה להיות כל מחלוקת, שהתובעים זכאים לקבלת דמי שכירות ראויים לנכס, לתקופה שמאז ההשתלטות על הנכס על ידי הנתבעים ועד למועד הגשת התביעה.

9.
לא זו בלבד שהנתבעת 1 כלל אינה משלמת דמי שכירות לנכס, אלא שדמי השכירות שהיא קבעה לעצמה באופן חד צדדי, הינם בשיעור מגוחך ואינם עולים בקנה אחד עם מחיר השוק אותה עת ובימינו. יש לראות בנתבעת 1 היושבת זה שנים בנכס, בבחינת "פרזיט", המנהלת עסק מכניס ומרוויח, מבלי לשאת בדמי השכירות לנכס, ויש בכך התעשרות שלא כדין.

10.
יש לקבוע את דמי השכירות על פי חוות הדעת של השמאי מטעם התובעים, מר יוסי קאפח, אשר קבע את דמי השכירות החודשיים בטווח שבין 37,000 ₪ (בשנת 2007) לבין 45,000 ₪ (בשנת 2012). מנגד, אין כל חוות דעת נגדית מצד הנתבעים, ככל שבית המשפט הורה על הוצאתה מחומר הראיות (בהחלטתו מיום 26/1/15).

11.
באשר לחוות הדעת השמאית שנערכה במסגרת תביעת פירוק השיתוף, נטען כי ראשית המדובר בחוות דעת שהוכנה והוזמנה על-פי בקשתו של כונס הנכסים, וכוחה יפה רק כלפי אותו ההליך. כן, מטרת אותה השמאות הייתה לצורך הערכת שוויו של הנכס, כאשר הקביעה בדבר דמי השכירות הייתה טפלה לחוות הדעת ונועדה אך ורק להמחיש את ההבדלים ממכירת הנכס תחת הסכם השכירות משנת 2007 אל מול מכירת הנכס ללא הסכם זה. בנוסף, אותה חוות הדעת אינה חלק מחומר הראיות בתיק זה, כשהשמאית שערכה אותה לא נחקרה מעולם אודותיה, לא כל שכן במסגרת ההליך דנן, ולא נקבעו על ידי בית המשפט מסמרות באשר לאותה חוות דעת. כן, נטען בהקשר זה כי גם כלל הצדדים וביניהם התובעים דנן הסכימו לשיעור דמי השכירות כפי שנקבעו על ידי השמאית שריפי, הרי שהסכמה זו ניתנה משיקולים פרקטיים בלבד ונוכח המלצתו של בית המשפט באותו הליך. מכל מקום, צוין, בין היתר, באותה הסכמה כי אין בה כדי להוות ויתור על טענה העומדת לצד כלשהו.

12.

יש לדחות את טענות הנתבעים לעניין הסכמתם מכללא לכאורה של התובעים (ומר הרוני) להסכם השכירות משנת 2007, הנלמדת משתיקתם לכאורה משך כל אותם שנים שהנתבעת 1 החזיקה בנכס ופינוייה לא נתבע. מעבר להיותה של הטענה לא נכונה, נוכח ההליכים הרבים שהתנהלו אודות הנכס ובכלל זה הגשת התביעה לפירוק שיתוף. בנוסף, טענה זו כמו טענת הנתבעים לחובת הקטנת הנזק, נדונה כבר במסגרת חלק מההליכים הקודמים, ונדחו.

13.
יש לדחות בנוסף גם את טענת הנתבעים לקיזוז דמי חכירה, השקעות במושכר ותיקונים. המדובר בטענות המהוות הרחבת חזית אסורה, ככל שהן עלו רק בתצהירו של הנתבע 2, ואין להן זכר בכתב ההגנה.

ג. תמצית טענות הנתבעים:

14.
חוות הדעת של השמאית שריפי שהוגשה כאמור במסגרת תביעת פירוק השיתוף בבית המשפט המחוזי, משקפת הלכה למעשה את דמי השכירות הראויים. חוות דעת זו הוגשה על ידי ב"כ התובעים גם במסגרת הליך הבוררות, כשבפסק הבוררות שניתן בסופו של יום ניתנה התייחסות מלאה לעניין דמי השכירות הראויים. ככל ששתי ערכאות וביניהם בית המשפט המחוזי נתנו לשמאות זו תוקף, יש להחילה גם במקרה דנן.

15.
יש לדחות את התביעה לדמי שכירות ראויים, ככל שהפעם הראשונה בה הובעה מחאה בגין החזקת הנכס על ידי הנתבעת 1, הייתה בהגשת התביעה דנן. בעניין זה נטען כי על בעל זכות חכירה מוטלת חובה שלא להיות פאסיבי ולשתוק כלפי מי שאוחז במקרקעיו, ועליו לבצע פעולות אקטיביות כדי לפנות את האוחז, לרבות כאשר לשיטתו המדובר בפולש שאוחז בנכס.

16.
טענת דומה לטענת התובע כי בחירתו שלא להגיש תביעת פינוי או תביעה לביטול ההסכם, על אף ידיעתו על הפלישה של הנתבעת 1 לנכס בעקבות ייעוץ משפטי שקיבל, זכתה כבר להתייחסות בפסק הבוררות, וחוסר מעש זה הביא לשלילת ריביות והצמדות מדמי השכירות הראויים שנקבעו. אותו ייעוץ משפטי אף הביא את התובע שלא לפרוע, אף לא "תחת מחאה" את השיקים שקיבל לידיו ושבהם הוא אוחז עד היום. החלת חובת תום הלב חלה גם על התובע במימוש הליכים להגשת תובענה כלפי מי שחב כלפיו, והוא אינו יכול לקפוא על שמריו ולסבור כי יש בידיו "תכנית חיסכון" שתצבור בעבורו הפרשי ריבית והצמדה.

17.
לעניין חוות הדעת של השמאי מטעם התובעים נטען כי מחקירתו עולה שהוא לא הביא בחשבון את גובהו של המבנה, נתון שיש בו כדי להפחית את דמי השכירות, וכן לא הובאו בחשבון תשלומים שונים ששולמו על ידי הנתבעת 1, כשבדרך שגרה משולמים על ידי המשכיר (דמי חכירה, תחזוקה).

18.
יש לדחות את התביעה כלפי הנתבע 2, שכן מי שעשתה ועושה בפועל שימוש במושכר, הינה הנתבעת 1. המדובר בחברה פעילה המנהלת מספר מרכולים, והתובע כאמור ידע על אחיזתה בנכס כל אותם שנים, ועל כן היא היחידה שחבה, ככל שייקבעו דמי שכירות ראויים.

19.
באשר לנתבעת 3 יורשתו של מר יצחקי
ז"ל, נטען כי כל חטאו של העיזבון הינו רק מעצם היותו בעל שליש מהזכויות בנכס ומעצם ניצול הנתבעת 1 את מצבו של מר יצחקי
ז"ל אשר היה על ערש דווי. במשך שנים מתקיימת אלמנתו של מר יצחקי
ז"ל מקצבה של ביטוח לאומי, תוך שהיא נתמכת על ידי שני ילדיה האחרים. כן נטען כי במקרה דנן העיזבון ניזוק פעמיים, שכו מלבד ההפסד הכספי והזנחת אלמנת המנוח ה"זוכה" היום בגילה המופלג לראות קרע במשפחה.


ד.
דיון והכרעה:

20.
המהלך בו נקטו מר יצחקי
ז"ל ובנו, באמצעות שני ההסכמים הכפולים בסמוך לסיום תקופת השכירות של חברת כפר יונה, ואשר הביא בסופו של יום לכך שהנתבעת 1 הפעילה בנכס מרכול, כבר זכה לביקורת בחלק מההליכים הקודמים. כך, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבש"א 2806/08 בפש"ר 2428/07 סווגה העסקה שנרקמה כ-"

self dealing
" -
מכר עצמי בו עומדים אותם צדדים (או מקורביהם) משני צדי המתרס. ברוח זאת, נקבע גם בפסק הדין בת.א. 32811-07-10 מר יצחקי
ז"ל לא היה כלל רשאי לחתום על הסכם שכירות בשמם של שאר השותפים.

21.
אקדים ואמר כי אין צורך במסגרת ד' אמותיו של

פסק דין
זה להמשיך בחלוקת ציונים אודות התכניות שנרקמו בין מר יצחקי
ז"ל ובנו ולהשלכות של אותן תכניות; נקודת המוצא הינה כי הלכה למעשה, כי החל מ-10/2007 מופעל בנכס מרכול על ידי הנתבעת 1, ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתובעים זכאים לדמי שכירות ראויים בגין תקופת החזקתה של הנתבעת 1 במושכר, מכח היותם כאמור בעלי שליש מהזכויות בנכס.

22.
עיקרה של המחלוקת אם כן, נסב כאמור אודות שיעורם של דמי השכירות; התובעים מבקשים כאמור לאמץ את קביעת השמאי מטעמם אשר קבע את דמי השכירות בסך של בטווח עולה שנע בין 36,700 ₪ לחודש בגין התקופה שבין 11/07 – 2/08 ועד לסך של 44,960 ₪ לחודש בגין התקופה שמ-3/11 עד 6/12; הנתבעים מנגד טוענים כי יש לאמץ את חוות הדעת של השמאית שריפי, לפיה דמי השכירות הראויים עבור שטח המרכול מסתכמים בסך של 31,550 ₪.

23.
הנני סבורה שבמחלוקת שבין הצדדים אודות שיעור דמי השכירות הראויים, יש לאמץ את עמדת הנתבעים המצדדים כאמור בקביעת חוות הדעת של השמאית שריפי.

24.
ראש וראשון לנימוקיי החלטתי הינו הנתון הפשוט כי קביעותיה של השמאית שריפי אומצו על ידי שתי ערכאות שיפוטיות במסגרת התדיינויות שונות אודות הנכס:

א.
במסגרת התביעה לפירוק (ת.א. 17797-05-09) שאותה כאמור הגישו התובעים ומר הרוני לבית המשפט המחוזי, הסכימו כלל הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בתביעה ביום 15/12/14, בין היתר, על פינוי הנכס מצד הנתבעת עד ליום 15/4/15, כשעד לפינוי הנכס תשלם מחסני מזון דמי שכירות בסך 31,550 ₪ (בתוספת מע"מ) בהתאם לחוות הדעת של השמאית, מיכל שריפי.

ב.
במסגרת פסק הבוררות שהתקיים כאמור בתביעת מר הרוני כנגד הנתבעים, נדרש הבורר להכריע גם בשאלת דמי השכירות הראויים בגין הנכס, כאשר עמדה בפני
הבורר התלבטות בקביעתם, שעה שהונחו בפני
ו חוות הדעת של השמאי מטעם התובעים, מר יוסי קאפח וכן חוות הדעת מטעם הנתבעים אשר קבעה את דמי השכירות הראויים על 18,500 ₪ (נכון ליום עריכת חוות הדעת). הבורר מצא לנכון בסופו של יום, בהדגישו כי הינו מתחשב בכלל נסיבות הפרשה, לקבוע את דמי השכירות הראויים שנערכה על ידי השמאית שריפי ולהעמיד את דמי השכירות החודשיים על סך 31,550 ₪.


25.
הנה כי כן, עינינו רואות כי בשני הליכים משפטיים שונים נקבע ו/או הוסכם כי דמי השכירות הראויים בגין הנכס נשוא התובענה יהיו על-פי הקביעות של השמאית שריפי והנני סבורה כי בנסיבות המקרה שבפני
נו, אין לאמץ קביעה שמאית אחרת, וזאת מטעמי מדיניות משפטית רצויה, במיוחד בשעה שהמדובר באותו נכס ובאותה תקופה.

26.
לא נעלמה מעיני הסתייגותו של ב"כ התובעים לפיה ההסכמה לדמי השכירות במסגרת הדיון בתביעה לפירוק שיתוף נעשתה מטעמים פרקטיים לצורך אותו דיון, אולם בנסיבות דנן, אותה הסכמה שהושגה בתביעת פירוק השיתוף, אינה עומדת לבדה אלא אומצה כאמור על ידי גורם שיפוטי נוסף (הבורר), ואין בנסיבות העניין כל מקום לאמץ שיעור דמי שכירות אחר, שעה שעסקינן באמור באותה נכס ובאותו שימוש.


27.
למעלה מן הדרוש, אציין כי אף אם חוות דעתה של השמאית שריפי לא הייתה בנמצא, לא הייתי מאמצת את חוות הדעת של התובעים ככתבה וכלשונה, ככל שמחקירתו של השמאי מטעם התובעים עולה כי קביעת שמאי התובעים התעלמה משני פרמטרים שיש בכוחם להשפיע על שיעור דמי השכירות שנתבעו; גובה המבנה ותשלומים שונים שבפועל שולמו על ידי המשכיר, אשר לא שוקללו במסגרת קביעת דמי השכירות (ר' עדותו של השמאי בע' 4 שו' 3-15; שו' 23-27 לפרו'). אציין בהקשר זה כי גם אם בטענות לקיזוזים שהועלו מצד הנתבעים (לתשלומים שונים שהם שילמו) יש כדי הרחבת חזית (ואכן טענה זו בדין יסודה), אין הדבר מעלה או מוריד לעניין חובת השמאי להתייחס לנתון עובדתי זה כנתון אובייקטיבי במסגרת חוות דעתו עת הוא נדרש להכריע שיעור של דמי שכירות ראויים.

28.
הנה כי כן, כסיכום ביניים, משזכאותם של התובעים לחלקם היחסי בדמי שכירות ראויים, לא יכולה להיות נתונה בספק, יש לגזור דמי שכירות יחסיים אלה על פי קביעת השמאית שריפי.


29.
מחלוקת נוספת אשר נתגלעה בין הצדדים, נוגעת לזכאות התובעים להפרשי הצמדה וריבית, ובתוך כך לטענות לעניין צמצום/הקטנת הנזק של התובעים על רקע ההמחאות אשר נשלחו אל התובע בגין דמי השכירות במהלך התקופה בה הפעילה הנתבעת 1 את המרכול.

30.
הכלל הינו כי סכום כסף שנפסק לטובת נתבע ממועד מסוים בעבר, מוחזר לרוב בערכו הריאלי. עקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין מחייב כי לסכום הנומינלי תתווסף הצמדה וכן ריבית ריאלית, המייצגת את דמי השימוש בכסף (ר' ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (22.1.2009).

31.
יחד עם זאת, לכלל האמור יש חריגים. בית המשפט מוסמך מכוחו של סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, לפטור נתבע מתשלומה של ריבית כולה או מקצתה
בהתחשב בשאלה: "מה הייתה מידת ההצדקה לעיכוב האמור, וכן במי לתלות את הקולר לעיכוב" (ר' ע"א 281/87 חברת גוש 30122 חלקות 29-30 בע"מ נ' עמי בבלי ואח', מג(2), 745). אף סעיף 5 לחוק האמור נוסף מקנה לבית המשפט את הסמכות, בהתבסס על אותם השיקולים, לקבוע את תקופת הריבית והמועד לתחילת החיוב בגינה. גם בע"א 8688/07 יהושע רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [פורסם במאגרים] (20.12.2010), נקבע שכאשר מוצא בית המשפט כי קיים פגם בהתנהלותו של הזכאי לתשלום, רשאי הוא לשלול ממנו את הריבית בהתאם לנסיבות העניין.

32.
במקרה שלפנינו, הנני סבורה כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את שלילת פסיקת הריבית מדמי השכירות וזאת על רקע 'חוסר המעש' שגילה התובע כלפי השיקים שנשלחו אליו במהלך התקופה בה החזיקה הנתבעת 1 בנכס. בחקירתו הנגדית נשאל התובע אודות הסיבה לא הפקדת השיקים שנשלחו אליו מאת הנתבעת 1 בגין חלקו בדמי השכירות, והשיב כי בחר שלא להפקיד את השיקים לאור הייעוץ המשפטי שקיבל, לפיו פירעונם של השיקים ייחשב כאילו הוא מסכים לשהייתה של הנתבעת 1 במושכר (ר' עדותו בע' 8 שו' 27-32 לפרו').

33.
הנני סבורה כי האדישות שגילה התובע כלפי השיקים מצדיקה שלילת הזכות לקבלת ריבית מאת הנתבעים. התובע יכל להפקיד את השיקים שניתנו לו תוך העברת הסתייגות לנתבעת 1 (או לנתבעים האחרים) כי אין בפירעון השיקים מצדו כדי להסכים כי הם משקפים את חלקו בדמי השכירות ו/או לפרוע את השיקים "תחת מחאה". לא למיותר להביא בהקשר זה את דבריו של כב' השופט נ' ממן (בדימוס) בפסק הבוררות (סעיף 61(ב):

"התובע היה יכול להקטין את נזקיו אילו הציג לפירעון את השיקים שנשלחו לו על ידי מחסני מזון [הנתבעת 1] משנת 2007 ועד סוף שנת 2013. התקשיתי לקבל את ההסבר מדוע התובע לא הגיע להסכם, דיוני לפחות, עם הנתבעים לפיהם יקבל בינתיים, על חשבון תביעת הפיצויים או על חשבון דמי שכירות ראויים את דמי השכירות שמחסני מזון שלחה לו בשיק אחת לחודשיים בגין חלקו בנכס. גביית הסכום הזה, הגם שהוא קטן ממה שהתובע זכאי לו, הייתה מפחיתה את סכום התביעה, מונעת הצטברות חיובים בגין הפרשי הצמדה וריבית ומקלה גם על גביית יתרת החוב מכוח פסק בוררין זה. התובע לא הציג את השיקים לפרעון והם עדיין מוחזקים ברשותו כאבן שאין לה הופכין. גם התנהגות זו איננה בתום לב. לכן בשל מחדל זה אני סבור כי התובע אינו זכאי להפרשי הצמדה וריבית לעבר בגין התקופה השנייה."

34.
הדברים מדברים בעד עצמם, ועל אף שנאמרו אמנם כלפי מר הרוני (כתובע באמור באותו הליך), הינם יפים גם יפים כלפי התובע דכאן.

35.
באשר לשאלת ההצמדה, הרי שלא מצאתי בנסיבות העניין להורות כי דמי השכירות יישאו הצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום. נכון הוא כי משמעותה של ההצמדה הינה שמירה ריאלית על ערך הכסף, אולם עסקינן בדמי שכירות ראויים שנקבעו בחוות דעת שנערכה ביום 11/3/14, כך שיש לראות את דמי השכירות הראויים ככאלה שנקבעו בערכים הנכונים להיום ולא בערכים היסטורים (השווה עם סעיף 61(א) בפסק הבוררות).

36.
באשר לזהות הנתבעים אשר יישאו בדמי השכירות בגין הנכס, הרי שהנני סבורה שיש להורות על חיובה של הנתבעת 1 בלבד. אין מחלוקת כי הנתבעת 1, המהווה ישות משפטית נפרדת, היא שהפעילה בפועל את המרכול במשך כל התקופה הרלבנטית. גם אם הנסיבות אשר הביאו לתחילת פעילותה של הנתבעת 1 בנכס, הינם תוצאה של תכנית קלוקלת שנרקמה בין מר יצחקי
ז"ל ובנו, לא מצאתי בנסיבות העניין כי יש לחייב מי מהנתבעים 2 ו-3, שעה שעסקינן סעד של דמי שכירות ראויים, כאשר לאורך כל הדרך נמסרו בפועל לתובע המחאות מטעם הנתבעת 1 בהתאם לחלקו, גם אם בסופו של יום, נפסקו דמי שכירות חודשיים בשיעור גבוה יותר.


ה.
סוף-דבר:

37.
לאור כל האמור הנני מורה קבלתה החלקית של התביעה, ומורה כדלהלן:

א.
הנני מחייבת את הנתבעת 1, בלבד, בתשלום דמי השכירות חודשיים ויחסיים (על פי חלקם של התובעים בנכס) בסך 12,410 ₪ (במעוגל כולל מע"מ) עבור התקופה שמיום 23/10/07 ועד למועד הגשת התביעה (12/7/12) - 57 חודשים (במעוגל) – ובסך הכל 707,370 ₪.

ב.
התביעה כנגד הנתבעים 2-3 נדחית בזאת.

ג.
התשלום בסעיף א' לעיל יבוצע כנגד השבת השיקים שנמסרו לידי התובע מאת הנתבעת 1, לאורך כל התקופה ומסירת חשבונית כדין.

ד.
איני מוצאת ליתן הוראות מיוחדות באשר לזכות הגשת תביעה מצד התובעים לגבי השימוש המאוחר למועד הגשת התביעה ועד למועד הפינוי על פי הסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי. אציין רק בעניין זה, כי מן הראוי שהצדדים יבואו בדברים ויסדירו את תמורת דמי השכירות בגין פרק זמן זה, בהסכמה מבלי להיזקק להגשת תביעה (נוספת) בנדון וזאת על פי העקרונות שנקבעו ב

פסק דין
זה.

ה.
על אף שהתביעה התקבלה באופן חלקי, הנני סבורה כי לאור מכלול האמור לעיל, ובעיקר לנוכח נימוקיי בענין
הריבית, נכון יהיה לפסוק לתובעים הוצאות משפט בסך 17,700 ש"ח (המשקפים רק את השבתה היחסית של האגרה) ששולמה אשר ישולמו ע"י הנתבעת 1.

ו.
מעבר לאמור לעיל, כל צד יישא בהוצאותיו.

ז.
התשלום יבוצע בתוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.




ניתן היום,
ז' ניסן תשע"ה, 27 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 25990-07/12 שלמה אהרוני, רחל אהרוני נ' מחסני מזון - חינם פלוס בע"מ, דורון יצחקי, יצחקי (פורסם ב-ֽ 27/03/2015)