פסקי דין על פאני לוי | פסקי דין על רחמים לוי | פסקי דין על אוריה גזית

12369-12/14 תק     24/03/2015




תק 12369-12/14 פאני לוי, רחמים לוי נ' אוריה גזית








בית משפט לתביעות קטנות בחדרה



ת"ק 12369-12-14 לוי ואח' נ' גזית


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
רקפת סגל מוהר


תובעים

1.פאני לוי

, ת.ז. 054886395

2.רחמים לוי

, ת.ז. 051304046


נגד


נתבע

אוריה גזית

. ת.ז. 40101909




פסק דין



התובעים הם הבעלים של דירת מגורים ברחוב השושנים 5 בחדרה ( להלן: "הדירה").
אין חולק על כך שהנתבע שכר מהתובעים את הדירה החל מיום 15.8.12 ועד 15.8.13 (להלן: "תקופת השכירות הראשונה"), כמו גם על העובדה שלקראת סיום תקופת השכירות, הוא הודיע להם כי בכוונתו לעבור לדירה מרווחת יותר, בשל נישואיו.

התובעים טוענים כי בעקבות הודעתו הנ"ל של הנתבע הם תרו אחר שוכר חדש ואף התקשרו עם מר יובל תוהמי, אשר עתיד היה להיכנס לדירה בתום תקופת השכירות הראשונה של הנתבע
(ר' תצהירו של מר תוהמי שצורף לכתב התביעה). ואולם, לאחר שהנתבע שינה דעתו ופנה אליהם בבקשה להישאר בדירה בכל זאת, הם הודיעו למר תוהמי על ביטול התקשרותם עמו וחתמו עם הנתבע ואשתו על הסכם שכירות לתקופה נוספת של שנה דהיינו עד ליום 15.8.14 (להלן: "הסכם השכירות השני").

בתחילת חודש ינואר 2014, הודיע הנתבע לתובעים כי קיימת נזילה בצינור החיצוני של המקלחת בדירה ולשיטתם הם פעלו מיד לאיתור מקור הנזילה ולתיקון הצינור. בדיעבד – כך לטענתם - התברר להם שהנתבע ואשתו לא התכוונו כלל לקיים את הסכם השכירות השני במלואו, שכן ביום 1.2.14 הם נטשו את הדירה וזאת אף מבלי שדאגו לשוכר חלופי במקומם.

בעתירתם לחיוב הנתבע בתשלום דמי שכירות בסך 8,800 ₪ עבור החודשים פברואר-מאי
2014 בהם נותרה הדירה ריקה מאדם, כמו גם לתשלום סך של 500 ₪ בגין פינויה וניקוי , בתוספת פיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין "כאב וסבל", טוענים התובעים כי הנתבע אשר לא התכוון מלכתחילה להתגורר בדירה עד תום תקופת השכירות השניה, מעלה כנגדם טענות מופרכות ביחס למצבה וזאת על מנת להצדיק את עזיבתו אותה עובר לתום תקופת השכירות.

מן העבר השני, הן בכתב הגנתו והן בעדותו בפני
, טען הנתבע כי בדירה נתגלה "מום נסתר"
שהוסתר מפניו על ידי התובעים והוא אשר הביא לעזיבתו את הדירה. הנתבע הוסיף וטען כי בשל מום זה הוא לא יכול היה לדאוג להבאת שוכר במקומו, היות והדירה היתה "מסוכנת ולא ראויה למגורים".
לגרסת הנתבע, בשעה שביקש להאריך את תקופת השכירות הראשונה, הוא הבהיר לתובעים כי בכוונתו להישאר בה למשך כחודשיים בלבד ואז להכניס שוכר חלופי במקומו, אלא שהם עמדו על כך שההסכם ייערך לשנה נוספת ומשכך לא נותרה בידיו ברירה והוא נענה לדרישתם.
עוד טען הנתבע כי מדובר בדירה ש"סבלה" מבעיות רבות ובהן דליפה מהגג, היעדר הארקה וכן מאותו "מום הנסתר" אשר נתגלה לו לתדהמתו
עם שובו אליה לאחר ירח הדבש שלו, ואשר בא לידי ביטוי בנזילה משמעותית של "מי חלודה עכורים ומצחינים" מחוץ לבית ובתוך המקלחת.
לגרסתו, מיד עם גילוי הנזילה הוא פנה אל התובע, אלא שזה - במקום להזמין בעל מקצוע מומחה - ניסה לתקן את הנזילה בעצמו, ביחד עם בנו וכי השניים חצבו בקיר החיצוני של הבית ושברו את קיר המקלחת, כך שבמקום לתקן את הבעיה הם רק החמירו אותה. הנתבע טוען כי הוא ואשתו נאלצו לחיות במשך כחודש עם חור בקיר ועם "מערכת אינסטלציה רקובה ומצחינה" אשר היוותה מפגע בריאותי חמור וכי עזיבתו את הדירה נעשתה מחוסר ברירה.

בהתייחסו אל עתירת התובעים כי ישלם להם את דמי השכירות בעבור ארבעת החודשים שבמהלכם הם לא מצאו שוכר חלופי, טען הנתבע כי הסיבה לכך שהדירה הושכרה מחדש רק בחודש יוני 2014 נעוצה היתה בכך שבמהלך אותם ארבעה חודשים שמאז עזיבתו, היא שופצה שיפוץ משמעותי על מנת להכשירה למגורים. לתמיכת טענה זו הפנה הנתבע את תשומת לבי להבדלים שבין מראה הדירה (בעיקר בחלקה החיצוני) בתקופת מגוריו בה (נ/3) לבין התצלומים ת/4 שהוגשו מטעם התובעים.

בדיון שהתקיים בפני
י ביום 5.3.15 העידו התובעים, הנתבע וכן מר יהודה איטח, אחיה של התובעת.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעד יהודה איטח ועיינתי בראיות שהונחו בפני
, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
ואלה הם נימוקי:
·
חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות לצד השני לפני כריתת החוזה עובדות חשובות ואפילו עובדות שהצד השני היה יכול לגלותן בכוחות עצמו, כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה (ר' ג' שלו "כריתת חוזה: חוק החוזים וחלק כללי", עמ' 49).
במקרה שבפני
, לא שוכנעתי כי בעיית הנזילות והצנרת הייתה ידועה לתובעים קודם לכניסת הנתבע אל הדירה או בכלל. גרסת התובע לפיה הוא לא ידע על הליקוי בצנרת המים למקלחת ולא צפה אותו, נשמעה לי מהימנה. עובדה היא שאותה דירה היתה מושכרת על ידי הנתבע במשך שנה קודם לכן והוא לא טען כי נתקל ברמז לבעיה שכזו במהלך אותה תקופה.
·

להתרשמותי, הנתבע אשר מלכתחילה לא היה מעוניין לשכור את הדירה לתקופה ארוכה יותר מחודשיים, הפריז בתיאור מצבה הגרוע והוא למעשה לא הניח בפני
ראיה כלשהי
שתשכנעני כי מדובר היה בדירה שאינה ראויה למגורים. נהפוך הוא, אף כשניסה לטעון כאילו מדובר היה בדירה שסבלה מדליפות מים מהגג גם כן, הוא נאלץ בסופו של דבר להודות כי מדובר היה בדליפה אחת שתוקנה על ידי התובע וציין: "ייאמר לזכותם שאחר כך זה לא דלף".
·
לא זו אף זאת, במכתב שנשלח מטעם הנתבע (באמצעות עורך דינו) אל התובעים ביום 17.1.14 נכתב בין השאר: "...מה גם שמצבו של המושכר כאמור אינו ראוי למגורי אדם והראיה לכך שהגיעו מס' לא מבוטל של שוכרים לראות את הנכס פוטנציאלים אשר הביעו שאת נפש ממצבו ( והם יוזמנו להעיד בבית משפט כשיתעורר הצורך לכך)", אלא שבסופו של דבר הנתבע לא תמך טענה זו בעדותו של איש.
·
בעדותה בפני
טענה התובעת כי ככל שהנתבע לא היה מרוצה מהתיקון שבוצע בעקבות נזילת המים מצינור המקלחת על ידי התובע ומר איטח, הרי שהיתה פתוחה בפני
ו הדרך להזמין בעל מקצוע מטעמו וזאת בהתאם להוראת סעיף 8.4.4 להסכם השכירות בין הצדדים שכותרתו "תיקונים במושכר", ואשר איפשר לו לעשות כן ולדרוש שיפוי מהתובעים לאחר מעשה ואולם הוא בחר להימנע מכך ועשה דין לעצמו עת עזב את הדירה בטרם נסתיימה תקופת השכירות.
·
עם זאת, מצאתי ממש בטענות הנתבע באשר לדרך בה נקטו התובעים כדי לפתור את בעיית הנזילות והצנרת שנתגלתה. התנהלות התובעים, אף אם נעשתה מתוך כוונה טובה, הצטיירה בפני
כשטחית ובלתי מקצועית. סעיף 7 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א 1971, קובע כי על המשכיר לתקן במושכר, כל דבר השולל או מגביל הגבלה של ממש את השימוש בו. זאת, בין אם הפגם היה בזמן מסירת המושכר לשוכר, ובין שהתהווה לאחר מכן. במקרה זה, בו התובע טען בפני
כי מר איטח אשר הוזמן מטעמו לצורך תיקון הנזילה הינו אינסטלטור ואילו מר איטח עצמו הודה בפני
כי אין זה מקצועו, הגם ש"יש לו ידיים טובות", דעתי היא כי התובעים לא קיימו את החובה המוטלת עליהם כמשכירים באופן בו היה עליהם לקיימה. בעשותם כן – כך שוכנעתי - הסבו הם לנתבע ולאשתו עגמת נפש ותחושה של תסכול וכדברי הנתבע: "אחרי שראינו איך הוא והגיס שלו מטפלים בבעיה, את החציבה והפסולת לא פינו מהבית, אני מגיש תצלום של מים שלא יורדים במקלחת בגלל האבנים שנשארו במקום (נ/2). לא נתנו לתובע להכנס (לשם השלמת התיקון – ר.ס.מ) כי רצינו בעל מקצוע שייכנס".

לאור כל האמור לעיל, משלא שוכנעתי בדבר קיומו של "מום נסתר" אשר יכול והיה מזכה את הנתבע בביטול ההסכם "הפרה יסודית" ומשעם החלטתו לסיים את תקופת השכירות טרם סיומה הוא לא הציע לתובעים שוכר חלופי שיקבל על עצמו את כל התחייבויותיו לתקופת השכירות שנותרה (ר' סעיף 5.3. להסכם), דעתי היא כי יש לחייבו בתשלום דמי שכירות למשך מחצית התקופה שחלפה עד שנכנס אל הדירה שוכר חדש. זאת הן לנוכח העובדה שלאחר עזיבתו את הדירה ערכו בה התובעים שיפוץ (עובדה הניכר בתצלומים שהוצגו בפני
) והן לאור האופן בו בוצע תיקון הנזילה והצינור, כמתואר לעיל.
לנוכח התצלום ת/3 המלמד על כך שהנתבע הותיר אחריו בדירה שני שולחנות אותם היה על התובעים לפנות ממנה,
לא מצאתי הצדקה לחייבו בפיצוי לו עותרים התובעים בגין כך. בנוסף לכך לא מצאתי הצדקה לחייבו בפיצויים בגין "כאב והסבל" של התובעים אשר לטעמי לא הוכחו.

התוצאה היא אפוא שאני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 4,400 ₪ בתוספת הוצאות בסך 400 ₪, סה"כ 4,800 ₪.
סכום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום המלא בפועל
.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום,
ד' ניסן תשע"ה, 24 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
















תק בית משפט לתביעות קטנות 12369-12/14 פאני לוי, רחמים לוי נ' אוריה גזית (פורסם ב-ֽ 24/03/2015)