פסקי דין על עאמר אבו ריש | פסקי דין על רשות הטבע והגנים ירושלים | פסקי דין על ח'אלד יוסף מחמוד |

54294-02/11 א     13/04/2015




א 54294-02/11 עאמר אבו ריש נ' רשות הטבע והגנים ירושלים, ח'אלד יוסף מחמוד








בית משפט השלום בנצרת



ת"א 54294-02-11 אבו ריש נ' רשות הטבע והגנים ירושלים
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
עירית הוד


תובע

עאמר אבו ריש

ת.ז. 057019101
ע"י ב"כ עו"ד זאיד כנען


נגד


נתבעים

1.רשות הטבע והגנים ירושלים

2.ח'אלד יוסף מחמוד
ת.ז. 023479470

ע"י ב" כ עו"ד מור יהודה




פסק דין


מבוא

1.
עסקינן בתביעה על סך 62,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ז- 1967 (להלן: "החוק") ופקודת הנזיקין שהגיש התובע כנגד רשות הטבע והגנים (להלן: "הנתבעת") ונגד מר חאלד יוסף מחמוד (להלן: "הנתבע") אשר במועדים הרלוונטיים עבד כפקח מטעם הנתבעת.

תמצית טענות הצדדים

2.
התובע טוען, כי הנתבע העלה נגדו האשמות חמורות לפיהן, התובע איים עליו בנשק שהיה בידו וכן הצית את רכבו. ההאשמות אלו והעלאת החשדות כלפיו הביאו למעצר התובע ליום אחד ובהמשך למעצר בית מלא למשך שבעה ימים. בשל האמור, אף נחקר התובע על ידי המשטרה מספר פעמים. עוד טוען התובע, כי שלב התפיסה, המעצר והחקירה פורסם בטלוויזיה והוא תועד בכתבה כאשר הוא מובא לבית המשפט כשהוא אזוק בידיו וברגליו ופניו חשופים ואף בעיתון פורסמה כתבה אודות הפרשה. בהמשך, נסגר התיק נגדו ולא הוגש כתב אישום וזאת לאחר שהנתבע חזר בו מטענתו לפיה הוא איים עליו בנשק והצית את רכבו.

3.
התובע טוען, כי אין ממש בדברי הפקח ונציגי הרשות והם תרמו לפרסום שקרי עליו בטלוויזיה ובעיתונות. האשמות השווא של הנתבע נגדו גרמו לפרסום בעיתון והצגתו בטלוויזיה כאשר הוא באזיקים והדבר מהווה פרסום לשון הרע בהתאם להוראות החוק. התובע טוען, כי הנתבע העלה את טענות הסרק נגדו מתוך כוונה לפגוע בו, בשמו הטוב ובמעמדו כסוהר ובכדי לעשותו ללעג ולבוז והכל כשהוא יודע שאין ממש בהאשמות אלו. עוד טוען התובע, כי הנתבעת אחראית באחריות שלוחית למעשי הנתבע אשר עבד בשירותה ועל כן היא נושאת באחריות יחד עמו.

4.
לטענתו, במעשיהם ביזו אותו הנתבעים, הכפישו את שמו ופגעו באופן בלתי הפיך בפרנסתו. הוא טוען, כי הופעלו עליו לחצים והוא פוטר מעבודתו בשירות בתי הסוהר. לטענתו, הפרסומים גרמו לו למבוכה ובושה ובעקבות התקרית הוא סובל מסימני חרדות ודכאון, נדודי שינה, עצבנות יתר, תוקפנות וכדומה.

5.
התובע טוען, כי בעקבות הפרשיה היה בחופשה מאולצת של 22 ימים ולכן נגרם לו הפסד שכר בסך 12,000 ₪. בנוסף, בעקבות הפרסומים והאשמתו נטלו ממנו את רובה הצייד שלו והדבר השחיר את פניו בפני
הממונים עליו. עוד טוען כאמור, כי בעקבות הפרסומים ובעיקר חשיפתו בכתבה בטלוויזיה הוא פוטר מעבודתו והכנסתו החודשית נפגעה.

6.
לטענת התובע, הפרסומים הכוזבים הינם בגדר לשון הרע ואף מהווים עוולה של שקר מפגיע בהתאם לסעיף 58 לפקודת הנזיקין. לטענתו, התנהגות הנתבעים הייתה רשלנית ואדם זהיר וסביר לא היה נוהג כמותם בנסיבות העניין. עוד טוען, כי הפרסומים נעשו בחוסר תום לב ומתוך כוונה לפגוע בו באופן בלתי הפיך. לטענתו, אין בפרסומים האמורים אמת והנתבעים לא פעלו בכדי להיווכח האם יש אמת בפרסומים.

7.
התובע עותר לפיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק איסור לשון הרע וכן עותר לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בשל היעדרותו מעבודה בסך של 12,000 ₪.

8.
לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות וכי היא הוגשה בחוסר תום לב ובמסגרתה מבקש התובע להתחשבן עם הנתבעים שמילאו את תפקידם ושליחותם והביאו להרשעתו בפלילים. הנתבעים מכחישים את הטענה לפיה התרשלו כלפי התובע או פרסמו לשון הרע לגביו.

9.
לטענתם, התובע עסק בצייד לא חוקי ונתפס על ידי הנתבע בעת תפקידו כפקח רשות הטבע והגנים. כאשר התובע נתפס הוא לא פרק את נשקו כפי שנדרש ותחת זאת איים על הנתבע באמצעו נשקו והבריחו מהמקום. לטענתם, הנתבע נאלץ לסגת מהמקום ודיווח באופן מיידי לממונה עליו על המקרה ועל כך שאדם אשר נתפס בעת ביצוע צייד בלתי חוקי איים עליו. בהמשך, גילה הנתבע, כי רכבו שחנה בסמוך למקום ההתרחשות הוצת. הם טוענים, כי הנתבע הגיש תלונה במשטרה, כפי שהיה עליו לעשות. לטענתם, הנתבע ציין בפני
המשטרה שאירוע ההצתה אירע בסמוך לפעילות העבריינית בה עסק התובע ואשר הופסקה על ידי הנתבע והיה זה מתבקש שהחשד למעשה ההצתה ייפול על התובע.

10.
עוד טוענים הנתבעים, כי בעת חקירתו במשטרה, הכחיש התובע את הטענה לפיה עסק בצייד לא חוקי וטען, כי כלל לא היה במקום. אולם, בהמשך, במסגרת עסקת טיעון, הודה התובע, כי עסק בצייד בלתי חוקי.

11.
הנתבעים טוענים, כי במסגרת כתב התביעה העלים התובע פרטים. כך הוא לא ציין, כי האירוע החל בעת שהתובע עסק בפעילות צייד לא חוקית או שהנתבע הפסיק את פעילותו האמורה ושעל בסיס דו"ח שערך הנתבע הוגש כתב אישום נגד התובע והוא הורשע. לטענתם, יש לדחות את התביעה אשר הוגשה בחוסר תום לב ועל בסיס גרסת שקר.

12.
לטענת הנתבעים, הנתבע נתבע על מעשים אשר עשה במסגרת תפקידו כפקח של הנתבעת. לטענתם, הנתבע הינו הוא בגדר עובד ציבור ויש לו חסינות סטטוטורית מפני מעשים אשר
עשה במסגרת תפקידו הציבורי.

13.
הנתבעים טוענים, כי הפרשה החלה בפעילות בלתי חוקית שביצע התובע ואשר בגינה נוהל נגדו הליך פלילי. בנסיבות אלו, אין קשר סיבתי ממשי בין מעשי הנתבעים לבין הנזקים נשוא התביעה. עוד טוענים, כי תלונה לרשויות אכיפת החוק מהווה פרסום מוגן מכוח הוראות סעיף 15(8) לחוק. לטענתם, התביעה הוגשה בתום לב לרשות המוסמכת. הם טוענים, כי לא פרסמו פרסום כלשהו וכל שעשו היה הגשת תלונה במשטרה והנתבע עומד מאחורי ההודעה אשר מסר במשטרה ומעולם לא חזר בו מהודעה זו. הנתבעים טוענים, כי מדו"ח הפעולה אשר מילא הפקח הממונה על הנתבע עולה, כי בזמן אמת מסר לו הנתבע שהתובע מאיים עליו בנשק. לטענתם, אין בהחלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה בכדי להטיל עליהם חבות כלשהי. לטענתם, אף אם ניתן לייחס להם פרסום הרי שהפרסום מוגן בהתאם לסעיף 14 לחוק משום שהוא היה אמת והיה בו עניין לציבור. באשר לטענות התובע בנוגע לאופן בו הובא לדיון המשפטי הם טוענים, כי זה אינו נמצא באחריותם אלא באחריות המשטרה. לטענתם, הם לא פנו לאמצעי התקשורת והתובע אף לא העלה טענה כאמור ועל כן אין בידי התובע להלין נגדם בגין הפרסום באמצעי התקשורת.

14.
הנתבעים הוסיפו וטענו, כי התביעה הוגשה בשיהוי, למעלה מארבע שנים לאחר שהנתבע הגיש את תלונתו במשטרה וכי השיהוי האמור יצר נזק ראייתי בלתי הפיך. כמו כן
טוענים להיעדר קשר סיבתי בין מעשיהם ונזקיו הנטענים של התובע וכי התובע אינו זכאי לסעדים להם עתר.

הראיות

15.
לתיק בית המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של הנתבע ושל מר שי קורן (להלן: "קורן")- אשר במועד האירוע שימש כפקח אזורי של רשות הטבע והגנים במחוז צפון. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

16.
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם הנתבעים פרסמו לשון הרע נגד התובע והאם התרשלו כלפיו. ככל שתתקבל טענת התובע באשר לפרסום לשון הרע הרי שהצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם עומדות לנתבעים ההגנות המפורטות בחוק.

17.
לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפני מצאתי, כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים שיפורטו.

18.
כאמור התובע טוען, כי הנתבעים ביצעו נגדו עוולה לפי חוק איסור לשון הרע בכך שהנתבע הגיש נגדו תלונה במשטרה לפיה הוא איים עליו, כיוון עליו את נשקו והצית את רכבו.

19.
סעיף 1 לחוק קובע, כי "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו".

20.
סעיף 2 לחוק, קובע, כי פרסום לעניין לשון הרע יכול להיות בעל פה, בכתב, בתנועה, בצליל ובכל אמצעי אחר. החוק קובע, כי רואים פרסום לשון הרע אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. במקרה שלפניי, מסר הנתבע את טענותיו במשטרה ואין מחלוקת, כי הפרסום הגיע לאדם כלשהו זולת הנפגע. משכך, הרי שהתקיים פרסום.

21.
לשם הכרעה בשאלה, האם פרסום מהווה לשון הרע אם לאו משתמש בית המשפט במבחן האובייקטיבי. המבחן האמור נגזר ממטרתו של החוק- מניעת פגיעה

בשמו הטוב של אדם, כפי שהוא נתפס בעיני הבריות
. על כן, הפרשנות הניתנת לפרסום הינה בהתאם למובן אשר האדם הסביר היה מייחס לאמור בפרסום (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני פ"ד מג(2), 333). בחינת תוכנו של הפרסום נעשית על דרך בחינת הפרסום בכללותו, בחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת לתחושותיו של הנפגע מהפרסום, אלא בוחנת כיצד היה הפרסום מובן בעיני כל (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 118).
הנה כי כן, תחושותיו של התובע בנוגע לפרסום הנטען אינן רלוונטיות לענייננו והשאלה היא כיצד אדם סביר היה מתייחס לפרסום.

22.
כאמור לעיל, הנתבע יחס לתובע ביצוע מעשים פליליים שעה שטען במשטרה, כי התובע איים עליו באמצעות נשק וכי הוא חושד שהתובע הצית את רכבו. מקובלת עליי הטענה לפיה אדם סביר יחשוב, כי פרסום כאמור הינו פרסום אשר יש בו בכדי לעשות אדם מטרה לשנאה, לבזותו בשל מעשים המיוחסים לו ואף לפגוע במשרתו. טענה לפיה אדם ביצע מעשים פלילים, כפי שקרה בענייננו, מהווה פרסום לשון הרע.

23.
כעת יש לבחון, האם חלות הגנות המפורטות בחוק. סעיף 15(8) לחוק קובע, כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב כאשר "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

24.
במקרה בו עסקינן, תלונת הנתבע נגד התובע הוגשה למשטרת ישראל. אין מחלוקת, כי הגשת תלונה למשטרת ישראל בגין חשד לביצוע עבירה פלילית מהווה הגשת תלונה אשר הוגשה לרשות המוסמכת לחקור בעניין המשמש נשוא התלונה. בע"א 7699/11 אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס נקבע, כי השאלה המרכזית שנדרשת להכרעה הינה, האם חשדו של מגיש התלונה היה סביר אם לאו. בפסק הדין צוין, כי אין צורך להיזקק לשאלה האם האדם אשר לגביו הוגשה התלונה אכן ביצע את המיוחס לו בתלונה וכי הכרעה בסוגיה זו יכולה הייתה להיות רלוונטית ככל שהיה מדובר בהגנת אמת דיברתי. דברים אלו נכונים ויפים לענייננו.

25.
הנה כי כן, בכדי לבחון, האם חלה ההגנה המופרטת בסעיף 15(8) לחוק יש לבחון האם הנתבע הגיש את תלונתו בתום לב תוך שיש לו יסוד סביר להאמין באמינות תלונתו.

26.
הנתבע העיד, כי באותה עת הוא היה פקח והיה מוטל עליו לאכוף את החוק ובין היתר לטפל בצייד לא חוקי ולשמור על החיות המוגנות (עמ' 13 ש' 21-26). לטענתו, בשעות אחר הצהריים קורן אמר לו, כי מתבצעת עבירת צייד ואת מיקומה (עמ' 13 ש' 17-20). הנתבע העיד, כי הגיע לזירת האירוע ועצר את רכבו. לטענתו, הבחין באדם במרחק של כ- 500 מטר וראה שהוא יורה שתי יריות. הנתבע טען, כי המשיך לתצפת ודיווח על כך לקורן אשר ביקש ממנו להגיע לאותו אדם, להוריד אותו למטה ולטפל בו. הנתבע העיד, כי הוא עלה למעלה, זיהה את האדם עם רובה הצייד וחגורת כדורים עליה תלויות שתי חוגלות מתות. הוא טען, כי הזדהה בפני
התובע וביקש ממנו להתלוות אליו. לטענתו, התובע התנגד מילולית ולא רצה לבוא איתו. הנתבע טען, כי התובע סירב למסור לו תעודה מזהה ואז הוא הכריז עליו כמעוכב (עמ' 13 ש' 32-33, עמ' 14 ש' 1-6).

27.
מעדות הנתבע עולה, כי לאחר שהכריז על התובע כמעוכב התובע התנגד ואז הוא הוציא את מכשיר הנייד שלו ורצה להזעיק עזרה ולבקש סיוע מקורן. לטענתו, התובע ניסה לשלוף את הנייד ממנו. הוא העיד, כי הוא ראה שהיחס בינו לבין התובע מדרדר ואז התובע איים עליו בנשקו ואמר לו "תיזהר, הרובה טעון ותשמור מרחק". הנתבע הוסיף, כי התחילו דחיפות והוא החליט לנתק מגע ולסגת משם. לטענתו, הוא התרחק עשרות מטרים וראה את התובע בורח. במשך הזעיק את קורן ועדכן אותו באירוע (עמ' 14 ש' 8-13).

28.
הנתבע העיד, כי הוא לא התעמת עם התובע וכי התייחס אליו בנימוס ואדיבות. לטענתו, התובע התחיל להתסיס את האווירה ולהסלים. עוד טען, כי התובע לא כיבד את הקשר בין פקח לצייד וכי דחף אותו. הנתבע הוסיף, כי היה עימות וכי התובע ניסה לשלוף את מכשיר הנייד מהיד שלו. לטענתו, הוא ראה שהתובע מאוד אגרסיבי ושאין מה להתעסק איתו (עמ' 14 ש'

22-27).

29.
עוד העיד הנתבע, כי התובע הרים את הרובה לכיוונו ואיים עליו. הוא העיד, כי הוא לא אמר במשטרה שהתובע הרים את הרובה ואיים שירצח אותו ובהמשך טען, כי אינו זוכר מה בדיוק הוא אמר במשטרה (עמ' 15 ש' 19-22). הנתבע טען, שהתובע ניסה לאיים עליו, כיוון את הנשק כלפיו ואיים לירות בו (עמ' 15 ש' 25-27). הנתבע אישר, כי בעדותו במשטרה ביום 19.2 הוא אמר שהתובע דחף אותו, דרש ממנו לא להתקשר, כיוון את הרובה לכיוונו ואיים לירות בו אם לא יתרחק (עמ' 15 ש' 28-32). הנתבע טען, כי קשה לו לזכור האם התובע אמר לו שאם הוא יעז להזעיק עזרה הוא יירה בו אולם הוא זוכר שהוא ניסה להזעיק עזרה בטלפון והתובע ניסה לשלוף לו את הטלפון (עמ' 17 ש' 21-23). נטען בפני
ו שהתובע לא אמר לו לא להזעיק עזרה והוא השיב, כי אינו יכול לזכור כל מילה שנאמרה בשנת 2007 (עמ' 17 ש' 24-25).

30.
הועלתה בפני
הנתבע טענה, כי בחקירתו מיום 23.2 הוא נשאל האם אמר שהתובע לא אמר שהנשק טעון וכי החזיק בנשק אך לא איים עליו במילים אולם עצם זה שהוא החזיק בנשק בידו זה היה איום ושהתובע לא אמר לו שיירה בו. הנתבע השיב, כי החוקר לא הבין אותו והוציא את הדברים מהקשרם (עמ' 16 ש' 1-5). לטענתו, התובע איים עליו מילולית ופיזית (עמ' 16 ש' 7). הנתבע העיד, כי התובע אמר לו שהנשק טעון ושייזהר. הוא נשאל כיצד אם כן הוא אמר לחוקר שהתובע לא איים עליו והשיב, כי אינו יודע. בהמשך טען, כי הוא עבר טראומה קשה בשל האירוע הזה וכי אולי החוקר לא הבין אותו (עמ' 16 ש' 25-27). הנתבע טען, כי הוא אינו רואה בעצם זה שהתובע החזיק בנשק משום איום וכי התובע כן אמר לו את הדברים (עמ' 16 ש' 31-33). הנתבע אישר, כי החתימה על הודעתו במשטרה הינה חתימתו והוסיף, כי הדברים שמופיעים במסמך אינם תואמים את הדברים אשר הוא אמר (עמ' 17 ש' 1-2). עוד אישר, כי לימדו אותו שלא חותמים על דבר בלי לקרוא אותו וטען שהוא לא קרא את העדות לפני שחתם עליה (עמ' 17 ש' 7-10). בהמשך העיד, כי היום ראה שיש סתירות בדברים שרשם החוקר חליל (עמ' 18 ש' 21-22).

31.
הנתבע

העיד, כי הוא זוכר את האירוע היטב משום שזה היה אירוע מאוד חריג עם אלימות אשר השאיר אותו בטראומה בשל התנהגותו של התובע (עמ' 15 ש'
3-6). בהמשך העיד, כי הוא היה בטראומה מהמקרה. לטענתו, הוא עבר משבר נפשי קשה מאוד ועברו מספר שבועות עד שהוא החלים והשתחרר מזה (עמ' 18 ש' 27-29). קורן העיד, כי הוא זוכר את השיחה עם הנתבע לאחר שהוא סיים עם התובע. הוא טען שהנתבע התקשר אליו ואמר לו שהצייד איים עליו, שהם ניתקו מגע ושהוא לא הצליח לעכב אותו (עמ' 19 ש' 21-24). קורן העיד, כי הנתבע היה נסער (עמ' 19 ש' 25-26).

32.
אכן קיימת סתירה בין הגרסאות אשר הנתבע מסר במשטרה בנוגע לשאלה, האם התובע איים עליו מילולית אם לאו. כאמור, בכדי להכריע בשאלה האם חלה ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק לא רלוונטית השאלה האם יש אמת בפרסום אם לאו. לפיכך, לא נדרשת הכרעה בשאלה האם התובע אכן איים על הנתבע מילולית כי ירה עליו אם לאו. השאלה הרלוונטית לענייננו הינה האם הנתבע מסר את הדברים אשר הוא מסר במשטרה בתום לב ובעת שהוא סבור, כי יש ממש בטענותיו.

33.
עדות הנתבע באשר למפגש בינו לבין התובע הותירה עליי רושם אמין ומהימן. התרשמתי, כי מבחינתו היה מדובר בסיטואציה מאיימת אשר הותירה עליו את חותמה. עדותו של הנתבע בעניין זה עולה בקנה אחד עם הדברים אשר הוא אמר לקורן מיד לאחר האירוע. סביר בעיניי, כי הנתבע לא חש מאוים רק מעצם העובדה שהתובע היה עם נשק. במסגרת עבודתו, אשר כללה מניעת צייד בלתי חוקי, הגיוני שהנתבע היה מעורב באירועים שכללו נשק ולכל הפחות היה מודע לאפשרות כאמור.

34.
לאחר הגשת התלונה, נחקר התובע במשטרה. בעת חקירתו הראשונה במשטרה הכחיש התובע את המיוחס לו וטען, כי כלל לא היה באזור האירוע. בהמשך נחקר התובע פעם נוספת ובחקירה האמורה מסר גרסה שונה ולפיה הוא אכן היה במקום עם רובה צייד ופגש אדם אשר סבר, כי הוא איים עליו. בעת עדותו טען, כי הוא עובד במערכת במשך 27 שנים וזו הייתה חקירתו הראשונה במשטרה. לטענתו, כאשר נטען בפני
ו שהוא מואשם באיום עם נשק חם ושריפת רכב הוא לא ידע מה לעשות ובאופן ספונטאני אמר שזה לא הוא ושהוא לא היה במקום (עמ' 8 ש' 32, עמ' 9 ש' 1-4).

35.
טענת התובע, לפיה, באופן ספונטאני בעת חקירתו במשטרה, הוא ראה לנכון לשקר ולמסור גרסה ממנה עולה, כי הוא כלל לא היה במקום ותחת זאת היה במקום אחר, יש בה בכדי ללמד על אמינותו ומהימנותו של התובע אשר לא בחל במסירת הודעה שאינה נכונה במשטרה שעה שהוא סבר, כי יהיה בכך בכדי להועיל לו. כמו כן, במסגרת הודעתו השנייה כאשר התובע הודה, כי היה במקום הוא טען, כי היה שם למטרת צייד אולם לא צד. טענתו האמורה של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם גזר דינו במסגרתו הורשע בצייד, לאחר שחזר בו מהכפירה בכתב האישום והודה במיוחס לו. יש באמור בכדי להשליך על אמינות התובע אף באשר לטענותיו במסגרת התובענה שלפניי ובין היתר טענתו לפיה כלל לא היה מגע בינו לבין הנתבע, כפי שיפורט בהמשך.

36.
התובע העיד, כי ביום האירוע הוא לא איים על הפקח עם רובה הצייד שלו. לטענתו, לא היה לו מגע עם הפקח והפקח לא ביקש ממנו דבר. הוא העיד, כי כלל לא דיבר עם הפקח ולא ראה אותו (עמ' 7 ש'
22-27). לטענתו, כאשר הוא נעצר ראו אותו בטלוויזיה וככה הנתבע ידע שהוא עובד שב"ס. בהמשך טען, כי ביום האירוע נעצר אדם אשר עבד עמו והוא אמר למשטרה ולרשות הטבע מי הוא וככה הנתבע ידע כבר באותו יום שהוא עובד בשב"ס (עמ' 8 ש' 1-11).

37.
נטען בפני
התובע, כי בחקירתו במשטרה ביום 20.2.07 הוא טען, כי הרובה שלו היה בידו והנתבע חשב שהוא כיוון אותו. הוא נשאל כיצד טענה זו מסתדרת עם טענתו לפיה הוא והנתבע לא נפגשו. בתגובה טען, כי בחקירה אמר שהוא היה בהר ושאדם רץ לכיוונו וכי לו היה רובה ביד וכאשר הוא ראה את האדם שהיה שם הוא ברח ממנו ואותו אדם חשב שהוא איים עליו. התובע העיד, כי אותו אדם חשב שהוא רוצה לפגוע בו. הוא הוסיף, כי הוא ברח ולא היה לו מגע עם אותו אדם (עמ' 8 ש' 12-18). התובע העיד, כי הוא ברח כאשר הבחין באדם וכי אותו אדם חשב שהוא איים עליו. לטענתו, הוא לא דיבר עם האדם האמור ולא צעק עליו (עמ' 8 ש' 21-23). התובע העיד, כי כאשר ראה את האדם הוא סובב את הגב אליו וברח. הוא נשאל כיצד אם כן אותו אדם חשב שהוא איים עליו והשיב, כי זו טענתו של אותו אדם (עמ' 8 ש' 25-27).

38.
טענתו של התובע לפיה לא ראה את הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם עדותו לפיה ראה את הנתבע ואז ברח מהמקום. כמו כן, טענתו לפיה הוא סובב את גבו וברח מהמקום, מבלי שהיה מגע כלשהו בינו לבין הנתבע, אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה הנתבע סבר, בטעות, שהוא מאיים עליו. ככל שהתובע היה בורח מהמקום כשגבו מופנה לנתבע הרי שלא סבירה טענתו לפיה הנתבע סבר, כי הוא מאיים עליו. עדות התובע לא הותירה עליי רושם אמין ומהימן.

39.
אמינה בעיניי גרסת הנתבע באשר למפגש בינו לבין התובע ואופיו של המפגש האמור. כאמור, טענתו של התובע לפיה הוא ברח מהמקום מבלי שהיה מגע כלשהו בינו לבין הנתבע לא הותירה עליי רושם אמין. מעדותם של הנתבע וקורן עולה, כי הנתבע ניתק מגע מהתובע בשל העובדה שהוא חש מאוים. ברי, כי הנתבע לא היה מנתק מגע עם התובע אלמלא חש מאוים. תחת זאת, הוא היה פועל לשם קבלת פרטיו של התובע והמשך ההליכים הדרושים לאור גילוי העבירה אשר ביצע התובע. העובדה שהנתבע ניתק מגע עם התובע ופנה לקורן וסיפר לו על המקרה מיד לאחר התרחשותו תומכת בגרסתו באשר לנסיבות המקרה ותחושותיו בעקבות המפגש בינו לבין התובע. כמו כן, סבירה ואמינה בעיניי טענת הנתבע לפיה התובע ניסה למנוע ממנו להזעיק עזרה. שאם לא כן סביר, כי הוא היה מזעיק עזרה במהלך האירוע ולא רק לאחר ניתוק המגע בינו לבין התובע. לא מן הנמנע, כי ניסיונו של התובע למנוע מהנתבע להזעיק עזרה תרם לתחושת הנתבע באשר לאיום עליו.

40.
כמו כן, התובע טען, כאמור, כי הנתבע סבר שהוא איים עליו. אף אם הסברה האמורה של הנתבע מקורה בטעות הרי שעדותו של התובע בעניין תומכת בטענה, כי בעת הגשת התלונה הנתבע אכן סבר, כי יש ממש בתלונתו באשר לאיום עליו.

41.
הנתבע העיד, כי לאחר שהתובע איים עליו והחל להתרחק ממנו הוא לא התקשר למשטרה משום שהם אוכפי חוק. לטענתו, הוא התקשר מיד לקורן. עוד טען, כי הוא התקשר לקורן ולא למשטרה משום שמדובר היה באירוע של ציד (עמ' 15 ש' 13-18).

42.
קורן העיד, כי הוא אינו יודע מדוע לא התקשר למשטרה לאחר שהנתבע אמר לו שהתובע כיוון לעברו את הרובה ואיים עליו. קורן טען, כי אולי הוא לא היה בעל מספיק ניסיון באותה עת והעיד, כי התחיל לעבוד ברשות הטבע והגנים במאי 2006 (עמ' 20 ש' 2-6). קורן העיד, כי בדרך כלל כשהם נתקלים בציידים שלא רוצים לשתף פעולה ומאיימים ומכוונים רובה הם מתקשרים למשטרה ומבקשים סיוע (עמ' 20 ש' 7-13). עוד העיד, כי הוא לא הציע לנתבע להתקשר למשטרה (עמ' 20 ש' 14-15). לטענתו, ברשות הטבע והגנים לא מנעו מהנתבע לערב את המשטרה ואין נוהל מי מתקשר למשטרה. הוא טען, כי אם מישהו מרגיש מאוים הוא יכול להתקשר למשטרה (עמ' 20 ש' 21-23). קורן העיד, כי יש הרבה אירועים שיכולים להתרחש וכי יש מצבים שמזמינים משטרה או שמנתקים מגע ומתקשרים למשטרה (עמ' 20 ש' 26-27).

43.
מצאתי, כי אין בעובדה שהנתבע וקורן לא הזמינו משטרה למקום בכדי ללמד, כי אין ממש בטענת הנתבע לפיה הוא חש שהתובע איים על חייו. העובדה שגם קורן, אשר שמע מהנתבע שהתובע איים עליו באמצעות רובה, לא ראה לנכון להתקשר למשטרה או להמליץ לנתבע לעשות כן, מחזקת את עמדתי לפיה העובדה שהנתבע לא הזמין משטרה אינה מלמדת שהוא לא סבר שהתובע איים על חייו. אף אם סביר, כי אדם יפנה למשטרה בסיטואציה כאמור אין בכך בכדי ללמד שהנתבע לא חש מאוים, כפי שטען לבסוף בתלונתו במשטרה.

44.
שוכנעתי, כי הנתבע מסר את גרסתו במשטרה באשר למפגש בינו לבין התובע בתום לב וכשהוא סבור שהגרסה אשר מסר משקפת את שאירע. סביר, כי אדם אשר נמצא בסיטואציה בה הוא חש, כי יש איום על חייו וכאשר הצד השני אוחז בנשק חם, אינו זוכר בהכרח את הסיטואציה באופן מדויק. כאמור, מעדותם של הנתבע וקורן עולה, כי לאירוע הייתה השפעה חזקה על הנתבע. לא מן הנמנע, כי בנסיבות אלו קיים פער בין הגרסאות אשר מסר הנתבע במשטרה. סבורני, כי אין בפער בין גרסאותיו של הנתבע בכדי ללמד, כי לא חלה בענייננו ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק. בנוסף, מקובל עלי שאין בידי הנתבע לזכור מילה במילה את הדברים שנאמרו בשנת 2007, אולם התרשמתי מרוח הדברים שהנתבע הרגיש מאוים מהתובע.

45.
לאחר המפגש בין התובע לנתבע ולאחר שדרכיהם נפרדו שב הנתבע לרכבו, יחד עם קורן, והשניים גילו שהרכב הוצת. כאשר הנתבע מסר הודעה במשטרה הוא נשאל האם הוא יודע כיצד הרכב נשרף והשיב, כי אינו יודע וכי הוא חושד שמדובר בהצתה על רקע בדיקת החשוד בצייד לא חוקי וכי אינו חושד באיש. התובע טוען, כי אף טענותיו של הנתבע בעניין זה מהוות פרסום לשון הרע.

46.
הנתבע העיד, כי סיפר לקורן על האירוע והזעיק אותו. לטענתו, קורן הגיע הם עשו סריקה ולא מצאו את התובע (עמ' 14 ש' 13-14). לטענת הנתבע, הוא וקורן הלכו להביא דלק וכאשר חזרו מצאו את רכבו עולה בלהבות וכי המשטרה הגיעה למקום והחלה לטפל בעניין (עמ' 14 ש' 15-16). קורן העיד, כי לאחר שריפת רכבו של הנתבע הוא התקשר למנהלים שלו ומנהל המחוז הגיע למקום (עמ' 20 ש' 29-31). הוא טען, כי אינו זוכר מי התקשר למשטרה (עמ' 20 ש' 31). הנה כי כן, לא ברור מי הזמין את המשטרה למקום אולם ממילא מדובר בפעולה סבירה, הגיונית ומתבקשת לאחר שהתברר, כי רכבו של הנתבע הוצת.

47.
כאמור, בעדותו במשטרה טען הנתבע, כי הוא חושב שמדובר בהצתת המכונית על רקע בדיקת החשוד בציד לא חוקי. הנתבע העיד, כי קשר את הצתת הרכב לתובע משום שמדובר היה בפרק זמן מאוד קצר. לטענתו, בדיוק כשסיימו הרכב הוצת (עמ' 17 ש' 28-29). הנתבע העיד, כי המרחק בין המקום בו עמד הרכב לבין זירת האירוע בה ביצע התובע את הציד היה 500 מטר (עמ' 17 ש' 31-32). לטענתו, הוא חשב שהתובע הצית את הרכב משום שהיה נראה לו שזה על רקע הצייד (עמ' 18 ש' 2-3). הנתבע העיד, כי מהמקום בו היה התובע ועד למקום בו עמד הרכב מדובר במרחק הליכה של 5 - 10 דקות (עמ' 17 ש' 33, עמ' 18 ש' 1).

48.
טענתו של הנתבע לפיה חשד, כי התובע עומד מאחורי הצתת רכבו אמינה ומהימנה בעיניי. סביר בעיניי, כי לאור אופי המפגש בין התובע לנתבע וסמיכות הזמנים בין המפגש האמור לבין הצתת רכבו הנתבע סבר, כי יש קשר בין שני המקרים. אמינה בעיניי טענת הנתבע, לפיה הוא מסר את המידע למשטרה כאשר הוא מאמין בתום לב שייתכן והתובע הצית את רכבו לאור המפגש ביניהם, אשר במהלכו הנתבע ביקש לעכב את התובע בחשד שהוא ביצע עבירה פלילית. מעדותו של הנתבע במשטרה עולה, כי הוא נשאל האם הוא יודע כיצד נשרף הרכב. ברי, כי בסיטואציה כאמור על אדם למסור למשטרה על חשדותיו ועל סכסוכים בינו לבין אחרים, ככל וקיימים, כאשר מסירת המידע יכולה לסייע למשטרה בחקירתה.

49.
קורן העיד, כי דיווח לממונים עליו שהרכב של הנתבע נשרף וכי איימו עליו עם נשק (עמ' 20 ש' 32-33). הוא טען, כי התקשר לאחראים עליו ואמר שהיה אירוע צייד ואז נשרף רכבו של הנתבע. לטענתו, אז הוא עדכן גם שבמהלך האירוע היה גם איום בנשק על הנתבע (עמ' 21 ש' 1-4). מעדותו האמורה של קורן עולה, כי אף הוא קישר בין אירוע הצייד בו היה מעורב התובע לבין הצתת רכבו של הנתבע. יש בכך בכדי לתמוך בטענה לפיה מדובר בסברה סבירה והגיונית בנסיבות המקרה וכי זה מה שסבר הנתבע בעת מסירת הודעתו במשטרה.

50.
בפסיקה נקבע, כי הגשת תלונה במשטרה במסגרתה מעלה אדם חשד, בתום לב, בנוגע לאדם אחר אינה יכולה לשמש, כשלעצמה, עילה לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע (ע"א 310/74 אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי פ"ד ל(1), 389). עוד נקבע, כי תלונה במשטרה באשר לחשד, כי פלוני ביצע עבירה היא מסוג המקרים בהן חלה הגנת לפי סעיף 15(8) לחוק (ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2), 141). ברי, כי במקרים מסוימים לא תחול הגנה זו בנוגע להגשת תלונה לרשות המוסמכת וזאת במקרים בהם התלונה הוגשה בחוסר תום לב. כך לדוגמא, חזרה על תלונה אשר הוכחה כמוטעית יכולה לשלול את טענת תום הלב (ע"א 310/74 אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי פ"ד ל(1)).

51.
מקום בו אדם מגיש תלונה במשטרה, בתום לב ובאמונה באשר לאמיתות התלונה, הרי שיש להעניק לו את ההגנה המפורטת בסעיף 15(8) לחוק. זאת, אף אם מסתבר, כי אמונתו האמורה הייתה מוטעית. במקרים כאמור, האינטרס הפרטי של הנפגע לשמירה על שמו הטוב נסוג מפני האינטרס הציבורי בעידוד הציבור להתלונן כאשר יש חשד באשר לביצוע עבירה פלילית. ברי, כי אם לא תינתן הגנה כאמור יהיה בקרב הציבור חשש מפני הגשת תלונות, שמא הן ימצאו לא נכונות או לא יוכחו ואז המתלונן יהיה חשוף בפני
הגשת תביעה בגין לשון הרע. האינטרס הציבורי אינו יכול לאפשר מצב כאמור, במסגרתו אנשים ימנעו מפני הגשת תלונות בשל חששם. כפי שפורט לעיל, מצאתי, כי בנסיבות המקרה שלפניי חשדו של הנתבע, כי התובע הוא זה אשר עומד מאחורי הצתת רכבו היה חשד סביר והגיוני.

52.
העובדה שהתובע לא הורשע באיום על הנתבע או בהצתת רכבו איננה רלוונטית להכרעה בשאלה האם חלה הגנה לפי סעיף 15(8) לחוק. השאלה הרלוונטית היא מה הנתבע האמין והאם מסר את גרסתו למשטרה בתום לב ומתוך אמונה בגרסתו. כאמור, מצאתי, כי הנתבע האמין באמיתות הגרסה אשר הוא מסר למשטרה וכי פעל בתום לב בעת מסירת גרסתו.

53.
אציין, כי התובע טוען, שהנתבע העלה את טענות הסרק נגדו מתוך כוונה לפגוע בו, בשמו הטוב ובמעמדו והכל כשהוא יודע שאין ממש בהאשמות אלו. אינני מקבלת טענה זו. כאמור, עדות הנתבע הותירה עליי רושם אמין ומהימן והיא נתמכת גם בעדותו של קורן, כמפורט לעיל. כמו כן, בין התובע לנתבע לא הייתה היכרות מוקדמת ולא הייתה לנתבע סיבה להעלות טענות סרק נגד התובע וטענת התובע בעניין זה לא הוכחה ומדובר בעדות סברה בלבד שאותה מצאתי לא מבוססת.

54.
טענת הגנה נוספת אשר טענו הנתבעים הינה טענת אמת הפרסום. בסעיף 14 לחוק נקבע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". מהוראות הסעיף עולה, כי בכדי שתחול הגנה זו נדרש שיתקיימו שני תנאים במצטבר: הפרסום הוא אמת וקיים עניין לציבור.

55.
באשר לתנאי הראשון נדרש שהפרסום יהיה אמיתי או שהמפרסם סבר, במועד הפרסום, שהפרסום אמיתי אף אם בדיעבד יסתבר שהוא שקרי. הבחינה היא בהתאם למצב העובדתי נכון למועד הפרסום והאם באותו שלב המפרסם סבר, כי הפרסום הינו אמת. כאמור שוכנעתי, כי במועד הגשת התלונה במשטרה הנתבע סבר, כי האמור בתלונות לכל הפחות לעניין האיומים משקף את שאירע. אציין, כי בדו"ח הפעולה אשר מילא קורן הוא ציין, כי הנתבע מסר לו שהתובע איים עליו באמצעות נשק (נספח א' לכתב ההגנה סעיף ג'). קורן לא נכח באירוע עצמו אולם בידו למסור גרסה באשר לדברים אשר אמר לו הנתבע במהלך האירוע ומיד בסמוך לאחריו. סבורני, כי העובדה שמיד לאחר האירוע מסר הנתבע גרסה לפיה התובע איים עליו בנשק חם תומכת בטענה לפיה הוא לכל הפחות סבר, כי זו האמת.

56.
באשר לתנאי השני לפיו נדרש כי יהיה בפרסום עניין ציבורי הרי שמצאתי, כי מתקיים התנאי האמור. סבורני, כי מקום בו אדם סבור, כי אדם ביצע עבירה פלילית שעה שאיים עליו באמצעות נשק חם והצית את רכבו הרי שסביר, כי ייפנה למשטרה בנדון וקיים עניין ציבורי בפרסום כאמור. עסקינן בעניין חיוני אשר מבחינה אובייקטיבית יש לראותו כבעל עניין לציבור.

57.
הנה כי כן, בענייננו פרסם הנתבע פרסום המהווה לשון הרע נגד התובע אולם עומדות לו הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב, כמפורט לעיל.

58.
כאמור, בין היתר טען התובע, כי בעקבות מעצרו פורסמו כתבות בערוץ 10 ובעיתון. בסעיף 15(8) ישנו סייג לפיו הוראת סעיף זה אינה מקנה
הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה. אציין, כי במקרה שלפניי הפניה של הנתבע הייתה לרשויות האכיפה.

במהלך עדותו ולאחר שהוצגה לתובע הכתבה הוא אישר שכתוב בה שהמשטרה עצרה שלושה ציידים וכי כתוב שהקצין פריד קרדוש מהמשטרה סיפר על המעצר. התובע אישר, כי לא כתוב בכתבה שהפקח או רשות הטבע אמרו שהוא זה שנעצר ולא היה אזכור של שמו (עמ' 12 ש' 3-6, 9-11). לא הוכח, כי הנתבע פנה לתקשורת בעניינו של התובע.

העובדה שהפרסום נעשה בדרך של פנייה לרשויות אכיפת החוק במקרה בו סבר הנתבע, כי בוצעו עבירות על החוק תומכת בעמדתי לפיה חלות ההגנות המפורטות לעיל.


59.
למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי טענותיו של התובע באשר לנזקיו לא הוכחו ולא הותירו עליי רושם אמין. במסגרת תצהירו טען התובע, כי הוא הפך ללעג וקלס (ת/1 סעיף 28). בעדותו טען, כי כל הכפר, אנשים ממקום עבודתו וחבריו הסתכלו עליו כעל עבריין וכעל אדם שהולך לרצוח. הוא נשאל, האם לא חשב לזמן עד שיתמוך בטענתו ובתגובה העיד אודות כבודו שנפגע. לאחר שנשאל בשנית השיב, כי לא התבקש לזמן עד (עמ' 9 ש' 16-24). הנה כי כן, התובע לא זימן עד כלשהו לשם תמיכה בטענתו האמורה. הוא לא הוכיח, כי הפך ללעג וקלס בעיני מכריו וכן לא הוכיח האם ככל שהפך ללעג וקלס, האם זה היה בשל המעשים אשר יוחסו לו על ידי הנתבע, כמפורט לעיל, או בשל העובדה שהוא נתפס בעת ביצוע עבירה שעה שצד ובהמשך הורשע בעבירת ציד לא חוקי.

60.
כמו כן, התובע העיד, כי פיטרו אותו מעבודתו בשירות בתי הסוהר בגלל דברים שאמר הנתבע (עמ' 9 ש' 25-26). בשימוע שעשו לתובע בשירות בתי הסוהר צוין, כי השימוע בוצע בשל העובדה שהוגש נגדו כתב אישום שמייחס לו עבירות של צייד ללא רישיון. כמו כן צוין, כי אין מדובר במעידה חד פעמית וכי הוא הורשע בעבר בעבירות דומות דבר אשר עולה אף מגזר דינו של התובע. התובע הופנה לטענתו לפיה הוא פוטר בשל דברים שאמר הפקח ובתגובה טען, כי פוטר בגלל עבירות הצייד וכי זה כולל את זה. הוא טען, כי זה ביחד (עמ' 10 ש' 1-2). כאשר נשאל כיצד טענתו לפיה פוטר בשל תלונתו של הנתבע אודות האיום עליו והצתת רכבו עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא פוטר בשל צייד בלתי חוקי
השיב, כי הפקח עשה את כל הבלגאן של ההצתה והאיומים וכי במסגרת החקירה הוא נשאל מה עשה שם ואמר שהוא עסק בצייד (עמ' 10 ש' 5-12).

61.
טענת התובע לפיה הוא פוטר בשל טענותיו של הנתבע בנוגע לאיום וההצתה נטענה בעלמא. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בשימוע אשר נערך לתובע, לפיו הוא פוטר בגין העבירה הפלילית אשר ביצע ואשר בגינה הורשע. ברי, כי אף אם תתקבל טענת התובע לפיה במסגרת חקירתו במשטרה בגין תלונת הנתבע עלה עניין הצייד, אשר בגינו
פוטר בסופו של יום, הרי שאין בידו להלין על כך שהעבירה אותה ביצע התגלתה.

62.
בתצהירו טען התובע, כי בעקבות המקרה סבל מסימני חרדות ודיכאון, כאבי ראש, נדודי שינה, עצבנות יתר וסף גירוי נמוך והוא הפך תוקפן וחשדן (ת/1 סעיף 23). בעדותו טען, כי היה לו מצב קודם אשר החמיר בעקבות האירועים נשוא התביעה (עמ' 10 ש' 13-14). התובע אישר, כי במסמך רפואי מיום 13.3.09 צוין, כי יש סימני חרדה ודיכאון על רקע תקריות בעבודתו, כי במסמך מיום 13.5.09 רשום שהוא סובל מסימני

ptsd

מלפני 10 שנים וכי במסמך מיום 27.7.09 צוין, כי הוא סובל ממצב רוח ירוד, סף גירוי נמוך, התפרצויות בכי ועצבנות על רקע אירועים טראומתיים בעבודתו בשנים האחרונות (עמ' 10 ש' 18-24). הוא שב וטען, כי הייתה החמרה (עמ' 10 ש' 26). מהתצהיר עולה, לכאורה, כי מצבו הנטען של התובע נובע מהמקרה בו עסקינן ולא צוין, כי היה מצב קודם שהחמיר. יש בכך בכדי לתמוך בעמדתי באשר לאמינות התובע. כמו כן, טענות התובע באשר להחמרה הנטענת לא הוכחו.

63.
עוד טען התובע, כי בעקבות הפרסומים והאשמתו נטלו ממנו את רובה הצייד שלו והדבר השחיר את פניו בפני
הממונים עליו. התובע העיד, כי הוא אינו יודע מדוע לקחו את נשקו. בהמשך העיד, כי היה לו משפט ולקחו את הנשק. לטענתו, לקחו לו את הנשק במשטרה בשל הפרסומים ובעקבות עדותו של הנתבע לפיה הוא איים עליו בנשק. התובע טען, כי
לקחו לו את הנשק לשישה חודשים וכי מאז לא החזירו לו אותו (עמ' 10 ש' 33 עמ' 11 ש' 1-7). בהמשך אישר, כי מגזר הדין עולה, כי לקחו לו את הנשק בגלל הצייד בעקבות חילוט של בית המשפט והוסיף, כי בהתחלה המשטרה לקחה (עמ' 11 ש' 11-13). הנה כי כן, נשקו של התובע נלקח ממנו בשל עבירת הצייד אותה ביצע ובה הורשע. אוסיף ואומר, כי אף אם תחילה נלקח נשקו של התובע בעקבות תלונות הנתבע הרי שכאמור תלונות אלו חוסות תחת הגנות החוק, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

64.
לסיכום, עדותו של התובע לא הותירה עליי רושם אמין ומהימן. התובע נתפס על ידי הנתבע בעת ביצוע עבירה שעה שצד בניגוד לחוק. אמינות בעיניי עדויותיהם של הנתבע וקורן. עדות הנתבע נתמכה בעדותו של קורן, אשר שמע את גרסת הנתבע מיד לאחר המקרה ואף פגש אותו כשהוא נסער בעקבות המפגש עם התובע. עדות התובע באשר לאופן התרחשות האירועים הינה עדות יחידה של בעל דין. כאמור שוכנעתי, כי הפרסום אשר ביצע התובע בוצע בתום לב ומתוך אמונה באמיתותו ולכן חוסה תחת הגנת סעיף 15(8). לנתבע היה יסוד סביר להאמין, כי חשדותיו נכונים ופנייתו למשטרה בנסיבות אלו הייתה מתבקשת, ראויה וסבירה. מצאתי, כי המקרה חוסה אף תחת הגנת סעיף 14 לחוק. כמו כן, לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו באשר לנזקיו ומצאתי, כי טענותיו בעניין זה מוגזמות.

65.
לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.


ניתן היום,
כ"ד ניסן תשע"ה, 13 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 54294-02/11 עאמר אבו ריש נ' רשות הטבע והגנים ירושלים, ח'אלד יוסף מחמוד (פורסם ב-ֽ 13/04/2015)