פסקי דין על ח"כ אהרן אבו חצירא | פסקי דין על ח"כ אהרון אוזן | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה | פסקי דין על כבוד השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן |

507/81 בג"צ     20/11/1981




בג"צ 507/81 ח"כ אהרן אבו חצירא, ח"כ אהרון אוזן נ' היועץ המשפטי לממשלה, כבוד השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן




(פד"י לה (4) 558)

(פד"י לה (4) 561)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 507/81

השופטים:
כבוד הנשיא מ' לנדוי
כבוד מ"מ הנשיא י' כהן
כבוד השופט מ' שמגר
כבוד השופטת בן-פורת
כבוד השופט א' ברק

העותרים:



1. ח"כ אהרן אבו חצירא
2. ח"כ אהרון אוזן
ע"י ב"כ עו"ד ש' תוסיה-כהן
, עו"ד ר' כספי
, עו"ד מ' שיפמן

נ ג ד

המשיבים:

1. היועץ המשפטי לממשלה
2. כבוד השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן
ע"י ב"כ עו"ד ג' בך
, פרקליט המדינה


התנגדות לצו-על-תנאי מיום 21.9.81.

פסק-דין


הנשיא מ' לנדוי
:
חבר-כנסת, שהכנסת נטלה ממנו את החסינות לגבי אשמה פלילית מסוימת, לפי סעיף 13(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן - חוק החסינות), ולאחר מכן באה כהונתה של הכנסת, אשר נטלה את החסינות מאותו חבר-כנסת, לידי גמר - האם יש צורך בהחלטה חדשה של הכנסת החדשה, שאליה שב ונבחר אותו חבר-כנסת, לנטילת החסינות, כדי שאפשר יהיה להמשיך בהליכים בבית המשפט באותה אשמה, או האם מוסיפה ההחלטה המקורית לעמוד בתוקפה גם אחרי כינוסה של הכנסת החדשה, שאליה נבחר חבר הכנסת מחדש? זו השאלה, שבה נדרשנו לפסוק בעתירה זו.

העותר הראשון (להלן - העותר) היה חבר הכנסת התשיעית. היועץ המשפטי לממשלה
החליט להעמידו לדין פלילי לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי כתב-אישום מיום 22.5.81, באישומים של גניבה על-ידי מנהל, לפי סעיף 392 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 של חוק העונשין, ועוד. לפי הנטען בכתב האישום, נעברו העבירות בשנים שבין 1973 ו-1978.

ביום 13.2.81 ביקש היועץ המשפטי לממשלה
, על יסוד סעיף 13(ב) של חוק החסינות, ליטול מן העותר את חסינותו לגבי אותם אישומים, שממנה נהנה העותר לפי סעיף 4(א) לחוק החסינות. ביום 18.5.81 נענתה הכנסת התשיעית לבקשת היועץ המשפטי, על-פי הצעתה של ועדת הכנסת לפי סעיף 13(ד) של חוק החסינות, ונטלה את חסינותו של העותר.

ביום 30.6.81 התקיימו הבחירות לכנסת העשירית, שבהן נבחר העותר מחדש לחבר-כנסת. ביום 6.8.81 התקיימה הישיבה הראשונה במשפטו של העותר לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובה טען פרקליט העותר בשמו טענת חסינות, על יסוד סעיף 133(7) לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, שאין להמשיך בהליכים הפליליים, כל עוד לא נטלה הכנסת מחדש את חסינותו של העותר. בית המשפט (כבוד השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן) דחה את הטענה בהחלטה מנומקת מיום 14.8.81, ואז הגיש העותר עתירה זו שלפנינו, המופנית נגד היועץ המשפטי לממשלה
ונגד השופטת. לעתירה הצטרף כעותר שני חבר הכנסת אוזן, חברו לסיעה של העותר. הם זכו לצו-על-תנאי - מדוע לא יימנע היועץ המשפטי לממשלה
מלהמשיך בהליכים הפליליים, ומדוע לא תימנע השופטת מלהמשיך בשפיטתו של העותר, אלא אם הכנסת העשירית תחליט ליטול את חסינותו של העותר לגבי אותם הליכים. כן ניתן צו-ביניים להפסקת ההליכים עד להכרעה בעתירה.

מר בך, פרקליט המדינה המלומד, שייצג לפנינו את היועץ המשפטי לממשלה
, טען טענה מקדמית, שאין לבית-משפט זה להיזקק לעתירה, מפני שהחלטתו של בית המשפט המחוזי להמשיך בהליכים היא החלטת ביניים, הניתנת לביקורת שיפוטית רק בערעור על פסק-דין להרשעת העותר, אם העותר יורשע לבסוף, ובעתירה זו יש אפוא משום ניסיון לעקוף את סדרי הדין הפליליים, שאינם מכירים בערעור על החלטת-ביניים, ושגם הצטרפותו של העותר השני לעתירה לא באה אלא כדי לעקוף את סדרי הדין הפלילי, ומה גם שלעותר זה, אישית, אין אינטרס בנושא העתירה, המספיק כדי להקנות לו זכות עמידה בה. לטענות אלה השיב מר ש' תוסיה-כהן, שטען לעותרים בחלק זה של הדיון לפנינו, שבית המשפט המחוזי חסר סמכות מעיקרא לדון במשפטו של העותר, משום שחסינותו של העותר לא ניטלה ממנו מחדש, ושלפי הפסיקה של בית-משפט זה, חוסר סמכות לדון הוא עילה מספקת להתערבותו של בית-משפט זה אף תוך כדי מהלכו של משפט פלילי. פרקליטי שני בעלי הדין נימקו את עמדותיהם בטיעון מפורט, אולם לא מצאתי צורך לפסוק בבעיה זו, בהתחשב עם המסקנה הסופית שאליה הגעתי, שיש לדחות את העתירה לגופה. מכיוון שכך, מוטב הוא שלא להתעכב בבירור הטענה המקדמית, אלא להסיר עוד בשלב זה של המשפט הפלילי כל ספק ביחס לכפיפותו של העותר לסמכותו של בית המשפט המחוזי, למרות היותו חבר הכנסת העשירית.

נימוקיו של מר רם כספי, שקיבל על עצמו את הטיעון לעניין החסינות לגופו, מבוססים בעיקר על סעיף 5 לחוק החסינות ועל סעיף 88(א), רישא, לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969 (להלן - חוק הבחירות). אביא שני סעיפים אלה כלשונם:

סעיף 5 לחוק החסינות:

"היתה אשמה פלילית תלויה ועומדת כנגד אדם ביום היותו לחבר הכנסת, יופסקו בו ביום כל ההליכים המשפטיים באותה אשמה, ולא ימשיכו בהם כל עוד לא ניטלה ממנו החסינות לגבי אותה אשמה".

סעיף 88(א) לחוק הבחירות:

"מתום יום הבחירות ייהנו הנבחרים מחסינות פרלמנטרית; נבחר שנמצא במעצר או במאסר, ישוחרר מיד אחרי פרסום תוצאות הבחירות, אולם אם היה במעצר או במאסר בשל פשע, ישוחרר - אם לא שוחרר לפני כן על ידי השלטונות המוסמכים - כעבור ארבעה עשר יום לאחר פתיחת הכנסת, זולת אם החליטה בינתיים הכנסת ליטול את חסינותו".

מר כספי טוען, כי מכיוון שכל כנסת מבטאת בהרכבה האישי את רצון הבוחרים לאותה כנסת (ובמקרה דנן בוחרי הכנסת העשירית), הרי כל כנסת מוסמכת לתת את דעתה מחדש על שאלת חסינותו של חבר מחבריה בהליכים פליליים, שהוגשו נגדו, ולצורך זה היא גוף העומד ברשות עצמו, שאינו קשור בהחלטתה של כנסת קודמת ליטול את חסינותו של אותו חבר-כנסת בעודו חבר אותה כנסת קודמת. גירסה זו באה, לטענת מר כספי, לידי ביטוי ברור בניסוח של סעיף 5 לחוק החסינות, שאין בו שום סייג ביחס להליכים פליליים נגד חבר-כנסת, שכנסת קודמת נטלה את חסינותו בקשר לאותם הליכים פליליים, אלא נאמר שם, כי ההליכים המשפטיים לא יימשכו "כל עוד לא ניטלה ממנו החסינות לגבי אותה אשמה" - ללמדנו, לפי משמעותן הדקדוקית של מלים אלה, שנטילת החסינות צריכה לבוא בעתיד, אחרי היות הנאשם לחבר הכנסת הנוכחית. וכן בסעיף 88(א) של חוק הבחירות: נאמר בו ברישא ש"מתום יום הבחירות ייהנו הנבחרים מחסינות פרלמנטרית", לאמור, לגבי כל נבחר - ונבחר מחדש בכלל זה ­מתחילים "חיים חדשים" מדי היבחרו לכנסת חדשה, וחסינותו הפרלמנטרית, המובטחת לו בסעיף 17 לחוק-יסוד: הכנסת, ושפרטיה הוגדרו בחוק החסינות, נעורה מחדש במלוא היקפה גם לגבי חבר-כנסת, שכבר היה חבר הכנסת הקודמת. סימוכין נוספים לגירסתו מוצא מר כספי בסיפא של סעיף 88(א) לחוק הבחירות, הדן בשחרורו של הנבחר לכנסת, הנתון במעצר או במאסר בשל פשע, והוא קובע שהנבחר ישוחרר כעבור ארבעה-עשר יום לאחר פתיחת הכנסת "זולת אם החליטה בינתיים הכנסת ליטול את חסינותו". כי הרי התיבה "בינתיים" מסמנת, ללא ספק, את התקופה, המתחילה עם היבחרו של הנבחר לכנסת החדשה, ולא לפני כן. ועוד קורא מר כספי לעזרתו את סעיף 4(ב), סיפא, לחוק החסינות, המורה, כי

"חבר הכנסת שניטלה ממנו החסינות לגבי אשמה מסויימת, דינו, לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם".

שמע מיניה, כי משניטלה חסינותו של העותר לגבי אותה אשמה פלילית על-ידי הכנסת התשיעית, דינו מכאן ואילך כדין כל אדם גם במובן זה, שאין הבדל בינו לבין "כל אדם", שנבחר לראשונה לכנסת העשירית, רק משום שבעבר היה הוא, העותר, חבר הכנסת התשיעית. על-כן, כשם שאותו חבר חדש חסין, אלא אם הכנסת העשירית נטלה את חסינותו, כן חסין גם העותר בתור חבר-כנסת ותיק, עד שהכנסת העשירית לא נטלה ממנו את חסינותו.

דעתי היא, שיש לדחות את הטיעון הזה על כל חלקיו. השופטת המלומדת בבית המשפט המחוזי כבר דנה בו דיון מלא ויסודי, ואני מסכים לעיקר נימוקה. אבל מפאת חשיבות הנושא אומר את הדברים במלים שלי, ואולי ארחיב תוך כדי כך פה ושם את יריעת הדיון.

מלות הכתוב בסעיפי החוק שהוזכרו אינן חד-משמעיות; הן כשלעצמן יכולות להתפרש לכאן ולכאן. על-כן לא נחדור אל משמעותן הנכונה, אלא אם נקרא אותן, כמקובל בפרשנות של דברי חוק, בהקשר שבו הם מופיעים, וכן במגמה לשלב אותם ולישבם עם דברי חוקים אחרים הנוגעים לעניין, תוך מגמה לגלות את רצון המחוקק.

אנו דנים כאן לא בחסינות פרלמנטרית עניינית או מהותית, שממנה נהנה חבר הכנסת במילוי תפקידו, לפי סעיף 1 של חוק החסינות - חסינות שהיא מוחלטת, ללא סייג כלשהו, אלא בחסינות דיונית בפני
אישום בפלילים, המובטחת לחבר הכנסת בסעיפים 4 ו-5 של חוק החסינות. הדעה המקובלת היא, שבקבעו את החסינות הדיונית בסעיפים אלה הפליג המחוקק הישראלי מעבר לדרוש ולמוצדק ולמקובל ברוב המדינות בעלות משטר פרלמנטרי (ראה: א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (שוקן, מהדורה 3, תשמ"א) 266-267, וכן בהערות הסיכום של צוות חוקרים, במאמרם המקיף "חסינות חברי פרלמנטים" משפטים ד (תשל"ב-ל"ג) 308, 353-354). יש בהוראות מרחיקות אלה סטייה מן הכלל הגדול, המונח ביסוד המשטר הדמוקרטי שלנו, שהכול שווים לפני החוק, ובהיותן יוצאות מן הכלל הזה יש להתיר כל ספק ביחס למשמעותן ולהיקפן לטובת הגשמתו של אותו כלל גדול. הנחת יסוד נוספת, הצריכה להדריכנו בבואנו לפרש את הוראות החסינות הדיונית של חברי הכנסת בפני
הליכים פליליים, היא, שחסינות זו לא הוענקה להם בשל תכונתם האישית המיוחדת, כאילו הם מעמד של "אנשי סגולה", אלא כדי להבטיח את פעולתה התקינה של הכנסת כרשות המחוקקת, פן תופרע פעולתה על ידי הטרדת חבריה בהגשת אישומי שווא מטעמים פסולים, ביזמת הרשות המבצעת, שתבקש להשפיע בדרך זו שלא כדין על חופש פעולתם של נבחרי העם ולשבש את הבעת רצונם החופשי. הנחה זו הודגשה חזור והדגש בדבריהם של חברי-כנסת מסיעות שונות בעת הדיון על חוק החסינות, בקטעים מדברי הכנסת, שהגיש לנו פרקליט המדינה (ד"כ 9 (תשי"א) 1639, 1651), ובדיונים על נטילת החסינות מחברי-כנסת שונים (ד"כ 17 (תשט"ו) 352-354, 751-755; ד"כ 29(תש"ך) 1240; ד"כ 43 (תשכ"ה) 2588-2590); וכן ראה אצל פרופ' א' רובינשטיין, שם, בראש עמ' 204.

קיימת מחלוקת בשאלה, מה ומה על הכנסת - ולפניה על ועדת הכנסת - לשקול, כאשר מובאת לפניה בקשה לנטילת חסינות דיונית מחבר-כנסת, לפי סעיף 13(ג) לחוק החסינות. יש הגורסים, שהדיון חייב להצטמצם לבירור השאלה, אם היועץ המשפטי מבקש להגיש כתב-אישום נגד חבר-כנסת מטעמים פסולים, שמקורם בהשפעות פוליטיות. אחרים סבורים, שוועדת הכנסת רשאית גם לבדוק, אם יש בידי היועץ המשפטי לממשלה
חומר ראיות, המספיק, לכאורה, להגשת האישום (ולא רק אם היועץ המשפטי לממשלה
סבור בכנות, שיש בידו חומר כזה). במחלוקת זו חלקי עם הגורסים את הגירסה הראשונה, ולא התרשמתי מהשגתו של מר כספי, שלשם הבדיקה של כשרות מניעיו של היועץ המשפטי לממשלה
לא היה כלל צורך בדיון בוועדת הכנסת, כי בדיקה זו יכולה להיערך גם בלאו הכי בדרך הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד היועץ המשפטי לממשלה
. כפי שכבר הזכרתי, המדובר בהבטחת תקינות פעולתה של הכנסת, ומתקבל על הדעת, שהמחוקק רצה בבדיקה עצמאית על-ידי הכנסת או ועדת הכנסת, ושלא רצה להסתפק באפשרות של בדיקה שיפוטית בעתירה לבית המשפט. אבל אין בדעתי לעסוק עוד במחלוקת זו, אלא מה שברצוני להדגיש בהקשר זה הוא, שמכל מקום אומר לנו הגיונם הפשוט של הדברים, כי די בכך שאותה בדיקה של מניעי היועץ המשפטי לממשלה
(וגם של חומר הראיות הנמצא בידו, אם אמנם יש מקום, בניגוד לדעתי, לבדיקה נוספת כזאת), תיערך פעם אחת בלבד, ואין כל טעם לחזור עליה שנית, כאשר חבר-כנסת נבחר מחדש, אחרי שכבר הוחלט על נטילת חסינותו. שמא יאמר מאן דהוא, שיש טעם לבדיקה חדשה, כי ייתכן שהכנסת בהרכבה החדש תשקיף אחרת על השאלה, אם היועץ המשפטי לממשלה
פועל בהשפעת מניעים פוליטיים פסולים, אף אני אשיב לו, שבנדון זה האמת יכולה להיות רק אחת: או שהיו שם מניעים פסולים או שלא היו כאלה, וחזקה על הכנסת בהרכבה הקודם, שמילאה את תפקידה כהלכה, ושבדיקתה הייתה בדיקה עניינית, ואם היא מצאה, שמניעי היועץ המשפטי לממשלה
היו כשרים, אין עוד צורך ואין עוד טעם לבדיקה נוספת על-ידי הכנסת הבאה אחריה.

וחשוב מזה: החסינות הדיונית לגבי אישום פלילי היא מטבעה בבחינת מחסום בפני
ההליכים בבית המשפט נגד חבר הכנסת הנאשם. משהוסר המחסום הזה, הוא הוסר אחת ולתמיד, ומכאן ואילך ניהול התביעה הפלילית הוא בידי היועץ המשפטי לממשלה
ונציגיו, ובית המשפט מצדו הוא המופקד על הליכי המשפט. סדרי הדין הפלילי קובעים, שאין להפסיק הליכים פליליים, שהוחל בהם, אלא בדרך הקבועה בחוק, היינו, בדרך חזרה מן האישום על-ידי התובע, לפי סעיף 83 לחוק סדר הדין הפלילי, או בדרך עיכוב ההליכים, לפי סעיף 202 של אותו חוק. הפסקת ההליכים בדרך אחרת, לאמור הפסקתם עקב היבחרו מחדש של חבר הכנסת הנאשם (אלא אם חסינותו תינטל ממנו מחדש), אינה עולה בקנה אחד עם עקרון האוטונומיה של השיפוט בפלילים, ועל-כן יש להצדיקה רק בהוראה חקוקה מפורשת, שאינה משתמעת לשתי פנים.

את הנחות היסוד האלה אני שם לנגד עיניי בבואי לפרש את סעיפי החוק, שעליהם בונים העותרים את טיעונם. וראשית ביחס לסעיף 5 של חוק החסינות: מסכים אני לטענת מר בך, שלסעיף זה אין כלל מקום לחול בנסיבות המקרה דנן, שכן בגדר סעיף 4 של חוק החסינות, ורק בו, מצוי הפתרון לבעיה שלנו. ובלשון סעיף 4(א): העותר הובא לדין פלילי בשל אשמה על עבירות, שנעברו בזמן היותו חבר הכנסת התשיעית או לפני שהיה חבר הכנסת התשיעית. הוא הובא לדין, לאחר שניטלה ממנו כדין החסינות לגבי האשמות הנידונות. אזכיר כאן במאמר מוסגר, שבעיקרי הטיעון מטעם העותרים (אך לא בנימוקי העתירה עצמה, המרוכזים בפיסקאות 8 ו-9 ממנה) הופיעה טענה, שנטילת החסינות דאז נעשתה שלא כדין, מפני שלא ניתנה לעותר הזדמנות ראויה להשמיע את דברו, כדרוש לפי סעיף 13(ד) של חוק החסינות. על טענה זו לא ביקשנו תשובה, ולו רק מפני שבבית המשפט המחוזי לא חלק העותר על חוקיות ההליך, אשר הביא להחלטת הכנסת התשיעית ליטול את החסינות מן העותר (ראה בסוף עמ' 2 של החלטת השופטת המלומדת).

סעיף 4(ב) של חוק החסינות קובע, שאחרי נטילת החסינות דינו של חבר הכנסת הנאשם הוא, לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם. כבר הזכרתי הוראה זו לעיל, כאשר עמדתי על טיעונו של מר כספי מטעם העותרים. לדעתי, אין היא תומכת בגירסתו; אדרבא, יש בה ראיה לסתור אותה. היא מחזירה אותנו אל עקרון היסוד של שוויון הכול לפני החוק ומשמיעה לנו, שאחרי נטילת חסינותו דינו של חבר הכנסת כדין כל אדם "לכל הכרוך באותה אשמה". מכאן שעליו לעמוד מעתה לדין ככל האדם עד לסוף הדיון, בהכרעת הדין ובגזירת דינו. גירסתו של מר כספי שיש להפסיק משפט פלילי, המתנהל נגד נאשם חבר-כנסת, שחסינותו ניטלה ממנו כדין, בכל שלב של המשפט, ואפילו כבר הושמעו כל העדויות במשפט (ולא רק, כמו כאן, כאשר המשפט אך התחיל), משנבחר אותו אדם מחדש לחבר-כנסת - גירסה זו נוגדת, כאמור, את העיקרון של שוויון הכול לפני הדין ניגוד גמור. נראה לי אפוא פירוש הסעיפים 4 ו-5 של חוק החסינות, שלפיו ממצה סעיף 4 את ההסדר החוקי, שבו רצה המחוקק, בכל הנוגע לחסינותו הדיונית של אדם, שכבר היה חבר-כנסת בעת פתיחת הליכים פליליים נגדו ונטילת החסינות ממנו. סעיף 5 דן בנושא אחר, דהיינו, באדם שנעשה חבר-כנסת, כאשר אשמה פלילית כבר תלויה ועומדת נגדו, מבלי ששאלת הנטילה של חסינותו נדונה כלל לפני הבאתו לדין. לשון אחר, כאשר עניינו של נאשם נופל בגדר סעיף 4, אין עוד מקום להזקק לסעיף 5 כלל ועיקר.

שמענו טענות ומענות בשאלה, אם קיימת רציפות בקיומה של הכנסת בתור המוסד המחוקק של המדינה, וצוטטו לפנינו סעיפים שונים של חוק יסוד: הכנסת, כגון סעיפים 1 ו-2, המדברים על הכנסת כעל מוסד של קבע, ומצד שני סעיפים אחרים של חוק היסוד, כמו סעיפים 3, 8, 12, 34 עד 37, המתייחסים לכנסת כאל גוף, המוקם מדי פעם מחדש כתוצאה מן הבחירות, כששמה הכנסת התשיעית, הכנסת העשירית וכך הלאה. לדעתי, בעיה זו אינה צריכה לענייננו, ולא אתעמק בה. אעיר עליה רק, כי לכאורה נראה לי, ששתי ההשקפות הללו נכונות, כל אחת לעניינה ולגופה, ושתיהן יכולות לדור בכפיפה אחת: הכנסת בתור הרשות המחוקקת היא מוסד של קבע, שקיומו אינו נפסק אף לרגע, כפי שהובטח בסעיף 37 של חוק היסוד. אך כנגד זה ברי שלכנסת בהרכבה האישי המסוים, הנקבע מדי פעם בבחירות, בתור הכנסת התשיעית, הכנסת העשירית וכך הלאה, יש קיום מוגבל בזמן, ובמובן זה אין רציפות בין הכנסת התשיעית ובין הכנסת העשירית. לעומת זאת יש רציפות בכהונתו של חבר-כנסת פלוני, כאשר הוא נבחר מחדש לכנסת הבאה, וזאת מכוח סעיף 37 של חוק היסוד. לא זו בלבד אלא ייתכן שבתקופת הביניים - מפרסום תוצאות הבחירות לכנסת החדשה ועד לכינוסה - הוא צריך להיחשב כחבר של שתי הכנסות גם יחד - זו היוצאת וזו הנכנסת (לפי אותו סעיף 37 של חוק היסוד מזה וסעיפים 83 ו-84 של חוק הבחירות מזה). אבל גם בעיה זו אינה חייבת להטרידנו בעתירה זו, כי תוקפה של נטילת חסינותו של העותר, אשר בוצעה בהיותו חבר הכנסת התשיעית, אינו מבוסס על רציפות בכנסת בתור מוסד ולא על רציפות חברותו של העותר בכנסות התשיעית והעשירית ואף לא על המשך תוקפן של החלטותיה של כנסת כלשהי בחייה של הכנסת הבאה אחריה, אלא יסודו בסעיף 4 של חוק החסינות, כמו שהסברתי. משום כך הייתי אומר גם, שאפילו חלה הפסקה בחברותו של אדם בכנסת, אחרי שניטלה ממנו החסינות בהיותו עדיין חבר של כנסת קודמת, ועד שהוא נבחר מחדש כחבר כנסת חדשה, גם בזה לא ייפגם תוקפה של נטילת החסינות, המסירה את המחסום בפני
שפיטתו של הנאשם, ללא צורך באקט נוסף של נטילתה על-ידי הכנסת החדשה.

נותר לי לדון בסעיף 88(א) לחוק הבחירות, שעליו במיוחד השליך מר כספי את יהבו. את נוסח הסעיף כבר הבאתי לעיל. חלקו הראשון אומר, כי "מתום יום הבחירות ייהנו הנבחרים מחסינות פרלמנטרית". מזה למד מר כספי, שגם העותר חוסה מחדש תחת כנפי החסינות לגבי ההליכים הפליליים, שהיו תלויים ועומדים נגדו באותו יום, ואת החסינות הזאת אפשר לשלול ממנו רק בדרך נטילתה מחדש על-ידי הכנסת העשירית. מר כספי ביקש לחזק טענה זו בהצביעו על סעיף 88(א), סיפא, המורה, שנבחר, הנתון במעצר או במאסר בשל פשע, ישוחרר כעבור ארבעה-עשר יום לאחר פתיחת הכנסת, זולת אם החליטה בינתיים הכנסת ליטול את חסינותו. "בינתיים", אומר מר כספי, מסמן ברורות את התקופה מתום יום הבחירות, אם כי מעצרו או מאסרו של אותו נבחר החלו עוד לפני כן, ובכל זאת יש צורך בנטילת החסינות על-ידי הכנסת החדשה. מכאן הוא מבקש להקיש גם על המקרה שלנו, של הליכים פליליים התלויים ועומדים מלפני יום הבחירות, שגם לגביהם יש צורך בנטילת החסינות על-ידי הכנסת, שאליה נבחר העותר מחדש.

יש לדחות גם את הטיעון הזה. את סעיף 88 של חוק הבחירות יש לקרוא בהקשר החוק הזה כולו: החוק מסדיר את תהליך הבחירות לפרטיו. כאשר המחוקק מזכיר בסעיף 88(א), רישא, את חסינותם הפרלמנטרית של הנבחרים, אין הוא עושה זאת אלא כדי להגדיר את תחילת המועד של חסינות הנבחר לכנסת, שאליה הוא נבחר בשיטה, המפורטת בחוק הבחירות. אין הרישא של הסעיף מבחין בין החסינות הפרלמנטרית לסוגיה, ואף אין הוא מזכיר את האפשרות, שהחסינות הדיונית יכולה להינטל מן הנבחר - והרי איש לא יטען, כי מפני שכתוב בסעיף זה בלשון כללית ובלתי מסויגת, שהנבחר ייהנה מחסינות פרלמנטרית, אי-אפשר ליטול ממנו חסינות דיונית. מובן מאליו שניתן לעשות כן בהתאם לחוק החסינות. סעיף 88(א) נועד, כאמור, לקבוע את מועד תחילת חסינותו של הנבחר החדש; אין הוא אומר דבר על תוכנה של החסינות ועל תנאיה. דיני החסינות לפרטיהם ולתנאיהם נקבעו בחוק החסינות, ורק בו מצוי "מקום המושב"

(

sedes


materiae
)

לבעיה המיוחדת שלנו, מה דינו של חבר-כנסת "ותיק", שחסינותו לגבי הליכים פליליים מסוימים כבר ניטלה בהיותו חבר בכנסת קודמת.

בהמשך סעיף 88(א) נדון גם הנושא של נבחר, הנמצא במעצר או במאסר עוד מלפני יום הבחירות. חלק זה של הסעיף אינו נוגע לענייננו, ואם כי הערתי לעיל, שעלינו לעשות מאמץ לישב בין הוראות החוק השונות, הנוגעות לחסינות הפרלמנטרית, אין אנו חייבים, במסגרת העתירה הזאת, לתרץ את כל הקושיות, היכולות להתעורר בסוגיה זו. שאלה היא, אם גם חלק זה של הסעיף חל מעיקרא על חבר-כנסת ותיק, שנדון למאסר במשפט פלילי או שנעצר, כאשר לגביו כבר ניטלה החסינות עוד בהיותו חבר של כנסת קודמת. אך אפילו הוא חל גם על אסיר או עציר כזה, אינני סבור, שניתן ללמוד משהו מנושא המאסר והמעצר לנושא של ניהול משפט פלילי, שהוא מענייננו כאן. שני הנושאים נפרדים זה מזה, וקיים הבדל מהותי ביניהם: כאשר כבר ניטלה חסינותו של חבר-כנסת "ותיק" על ידי הכנסת הקודמת לגבי אישום פלילי, הוסר בזה המחסום בפני
בירור האישום עד תום; ואילו על המשך מאסרו או מעצרו של חבר-כנסת ותיק לא נתנה הכנסת הקודמת את דעתה, ולעניין מאסרו כבר גמר בית המשפט, שדן אותו בתקופת כהונתה של הכנסת הקודמת, את מלאכתו. משום כך יש אולי הצדקה עניינית כלשהי להסדר החקיקתי המיוחד שבסעיף 88(א), שחבר-כנסת כזה ישוחרר (ואם נדון בשל פשע, יימשך מאסרו, אם החליטה הכנסת הבאה ליטול את חסינותו במיוחד לעניין זה). אולם, כאמור, איני רואה צורך להכריע כאן בעניין זה.

אסיים דבריי בהערה על הטענה, שקהל הבוחרים, אשר בחר בעותר, רצה בזה שהוא יוכל למלא את תפקידו כחבר-כנסת בלא הפרעה והטרדה בשל הצורך לעמוד לדין פלילי, או לפחות, שהשאלה, אם יש ליטול את חסינותו, תיבדק מחדש על-ידי הכנסת, שאליה הם בחרו בו. אין אני רואה ממש בטענה זו. היא מבוססת על עצם ההנחה, שנכונותה טעונה הוכחה

(

petitio principii
).

אדרבא, לפי פירוש החוק, הנראה לי מן הנימוקים שהסברתי, חזקה על מי שבחר בעותר, שהוא רצה בכך שהעותר יעמוד תחילה למשפט שהוגש נגדו, כדי שהאמת תצא לאור לכאן או לכאן.

לדעתי יש לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה.

מ"מ הנשיא י' כהן
:

1. צר לי, שעלי לחלוק על דעת חבריי הנכבדים, מה גם שהתוצאה, שאליה הגיעו, נראית במקרה שבפני
נו כתוצאה רצויה. הכנסת התשיעית דנה בנטילת חסינותו של העותר הראשון (להלן - העותר), והחליטה עליה זמן קצר לפני הבחירות לכנסת העשירית, ומבחינה עניינית קשה להתייחס באהדה לעמדתו של העותר, שיש צורך בדיון מחודש בעניין הסרת החסינות. ברם, אחרי עיון בהוראות החוקים, הדנים בעניין, הגעתי לכלל דעה שעל-פי פירושם של חוקים אלה יש לקבל את טענת העותר.

2. כפי שנאמר בפסק-דינו של חברי הנכבד, הנשיא מ' לנדוי
, הוראות החסינות הדיונית, שנחקקו על-ידי המחוקק בישראל, מרחיקות לכת מעבר לדרוש, מוצדק ומקובל ברוב המדינות בעלות משטר פרלמנטרי. הדעה השלילית על ההיקף המוגזם של החסינות איננה פוטרת אותנו מהחובה לכבד את רצונו של המחוקק, כפי שבא לידי ביטוי בחוקים הנוגעים לעניין. גם אם על-פי השקפתנו לא הייתה הצדקה להעניק לחברי הכנסת חסינות כה רחבה, חייבים אנו לפרש את הוראות החוק כפשוטן ולפי כללי הפרשנות הרגילים. לו היו עומדות לפנינו שתי אפשרויות של פירוש, המתיישבות במידה שווה עם הכתוב בחוק, הייתה פתוחה הדרך להעדיף את הפירוש המושתת על העקרון של שוויון כולם בפני
החוק, אולם במקרה זה, על-פי מבחני הפרשנות המקובלים, והם, הפירוש לפי לשון החוק, סבירות התוצאות של פירוש כזה וחובת כיבוד כוונת המחוקק, יש, לדעתי, להעדיף את פירוש החוק, שבו דוגלים העותרים.

3. הוראות חוק החסינות, שאותן עלינו לפרש, הן אלה שבסעיפים 4 ו-5, שבהם נאמר:

"4(א) חבר כנסת לא יובא לדין פלילי בשל אשמה על עבירה שנעברה בזמן היותו חבר הכנסת או לפני שהיה לחבר הכנסת, אלא לאחר שניטלה ממנו החסינות לגבי האשמה הנידונה.
(ב) חבר הכנסת שניטלה ממנו החסינות לגבי אשמה מסויימת, דינו, לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם.

5. היתה אשמה פלילית תלויה ועומדת כנגד אדם ביום היותו לחבר הכנסת, יופסקו בו ביום כל ההליכים המשפטיים באותה אשמה, ולא ימשיכו בהם כל עוד לא ניטלה ממנו החסינות לגבי אותה אשמה".

לטענת פרקליט המדינה המלומד, שנתקבלה על דעת חברי הנכבד, הנשיא לנדוי, המקרה של העותר מצוי בארבע אמותיו של סעיף 4, וסעיף 5 אינו חל כאן כלל. לדעתי, לשונם של שני סעיפים אלה אינה מחייבת מסקנה זו. כל אחד משני הסעיפים הנ"ל בא להסדיר מצב עניינים מסוים, המתואר בסעיף המתאים. בסעיף 4 מדובר על חבר-כנסת, שלא הובא לדין פלילי לפני היותו חבר-כנסת, ואילו סעיף 5 מכיל הוראות לגבי חבר-כנסת, ש"ביום היותו לחבר הכנסת" הייתה אשמה פלילית תלויה ועומדת נגדו. לולא היה העותר חבר-כנסת, לפני שנבחר לכנסת העשירית, היו חלות, לכל הדעות, על עניינו הוראות סעיף 5 של החוק. השאלה, העומדת לפנינו, היא - ­האם יש לשלול את תחולת סעיף 5 לגבי מקרה, שבו ניטלה חסינות לפי סעיף 4 לפני הבחירות, אף כי כל הוראה כזו אינה מצויה בסעיף 5?

פרקליט המדינה המלומד טען, שההוראות שבסעיף 5 אינן חלות על העותר, מכיוון שהוא היה חבר בכנסת ברציפות, ולא חלה כל הפסקה ברציפות כהונתו בין הכנסת התשיעית והכנסת העשירית. לדעתי, אין לשאלת רציפות כהונת חבר הכנסת כל חשיבות לגבי תחולת ההוראה שבסעיף 5. אין כל טעם להבדיל בעניין זה בין חבר-כנסת, שבתקופת כהונתו כחבר-כנסת לא חלה כל הפסקה, לבין חבר-כנסת, שחלה איזושהי הפסקה בכהונתו. לא נראה לי, שדינו של העותר צריך היה להיות שונה, לו, לדוגמה, היה מתפטר מהכנסת התשיעית לאחר ההחלטה על הסרת חסינותו זמן קצר לפני הבחירות לכנסת העשירית, והיה נבחר מחדש לכנסת העשירית. על-כן, לעניין רציפות הכהונה אין כל חשיבות בפתרון הבעיה שלפנינו.

4. לדעתי, לפי הלשון הפשוטה של סעיף 5, אין כל סיבה לשלול את תחולת סעיף זה במקרה של העותר. "ביום היותו [של העותר] לחבר הכנסת" הייתה אשמה פלילית תלויה ועומדת נגדו, כאמור ברישא של סעיף 5. התוצאה צריכה להיות כפי שנאמר בהמשכו של אותו סעיף, היינו - הפסקת ההליכים המשפטיים נגדו בו ביום ואי-המשכתם "כל עוד לא ניטלה ממנו החסינות לגבי אותה אשמה". פירוש זה של סעיף 5 מתיישב היטב עם הוראת סעיף 4(ב), לפיה, משהוסרה חסינות חבר-כנסת דינו "לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם". אמנם, הסרת החסינות הסירה את המחסום, שהעמיד סעיף 4(א) בפני
הגשת אישום פלילי, ומכאן ואילך אין כל הבדל לגבי מהלך המשפט הפלילי בין חבר הכנסת לבין "כל אדם", אך כשם ש"כל אדם" היה נהנה מחסינות לפי סעיף 5, לו היה נבחר לכנסת, אחרי שהוגש נגדו משפט פלילי, כך גם דינו של חבר-כנסת, שנבחר מחדש. לגביו נוצר מחסום חדש בפני
המשך ההליכים על-פי הוראות סעיף 5, שחלות עליו, כשם שהן חלות על "כל אדם", אשר נבחר לכנסת מיום "היותו לחבר הכנסת".

5. לא הייתי נרתע מסטייה מהפירוש המילולי הפשוט של הוראות הסעיפים 4 ו-5, לו היה פירוש זה מביא לתוצאות, שאינן מתקבלות על הדעת, או היה עומד בסתירה לכוונת המחוקק ולמטרות חוק החסינות. כאן יש לזכור, שכשאנו דנים בפירוש הוראות החוק, עלינו להתעלם מהנסיבות המיוחדות של המקרה, העומד לדיון בפני
נו, ועלינו לפרש את החוק במנותק מנסיבות עתירה זו.

הרעיון, שכל כנסת שנבחרה צריכה להיות "ריבונית" לגבי הליכים פליליים נגד חבריה, אינו מופרך כלל ועיקר, והוא קשור בשאלה, מה היא מטרת החסינות ומה השיקולים, שמן הראוי שינחו את הכנסת בדיונים בהסרת החסינות. מר בך טען, שהמטרה העיקרית של חוק החסינות היא להבטיח תקינות פעולתה של הכנסת מפני התנכלות מצד הרשות המבצעת, פן תופרע פעילותה על-ידי הטרדת חבריה בהגשת אישומי שווא מטעמים פסולים. לפיכך, כך טען מר בך, אם קבעה כבר הכנסת, שהאישום נגד חבר הכנסת הוגש שלא מטעמים פסולים ולא מתוך כוונת היועץ המשפטי לממשלה
להטרידו בהאשמות שווא, אין כל מקום לבדיקה מחודשת של העניין על-ידי אותה כנסת או על-ידי כנסת אחרת.

אין ספק, שעניין מניעת הטרדת חברי הכנסת ומניעת הפרעות בפעילותה התקינה היה טעם חשוב בחקיקת חוק החסינות, אך נראה לי, שהוא לא היה הטעם היחיד. לו רק החשש מפני התנכלות לחברי-כנסת היה עומד נגד עיני המחוקק, לא היה כל מקום לחקיקת ההוראה שבסעיף 88 לחוק הבחירות. על-פי הוראת סעיף זה, משתחרר ממאסר כל אדם, שנבחר לכנסת, גם אם הוא כבר הורשע בפסק-דין סופי על-ידי בית-משפט, פרט לאפשרות של הסרת חסינות בעניין פשע תוך זמן מוגבל. כשמדובר באדם, שהורשע על-ידי בית-משפט מוסמך ונידון למאסר, אין כבר כל חשש של התנכלות שווא לחבר הכנסת מצד הרשות המבצעת. אף-על-פי-כן חשב המחוקק לנכון להורות על שחרור אדם כזה ממאסר. אין זאת אלא שהמחוקק היה בדעה, שעצם בחירתו של אדם לכנסת היא בעלת משמעות כה חשובה וכה מרחיקת לכת, שגם מי שנידון בפסק-דין סופי, שאין עליו עוררין, ואף בעבירות שיש בהן משום קלון, אינו צריך לשאת בעונש מאסר, כל עוד הוא חבר-כנסת, אם כי ברור, שלא הייתה כל התנכלות נגדו מצד הרשות המבצעת.

מן הראוי לציין, שאמנם סעיף 88 בצורתו המקורית הופיע כבר בחוק הבחירות לכנסת השניה, תשי"א-1951 (סעיף 44), שאותו חוקקה הכנסת כשלושה חודשים לפני חוק החסינות, אך הכנסת חזרה וחוקקה סעיף זה אחרי חוק החסינות כסעיף 43 בחוק הבחירות לכנסת, תשי"ט-1959. אז היו כבר נגד עיני הכנסת כל הוראות חוק החסינות, אך, לדעתה, לא היה בהן די, והעניקה זכות יתר מפליגה למי שנבחר לכנסת, אף אם כבר הורשע בפסק-דין סופי.

על-פי הוראות סעיף זה, לו היה משפטו של העותר מסתיים לפני בחירתו מחדש, והוא היה נתון במאסר על-פי פסק-דין, היה זכאי להשתחרר מהמאסר, אם הכנסת לא תחליט על נטילת חסינותו תוך 14 יום מיום כינוסה, וזה אף-על-פי שכבר הוסרה חסינותו פעם, לפי סעיף 4 של חוק החסינות. מכאן, שלפי השקפת המחוקק, בחירה מחדש היא אירוע כה חשוב, שהוא יכול לגרום לדיון מחודש בנטילת חסינות, אף אם כבר הוסרה חסינות פעם, לפי סעיף 4. הטענה, שסעיף 88לחוק הבחירות אינו חל על מי שהיה בעבר חבר-כנסת והוסרה פעם חסינותו לפי סעיף 4 לחוק החסינות, אין לה כל סימוכין בלשון החוק, ואין גם כל טעם ממשי להוספת תנאי כזה בסעיף 88לחוק הבחירות בדרך של פרשנות.

6. אין ביכולתי לקבל את דעת הנשיא, שאין כל טעם בבדיקה חדשה של עניין נטילת החסינות, אחרי שכנסת אחת כבר הגיעה לכלל דעה, שמניעי היועץ המשפטי לממשלה
להגשת אישום הם כשרים. לדעתי, יש לא פעם טעם בדיון מחודש.

המחוקק לא נתן כל הנחיות בדבר השיקולים של הכנסת בדיוניה על הסרת החסינות. בוודאי, מן הראוי לשבח את המגמה, שבדיונים כאלה תנהג הכנסת בריסון ובאיפוק, לא תעשה את עצמה לשופט, אלא תבחן, אם נימוקים פסולים אינם עומדים מאחורי הבקשה לנטילת החסינות, ואם, לכאורה, יש יסוד לאשמה, שלגביה הוגשה הבקשה להסרת החסינות. ברם, ייתכנו מקרים של חילוקי דעות סבירים ולגיטימיים לגופו של עניין בין היועץ המשפטי לממשלה
, אשר מבקש הסרת חסינות, לבין הכנסת, שדנה בבקשה. ייתכן שהיועץ המשפטי לממשלה
סבור, שלגבי עבירות מסוג מסוים, כגון עבירות תנועה או עבירות קלות על דיני מסים, מן הראוי, עקב ריבוי העבירות והצורך להרתיע מפני ביצוען, להביא לדין חברי-כנסת, שאינם מקיימים את הוראות החוק, ואילו הכנסת יכולה להיות בדעה, שהעבירות, שלגביהן נתבקשה הסרת החסינות, אינן רציניות למדיי כדי להסיר את החסינות, או שהסרת החסינות תגרום נזק למהלך הרגיל של עבודת הכנסת, ונזק זה גדול מהתועלת שבהעמדה לדין. במקרה כגון זה קשה יהיה לראות פסול בהחלטת הכנסת, הדוחה בקשה להסרת חסינות, גם אם לא יוטל כל ספק בכנות שיקולי היועץ המשפטי לממשלה
ובתום-לבו.

הכנסת יכולה לחלוק על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה
, כשמדובר, למשל, בעבירות בעלות גוון פוליטי, וזה מטעמים כשרים, כגון הנזק המדיני, שעלול להיגרם למדינה על-ידי מיצוי הדין. בעניינים שונים יכולה המדיניות של כנסת מסוימת בדבר נטילת החסינות להיות שונה ממדיניות של כנסת אחרת. אם, לדוגמה, הסירה הכנסת את חסינותו של חבר, שהואשם בפעולות בארגון בלתי חוקי, והוא נבחר מחדש לכנסת הבאה, ייתכן שאותה כנסת תגיע למסקנה, שאין להסיר את החסינות, בין משום שחל שינוי בנסיבות המדיניות, ובין משום שחל שינוי בנסיבות האישיות של אותו חבר-כנסת, ואף משום שחל שינוי בהרכב המפלגתי של הכנסת. אין אפוא להגיד, שהדיון המחודש בהסרת חסינות בכנסת שנבחרה מחדש הוא חסר תכלית וחסר טעם, אם כי כך נראה הדבר לגבי המקרה המסוים של העותר.

7. לא אוכל להסכים לדעת הנשיא, שהפסקת ההליכים הפליליים, אחרי שפעם הוסר המחסום על-ידי נטילת החסינות, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון האוטונומיה של השיפוט בפלילים. אין חולקים על כך, שאם אחרי הסרת החסינות היה חבר הכנסת זוכה לחסינות אחרת, כגון חסינות של נציג דיפלומטי, או אם היה היועץ המשפטי לממשלה
נותן צו לעיכוב ההליכים המשפטיים נגדו, לא הייתה בכך כל פגיעה באוטונומיה של השיפוט בפלילים. אינני יכול לראות סיבה, מדוע הפסקת הליכים משפטיים עקב בחירת אדם לכנסת, בחירות, שהן יסוד לקיומו של משטר דמוקרטי, צריכה להיחשב כפגיעה באוטונומיה השיפוטית.

8. פרקליט המדינה הביא לתשומת לבנו פסק-דין של בית המשפט העליון באיטליה, שבו הוא מוצא תמיכה לטענותיו. נפסק שם, שבחירה מחדש אינה מבטלת תוקף החלטה קודמת בדבר הסרת חסינות. פסק-דין זה מבוסס על פירוש חוק, שהוראותיו שונות מהוראות חוק שלנו, ועל-כן קשה ללמוד ממנו לעניין שלפנינו, מה גם שככל הנראה קיימים חילוקי דעות בין מלומדי המשפט באיטליה לגבי אותו פסק-דין. במחקר בדבר "חסינות חברי פרלמנטים", שהוזכר בפסק-דינו של הנשיא נאמר בעניין זה, בעמ' 339:

"מלומדי המשפט והפסיקה אינם תמימי דעים בנדון. יש הסוברים כי מאחר שהחסינות מיועדת לערוב לאי-תלותו של הבית, אין נטילת החסינות או סירוב ליטול אותה תקפים בתקופת כהונתו החדשה של אותו חבר פרלמנט שנבחר מחדש".

מר בך בהגינותו הפנה גם את תשומת לבנו למאמרו של פרופ' קלינגהופר "על דמוקרטיה פרלמנטרית בישראל", שפורסם ב-
14 jahrbuch des offentlichen rechts (1965) 453
, שבו המחבר המלומד מביע דעה (בעמ' 455), שבחירה מחדש שמה קץ להחלטת הסרת חסינות, שנתקבלה בעת כהונה קודמת של חבר-כנסת.

אין אני מביא דברים אלה כאסמכתא לדעתי, אלא רק כדי להראות, שהדעה, שעניין נטילת החסינות צריך לעמוד לדיון מחדש עקב בחירה חדשה של חבר-כנסת, אינה כלל מופרכת או בלתי מתקבלת על הדעת, ויש טעם גם בעמדה כזו, אם כי ודאי ניתן להעלות נימוקים נגדה.

9. מר בך טען בפני
נו, שאין בית המשפט הגבוה לצדק צריך להיזקק לעתירה, מכיוון שהגשתה כמוה כעקיפת הדין, לפיו אין ערעור על החלטות ביניים של בית-משפט מוסמך בעניינים פליליים. לדעתי, אין לקבל טענה זו. לפי הפירוש, שניתן על-ידי בית-משפט זה להוראות סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, בשורה של פסקי-דין, ודי להזכיר כאן את פסק הדין המנחה בבג"צ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, תשי"ג-1952 ואח', פ"ד יב 1668; פ"ע לו 200. בעניין רובינסקי, מוסמך בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירה, על-אף ההוראה שבסעיף 7(ב)(3) לאותו חוק בדבר אי-מתן צווים לבתי משפט, שחוק בתי המשפט דן בהם.

10. מהטעמים הנ"ל דעתי היא, שמן הדין היה לעשות את הצו-על-תנאי למוחלט.

השופטת מ' בן-פורת
:

כאשר הוסרה חסינותו של העותר הראשון (להלן - העותר) בכנסת התשיעית, בהתאם לסעיף 13(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (להלן - חוק החסינות), הפך דינו של העותר - בכל הנוגע לאשמה המסוימת - "כדין כל אדם": סעיף 4(ב) לחוק החסינות. נשאלה אפוא השאלה, כלום חל עליו עתה סעיף 5 לאותו חוק, לפיו, אם תלויה ועומדת נגד אדם אשמה פלילית ביום היותו לחבר הכנסת, אין להמשיך באותם הליכים "כל עוד לא ניטלה ממנו החסינות לגבי אותה אשמה".

לדעתי התשובה היא בשלילה, וזאת מהטעמים הבאים:

(א) אפילו אצא מתוך הנחה, שלעתים יש צורך בדיון נוסף בנטילת חסינותו של חבר-כנסת, הרי בענייננו קיים רצף בחברותו של העותר מאז שנת 1977 (סעיף 37 לחוק יסוד: הכנסת). מכאן, לדעתי, כי "יום היותו לחבר הכנסת" הוא נחלת העבר וקודם למועד, בו ניטלה חסינותו בכנסת התשיעית. אילו ניצב סעיף 4 לחוק החסינות לבדו, ניתן היה להמשיך בהליכים פליליים לולי הורדת החסינות, במקרים בהם היו ההליכים כבר תלויים ועומדים, בעת שהנאשם נהיה חבר הכנסת. תוצאה זו, ותוצאה זו בלבד, בא, לדעתי, סעיף 5 למנוע. שני הסעיפים יחדיו מכסים אפוא את נושא ההליכים הפליליים נגד חבר-כנסת, ונותנים הן לזה שכבר מכהן כחבר הכנסת, שעה שמבקשים לפתוח בהליכים נגדו, והן לזה, שפתיחת ההליכים קדמה להיותו לחבר הכנסת, זכות לדיון - לדעתי, חד-פעמי - בהסרת חסינותו. אינני גורסת ש"הא" הידיעה ("הכנסת") באה ללמד, כפי שטענו פרקליטיהם המלומדים של העותרים, כי הכוונה לכנסת המסוימת לפי המספר הרץ, וכי כפועל יוצא מגישה זו נהיה העותר מחדש לחבר הכנסת בבחירות לכנסת העשירית. כשם שחוק החסינות דן בחסינותם של חברי הכנסת כמוסד (ולא ככנסת מסוימת), כך יש, לדעתי, לפרש גם את המלים "ביום היותו לחבר הכנסת" ברוח דומה. לפיכך די, לדעתי, בשיקול הרצף הקיים בענייננו כדי להגיע למסקנה, שאין במקרה זה תחולה לסעיף 5;

(ב) לאור הפירוש דלעיל למלים "ביום היותו לחבר הכנסת" בסעיף 5 לחוק החסינות, הייתה עומדת לפנינו שאלת תחולתו של סעיף זה, אילו (דרך משל) היה העותר מפסיק, מכל סיבה שהיא, להיות חבר-כנסת בתקופה שבין נטילת חסינותו בעבר (בכנסת התשיעית) לבין בחירתו מחדש (לכנסת העשירית). לכאורה, נוטה אני לדעה, שגם הפסקה כזאת לא הייתה מחייבת הסרה חוזרת של חסינותו לגבי אותה אשמה, מסקנה, המתחייבת הן מחוסר הסבירות לאבחן בין התוצאה של רצף לבין הפסקה ולו גם לזמן קצר והן מסמכותו של בית המשפט, בה אגע בשיקולי הבא. אגב, אמרתי והדגשתי "לכאורה", שכן אין השאלה דורשת הכרעה סופית במקרה שלפנינו.

(ג) עם הסרת חסינותו של העותר והגשת כתב האישום נגדו באשמה המסוימת נתפס בית המשפט לסמכות לדון בה. כדי לשוב וליטול ממנו סמכות זו יש צורך בהוראת חוק מפורשת. מלבד סעיף 5 לחוק החסינות - שכאמור, אינו חל בענייננו - הוראה כזאת אינה בנמצא. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת, אשר, לדעתי, היא גם מחויבת ההיגיון, שבית המשפט המחוזי מוסמך ואף חייב להמשיך בדיון, שנפתח בפני
ו. בכך, כאמור, גם תמיכה רבת משקל בדעה לכאורה אותה הבעתי בסעיף-קטן (ב) דלעיל, שאין לעשות שימוש בסעיף 5 (או, לעתים, 4) נגד חבר-כנסת באשמה מסוימת אלא פעם אחת בלבד.

2. מכאן אני מגיעה לסעיף 88 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב] (להלן - חוק הבחירות), עליו הרבו להסתמך פרקליטיהם המלומדים של העותרים, עורכי הדין ש' תוסיה-כהן ורם כספי. בסעיף-קטן (א) נאמר, כי "נבחר" נהנה מחסינות מתום יום הבחירות. יתרה מזו, אם במועד זה הוא נתון במעצר או במאסר בגין עוון, יש לשחררו (כך שאפילו הסרת חסינות לא תועיל למנוע זאת), והוא הדין גם בגין פשע, אלא אם כן מסירה הכנסת את חסינותו תוך 14 יום למן מושב הפתיחה, ומכאן ברור שהכוונה לכנסת החדשה. לאור הוראות אלה טוענים הפרקליטים, כיד הכישרון הטובה עליהם, כי משנבחר העותר לכנסת העשירית, פרושה עליו חסינות מלאה מחדש, ואין להמשיך בהליכים הפליליים נגדו, אפילו באשמה, אשר לגביה הוסרה חסינותו בכנסת הקודמת. ראיה חותכת לדבר, לפי השקפתם, טמונה בהוראה, שדווקא הכנסת הנכנסת היא (כאמור) המוסמכת לדון בהסרת חסינותו של הנבחר לעניין מאסר בגין פשע. זאת ועוד: לשונו של סעיף 4(ב) לחוק החסינות, לפיה דינו של חבר-כנסת למן נטילת חסינותו כדין כל אדם, לא זו בלבד שאינה סותרת את השקפתם, אלא דווקא תומכת בה. אם דינו של העותר, לגבי כל הכרוך באשמה התלויה ועומדת נגדו, "כדין כל אדם", יוצא, שככל אדם שנבחר קנה גם הוא לעצמו חסינות מלאה בבחירות לכנסת העשירית.

דין הטענה, על-אף חריפותה, להידחות. אין לשכוח, שסעיף 88 מצוי בחוק הבחירות, ואילו בחסינותם של חברי הכנסת דן חוק החסינות, שהוא חוק ספציפי. אין להעלות על הדעת, למיטב הבנתי, שבקבעו כי "נבחר" נהנה מחסינות למן תום יום הבחירות, התכוון המחוקק, במסגרת חוק הבחירות, לשנות, קל וחומר להפוך על-פיהן, את התוצאות של הסרת חסינות והשפעתה על הליכי בית המשפט, כנובע מהוראותיו של החוק הספציפי, הוא חוק החסינות. יתרה מזו, סעיף-קטן (א) של סעיף 88 דן ב"נבחר" וסעיף-קטן (ב) דן (בצורה דומה, בשינויים המתחייבים) במי שנהיה לחבר הכנסת אחרי יום הבחירות. מכאן, שאין הסעיף דן בתוצאות, הנלוות לחברות בכנסת, שראשיתה עוד מלפני הבחירות. לשון אחר, את סעיף 88 לחוק הבחירות יש לקרוא לאורן של הוראות חוק החסינות בכלל וסעיפים 4 ו-5 של חוק אחרון זה בפרט. כפי שביארתי, רק אילו ביום הבחירות לכנסת העשירית או אחריו היה העותר נעשה לחבר הכנסת, הייתה תחולה לנאמר בסעיף 5 לחוק החסינות, ואסור היה להמשיך בהליכים הפליליים הקיימים, כל עוד לא ניטלה ממנו החסינות. עתה, שבית המשפט נתפס לסמכות בעניינו כתוצאה מהסרת החסינות בכנסת הקודמת, שוב אין להחזיר את הגלגל אחורנית (כמוסבר לעיל). פירוש הדבר, שבתום יום הבחירות לכנסת העשירית אמנם קיבל העותר חסינות, אך זו נוגעת לכל אשמה אחרת חוץ מהאשמה, שלגביה כבר הוסרה חסינותו בעבר. לגבי אשמה זו דינו ממשיך להיות כדינו של כל אדם חרף בחירתו מחדש.

3. היחס השווה ביסודו, לפי הפירוש המקובל עלי, לחבר-כנסת ותיק, שחסינותו ניטלה ממנו בכנסת קודמת, ואחר כך שב ונבחר, ולמי שנבחר לראשונה לחבר הכנסת, שעה שהליכים פליליים תלויים ועומדים נגדו, מתמצה, לדעתי, בכך, שזה כמו זה נהנה מדיון - קרוב לוודאי, חד-פעמי בהסרת חסינותו, ואם הוסרה - דינו כדין כל אדם "לכל הכרוך באותה אשמה". שחרור ממעצר גרידא הוא עניין משני להסרת החסינות לגופה של האשמה, ועל-כן לא אעמיק בהיבט זה.

4. ברצוני להדגיש, שאפילו סברתי, כי הכתוב בהוראות החוק, הנוגעות לענייננו, ניתן לשני פירושים או יותר, הייתי מעדיפה את הפירוש, המתיישב יותר עם שוויון בפני
החוק, היינו, את הפירוש המצמצם, המונע דיון נוסף בהסרת החסינות, מה גם שהחיסיון, שחבר-כנסת נהנה ממנו בישראל, כמודגש בחוות-דעתו של כבוד הנשיא לנדוי - הוא מעבר למקובל ברוב ארצות תבל. לשון אחר, אילו הכתוב היה ניתן לכמה פירושים, לא הייתי מהססת להשתמש במה שכונה על-ידי חברי הנכבד, השופט ברק, כ"גישה החיצונית". הגישה, הנקוטה בידי, היא לחפש אחר כוונתו המשוערת של המחוקק, המונחת ביסוד הכתוב בהוראות החוק, הנוגעות לעניין. למיטב ידיעתי, מצוי חיפוש זה במסגרת "הגישה הפנימית", אם כי ההבדל בין השתיים לא התחוור לי די הצורך. מקובל על כולנו, וזהו כלל יסוד בדיני פרשנות, שכוונת המחוקק היא היא הקובעת, ולאורה עלינו לפרש את דברו. אחת היא בעיניי, בכל הכבוד הראוי, אם נראה בהנחה שהמחוקק התכוון לפירוש פלוני (או שלא התכוון לפירוש מסוים וממילא הפירוש האחר הוא הנכון) הנחה, שהיא בגדר "הגישה החיצונית" או אחת הדרכים, ואולי הדרך בהא הידיעה, לפירושה של הוראת הדין.

5. שקלתי, מה דינו של חבר-כנסת, שחסינותו לגבי אשמה מסוימת ניטלה ממנו, ולאחר שהורשע בדין והחל לרצות מאסר בפועל שהושת עליו, שב ונבחר לכנסת הבאה. כלום יש לשחררו מכוח סעיף 88 לחוק הבחירות - בהיותו לכל הדעות גם "נבחר" - או שמא אין גם להוראה זו תחולה על מי שחסינותו כבר הוסרה בעבר. לדעתי, תלויה התשובה בפירוש של סעיף 4 לחוק החסינות, היינו, מה פירוש המלים הכלולות שם "לכל הכרוך באותה אשמה". ניתן לגרוס, לדעתי בדוחק רב, שההליכים המשפטיים על כל הכרוך בהם כבר תמו ונשלמו עם הוצאת פסק הדין, ואילו הפסקת ריצוי העונש ­כלומר, הקפאת ריצוי היתרה עד תום כהונתו של הנאשם כחבר-כנסת - היא עניין נפרד חרף היותו פועל יוצא של אותם הליכים. ניתן, אולי, לתמוך בהשקפה זו, הן בהדגשה שמדובר (כאמור) רק בהקפאה זמנית של ריצוי העונש שהוטל, והן בעובדה שהקפאה כזאת תיתכן רק בכנסת החדשה (ולא בזו שהסירה בזמנה את החסינות), שכן דן (כזכור) סעיף 88לחוק הבחירות ב"נבחר" ביום הבחירות ובמי שנבחר לחבר הכנסת אחריהן. במלים אחרות, הכנסת, שהסירה את החסינות, לא תעמוד בפני
הצורך לחזור ולדון אם להסיר את חסינותו בפני
המשך המאסר. העובדה הנוספת, שסעיף 88 דן ספציפית במעצר ובמאסר ובתוצאותיהם, יכולה גם היא אולי לשמש תמיכה מסוימת בהשקפה, שיש מקום לאבחן בין הרישא לבין הסיפא של סעיף זה. אגב, לפי השקפה זו גם תיעלם האנומאליה (אם כי הביטוי נראה לי חריף מדי) בין שחרורו ממאסר, בגין עוון, של נבחר חדש (ללא אפשרות להסיר את חסינותו בכגון דא) לבין מצבו של חבר-כנסת ותיק, ששב ונבחר, אשר מאסרו יימשך. אף-על-פי-כן ספק רב בלבי, אם יש לפירוש כזה על מה שיסמוך, שכן אין לשכוח, שהנבחר החדש לא זכה בזמנו לדיון בהסרת חסינותו, וייתכן, בהיות המדובר בעוון, שלא הייתה מוסרת. מכל מקום, השאלה נכבדה, ומוטב, לדעתי, להשאירה לעת מצוא, שכן לא כזה הוא המקרה שלפנינו.

6. סיכומו של דבר, אני סומכת ידי על המסקנה, אליה הגיעה השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי, ומצטרפת לדברי ההערכה של חבריי.

על יסוד השיקולים דלעיל החלטתי גם אני בשעתו, שדין העתירה להידחות.

השופט א' ברק
: משניטלה חסינותו של חבר-כנסת בכנסת קודמת, ואותו חבר-כנסת שב ונבחר לכנסת חדשה, ניתן להמשיך בהליך הפלילי, שהחל בכנסת הקודמת, ללא כל צורך בהסרה מחודשת של החסינות. למסקנה זו הגעתי על יסוד הנימוקים העקרוניים, שהביאו חבריי הנכבדים, הנשיא לנדוי והשופטת בן-פורת
. עם זאת, מכיוון שקו מחשבתי שונה במקצת מקו מחשבתם, אביא את הנמקתי שלי לגישתי זו. בעשותי כן ברצוני לחזור על דברי הנשיא, כי דיון מעמיק ויסודי בסוגיה זו נעשה על-ידי השופטת המלומדת בערכאה הראשונה (השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן), וברצוני אף להדגיש את העזרה הרבה שקיבלנו מהצדדים בטיעוניהם.

2. אליבא דכולי עלמא, חל על העניין שלפנינו סעיף 4 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (להלן - חוק החסינות), שהרי מכוחו של סעיף זה ניטלה בעבר חסינותו של העותר 1, והוגש נגדו כתב-אישום. אך השאלה היא, אם חל על העניין שלפנינו גם סעיף 5 לחוק החסינות, וזאת בהתחשב בעובדה החדשה, שהתרחשה לאחר הסרת החסינות, כי העותר 1 נבחר לכנסת חדשה. ודוק, גדר הספקות אינו, אם חל על המקרה שלפנינו סעיף 4 לחוק החסינות או סעיף 5 לחוק החסינות. גדר הספקות הוא, אם בנוסף לסעיף 4 לחוק החסינות (אשר חל לעניין הסרת החסינות בכנסת הקודמת) יחולו גם הוראות סעיף 5 לחוק החסינות (לעניין הסרת החסינות בכנסת החדשה). שאלה דומה עשויה להתעורר בכל אחד משני המצבים הבאים: (א) אישום פלילי הוגש נגד פלוני בטרם הפך להיות חבר-כנסת. לאחר מכן הוא נבחר לכנסת. חסינותו הוסרה על-פי הוראת סעיף 5 לחוק החסינות. לימים נבחר פלוני לכנסת חדשה. היש צורך לשוב וליטול ממנו את חסינותו על-פי הוראת סעיף 5 לחוק החסינות? בדוגמה זו השאלה אינה, אם יחול סעיף 5 לחוק החסינות אם לאו, אלא אם יחול סעיף 5 לחוק החסינות אך פעם אחת (לעניין הסרת החסינות בכנסת הקודמת) או שמא יחול פעמים מספר (לעניין הסרת החסינות בכנסת הקודמת ולעניין הסרה נוספת של חסינות בכנסת החדשה); (ב) פלוני נבחר לחבר-כנסת. חסינותו הוסרה על-פי סעיף 4 לחוק החסינות. היועץ המשפטי לממשלה
לא הספיק להגיש את כתב האישום, וכנסת חדשה נבחרה, ופלוני הוא חבר בה. עתה מבקש היועץ המשפטי להגיש את כתב האישום. היש צורך להסיר מחדש את חסינותו של פלוני על-פי סעיף 4 לחוק החסינות? בדוגמה זו השאלה אינה, אם יחול סעיף 4 לחוק החסינות אם לאו, אלא אם יחול סעיף 4 לחוק החסינות פעם אחת בלבד, או שמא יחול הוא פעמים מספר. סיכומו של דבר: השאלה הרלוואנטית אינה, אם על הסרת חסינותו של חבר-כנסת פלוני תחול הוראת סעיף 4 לחוק החסינות או הוראת סעיף 5 לחוק החסינות, אלא השאלה הרלוואנטית היא, אם הוראות אלה, לפי העניין, יחולו אך פעם אחת, או שיש להפעילן מחדש, בכל עת שפלוני נבחר מחדש לכנסת.

3. לפתרונה של שאלה זו ניתן לגשת באחת משתי הדרכים הבאות: על-פי הדרך האחת, מניחים, כי אין כל מניעה עקרונית לתחולתם של סעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות, וסעיף 88 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב] (להלן - חוק הבחירות), הן לעניין הסרת החסינות בכנסת הקודמת, והן לעניין הסרת החסינות בכנסת החדשה, ומבקשים לפתור את השאלה, אם סעיפים 4ו-5 לחוק החסינות מחייבים נטילה נוספת של החסינות על-פי פירושם של הסעיפים עצמם, קשרי הגומלין שביניהם, ויחסם להוראות סעיף 88 לחוק הבחירות. ניתן לתאר גישה זו כ"גישה הפנימית", שכן היא מבקשת לפתור את השאלה מתוך לשונן של הוראות החוק עצמן, וזאת על יסוד ההנחה, כי עקרונית הן חלות; על-פי הדרך האחרת, מניחים כי סעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות וסעיף 88 לחוק הבחירות חלים אך על הסרת חסינות אחת, ואין להם תחולה כלל, מקום שכבר ניטלה החסינות בעבר. ניתן לתאר גישה זו "כגישה חיצונית", שכן היא מבקשת לפתור את השאלה על יסוד ההנחה, שהיא החיצונית ללשון הכתוב, כי הוראות החוק הנזכרות אינן חלות כלל ועיקר, במקום שבעבר כבר ניטלה החסינות. למותר לציין, כי המונחים "גישה פנימית" ו"גישה חיצונית" אינם בעלי משמעות נורמאטיבית עצמית, והרי הם אך "תווית" לתיאור שני צדי פרשנות של הוראות החסינות, בהן עסקינן.

4. חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, השופט י' כהן
, נוקט את "הגישה הפנימית". הוא מניח, כי על-פי לשונן של הוראות החוק, הן חלות הן לעניין נטילת החסינות בכנסת הקודמת והן לעניין נטילת החסינות בכנסת החדשה, ועל יסוד הנחה זו הוא מגיע למסקנה, כי משנבחר אדם, שחסינותו הוסרה בכנסת הקודמת, לכנסת חדשה, אין להמשיך בהליכים נגדו בלא ליטול את חסינותו מחדש. אם אמנם הנחתו של חברי הנכבד נכונה היא, ואם אמנם יש לנקוט את "הגישה הפנימית" האמורה, כי אז מצטרף אני למסקנתו. נקודת המוצא הפרשנית לגישה זו מצויה בסעיף 88(א) לחוק הבחירות. על-פי הוראתו של סעיף זה, "נבחר שנמצא במעצר או במאסר, ישוחרר מיד אחרי פירסום תוצאות הבחירות, אולם אם היה במעצר או במאסר בשל פשע, ישוחרר כעבור ארבעה עשר יום לאחר פתיחת הכנסת, זולת אם החליטה בינתיים הכנסת ליטול את חסינותו". אם אמנם חלה הוראה זו, הן לעניין נבחר, שחסינותו הוסרה בכנסת קודמת, והן לעניין נבחר, שחסינותו לא הוסרה בעבר, הרי מתבקשת ממנה המסקנה, כי נטילת החסינות בעבר אינה מועילה, ויש לפנות לכנסת מחדש לשם נטילת חסינות, כדי שניתן יהא להמשיך במאסר או במעצר. אם זו הגישה החקיקתית לעניין חבר-כנסת שכבר הורשע ונידון למאסר, על אחת כמה וכמה שזו צריכה להיות הגישה לעניין חבר-כנסת, שטרם הורשע או שטרם נידון למאסר. כשם שבמקרה הראשון (הטלת מאסר בכנסת הקודמת בעקבות הסרת החסינות בה) בחירה מחדש מקימה חסינות חדשה, ולשם הסרתה יש לפנות מחדש לכנסת החדשה, כך במקרה השני (פתיחה בהליכים פליליים בכנסת הקודמת בעקבות הסרת החסינות בה) בחירה מחדש מקימה חסינות חדשה, אשר מחייבת פנייה מחודשת לנטילת החסינות לכנסת החדשה. אין כל צידוק, לא מבחינת נימוקי החסינות ולא מבחינתו של ההליך המשפטי עצמו, להבחין בין חבר הכנסת הקודמת (שחסינותו הוסרה), שהורשע ונידון למאסר, לבין חבר הכנסת הקודמת (שחסינותו הוסרה), אך שלא נידון למאסר. הדין בשני המקרים צריך להיות זהה, תוך צידוק מסוים לנקוט גישה הפוכה, לפיה אפילו נדרשת הסרת חסינות שנייה, במקום שחבר הכנסת לא נידון למאסר בכנסת הקודמת, זו אינה נדרשת, לאחר שכבר נידון למאסר. במקרה אחרון זה אמר כבר בית המשפט את דברו, ומעצם הרשעת חבר הכנסת מתבקשת המסקנה, כי לא היה פגם בשיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה
. אכן, אין כל יסוד הגיוני לגישה, לפיה נדרשת נטילת חסינות שנייה, אם חבר הכנסת לא הורשע בכנסת הקודמת, אך זו נדרשת, אם הורשע ונדון למאסר. אין ליחס למחוקק תוצאה בלתי הגיונית שכזו.

5. חברי הנכבד הנשיא מציין, כי ניתן, אולי, למצוא הצדקה עניינית לגישה, לפיה במאסרו של חבר הכנסת הקודמת לאחר נטילת חסינות בכנסת הקודמת יש מקום לנטילת חסינות מחודשת בכנסת החדשה, ואילו במקום שאין הרשעה בכנסת הקודמת, אין מקום לנטילה מחודשת של החסינות. אומר חברי הנכבד:

"כאשר כבר ניטלה חסינותו של חבר כנסת 'ותיק' על-ידי הכנסת הקודמת לגבי אישום פלילי, הוסר בזה המחסום בפני
בירור האישום עד תום; ואילו על המשך מאסרו או מעצרו של חבר-כנסת ותיק לא נתנה הכנסת הקודמת את דעתה, ולעניין מאסרו כבר גמר בית המשפט, שדן אותו בתקופת כהונתה של הכנסת הקודמת, את מלאכתו".

לדעתי, אין אבחנה זו עומדת במבחן הביקורת. משהסירה כנסת קודמת את חסינותו של חבר הכנסת לעניין אשמה פלונית, הרי לעניין אותה אשמה דינו "כדין כל אדם". ועל-כן נפתח הפתח להליכים הרגילים, החל מהליכי מעצר ואישום וכלה בריצוי עונש מאסר. אין כל אפשרות, בהקשר שלפנינו, להבחין בין השלב, המסתיים בגזר הדין, לבין שלב ריצוי העונש. השניים הם מסכת אחת, הנובעת טבעית מהסרת מחסום החסינות. אכן, אם נצדיק את ההבחנה בין הליכי המשפט לבין הליכי המאסר, נמצא עצמנו מחויבים - על-פי אבחונו של הנשיא - להפעילה במסגרתה של כנסת אחת חרף העובדה שסעיף 88 לחוק הבחירות אינו חל. גישה זו ודאי שאין לקבלה (ראה ב"ש (ת"א) 951/78 מדינת ישראל נ' רכטמן, פ"מ תשל"ח (2) 70), ואם אין להבחנה האמורה תקומה במסגרתה של כנסת אחת, אין לה גם תקומה במסגרתן של כנסות מספר.

6. על-פי "הגישה הפנימית" האמורה, מתבקשת מסקנתו של מ"מ הנשיא לא רק מתוך פירושו של סעיף 88 לחוק הבחירות, אלא גם מתוך פירושם של סעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות. משהוסרה חסינותו של חבר הכנסת הקודמת בכנסת הקודמת (בין אם מכוח הוראת סעיף 4 לחוק החסינות ובין אם מכוח הוראת סעיף 5), הרי דינו "לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם". "כל אדם", שנבחר לכנסת חדשה, נהנה "מחסינות פרלמנטרית" (סעיף 88(א) לחוק הבחירות), הקבועה בסעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות. תחילתה של חסינות זו היא "מתום יום הבחירות". נמצא, כי ממועד זה ואילך נהנה חבר הכנסת החדש מחסינות חדשה, שמועד תחילתה "מתום יום הבחירות". אם מבקשים להמשיך בהליך הפלילי, התלוי ועומד כנגד אותו חבר-כנסת, יש ליטול את חסינותו, כאמור בסעיף 5 לחוק החסינות. לעניין זה אין כל חשיבות לעובדה, שחסינותו של אותו חבר-כנסת ניטלה ממנו בכנסת הקודמת, שכן מתום יום הבחירות הוא נהנה - כמו כל נבחר אחר - מחסינות פרלמנטרית מחודשת, המחייבת נטילת חסינות מחודשת. כלי החסינות, שרוקן בכנסת הקודמת עם הסרת החסינות, מתמלא מחדש "מתום יום הבחירות", ולשם ריקונו מחדש יש צורך במעשה נטילה מחודש.

7. חברי הנכבד הנשיא נוקט, כך נראה לי, את "הגישה החיצונית", לפי הסעיפים 4 ו-5לחוק החסינות חלים אך לעניין הסרת החסינות הראשונה, ואין הם חלים כלל, במקום שכבר ניטלה בעבר החסינות, לעניין אשמה מסוימת. זהו ההסבר לעמדתו, כי על העניין שלפנינו חל סעיף 4 לחוק החסינות, העשוי לחול אך על תקופתה של הכנסת היוצאת (אשר בה כיהן העותר 1 כחבר-כנסת, שעה שהוגש נגדו כתב-אישום), ואינו עשוי לחול כלל על תקופת כהונתה של הכנסת הנכנסת (שכן לגביה כתב האישום כבר היה תלוי ועומד, שעה שהעותר 1 נבחר לכנסת). נראה לי, כי הגיונה הפנימי של גישה זו מחייב, כי פירוש דומה יינתן גם לסעיף 88(א) לחוק הבחירות, דהיינו, שהוראה זו לא תחול לגבי מעצר או מאסר של חבר-כנסת, שחסינותו ניטלה ממנו, לגבי אותו מעצר או מאסר, בכנסת היוצאת. אכן, איני רואה כל טעם בגישה, שלפיה חבר-כנסת, הנבחר מחדש לכנסת נכנסת והנתון במעצר ביום היבחרו, ישוחרר ממעצרו, ואשר חסינותו הוסרה בכנסת הקודמת, עשוי להיעצר מיד בלא צורך ליטול את חסינותו. מה טעם יש בהבחנה זו? אנומאליה דומה עשויה להיווצר לעניין חבר-כנסת הנתון במאסר. אין כל טעם לקבוע, מחד גיסא, כי אם חסינותו של חבר-כנסת ניטלה בכנסת הקודמת, ניתן להטיל עליו עונש מאסר לאחר הרשעתו בכנסת הנכנסת בלא צורך בנטילה מחודשת של החסינות, וכי מאידך גיסא, אם בנסיבות אלה עונש המאסר כבר הוטל עליו בכנסת היוצאת, אין לבצעו כלל (לעניין עוון), או שניתן לבצעו (לעניין פשע), רק אם תבוא נטילה מחודשת של החסינות. איני רואה כל יסוד ראציונלי בהבחנה זו.

8. אם נוקטים את "הגישה החיצונית", מתבקשת ממילא המסקנה - אליה הגיעו חבריי הנכבדים, הנשיא לנדוי והשופטת בן-פורת
- כי משנבחר העותר 1 לכנסת הנכנסת, אין מקום ליטול ממנו את חסינותו מחדש כדי להמשיך בהליכים, שהחסינות לעניינם הוסרה בכנסת היוצאת. הטעם לכך הוא, כי עם נטילת החסינות בכנסת היוצאת דינו של העותר 1 "כדין כל אדם". בחירתו של העותר 1 לכנסת הנכנסת לא העניקה לו - לעניין האשמה, שלגביה הוסרה בעבר חסינותו - חסינות חדשה, שכן לסעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות ולסעיף 88(א) לחוק הבחירות אין תחולה. בהעדר חסינות חדשה ניתן להמשיך בהליך הפלילי, בלא כל צורך במעשה נטילה.

9. מהי הגישה "הנכונה" (המותרת והרצויה) - זו "הפנימית" או זו "החיצונית"? פרשנות מילולית רגילה מובילה לאימוץ הגישה "הפנימית". לא נאמר, בסעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות ובסעיף 88 לחוק הבחירות, כי תחולתם מותנית בכך, שחסינותו של אותו חבר-כנסת, לעניין אותה אשמה, לא ניטלה בכנסת קודמת. מכיוון שכך, ועל-פי לשונן הפשוטה של הוראות החוק, יש לפרשן כחלות על כל חבר-כנסת, בין שניטלה ממנו בגין אותה אשמה החסינות בכנסת הקודמת ובין שלא. רק פרשנות מצמצמת יכולה להצדיק את "הגישה החיצונית", שהרי זו מבקשת למנוע את תחולתם של הוראות הסעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות וסעיף 88 לחוק הבחירות מכול וכול, כאילו נאמר בהם, שאין הוראות אלה חלות, אם החסינות בגין אותה אשמה ניטלה מחבר הכנסת בעבר. מתעוררות אפוא שתי שאלות אלה: ראשית, הניתן, על-פי כללי הפרשנות הרגילים, לנקוט בסוגיה שלפנינו פרשנות מצמצמת? לשון אחר, העומדת בפני
הפרשן בעניין שלפנינו אופציה לגיטימית של מתן פירוש מצמצם ללשון החוק? שנית, אם התשובה על השאלה הראשונה היא בחיוב, האם ראוי הוא לבחור בפרשנות מצמצמת זו? לשון אחר, מבין שתי האופציות הפרשניות, הניצבות בפני
הפרשן, האם עליו להעדיף בעניין שלפנינו דווקא את הפרשנות המצמצמת? לדעתי, התשובה על שתי שאלות אלה היא בחיוב. מותר וראוי לו לפרשן לבחור, בעניין שלפנינו, בפרשנות, המצמצמת את לשונן הטבעית והרגילה של הוראות החוק, שכן רק בדרך זו תוגשם מטרת המחוקק, ותימנע תוצאה, שיש להניח שהמחוקק ביקש למנעה. מלות החוק אינן מבצרים, הנכבשים על-ידי מילונים, אף לא יצירות ספרותיות גרידא, אלא הן כלי קיבול לרעיון הבא להגשים מטרה. מילות החוק ומטרתו הם כלים שלובים. על המטרה ניתן ללמד מהמלים, ואת המלים יש לפרש על-פי המטרה. על-כן מלים בעלות משמעות רחבה עשויות לקבל משמעות צרה על רקע מטרת החוק. מהי מטרתו של חוק החסינות, ואילו מטרות יש להניח שהוא ביקש למנוע?

10. עקרון היסוד, המשמש מטרה חקיקתית לכל פעולות הגוף המחוקק, הוא העיקרון של שוויון הכול בפני
החוק. עמד על כך חברי, הנשיא לנדוי, בקבעו, כי עקרון השוויון "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר ואח', פ"ד כג(1) 693, בעמ' 698). על-כן יש להניח ולפרש דברי חקיקה, כבאים להגשים מטרה זו ולא לסתור אותה. עם זאת, לעתים רואה המחוקק צורך לסטות מעקרון השוויון כדי להגשים מטרה פרטיקולרית, הנראית בעניין כמוצדקת. על הפרשן להיות נאמן, ועליו ליתן תוקף לרצונו של המחוקק. עם זאת, על הפרשן להניח, כי המחוקק ביקש לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בעקרון היסוד של השוויון, ועל-כן עליו לנקוט אותה פרשנות, אשר מחד גיסא מגשימה את מטרתו הפרטיקולרית של המחוקק, אך אשר מאידך גיסא פוגעת מעט ככל שניתן בעקרון השוויון. מגישה עקרונית זו נגזרים מספר כללי פרשנות. כך, למשל, מתבקש מגישה עקרונית זו הכלל, כי "מן הדין הוא שבמקרי גבול דוקא, כאשר הוראה של החוק החרות ניתנת לשני פירושים, נעדיף אותו פירוש המקיים את שוויון הכל בפני
החוק ואינו שם אותו לאל". (שם, [2], בעמ' 698). על-כן החליט כבוד השופט ד' ביין בבית המשפט המחוזי בירושלים (ב"ש (י-ם) 188/77 מדינת ישראל נ' פלאטו שרון, פ"מ תשל"ז
(2) 314, בעמ' 316) כי המעצר בסעיף 88 לחוק הבחירות צריך להתפרש בדרך הצמצום כחל על מעצר פיזי ולא כחל על שחרור בערובה.

11. מגישה מאזנת זו שבין עקרון היסוד והסדר חקיקתי ספציפי מתבקשת לדעתי המסקנה הבאה: אם מלותיו של חוק, הפוגעות על-פי פירושן הטבעי והרגיל בעקרון השוויון, מגשימות את המטרה החקיקתית, שעמדה לנגד עיני המחוקק, ומטרה נוספת, שלא עמדה לנגד עיני המחוקק, על הפרשן לצמצם את מלות החוק, באופן שיחולו רק על המטרה שעמדה לנגד עיני המחוקק, תוך שלילת תחולתו של החוק להגשת המטרה הנוספת, שלא עמדה כלל לנגד עיני המחוקק. בדרך זו ניתן תוקף לרצון המחוקק לקבוע הסדר, הסותר את עקרון השוויון, אך סתירה זו נשמרת בגבולותיה הצרים, תוך מניעת פריצתה לתחומים, שהמחוקק לא חשב עליהם, ושעל-כן יש להניח, כי לא ביקש להגשימם, שכן הם עומדים בניגוד לעקרון השוויון.

12. בעניין שלפנינו, המטרה החקיקתית של חוק החסינות היא ליתן לגוף המחוקק אמצעי פיקוח ובקרה על הרשות המבצעת. מטרה זו יש להגשים חרף הסתירה שבין החסינות הפרלמנטרית לבין שוויון הכול בפני
החוק. הדרישה לנטילה חוזרת של החסינות, במקום שזו כבר ניטלה בעבר בגין אותה אשמה על-ידי כנסת קודמת, באה להגשים מטרה שונה לחלוטין, דהיינו, ליתן לגוף המחוקק בהרכבו החדש אמצעי פיקוח ובקרה על הגוף המחוקק בהרכבו הקודם. מטרה נוספת זו לא עמדה כלל לנגד עיני המחוקק, ומכיוון שהגשמתה עומדת בסתירה לעקרון השוויון, אין ליתן לה תוקף.

13. מטרתה של החסינות הפרלמנטרית היא לאפשר פעילות תקינה של הרשות המחוקקת (ראה: א' רובנישטיין, בספרו הנ"ל, בעמ' 264). היא באה למנוע בעיקר התנכלות לרשות המחוקקת מצד הרשות המבצעת, אשר בדרכי חקירה וניהול משפטים פליליים עשויה לשבש את עבודתו התקינה של הבית. מבחינה היסטורית צמחה חסינות זו על רקע של חוסר אמון, שרחש הגוף המחוקק בראש ובראשונה לרשות המבצעת ובמידה מסוימת גם לרשות השופטת. כללי החסינות - ובחסינות הדיונית עסקינן - באו בעיקרם כדי לאפשר לכנסת פיקוח ושליטה על הרשות המבצעת. החסינות הדיונית היא אפוא בעיקרה עניין ליחסים שבין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת.

14. משהוסרה חסינותו של חבר הכנסת הקודמת בגין אשמה פלונית, ואותו חבר-כנסת נבחר לכנסת חדשה, מה מטרה צריכה לשרת החסינות החדשה? מטרה זו אינה יכולה להיות מניעת התנכלות לרשות המחוקקת מצד הרשות המבצעת, שהרי עניין זה כבר נבחן על-ידי הכנסת הקודמת, וזו החליטה, כי אין במעשיה של הרשות המבצעת משום שיבוש בלתי ראוי של עבודת הבית. אכן, מטרתה של חסינות זו אינה ביקורת פעולתה של הרשות המבצעת, אלא ביקורת החלטתה של הכנסת הקודמת. טעם זה, העומד מאחורי נטילה שנייה של החסינות, שונה הוא אפוא באופן מהותי מטעמה של החסינות הפרלמנטרית לעניין הנטילה הראשונה. שוב אין לנו עניין ביחסים שבין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת, אלא עניין לנו ביחסים שבין כנסת אחת לקודמתה. אין אני בא לומר, כי מטרה זו פסולה היא, וכי אין בה כל ממש, וכי חסינות זו חסרת כל טעם. מוכן אני להניח, כי מטרתה של חסינות שנייה זו ראויה היא, גם אם החשש המסתתר מאחוריה קטן יותר מזה המסתתר מאחורי החסינות הראשונה. כל שברצוני להדגיש הוא, כי מטרות החסינות בשני המקרים שונות הן זו מזו.

15. עיון במטרה החקיקתית, אשר ניצבה מאחורי חוק החסינות, אינו יכול להותיר כל ספק, כי מטרה זו הייתה פיקוח פרלמנטרי על הרשות המבצעת, ולא ביקורת פעולתה של הרשות המחוקקת עצמה. עמד על כך חברי הנשיא בפסק-דינו, בציינו, כי מטרת החסינות היא "להבטיח את פעולתה התקינה של הכנסת כרשות המחוקקת, פן תופרע פעולתה על-ידי הטרדת חבריה בהגשת אישומי-שווא מטעמים פסולים, ביזמת הרשות המבצעת, שתבקש להשפיע בדרך זו שלא כדין על חופש פעולתם של נבחרי העם ולשבש את הבעת רצונם החפשי. הנחה זו הודגשה חזור והדגש בדבריהם של חברי-כנסת מסיעות שונות בעת הדיון על חוק החסינות... ובדיונים על נטילת החסינות מחברי-כנסת שונים". לא ניתן למצוא כל רמז לכך, כי מטרת חוק החסינות היא לפקח על הרשות המחוקקת עצמה. דומה שעניין זה כלל לא נשקל, לא נדון ולא נלקח בחשבון. בצדק ציינה השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן, כי "המחוקק לא נתן את דעתו כנראה לסיטואציה המיוחדת המתעוררת במקרה אשר לפנינו בבואו לקבוע את ההוראות הדנות בחסינות חברי-הכנסת". אכן, אילו עמדה מטרה זו לעיני המחוקק, לא רק שניתן היה לצפות לקביעה מפורשת בעניין זה, אלא שניתן היה גם לחשוב על שיטות שונות להבטחת מטרה זו, בלא צורך בנטילה מחודשת של החסינות עצמה. כך, למשל, ניתן לקבוע, כי בכוחה של הכנסת החדשה לבטל את הסרת החסינות, אם זו סבורה, שההחלטה על הסרת החסינות נתקבלה שלא כראוי.

16. החסינות - בין זו הראשונה ובין זו המתחדשת - פוגעת בעקרון השוויון. המחוקק ראה לנכון להצדיק פגיעה זו לשם השגת המטרה של פיקוח הרשות המחוקקת על הרשות המבצעת. על-כן חייב הפרשן ליתן תוקף להגשמה של מטרה חקיקתית זו במסגרת לשונו הברורה של חוק החסינות. אך המחוקק לא ביקש כלל להבטיח פיקוח כנסת אחת על החלטותיה של הכנסת האחרת. על-כן, אפילו נופל עניין זה למסגרת לשונו של החוק, אין ליתן למטרה זו תוקף, שכן מטרה פרטיקולרית זו לא עמדה לנגד עיני המחוקק, והריהי סותרת את מטרת היסוד של השוויון בפני
החוק, שעמדה לנגד עיני המחוקק. גישה עקרונית זו היא הניצבת מאחורי פסק-דינם של הנשיא לנדוי והשופטת בן-פורת
, ולגישה זו אני מצטרף, בכל הכבוד. חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, ציין בפסק-דינו, כי:

"לא הייתי נרתע מסטייה מהפירוש המילולי הפשוט של הוראות הסעיפים 4 ו-5, לו היה פירוש זה מביא לתוצאות שאינן מתקבלות על הדעת, או היה עומד בסתירה לכוונת המחוקק ולמטרות חוק החסינות".

אכן, לדעתי מביא הפירוש המילולי לתוצאה העומדת בסתירה לכוונת המחוקק. כוונה זו הייתה לשמור על עקרון השוויון, תוך התרת סטייה ממנו, לשם הבטחת ביקורת פרלמנטרית על שיקולי הרשות המבצעת. לעומת זאת, מביא הפירוש המילולי לסטייה מעקרון השוויון לשם הבטחת ביקורת כנסת אחת על רעותה. לסטייה שכזו המחוקק לא כיוון, והגשמתה סותרת את כוונתו היסודית לשמור על שוויון הכול בפני
החוק. על-כן נראה לי, כי מותר ואף ראוי הוא ליתן לסעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות ולסעיף 88 לחוק הבחירות פירוש, שיעלה בקנה אחד עם המטרה, אשר החוק ביקש להשיג, ומותר ואף ראוי הוא לשלול מהוראות החוק פירוש, אשר יגשים מטרה, שהחוק לא ביקש להשיגה, ואשר ביקש שלא להשיגה. משמעות הדבר היא, כי יש להעניק להוראות הסעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות ולסעיף 88 לחוק הבחירות פירוש מצמצם. רק בדרך זו יושג איזון ראוי במסגרת החקיקה הקיימת - בין עקרון השוויון לבין עקרון החסינות.

17. בטרם אסיים, ברצוני לעמוד בקצרה על מספר עניינים, אשר עלו במסגרת טיעוני הצדדים:


א. בחוות-דעתי השתמשתי לא פעם בהבחנה בין כנסת קודמת לבין כנסת חדשה ובין כנסת יוצאת לכנסת נכנסת, וכיוצא בהם ביטויים, הבאים להבחין בין כנסת לכנסת. בעשותי כן לא ביקשתי לקבוע, כי אינה קיימת רציפות בין הכנסות השונות. בעניין זה מקובלים עלי דברי הנשיא, לפיו קיימת רציפות המוסד תוך התחלפות חבריו, תוך שהוראות החוק השונות יש שהן מתייחסות לרדיפות המוסדות ויש שהן מתייחסות להתחלפות החברים.

ב. בגיבוש השקפתי בעניין החסינות איני רואה כל מקום להבחין בין חבר-כנסת, המכהן ברציפות מכנסת לכנסת, לבין חבר-כנסת, שחלה הפסקה בכהונתו. לדעתי, פתרון אחד צריך להיות לשניהם. על-כן, משהוסרה חסינותו של חבר-כנסת בכנסת קודמת, ניתן להעמידו לדין בגין אותה אשמה, ללא כל צורך בהסרת החסינות, גם אם בין הכנסת הקודמת לבין הכנסת החדשה, אליה נבחר, כיהנו כנסות נוספות. מציין אני עניין זה, שכן השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן הדגישה את רציפות כהונתו של העותר 1 בכנסת התשיעית ובכנסת העשירית. אומרת השופטת:

"הסעיף 5 דן במקרה כאשר אשמה פלילית היתה תלויה ועומדת נגד אדם ביום היותו לחבר הכנסת. הנאשם מס. 1 היה לחבר הכנסת ביום בו נבחר לכנסת התשיעית בשנת 1977 ומאז לא שונה הסטטוס שלו כחבר הכנסת עד היום הזה. תקופת כהונתה של הכנסת התשיעית לא הופסקה עד יום התכנסותה של הכנסת העשירית והמשכיות התפקוד של המוסד המחוקק נשמרה על ידי כך. לאור העובדה כי הנאשם מס' 1 נבחר כחבר בכנסת העשירית נשמרה גם המשכיות הסטטוס אשר הוענק לו עם היבחרו לחבר המוסד המחוקק בשנת 1977 עם כל החובות והזכויות הנובעות מסטטוס זה. בין השאר ממשיך הנאשם להנות מחסינות פרלמנטרית אלא שחסינותו זו הינה מסוייגת על ידי החלטת הכנסת אשר נטלה את חסינותו לגבי האשמה נשוא תיק זה".

עם כל הכבוד, אין בידי לקבל הנמקה זו, שכל כולה מבוססת על רציפות הכהונה. האם הייתה המסקנה של השופטת שונה, אילו התפטר העותר 1 מהכנסת בטרם סיימה את כהונתה? כפי שכבר ציינתי, אין העותר 1 נהנה מחסינות חדשה עם בחירתו מחדש, לגבי אשמה שבגינה הוסרה חסינותו בעבר, שכן אין בנמצא כל הוראת חוק, המעניקה לו חסינות מחודשת שכזו, שהרי - על-פי הגישה החיצונית - כל כללי החסינות בגין אשמה, המעניקים חסינות לאדם שנבחר לכנסת, עניינם באדם, שחסינותו לא הוסרה בעבר בגין אותה אשמה.

ג. חבריי הנכבדים, הנשיא לנדוי והשופטת בן-פורת
, כל אחד מטעמו שלו, מבקש להשאיר את שאלת פירושו של סעיף 88 לחוק הבחירות בצריך עיון. כפי שניסיתי להראות, סעיף 88 לחוק הבחירות הוא הוראת מפתח להבנת הסוגיה כולה, ואין אני רואה כל אפשרות להשאיר את שאלת פירושו פתוחה. ההרמוניה התחיקתית מחייבת, לדעתי, כי תינקט עמדה חד-משמעית וברורה באשר להיקף תחולתו של סעיף 88 לחוק הבחירות. אכן, אילו סברתי, כי סעיף 88 לחוק הבחירות מחייב שחרור נבחר לכנסת נכנסת ממעצר או ממאסר חרף העובדה, שחסינותו בעניין זה הוסרה בכנסת היוצאת, כי אז לא הייתי רואה מנוס מלסבור, כי דין דומה צריך לחול לעניין חבר-כנסת שאינו במעצר או במאסר. משום שאני סבור, כי סעיף 88(א) לחוק הבחירות אינו חל כלל לעניין אשמה מסוימת, במקום שהחסינות כבר ניטלה בעבר, יכול אני לנקוט גישה דומה לסעיפים 4 ו-5 לחוק החסינות. עם זאת ברצוני לציין, כי סעיף 88(א) לחוק הבחירות מביא לתוצאות שהדעת אינה סובלתן, יהא הפירוש אשר נאמץ אשר יהא. פירושו של חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, השופט י' כהן
, מביא, למשל, לתוצאה בלתי הגיונית במקרה הבא: ראובן ושמעון, חברי הכנסת היוצאת, הועמדו לדין בזמן כהונתם בכנסת הקודמת בגין עוונות שבוצעו, ולאחר שחסינותם ניטלה מהם. השניים הורשעו בדינם, על ראובן הוטל עונש מאסר, ואילו גזר-דינו של שמעון נדחה לזמן-מה. ביני לביני נערכו בחירות חדשות, והשניים נבחרו לכנסת החדשה. על-פי גישתו של חברי הנכבד, יש לשחרר את ראובן ממאסרו בלא כל אפשרות להסיר את חסינותו. ראובן יהא חופשי כל עוד הוא מכהן כחבר-כנסת. לעומת זאת, ניתן להסיר את חסינותו של שמעון, ובית המשפט יהא מוסמך לגזור את עונשו. מה צידוק יש להבחין בין ראובן לשמעון? האם הגיוני הוא, כי דחייה מקרית של שבועות מספר, שאירעה בגזירת דינו של שמעון בעת כהונתה של הכנסת הקודמת, ואשר בינה לבין טעמי החסינות אין ולא כלום, תצמיח שוני כה מהותי בין שני הנאשמים? גם הפירוש, שבו אני דוגל, עשוי להביא לתוצאות בלתי הגיוניות. טול את המקרה הבא: ראובן הוא חבר הכנסת היוצאת, שמעון אינו חבר הכנסת היוצאת. השניים הועמדו לדין - אחר שחסינותו של ראובן ניטלה ממנו בכנסת היוצאת - הורשעו בדינם, והוטלו עליהם עונשי מאסר. בינתיים נערכו בחירות חדשות, והשניים נבחרו לכנסת הנכנסת. על-פי גישתי שלי, ירצה ראובן את עונשו, ואילו שמעון ישוחרר מיד ממאסרו, בלא כל אפשרות ליטול ממנו את חסינותו. מה צידוק יש להבחין בין ראובן לבין שמעון? אכן, דומה כי ראוי לו למחוקק ליתן דעתו לסעיף 88 לחוק הבחירות, תוך ניסיון להכניס בו סדר והיגיון.

ד. האם יכולה כנסת לשנות את החלטתה בדבר נטילת החסינות? שאלה זו התעוררה במהלך הטיעון בפני
נו, אך מכיוון שאין לנו צורך להכריע בה, נוכל להשאירה בצריך עיון. די אם אציין, כי ייתכן שיש מקום להבחין בין החלטת כנסת, המסרבת ליטול את החסינות, לבין החלטת כנסת, הנוטלת את החסינות. בעוד שלכאורה אין קושי, מבחינתם של דיני החסינות, לגרוס, כי ניתן לשוב אל הכנסת ולבקש ממנה שנית נטילת החסינות, אני רואה קושי ניכר, מבחינתם של דיני החסינות, לגרוס, כי ניתן לחזור לכנסת ולבקש ממנה לחזור בה ממעשה נטילה שכבר נעשה. משניטלה החסינות, דינו של אותו חבר-כנסת כדין כל אדם. מהיכן נובע כוחה של הכנסת ליצור, בדרך החלטה, חסינות חדשה, שהחוק לא קבעה?

השופט מ' שמגר
:

הנני מסכים למסקנה, אליה הגיעו חבריי הנכבדים כבוד הנשיא לנדוי, כבוד השופטת בן-פורת
וכבוד השופט ברק.

נימוקים אלה ניתנו היום, כ"ג בחשון תשמ"ב (20.11.81).












בג"צ בית המשפט העליון 507/81 ח"כ אהרן אבו חצירא, ח"כ אהרון אוזן נ' היועץ המשפטי לממשלה, כבוד השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, [ פ"ד: לה 4 561 ] (פורסם ב-ֽ 20/11/1981)