פסקי דין על אליאס עבוד | פסקי דין על אמאל עבוד | פסקי דין על נאדר אבו אלחאג' | פסקי דין על אמין שהלא

43464-10/14 עשא     30/03/2015




עשא 43464-10/14 אליאס עבוד, אמאל עבוד, נאדר אבו אלחאג' נ' אמין שהלא








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

עש"א 43464-10-14 עבוד ואח' נ' שהלא


30 מרץ 2015


בפני
הרכב כב' השופטים:

י' גריל
, שופט בכיר
(אב"ד)

י' וילנר
, שופטת

ב' טאובר
, שופטת


המערערים:
1. אליאס עבוד
2. אמאל עבוד
3. נאדר אבו אלחאג'
ע"י ב"כ עו"ד איל מנחם


נגד

המשיב
:
אמין שהלא
ע"י ב"כ עו"ד סמיר חורי






פסק דין


א.

הערעור שבפני
נו הוא על פסק דינה של המפקחת הבכיר
ה על רישום מקרקעין חיפה, גב' צ. פיגנבוים, מיום 01.09.14, בתיק תביעה 129/11, ובו נקבע, שיש לקבל חלקית את תביעת ה"ה עבוד ואלחאג' נגד מר שַהְלָא בכל הנוגע לשטחים, הנמצאים במפלס הכניסה לדירת שהלא, בחלק שאיננו מקורה, ומַטָה במורד החלקה, מה שאין כן לגבי השטחים שנמצאים על גג הבית.

לדעת כב' המפקחת, השטחים במפלס הכניסה לדירת שַהְלָא נגישים גם ליתר בעלי הדירות, ורק חסימות, שהותקנו על ידי מר שַהְלָא, בדמות חפצים/מיטלטלין ודלתות, מונעות גישה.

עוד קבעה כב' המפקחת שככל שנחוצה למר עבוד או למר אלחאג' גישה אל הגג לצורך תחזוקה של מתקנים שלהם, או תחזוקה של הגג עצמו, זכותם לבצע זאת מבלי ליטול רשות ממר שַהְלָא, וזאת על ידי הצבת סולם על הרחבה שבקדמת דירת מר שַהְלָא.

ב.
בנוסף קבעה כבוד המפקחת בפסק דינה מיום 1.9.14, שהמתחמים הנמצאים מתחת למפלס דירת מר שַהְלָא (רַחבָה בלתי מקורה ומַעבָר למקלט ופתח החירום), יישארו נגישים הן למר שַהְלָא והן למר עבוד ומר אלחאג', ולמעשה, מתחמים אלה פנויים לשימוש כל בעלי הדירות.

ג.
כב' המפקחת גם נתנה בפסק הדין הנ"ל מיום 01.09.14 צו, המחייב את מר שַהְלָא לסלק כל חפץ/אבן, השייכים לו מכל שטח הנמצא בחזית הבלתי מקורה של דירתו, וממפלס נמוך ממפלס הכניסה לדירתו, וכן לגלות במלואו את פתח החירום של המקלט באופן שיהיה נגיש ושמיש.
ד.
פסק דינה הנ"ל של כב' המפקחת, מיום 01.09.14, הוא למעשה, "גלגול שני", וזאת בעקבות פסק דינה של ערכאת הערעור (עש"א 31356-10-13 מיום 11.02.14).

ה.
על מנת להבין את השתלשלות האירועים, נתייחס תחילה לפסק דינה הראשון של כב' המפקחת, מיום 01.07.13, שבו, נתקבלה חלקית תביעתם של המערערים (בתיק תביעה 129/11), ואילו תביעתו של המשיב (בתיק תביעה 27/12) נדחתה.

ו.
הנסיבות הצריכות לעניין ואשר עמדו ביסוד פסק הדין הקודם של כב' המפקחת מיום 01.07.13 היו בתמצית אלה:

עסקינן בבית משותף ברחוב אלנבי 215 חיפה, ובו 5 דירות. בעלי הדין שבפני
המפקחת היו הבעלים של 3 מתוך 5 הדירות, דהיינו, המערערים עבוד אליאס ואמאל, והמערער נאדר אבו אלחאג'
, וכן המשיב, מר שַהְלָא אמין.

כפי שמתואר בפסק דינה של כב' המפקחת, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הסגת גבול של בעלי הדירות לתוך הרכוש המשותף, האם בוצעה אם לאו, והאם השימוש שנעשה ברכוש המשותף על ידי בעלי הדירות, וכן בדירותיהם פנימה, נעשה כדין, אם לאו.

ז.
הבנין שנבנה לפני למעלה מ-20 שנה, איננו רשום בפנקס הבתים המשותפים, והזכויות הקנייניות של בעלי הדירות אינן מוסדרות על דרך של רישום. כב' המפקחת מציינת, ולטעמנו בצדק, כי העובדה שהבית טרם נרשם כנדרש מקשה עוד יותר על בחינת הזכויות הקנייניות של כל אחד מבעלי הדירות.

כב' המפקחת ביקרה בשני תאריכים שונים בבית נשוא הדיון: ביום 12.10.11 וביום 12.12.12, ודו"ח הביקור שהוכן מהווה חלק בלתי נפרד של פסק הדין הראשון מיום 1.7.13.

ח.
נתייחס עתה לתביעות הספציפיות, שהונחו בפני
כבוד המפקחת.

בתיק תביעה 129/11 הגישו עבוד אליאס ואמאל, וכן נאדר אלחאג', תובענה כנגד מר אמין שַהְלָא
לסילוק ידו מן המרפסת (לפי דו"ח הביקור במקום, עמ' 3 לפסק הדין, מפלס הגג התחתון מהווה מרפסת בדירת שַהְלָא) והשבת מצב המרפסת לקדמותה, לרבות השבת המערכות הסולאריות, שהיו בה, קודם להעתקתן על ידי שַהְלָא, וכן השבת תורן האנטנה המרכזית, וכן סילוק ידו של שַהְלָא ממקלט הבית ומגומחת פתח המילוט של המקלט, ופינוי חומרי הבנייה שאכסן שם, ולרבות פינוי קומת הכניסה לדירתו והשבתה לרכוש המשותף, וכן מתן אפשרות לגישה חופשית לגג הבית המשותף, ולחייבו להשיב לבעלי הדירות כספים שאסף לצורך ביצוע עבודות צביעה ברכוש המשותף.

ט.
מר שַהְלָא טען בהגנתו שהוא עושה שימוש בשטחים שרכש כהצמדה לדירתו, שעה שרכש את הדירה, ובשטחים אחרים הוא עושה שימוש בהסכמת שאר בעלי הדירות מזה שנים, ואיש לא מחה על כך.

לטענתו, דודי השמש הועתקו על ידי בעליהם לאחר שהתפוצצו וגרמו נזק. לטעמו, המרפסת משמשת אותו מאחר ואינה יכולה לשמש אף לא אחד מבעלי הדירות האחרים.

י.
מציינת כב' המפקחת, שכל עוד לא נרשם הבית בפנקס הבתים המשותפים, אזי כל שטח שהוא מחוץ למעטפת החיצונית של הדירה, לרבות שטחים מקורים, הינו רכוש משותף. הואיל והבית נשוא הדיון אינו רשום בפנקס הבתים המשותפים, חל דין זה, לפי קביעת המפקחת, גם על בעלי הדירות שבבניין, ומוסיפה כב' המפקחת, שבידי אף לא אחד מן הצדדים הייתה מערכת חוזית מלאה, שתדגים מה כוללת עסקת הרכישה, שביצע כל אחד מבעלי הדירות.

י"א.
כמו כן, מציינת כב' המפקחת, שגם תשריט של הבית, שיהא בו כדי להדגים את המתחמים, המיועדים להיות מוצמדים לכל דירה, כשהוא מכיל את חתימות כל הרוכשים, לא הומצא, ומכאן, שאיש מן הצדדים לא הרים את נטל הראיה להוכיח איזה שטח מחוץ לדירתו נועד להיות מוצמד אליו, הואיל ותשריט, כאמור, אינו בנמצא.

י"ב.
כל הצדדים להליך העידו בפני
כב' המפקחת, בטרם ניתן פסק הדין הראשון מיום 1.7.13, והתרשמותה הייתה שהשימוש של כל בעלי הדירות, בכל מתחם שהינו מחוץ למעטפת החיצונית של הדירות, כל אחד ודירתו שלו, הלך והתרחב במשך לפחות 15 שנה.

י"ג.
חיזוק למסקנתה זו מצאה כב' המפקחת בעדות המערער, עבוד (התובע בתיק תביעה 129/11), לפיה, כל בעל דירה עשה שימוש ברכוש המשותף שמחוץ למעטפת החיצונית של
הדירות לפי צרכיו, ולפי זמינות הרכוש המשותף, וסמיכותו לדירתו.

י"ד.
התרשמות כב' המפקחת היא שבמהלך השנים לא היה הדבר לצנינים בעיני אף לא אחד מבעלי הדירות האחרים, וזאת עד אשר התעורר קושי להגיע למתקנים הפרטיים, שמותקנים על גג הבית (אנטנה, טלוויזיה ומערכת סולארית), וזה מה ש"הצית את האש".

ט"ו.
לאחר שכב' המפקחת סקרה בהרחבה בפסק דינה מיום 1.7.13 את עדויותיהם של הצדדים ואת המסמכים הרלוונטיים, שהגיש בפני
ה כל אחד מן הצדדים, גיבשה היא את מסקנתה, ולפיה הוגשו התביעות ההדדיות להשבת מצב הדירות לקדמותן – שלא כדין.

ט"ז.
לפי קביעת כב' המפקחת, החשו בעלי הדירות לשינויים שביצעו כל אחד מבעלי הדירות, ומציאות זו הייתה נוחה לכל הצדדים. מוסיפה כב' המפקחת, שהיא אינה מציינת את האמור לעיל כמגרעת, שכן ייתכן שנתוניו הפיזיים של הבית איפשרו זאת, הגם שהכל נעשה בלא היתר בנייה כדין.

י"ז.
כב' המפקחת הדגישה בפסק דינה מיום 1.7.13 את התרשמותה הנ"ל על מנת לבסס את מסקנתה, שחלה על כל אחד מן הצדדים מניעות מלעתור לשינוי המציאות, אותה הם כולם בחרו לאמץ, בין אם במפורש כמו ה"ה עבוד, ובין אם מכללא כמו ה"ה שהלא ואלחאג'.

י"ח.
יחד עם זאת, ומכיוון שהבית לא נרשם כבית משותף, ולא נרשם לו תקנון מוסכם, ולנוכח החשדנות בין הצדדים גם לא יירשם כזה, אלא בהתערבות בית המשפט של קניין, סברה כב' המפקחת בפסק דינה מיום 1.7.13 שנכון להסדיר דרכי גישה של כל בעל דירה לחלקי הרכוש המשותף, כמו גם למתקנים פרטיים, שמותקנים בין ברכוש המשותף, ובין ברכוש פרטי.

י"ט.
באשר למר שַהְלָא, שהיה נתבע בתיק תביעה 129/11, ותובע בתיק תביעה 27/12, קבעה כב' המפקחת בפסק דינה מיום 1.7.13 שלא הייתה לו זכות להעתיק ממקומן מערכות סולאריות, שאינן משרתות את דירתו, כפי שעשה בפועל, כך גם לא הייתה לו זכות לאסור גישה של מר עבוד או מי מטעמו לגג הבית לצורך תחזוקת האנטנה, לא כל שכן לאחר שהסיר את תורן האנטנה המרכזית.

כ.
באשר למר עבוד (תובע בתיק תביעה 129/11 ונתבע בתיק תביעה 27/12), ציינה כב' המפקחת, שהוא רכש דירה בבית משותף, בו לא הוסדרה גישה ארכיטקטונית חופשית לגג הבית, ולכן לא הייתה לו זכות להיכנס לדירת שַהְלָא לצורך גישה לגג בכל עת שיחפוץ, כשם שלא הייתה לו זכות כזו עוד קודם כשקומת העמודים נסגרה, שכן המדרגות הובילו לתוך דירת שַהְלָא.

זכותו של מר עבוד היא להיכנס לדירת שהלא לפי תיאום מראש, ובהתחשב בנסיבות, אך מחומר הראיות עלה שהרצון של מר עבוד להיכנס לגג הבית לא תואם עם מר שַהְלָא מבעוד מועד, ומכאן ההפסד הכספי שנגרם לו.

כב' המפקחת הוסיפה שאם התיאומים בין הצדדים לא יעלו יפה בעתיד, והצדדים לא ישכילו להבין את המשמעות של בעלות בדירה בבית משותף, לא יהא מנוס מלערב את בתי המשפט.

כ"א.
נוכח כל האמור לעיל, ניתן ביום 1.7.13

פסק דין
על ידי כב' המפקחת, המחייב את מר שהלא לאפשר גישה לגג הבית המשותף לצורך תחזוקה ו/או החלפת מתקנים פרטיים המותקנים על הגג, וזאת ללא כל תנאי, זולת תיאום גישה, כאמור.

כמו כן, חויב מר שהלא להעתיק את קולטי השמש של דירת מר אלחאג', על חשבונו של מר שהלא, למקום בו היו ממוקמים טרם העתקתם, או למקום מוסכם אחר, וזאת בתוך 60 יום ממועד פסק הדין.

כ"ב.
הסעד הכספי בתביעת מר עבוד ומר אלחאג' נדחה, ואולם, מר שהלא חויב בפסק הדין מיום 1.7.13 לבצע עבודות תחזוקה בקומת המחסנים של הבית המשותף, וזאת בסכומים שנותרו בחזקתו, תוך תיאום ייעודם של הכספים עם הצדדים האחרים להליך, וזאת בתוך 60 יום ממועד פסק הדין. כן חויב מר שהלא לשלם למר עבוד ולמר אלחאג' ביחד הוצאות משפט בסכום של 3,000 ש"ח.

כ"ג.
כב' המפקחת הסבירה בפסק דינה מיום 1.7.13, שבשיעור הנמוך של הוצאות המשפט, ביקשה היא להביע ביקורת על עצם הגשת תביעת מר עבוד ומר אלחאג' מחד גיסא, ולעובדה שעיקר התביעה של עבוד ואלחאג' נדחה, ומאידך גיסא, לא נקבעו ממצאים לגבי הקניין של אף לא אחד מבעלי הדירות, ובית המשפט של קניין הוא שאמור להכריע בזכויות הקנייניות. פסיקה זו, לכשתהיה, תביא גם לרישום הבית המשותף בפנקס הבתים המשותפים.

כ"ד.
המערערים, ה"ה אליאס ואמאל עבוד
, ונאדר אבו אלחאג'
, לא השלימו עם פסק דינה של כבוד המפקחת מיום 01.07.13, והגישו את ערעורם לבית משפט זה, אשר נדון בעש"א 31356-10-13 (בהרכב כב' השופטים שטמר, בר-זיו וזרנקין), בדיון שהתקיים ביום 11.02.14 הושגה הסכמה בין הצדדים לפי הצעת בית המשפט, וזו לשונה:

"אנו מסכימים להצעת בית המשפט, לפיה התיק יוחזר למפקחת, על מנת להשלים את פסק דינה, כך שתקבע, על פי סמכותה, ולו סמכות שבגררה, בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, כדלקמן: על פי קביעות כב' המפקחת, המשיב לא הוכיח את זכאותו בשטחים שהמערערים טוענים כי הם רכוש משותף, ולכן האם יש לתת צו להסרת הפלישה על ידי הסרת המבנים או המתקנים שהוקמו, כך שאותם שטחים יחזרו להיות רכוש משותף הפתוח בפני
כל הדיירים, כאשר לענין זה לא יילקחו בחשבון פלישות אחרות וכל צד רשאי להגיש תובענות חדשות בענין פלישות אחרות של מי מהדיירים.
כל צד יישא בהוצאותיו בערעור".
(נספח ג' להודעת הערעור עמוד 2 אחרי ב"כ הצדדים).

הסכמה זו של ב"כ הצדדים, שהושגה לפי הצעת ערכאת הערעור, קיבלה תוקף של

פסק דין
ביום 11.02.14.

כ"ה.
הדיון בתיק
תביעה 129/11 חזר, איפוא, בפני
כב' המפקחת, שציינה בפסק דינה השני מיום 01.09.14 שהיא הונחתה על ידי ערכאת הערעור להתייחס לשימוש, שעושה המשיב (מר שהלא), בשטחים שמחוץ לדירתו, במנותק מן השימושים שעושים בעלי דירות אחרים בשטחים שמחוץ לדירותיהם.

כב' המפקחת הוסיפה וכתבה בסעיף 1 לפסק דינה: "...בחינת השימושים של הנתבע הושפעה מבחינת השימושים של בעלי דירות אחרים, שלא יהיה החוטא נשכר. מצאתי כי מרבית בעלי הדירות עושים שימוש ייחודי במתחמים מחוץ לדירותיהם, מי פחות ומי יותר, לפי הנתונים הטופוגראפיים של החלקה."

כ"ו.
עוד הוסיפה כב' המפקחת, שכל

פסק דין
, שיינתן על ידה, יהא זמני ויסדיר את היחסים המשפטיים עד אשר בעלי המקרקעין ירשמו את הבית בפנקס הבתים המשותפים, וייתנו ביטוי להתחייבויותיהם החוזיות לרוכשי הדירות.

כ"ז.
כב' המפקחת, אשר ראתה את עצמה מחויבת לפעול על פי פסק דינה של ערכאת הערעור מתאריך 11.02.14 נזקקה להוראת סעיף 77א לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, המסדיר את היחסים בבית שאינו רשום כבית משותף, ונוכח הגדרת "דירה" והגדרת המונח "רכוש משותף" קבעה כב' המפקחת, שהמסקנה היא שכל מה שמחוץ לקירות המעטפת החיצונית של דירת המשיב (מר שהלא) מהווה רכוש משותף.

כ"ח.
משהוכיחו המערערים שהבית אינו רשום בפנקס הבתים המשותפים, והמשיב מחזיק בשטחים, הנמצאים מחוץ לדירתו, ואף משנה אותם, הרי עמדו המערערים בהרמת נטל ההוכחה שנדרש מהם.

מכאן, כך קובעת כב' המפקחת בפסק דינה מיום 01.09.14, נותרה לבחינה השאלה האם השימוש שעושה המשיב באותם שטחים, שמחוץ לדירתו, הוא שימוש ייחודי, אם לאו, והאם הוא שימוש סביר, אם לאו, וזאת הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי, דהיינו, האם דרישת המערערים לשנות את המציאות דהיום היא דרישה תמת לב או קנטרנית בבחינת "לא לי, לא לך, לא יהיה".

כ"ט.
כב' המפקחת גם ציינה, שהמערערים הם מיעוט מתוך בעלי הדירות (בבניין 5 דירות, ובחזקת המערערים 2 מתוכן) שעתרו לסעד המתייחס לשימושים ברכוש המשותף. לכן, לא ראתה כב' המפקחת לנכון להיעתר לצווים בדבר הריסה, אלא מצאה שנכון יותר להורות על כך שתישמר גם זכותם של המערערים לשימושים באותו רכוש משותף, ככל שהשימוש בו עבורם הוא בבחינת שימוש סביר.

לנוכח כל האמור לעיל, הורתה כב' המפקחת בסיפא של פסק דינה את כל אשר כבר פירטנו בפתח דברינו (בפיסקאות א' – ג' דלעיל).

ל.
המערערים, עבוד אליאס ואמאל ומר נאדר אבו אלחאג'
, מיאנו להשלים עם תוצאות פסק דינה של כבוד המפקחת מיום 01.09.14 (תיק תביעה 129/11) וערעורם המפורט מונח בפני
נו.

ל"א.
לטעמם של המערערים, ראתה עצמה כב' המפקחת "כבולה" לפסק דינה הראשון מיום 01.07.13, ולהכרעתה לדחות את תביעתם של המערערים לסילוק ידו של המשיב מן השטחים המשותפים, ולכן, בפועל, דחתה היא שנית את תביעתם על יסוד נימוקים לא מבוססים שלא נטענו ולא הוכחו בדיונים שבמשפט הראשון (לא היו דיונים נוספים בטרם ניתן פסק הדין השני).

ל"ב.
טוענים המערערים, שלא ניתן, כיום, להטיל ספק בכך שהשטחים שעליהם השתלט המשיב (מר שהלא), ושחורגים מן המעטפת החיצונית של דירתו, הינם שטחים משותפים, (כפי שכבר קבעה כב' המפקחת בסעיף 7 לפסק דינה הראשון), כך גם, ונוכח האמור בסעיף 8 לפסק דינה הראשון של כב' המפקחת, אין מחלוקת שקומת העמודים עליה השתלט המשיב מהווה שטח משותף לכל דבר, וכן גג הבניין, הַרחבָה, והמקלט הם שטחים משותפים, בהם בנה המשיב מתקנים ומבנים, ולא היה מקום, לטענתם, ולנוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 11.02.14, לדחות את עתירתם של המערערים לסילוק ידו של המשיב מן הרכוש המשותף ומן השטחים המשותפים, ובכך, למעשה, "להקנותם" למשיב תוך סתירה לממצאים ולמסקנות שנקבעו בפסק דינה הקודם של כב' המפקחת מיום 1.7.13.

ל"ג.
לטעמם של המערערים, היה על כב' המפקחת להורות על הריסת כל מה שבנה ו/או הקים המשיב בתחום השטחים המשותפים, עליהם השתלט המשיב, מה גם שמדובר, למשל, בקומת עמודים שלמה, שבה יכולים היו גם המערערים לשבת ולחגוג אירועים, בעוד המשיב מונע מהם את הגישה.

ל"ד.
לטענת המערערים, התעלמה כב' המפקחת בפסק דינה מיום 01.09.14 מהודאתו של המשיב בחקירתו הנגדית כי סגר את השטחים המשותפים, לרבות קומת העמודים המשותפת, באמצעות בנייה ושיפוץ, ואף הגביה את גג דירתו לצורך בניית חדר שירותים ומרפסת בשטח המשותף עליו השתלט, ואין מקום לאפשר למשיב להמשיך ולהחזיק בלעדית ברכוש המשותף תוך רמיסת זכויות המערערים, מה עוד שהמפקחת כפופה לפסק דינה של ערכאת הערעור מיום 11.02.14, שניתן על יסוד הסכמת הצדדים, כך שהמפקחת אמורה הייתה להעניק סעד למערערים ולהורות על סילוק ידו של המשיב מן השטחים המשותפים, ולא להתחשב בכל נימוק חדש, תוך הרחבת/שינוי חזית, ותוך פגיעה אנושה בזכות הטיעון של המערערים.

ל"ה.
בעיקרי הטיעון שמטעמו, חוזר ב"כ המערערים על הטענות שבהודעת הערעור, ואילו ב"כ המשיב טוען, כי פסק דינה של כב' המפקחת מבוסס ביותר, וכי נקבע בפסק דינה שהשימוש שעושה המשיב ברכוש המשותף הוא שימוש סביר בנסיבות העניין, וזאת, בין היתר, בעקבות התרשמות כב' המפקחת (לטענת ב"כ המשיב) מביקורה בבניין, והתרשמותה מן השימוש שעושה המשיב בשטחים המשותפים.

ל"ו.
הואיל וכב' המפקחת קבעה, לטענת ב"כ המשיב, כי בנסיבות העניין עושה המשיב שימוש סביר בשטחים המשותפים, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעה זו, שהרי כב' המפקחת ביקרה בבניין, והתרשמה שהשימוש שעושה המשיב בנכס הוא שימוש סביר, ובצדק לא הורתה כב' המפקחת לא על סילוק יד ולא על ביצוע הריסה.

ל"ז.
באי –כוחם של שני הצדדים אף הניחו בפני
נו תיקי מוצגים, ובדיון שהתקיים בפני
נו ביום 03.03.15 חזרו באי-כוחם של הצדדים על תמצית טענותיהם.

ל"ח.
לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינה הראשון של כבוד המפקחת מיום 01.07.13, להסכמה שאליה הגיעו הצדדים בדיון בפני
ערכאת הערעור ביום 11.02.14 (הסכמה שקיבלה תוקף של

פסק דין
), לאחר שעיינו בפסק דינה השני של כבוד המפקחת מיום 01.09.14 (נשוא הערעור שבפני
נו), ובטיעוניהם בכתב של באי-כח
שני הצדדים, לרבות תיקי המוצגים שהונחו בפני
נו, והטענות בעל-פה בדיון מיום 03.03.15, מסקנתנו היא שאין מקום להתערבותנו בפסק דינה של כב' המפקחת מיום 01.09.14.

ל"ט.
אמנם לפי פסק דינה של ערכאת הערעור (בהרכב כב' השופטים אשר בראשות כב' השופטת ש. שטמר, עש"א 31356-10-13) התבקשה כב' המפקחת לקבוע האם יש ליתן צו להסרת הפלישה על ידי הסרת המבנים או המתקנים שהוקמו, מבלי להביא בחשבון פלישות אחרות, וכן נקבע, שכל צד יהא רשאי להגיש תביעות חדשות בגין פלישות אחרות של מי מן הצדדים.

מ.
ואולם, לדעתנו, אין בכל המפורט לעיל כדי להוביל למסקנה, שיש ליתן צו סילוק יד או צו הריסה כעתירת המערערים בטרם הסדירו הצדדים את רישום הבית המשותף, וזאת, על מנת שניתן יהיה בעקבות הרישום לבחון את הזכויות הקנייניות של כל אחד מן הצדדים, ובכלל זה גם את זכויותיו של כל אחד מן הצדדים במתחם הרכוש המשותף.

מ"א.
בצדק, ציינה כב' המפקחת בפסק דינה מיום 01.09.14, סעיף 2: "כל

פסק דין
של ערכאה זו יהיה זמני ויסדיר את היחסים המשפטיים עד אשר בעלי המקרקעין ירשמו את הבית בפנקס הבתים המשותפים ויתנו ביטוי להתחייבויותיהם החוזיות לרוכשי הדירות..."

מ"ב.
דהיינו, לאחר ביצוע הרישום כנדרש ניתן יהיה לקבוע האם חרג מי מבעלי הדירות מחלקו לתוך מתחם הרכוש המשותף. ככל שאין המדובר בשימוש סביר ברכוש המשותף, יישקל בבוא העת, בידי הערכאה המוסמכת, האם נכון ליתן צו אופרטיבי כזה או אחר (בין אם סילוק יד ובין אם הריסה) למניעת חדירה שלא כדין למתחם הרכוש המשותף.

מ"ג.
כב' המפקחת קבעה, ובצדק, בסעיף 9 לפסק דינה מיום 1.9.14, שהיא לא ראתה לנכון להיעתר לצווים בדבר הריסה, אלא מצאה שנכון יותר להורות שתישמר גם זכותם של המערערים לשימושים באותו רכוש משותף, ככל שהשימוש בו עבורם הוא בבחינת רכוש סביר.

בהתאם לכך נתנה כב' המפקחת את הוראותיה בסעיפים 10+11 לפסק דינה, וסבורים אנו כי מסקנתה זו של כבוד המפקחת מוצדקת, מאוזנת, ראויה, ונכונה בהתאם לנסיבות העניין, כפי שאלה עלו הן מתוך פסק דינה הראשון, והן מתוך פסק דינה השני (ולרבות האמור בדו"ח הביקור במקום).

מ"ד.
כפי שכתבה כב' המפקחת, ובצדק, בטרם יוסדר רישומו של הבית המשותף לא ניתן לדעת מהו החלק היחסי של כל אחת מן הדירות במתחם הרכוש המשותף, ולכן, היענות לבקשה למתן צו סילוק יד או צו הריסה עלולה להביא לתוצאה בלתי הפיכה.

בכל מקרה, וכפי שחזרה וכתבה כב' המפקחת, וכפי שגם אמרנו לצדדים בשעת הדיון בפני
נו ביום 03.03.15, ראוי שהצדדים יעשו את כל הדרוש על מנת שהבית יירשם כנדרש וכדין כבית משותף, ויפה שעה אחת קודם.

מ"ה.
במסגרת הכרעתנו זו, אף הבאנו בחשבון את העובדה שאין מחלוקת על כך שכל אחד מן הדיירים בבניין הרחיב את דירתו אל מעבר למעטפת החיצונית של הדירה, ובכך נוצרה "פלישה" למתחם הרכוש המשותף.

זאת ועוד, אין המדובר ב"פלישה טרייה", כי אם במציאות שהתהוותה במהלך שנים ארוכות, כשכל הצדדים תרמו לכך, לא מחו, והדעת נותנת שאף יצאו נשכרים מכך, כל זאת עד לרגע שבו פרצה המחלוקת סביב המערכות הסולאריות והאנטנה שעל גג הבית.

מ"ו.
על יסוד כל האמור לעיל שוכנענו, שלא נפל פגם כלשהו בפסק דינה של כב' המפקחת מתאריך 01.09.14, אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בפסק הדין של כב' המפקחת, שהינו ראוי, נכון ומאוזן, ולפיכך אנו דוחים את הערעור.

מ"ז.
בשים לב לנסיבות העניין, ולעובדה שבעלי הדין מתגוררים כולם באותו בניין, ויידרש שיתוף פעולה חיוני ביניהם לצורך רישום הבית כבית משותף, סבורים אנו כי מן הראוי שכל צד יישא בהוצאותיו, וכך אנו מחליטים.

מ"ח.
המזכירות תחזיר את הפיקדון שהפקידו המערערים בבית משפט זה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, לידי בא כוח המערערים, עו"ד אייל מנחם, עבור המערערים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.

ניתן היום,
י' ניסן תשע"ה, 30 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.




י' גריל
, שופט בכיר

[אב"ד]

י. וילנר, שופטת

ב' טאובר
, שופטת







עשא בית משפט מחוזי 43464-10/14 אליאס עבוד, אמאל עבוד, נאדר אבו אלחאג' נ' אמין שהלא (פורסם ב-ֽ 30/03/2015)