פסקי דין על עמותת ז.פ | פסקי דין על עובד שטח | פסקי דין על מאיר זריהן ואח' | פסקי דין על מועצת רואי החשבון | פסקי דין על פרקליטות המדינה המחלקה הפלילית מחוז ירושלים | פסקי דין על משרד bdo זיו האפט | פסקי דין על רואי חשבון |

11219-07/14 עתמ     29/03/2015




עתמ 11219-07/14 עמותת ז.פ, עובד שטח, מאיר זריהן ואח' נ' מועצת רואי החשבון, פרקליטות המדינה המחלקה הפלילית מחוז ירושלים, משרד bdo זיו האפט, רואי חשבון










בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים
לפני כב' השופט ד"ר יגאל מֶרזל



עת"מ 11219-07-14 עמותת ז.פ
ע"ר 580195055 נ' משרד המשפטים/מועצת רואי החשבון
ואח'




העותרים
:
1. עמותת ז.פ
ע"ר 580195055
2. עובד שטח
3. מאיר זריהן
4. רונן פידל
ע"י ב"כ עו"ד מאיר זריהן


- נ ג ד -

המשיבים
:
1.

מועצת רואי החשבון
2.

פרקליטות המדינה המחלקה הפלילית מחוז ירושלים
המשיבים 2-1 באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
ע"י ב"כ עו"ד מיכל שלם

3.

משרד bdo זיו האפט

, רואי חשבון
4. רו"ח דן מרגלית
5.

רו"ח שלמה זיו
6. רו"ח דן אטיאס
המשיבים 6-3 ע"י ב"כ עו"ד ניר מילשטיין
ואח'

7. רו"ח אליהו יפה
ע"י ב"כ עו"ד איתן מהולל




פסק דין




1.
העתירה שבכותרת – עניינה בהחלטת המשיבה 1, מועצת רואי החשבון
, מיום 8.4.2014. בהחלטה זו הוחלט ברוב קולות לאמץ את המלצות ועדת החקירה (המתוקנות בהתאם להערות חברי המועצה); ולסגור את התיק כנגד משרד זיו האפט, רו"ח דן אטיאס ורו"ח אליהו יפה, מבלי להרשיע אותם בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע לפי סעיף 12 לחוק רואי חשבון
, התשט"ו-1955. זאת, תוך הפניית מכתב למשרד זיו האפט, המפרט את הנושאים שדעת מועצת רואי החשבון
לא הייתה נוחה לגביהם בהתנהלותו. השאלה המקדמית הדורשת הכרעה היא סמכותו העניינית של בית משפט זה לברר את העתירה.





העותרים


2.
העותרים נגד החלטה זו הם אלו שיזמו את ההליכים המשמעתיים במועצה. ברקע העניין – סכסוך מורכב בין העותרים, חברי עמותה שזכו במכרז, לבין הקבלן שעמו התקשרה העמותה ומסמכים שונים שיצאו תחת ידי רואי-חשבון תוך טענות של העותרים לעניין הטיפול המקצועי בהם. לאחר שהמועצה החליטה לחדש הדיון בתלונת העותרים בעקבות עתירה מינהלית קודמת שהוגשה לבית משפט זה (עת"מ 18369-11-11 כב' השופט א' דראל) מונתה ועדת חקירה. על-יסוד ממצאיה ומסקנותיה ניתנה החלטת המועצה דלעיל. העותרים אינם מסתפקים בהחלטת המועצה, ומבקשים להרשיע את רואי-החשבון בעבירות משמעת לפי חוק רואי-חשבון ותקנותיו; ולחילופין, לבטל את החלטת המועצה "ולהורות לה למלא כראוי את התפקיד המוטל עליה על פי חוק רואי החשבון ותקנותיו". נטען שיש עילת התערבות בהחלטת המועצה בשל חוסר סבירותה ובשל פגמים נטענים נוספים – הן בהיבטים הפרוצדורליים והן בהיבטים המהותיים של פעולות והחלטות ועדת החקירה והמועצה.

בעיית הסמכות העניינית

3.
בעתירה עצמה הועלה ספק בעניין סמכותו העניינית של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים – וביחס להליך של עתירה מינהלית. כן הועלה ספק ביחס למעמדם של העותרים עצמם בגדרי העתירה, ולנוכח הוראת סעיף 14 לחוק רואי חשבון
, המעניק לפי לשונו זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי לרואה החשבון שנמצא אשם בהחלטת המועצה או ליועץ המשפטי לממשלה (בלא התייחסות למתלונן עצמו ולמעמדו). סעיף 14(ב) לחוק קובע ש"החליטה המועצה שרואה החשבון אשם בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע... זכאי רואה החשבון לערער על החלטתה". וסעיף 14(ב) לחוק מוסיף, ש"היועץ המשפטי לממשלה רשאי לערער על החלטה שהחליטה המועצה לאחר חקירה לפי סעיף 12". ולבסוף, קובע סעיף 14(ב) לחוק, לענייננו, ש"ערעור לפי סעיף זה יהיה לפני בית המשפט המחוזי ויוגש תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה". בעתירה נטען עוד, שהעותרים פנו לפרקליטות המדינה (המחלקה הפלילית) במכתב מיום 14.8.2014 לקבל תגובתה מדוע לא תגיש ערעור על החלטת המועצה, ולא נענו. אולם העתירה לא תקפה את החלטת היועץ המשפטי לממשלה (או היעדר ההחלטה, למען הדיוק) שלא לערער על החלטת המועצה.

4.
לנוכח ספק זה של סמכות עניינית, שהעותרים היו ערים לו כאמור, התבקשה עמדת המשיבים בעניין זה (החלטתי מיום 2.11.2014).

5.
עמדת המשיבים 2-1 היא שאמנם אין לעותרים – שהם המתלוננים – מעמד "לערער" על החלטת המועצה, לנוכח הוראת סעיף 14 לחוק. אך עומדת להם הזכות לעתור כנגדה בעתירה מינהלית. לטענת המשיבים 2-1 יש להבחין בין החלטה להגיש קובלנה, שהיא החלטת "משמעת", שמקומה להתברר במסגרת ההליך המשמעתי הקבוע בחוק; לבין החלטה שלא להגיש קובלנה, שהיא לפי הטענה, החלטה "מינהלית" החותמת את אפשרות הפתיחה בהליך משמעתי. על-כן אין אפשרות לבררה בהליך המשמעתי, ויש לבררה בהליך המינהלי, בדרך של עתירה מינהלית לפי פרט 21(3) לתוספת לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. המשיבים 2-1 ציינו שההליך המשמעתי לפי חוק רואי חשבון
לא כולל שלב של הגשת קובלנה, וזאת להבדיל מהסדרים אחרים בענייני משמעת שבהם מוגשת תלונה, שאז יש בידי הרשות שיקול דעת אם תלונה זו תתגבש לכדי קובלנה. המשיבים 6-3 טענו שבהתאם לחוק אין לעותרים מעמד לתקוף את החלטת המועצה במקרה זה; ושבית משפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית. משיב 7 (שעמדתו הוגשה באמצעות בנו) טען שיש לסלק העתירה על-הסף מטעמים אישיים-בריאותיים. לנוכח עמדת המשיבים 2-1 התבקשה תגובה מקדמית מטעמם (החלטתי מיום 8.12.2014, תוך שהובהר שאין בכך כדי להכריע בשאלת הסמכות העניינית).

דיון והכרעה

6.
לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ובטענות באי-כוח הצדדים לעניין הסמכות, מסקנתי היא שיש להורות על סילוק על-הסף של העתירה. כך הדבר שכן לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים אין סמכות עניינית לדון בעניין שלפניי. אפרט:

7.
נקודת המוצא היא שעל מנת שתקום לבית המשפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון בעתירה המוגשת לו צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, מתמקד במיהותו של המשיב בעתירה, שצריך להיות "רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה..."; והשני, מתמקד בעניין עצמו שביסוד העתירה ובהיותו "עניין המנוי בתוספת הראשונה..." (ראו, סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000; עע"מ 7151/04 הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' דץ, פ"ד נט(6) 433, 443-441 (2005); עע"מ 7832/08 כפר הנוער דרך תקוה נ' משרד הרווחה, בפסקה 6 (19.10.2009)).

8.
לטענת המשיבים 2-1 מקור סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בעתירה המינהלית שלפניי מעוגן בפרט 21(3) לתוספת הראשונה, המאפשר הגשת עתירה מינהלית בענייני "הסדרת עיסוק – החלטה של רשות לפי... חוק רואי חשבון
, התשט"ו-1955". אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, נוכח כותרת הוראת סעיף 21 שלפיה היא חלה על ענייני "הסדרת עיסוק", ועל-פי לשונה היא אינה חלה על ענייני משמעת כבענייננו. ושנית, נוכח התכלית של ההוראה. המחוקק קבע אמנם שהביקורת על סמכויות של רשויות שונות בתחומים של רישוי והסדרת עיסוק תהא בידי בתי המשפט לעניינים מינהליים, שכן מדובר בסמכויות מינהליות מובהקות. לא כך הדבר בעניין החלטות משמעת (ראו דברי ההסבר להצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 8), תשס"ד-2004 (הצ"ח הממשלה 77, עמ' 301-302; ראו גם את מחיקת סעיף 14(א) לחוק רואי החשבון שקבע במקור כי "סירבה המועצה לתת רישיון, זכאי מבקש הרישיון לערער על החלטתה". הוראה זו בוטלה במסגרת תיקון מספר 15 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. כן השוו, רע"א 8074/06 זיידאן נ' שר הבריאות, בפסקה 6 (1.2.2007); עת"מ (י-ם) 44127-04-13 מזרחי נ' משרד הבריאות, בפסקה 9 (28.5.2013); עת"מ (י-ם) 961/07 שגב נ' משרד הבריאות, בפסקה 2 (7.8.2008)). מסקנת הדברים היא אפוא שהנושא שלפניי, כלומר סגירת תיק משמעתי לגופו של עניין, אינו מנוי בתוספת הראשונה לחוק, ובית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה.

9.
לא נעלמה מעיניי טענת המשיבים 2-1 לעניין הבחנה שיש לערוך בין החלטה להגיש קובלנה, שהיא החלטת "משמעת" – שמקומה להתברר במסגרת ההליך המשמעתי הקבוע בחוק; לבין החלטה שלא להגיש קובלנה, שהיא לפי הטענה, החלטה "מינהלית" החותמת את אפשרות הפתיחה בהליך משמעת – ויש לבררה לפי הנטען בדרך של עתירה מינהלית. הבחנה זו מוצאת עיגון נטען בפסק-דינו של כב' השופט י' נועם בעניין נצר (עת"מ (י-ם) 55424-05-12 נצר נ' משרד הבריאות (14.11.2012); הערעור נמחק – עע"מ 9048/12). שם נמחקה על הסף עתירה שהגיש רופא על החלטה להגיש נגדו קובלנה משמעתית לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, וזאת מחמת קיומו של סעד חלופי לעותר – להעלות טענותיו ולבררן במסגרת ההליך המשמעתי. פסק-הדין התבסס על עניין שרגאי (בג"ץ 3157/10 שרגאי נ' המשנה למנכ"ל משרד הבריאות (29.4.2010)). גם שם נמחקה עתירה נוכח קיומו של סעד חלופי של הגשת עתירה מינהלית בעניינו של רופא; וכן, שורת פסקי-דין של בית המשפט הגבוה לצדק בעניינם של עורכי-דין שמהם עולה שלבית המשפט לעניינים מינהליים נתונה הסמכות לדון בהשגות על החלטה שלא להעמיד לדין משמעתי, וזאת נוכח צירוף הוראת פרט 21(5) לתוספת והוראת סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (עיינו, בג"ץ 11213/05 פלונית נ' ועדת מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין בישראל (20.7.2006); בג"ץ 6744/06 עו"ד חיים אינדיג נ' ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין (26.9.2006); בג"ץ 208/08 יהודה זהבי, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (18.8.2008); בג"ץ 1541/06 חננאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.5.2005)).

10.
אולם קיים הבדל בין מנגנוני הקובלנה המשמעתית הקיים בחוק לשכת עורכי הדין ובפקודת הרופאים לבין המנגנון הקיים בחוק לשכת רואי חשבון
, כך שאין הנדון מהווה ראיה. אבהיר: כעולה מבג"ץ פלונית, התיקון לחוק המאפשר את תקיפת החלטות הרשות בענייני הסדרת עיסוק בבתי משפט לעניינים מינהליים לא בא לתת סמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים לטפל בענייני משמעת; אולם "ההחלטה האם להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין הינה החלטה של רשות ואינה החלטה הניתנת בגדר ההליכים המשמעתיים עצמם, אשר מתנהלים בפני
בתי הדין של הלשכה. זו החלטה הקודמת להליך המשמעתי" (שם, בפסקה 2; ההדגשה שלי – י' מ'). למעשה, במסגרת ההליך המשמעתי של עורכי-דין (ראו, סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין), וכך גם הדבר לגבי רופאים (ראו, סעיף 41 לפקודה) – קיים שלב הקודם להליך המשמעתי, הוא שלב החלטת הרשות על הגשת (או על הימנעות מהגשת) קובלנה. לאחר החלטה זו – היא החלטת הרשות המינהלית שאותה ניתן לתקוף בעתירה מינהלית – מתחיל ההליך המשמעתי גופו. שונה הדבר בכל הנוגע להליכים משמעתיים כנגד רואי-חשבון. ההליך המשמעתי לפי חוק רואי החשבון אינו כולל שלב של הגשת קובלנה (ראו, סעיף 12(א) לחוק רואי החשבון). דבר זה כלל אינו שנוי במחלוקת אף לשיטת המשיבים 2-1 (סעיף 4). הבדל זה במנגנון הקבילה המשמעתית יורד על פניו לשורש סמכותו של בית משפט זה לדון בהחלטה שהיא אפוא החלטה "משמעתית" – ובמסגרת עתירה מינהלית.

11.
ודוקו: מבלי צורך להכריע בנדון, הרי שגם בהיעדר הליך של "קובלנה" לפי חוק רואי חשבון
, עדיין יתכן ויש היבט מינהלי אפשרי להחלטות המועצה (וראו גם תקנה 35(א) לתקנות רואי חשבון
, תשט"ז-1955). דוגמה לכך אף צוינה לעיל והיא עתירה קודמת שהוגשה בידי העותרים ונדונה כאמור לפני כב' השופט א' דראל (עת"מ 18369-11-11) ובה ניתן

פסק דין
ביום 19.11.2012. אך באותו מקרה נדמה שלא עלתה טענה של חוסר סמכות עניינית. ומעבר לכך, מפסק-הדין עולה שהעתירה מוצתה לאחר הודעת המועצה שהחליטה לחדש את הדיון בתלונת העותרים. ייתכן שפסק-דין זה – ניתן "למקם" בשלב ה"לבר-משמעתי", בכל הקשור לעצם הדיון בתלונה שהוגשה, הקודם להליך המשמעתי גופו. אלא שבינתיים נדרשה המועצה לגופו של עניין והחליטה לסגור את התיק. מדובר לכן בהחלטה לגופו של הליך המשמעת. הסעד הראשי המבוקש בעתירה הוא לגופו של עניין, כעניין אי הרשעת המשיבים 7-3. אין מקום לברר השגה על קביעה זו, היורדת ללב הסוגייה המשמעתית, בעתירה מינהלית – וכעניין של סמכות עניינית.

12.
טרם חתימה אף ניתן להוסיף, כחיזוק למסקנה שלעיל, שדרך התקיפה הקבועה בסעיף 14(ד) לחוק רואי החשבון, קובעת כי "ערעור לפי סעיף זה יהיה לפני בית המשפט המחוזי ויוגש תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה." ודוקו, שלא נאמר בו לפני בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים – על כל הנגזר מכך (השוו, בר"מ 9791/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 2 (24.12.2009) והאסמכתאות שם).

התוצאה

13.
התוצאה היא אפוא שדין העתירה לסילוק על-הסף מפאת חוסר סמכות עניינית – וכך אני מורה. לא נעלמה מעיניי בקשת העותרים החלופית בעתירתם, והיא שככל שאין מקום לברר הליך זה כעתירה מינהלית – הרי שיש לבררו בבית משפט זה כ"ערעור". אולם לא מצאתי מקום לעשות כן במסגרת זו. כך הדבר לא רק בשל ההבדל בין ההליכים – כתבי בית הדין וסדרי הדין; ולא רק נוכח הבדלי הסמכות העניינית שלעיל; אלא גם נוכח עמדת המשיבים שלפיה אין לעותרים מעמד בדין להגיש ערעור בנדון, כמו גם נוכח טענות לאיחור בהגשת הערעור. בכל אלה, אין אני מביע עמדה בהליך זה – שהוגש כעתירה מינהלית – ושדינו סילוק על הסף. אציין גם שאין אני מביע כל עמדה ביחס לטענות המופיעות בה – לגופה של מחלוקת.

14.
בנסיבות העניין ובאין הכרעה לגופן של הטענות בשלב זה – לא מצאתי לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.


המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט' ניסן תשע"ה, 29 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.










עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 11219-07/14 עמותת ז.פ, עובד שטח, מאיר זריהן ואח' נ' מועצת רואי החשבון, פרקליטות המדינה המחלקה הפלילית מחוז ירושלים, משרד bdo זיו האפט, רואי חשבון (פורסם ב-ֽ 29/03/2015)