פסקי דין על מותעב גאזי | פסקי דין על נג'לה מותעב | פסקי דין על הדאיה טוטח ואח' | פסקי דין על יגאל דרור | פסקי דין על מאהר חלבי | פסקי דין על שלמה לעזיז אלקסלסי ואח' |

26462-04/10 א     29/04/2015




א 26462-04/10 מותעב גאזי, נג'לה מותעב, הדאיה טוטח ואח' נ' יגאל דרור, מאהר חלבי, שלמה לעזיז אלקסלסי ואח'








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 26462-04-10 מותעב גאזי
ואח'

נ' דרור ואח'


תיק חיצוני:


בפני
כב' השופט עבאס עאסי


התובעים
1.
מותעב גאזי
1.
עיזבון המנוח מותעב גאזי
2.
נג'לה מותעב
3.
הדאיה טוטח
4.
סאמר מותעב
5.
ראמי מותעב
6.
הווידה מותעב
7.
מאלק מותעב
8.
מוהנד מותעב
ע"י ב"כ, עו"ד יוסי לחיאני ואח'

נגד

הנתבעים
1.
יגאל דרור

2.
מאהר חלבי

3.
שלמה לעזיז אלקסלסי
4.
אילנה אלקסלי
ע"י ב"כ, עו"ד אפרת ברוך אלטרץ

5.
אמנון נעמן
6.
יהונתן נעמן
7.
תמר כהן
ע"י ב"כ, עו"ד אסף פוזנר

8.
תם רחל (חדד )
ע"י ב"כ, עו"ד גבריאל פרידמן

9.
הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ, עוה"ד א. אלרום ואח'



פסק דין


תביעת עיזבון ותלויים של עובד, אשר מצא את מותו עקב נפילה מגובה במהלך עבודתו באתר בנייה.

רקע כללי
התובעים הינם אלמנתו וילדיו ויורשיו של המנוח מותעב גאזי
ז"ל, יליד 1950 (להלן :"המנוח").


ביום 5/6/2008 במהלך עבודתו באתר בנייה, נפל המנוח מגובה של כשלוש קומות. עקב נפילתו נפצע המנוח באורח קשה; ממקום התאונה הוא פונה באמצעות אמבולנס, לבי"ח הדסה עין כרם, שם אושפז ביחידה לטיפול נמרץ ובהמשך במחלקה נוירולוגיה. לאחר שלושה חודשים, ביום 11/9/2008, הועבר המנוח לטיפול שיקומי בבי"ח הדסה הר הצופים, שם הוא שהה עד ליום 18/11/2008; משם הוא הועבר למוסד שיקומי "עמדת הרים" בירושלים; מאוחר יותר, ביום 10/3/2009 אושפז המנוח פעם נוספת בבי"ח הדסה הר הצופים עקב החמרה במצבו, משם הועבר לבי"ח אוגוסטה ויקטוריה ושם הוא נפטר ביום 24/11/2009.

נתבע 1 (להלן: "דרור") הוא הקבלן אשר ביצע את העבודות באתר הבנייה בהתאם להסכמים שנחתמו בינו לבין הבעלים.


נתבע 2 (להלן:"מאהר") עבד באתר הבנייה. הצדדים חלוקים באשר למהות תפקידו. לטענת חלק מהצדדים, מאהר שימש קבלן משנה של דרור; חלק אחר סבור כי מאהר שימש עובד של דרור, כראש צוות או מרכז עבודה או מנהל עבודה.

נתבעים 3 ו-4 (להלן: "משפחת אלקסלסי"), הינם בעלים ומחזיקים של דירת מגורים בבניין, ובעלי חלק מזכויות הבנייה בפרויקט הבנייה על גג הבניין.


נתבעים 5 ו-7 (להלן:"משפחת נעמן"), הינם בעלים של דירה נוספת בבניין, ובעלי חלק מזכויות הבניה בפרויקט הבנייה על גג הבניין.

משפחת אלקסלסי ומשפחת נעמן (להלן יחדיו: "הבעלים") התקשרו עם דרור בהסכמים לביצוע עבודות הבנייה בפרויקט.

נתבעת מס' 8 (להלן:" המתכננת"), הנדסאית בניין, אשר ערכה והגישה את הבקשה להיתר הבנייה לפרויקט, ותכננה את שלד הבנייה בפרויקט. קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למהות תפקידה במהלך ביצוע הפרויקט; לטענת הבעלים היא שימשה כמפקחת צמודה, בעוד שלטענת המתכננת, היא סיפקה לבעלים אך ורק
פיקוח עליון לגבי עבודות הקונסטרוקציה בפרויקט.


נתבעת מס' 9 (להלן:"הראל או המבטחת") הינה חברה לביטוח בע"מ אשר הנפיקה פוליסת ביטוח בגין פרויקט הבנייה על פי בקשתו של דרור. קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי היקף הכיסוי הביטוחי של הפוליסה. בעוד נתבעת 9 טוענת כי מדובר בפוליסה מוגבלת לאחריות צד ג', ולא כוללת כיסוי בגין חובות מעבידים, יתר הצדדים סבורים כי הפוליסה אמורה לכסות את מלוא חבותם בגין האירוע כלפי התובעים, ככל שתוכח חבות כזו.


דרור הגיש כתב הגנה אך לאחר מכן נטש את ההליך, לא הגיש תצהירים ולא התייצב לדיונים. מאהר לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב למשפט.


נסיבות התאונה
אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוח עבד בפרויקט הבניה, וכי המנוח נפל מגובה שעה שעבד בפרויקט.


על פי חוות דעת מומחה רפואי מטעם התובעים, פרופ' שקד, מותו של המנוח נגרם עקב פגיעתו כתוצאה מנפילתו מגובה. עם זאת, קיימת מחלוקת באשר לנסיבות נפילתו של המנוח.

מטענות הצדדים עולות מספר גרסאות לנפילתו של המנוח: האחת- היא גרסת התובעים, שלפיה המנוח נפל כאשר ביקש לקחת קרש לצרכי עבודתו ואז החליק ונפל מגובה; השניה- שלפיה המנוח נפל עקב דחיפתו על ידי פועלים אחרים במהלך עימות שהתפתח בינו לבינם; השלישית – לפיה הנפילה אירעה עקב פלירטוט של המנוח עם בחורות שעברו בסביבה; הרביעית – לפיה הנפילה אירעה עקב מצב בריאותי של המנוח שבגינו הוא נטה ליפול; החמישית – מדובר בניסיון אובדני מכוון של המנוח.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את גרסת התובעים, שלפיה המנוח נפל כאשר ביקש לקחת קרש עץ לצורך עבודתו כטפסן.


ראשית, אין חולק כי בזמן האירוע, המנוח היה על גג מרפסת פתוחה בבניין; אין חולק כי גג המרפסת וגג הבניין לא היו מגודרים, כפי שעולה מהתמונות שצורפו לתיק (ת/2), וללא כל אמצעי מיגון כלשהו מסביבם.

גרסת התובעים נתמכת בעדותו של בן המנוח, תובע 7, אשר מסר בתצהירו כי למחרת התאונה הוא ביקר באתר הבנייה, שם הוא גם צילם את התמונות המופיעות ב-ת/2, ואף דיבר עם מאהר, אשר סיפר לו כי אביו נפל כאשר עבד על גג המרפסת הפתוחה בקומה השלישית; הוא היה צריך לפרק את הקרשים ששימשו את יציקת הבטון, ואז הוא נפל, נפגע בראשו מגגון בטון מעל הכניסה, והמשיך ונפל אל קומת הקרקע על משטח בלוקים שהיה מונח שם (סעיף 8 לתצהירו של התובע 7).


בהודעתו במשטרה מיום 5.6.2008, מסר מאהר גרסה דומה; הוא מסר כי הוא היה באתר הבנייה ביום התאונה; לדבריו, המנוח כנראה נפל לאחר שהחליק מברזל שהיה על המרפסת כשביקש להביא עץ; מאהר מסר כי הוא היה בקומה מתחת, כששמע צעקות ירד למטה וראה את המנוח
מוטל על הרצפה; מאהר חזר על גרסה זו בהודעה נוספת במשטרה מיום 29/6/2008.


בהודעתו מיום 5/6/2008 במשטרה מסר דרור, כי הוא לא היה באתר בעת אירוע התאונה, אולם לפי מה שהבין, המנוח עמד על הברזלים שעל המרפסת וכנראה החליק; דרור אף העלה את הגרסה שלפיה המנוח עשה תנועות לבחורה ורקד ואז נפל.


עד נוסף שמסר הודעה במשטרה, בשם שופיק, העיד כי הוא הגיע לאתר מיד לאחר האירוע; בתחקור של העובדים נמסר לו כי המנוח עלה על המרפסת לשטח שבו מונחות מוטות ברזל שבלטו לשני הצדדים, ופתאום הברזל התקפל והוא נפל; שופיק שלל כל רמז או אמירה שנאמרה לכך שהמנוח נדחף על ידי מי מהעובדים.


עובדים נוספים שנחקרו שללו את הגרסה שלפיה התובע נדחף על ידי מי מהעובדים.

יש לציין כי תיק המשטרה הוגש בהסכמת הצדדים, ולפיכך, הודעות המשטרה שבו קבילות ומשמשות ראיה לאמור בהן.

זאת ועוד, מאהר ודרור הם בעלי דין, ולפיכך הודעותיהם במשטרה היא בבחינת הודעת בעל דין קבילה על פי הדין.

משום מה, גרסת דחיפתו של המנוח על ידי עובדים אחרים נמסרה דווקא על ידי המנוח במהלך חקירתו על ידי המשטרה ביום 7/10/2008, כאשר היה מאושפז במחלקה שיקומית בהר הצופים. לדבריו, העובדים האחרים פנו אליו וביקשו שידבר עם הבוס שיוסיף לו כסף; הוא לא הסכים לכך ואז הם דחפו אותו וכתוצאה מכך הוא נפל.


התובעים כופרים בגרסה זו. לטענתם מדובר בעדות בלתי סבירה וחסרת היגיון, שלוקה בסתירות מהותיות. סבורני כי יש צדק בטענת התובעים בעניין זה. שכן,
על פי חומר הראיות, ואין חולק על כך, המנוח התחיל את עבודתו באתר הבנייה יום- יומיים לפני אירוע התאונה, ולפיכך לא ברור איך הספיק לפתח מערכת יחסים כזו עם העובדים האחרים, באופן שדווקא הוא נדרש על ידי העובדים האחרים לדבר עם הבוס על תנאי העבודה.

זאת ועוד. מהחומר הרפואי עולה כי בעת חקירתו על ידי המשטרה, המנוח היה במצב נפשי וקוגניטיבי קשה ביותר לאחר פגיעת ראש אנושה; הוא אושפז בבי"ח הדסה עין כרם במשך חודשיים, במצב של חוסר הכרה כשהוא מונשם; בתיעוד הרפואי נרשם כי הוא סובל מ: "
ליקוי חמור בזיכרון ובינוני בקשב והתמצאות...בהערכות לקראת שחרורו עדיין ליקויים כנ"ל ללא שיפור משמעותי".


על פי תעודה רפואית (ת/1) שהוגשה על ידי הפסיכיאטרית, דר' פרחאת, צוין כי המנוח סבל מפגיעת ראש פרונטלית דו צדדית קשה, עם פגיעה קוגניטיבית משמעותית מלווה באפטיה, התמצאות לקויה בזמן ובמקום, התמצאות חלקית בזיהוי בניו, דיבורו כבד ולעיתים לא מובן, בתובנה למצבו נמצאו לקויים, ואף הטילה ספק רב לגבי כשרותו המשפטית, כמו היכולת להסתמך על מהימנות גרסתו.

בני משפחתו של המנוח – בנו,
התובע 7,
ואשתו, התובעת 2, מסרו בעדותם כי המנוח היה מבולבל ביותר, פעמים רבות הוא לא זיהה את בני משפחתו הקרובים, לא היה מודע ממצבו וסבל מבעיות הבנה וזיכרון קשים (ראו: סעיפים 27 – 29 לתצהירו של התובע 7, וכן תצהירה של התובעת 2).


גם חוקר המשטרה אשר חקר את המנוח ציין במזכר שערך מיום 16/11/2008: "
בעדותו סתר את עצמו מספר פעמים בדברים כגון גיל הפועלים האחרים ומקום מגוריהם. גם משך זמן עבודתו באתר ומשך זמן עבודתם אינו מתאים לעדויות אחרות. לפיכך נראה כי עדותו אינה אמינה ולא נראה כי ניתן להסתמך עליה
".


לסיכום נקודה זו: סבורני כי הגרסה שנמסרה על ידי המנוח בעת אשפוזו, אינה אמינה כלל ולא ניתן להסתמך עליה.


גם לגרסת "הפלירטוט" אין בסיס ממשי בחומר הראיות. גרסה זו מבוססת על עדותה של הגב' לוכטן, אמם של הנתבעים 5 – 7, משפחת נעמן. בתצהירה מסרה גב' לוכטן כי הגיעה לאתר הבנייה ביום האירוע, 5/6/2008, שם היא הבחינה במנהל העבודה מאהר, ועוד חשמלאי ופועל בניין נוסף; לאחר זמן קצר, מאהר והחשמלאי עזבו את המקום כדי ללכת לאכול ומיד לאחר לכתם, עזב הפועל את עבודתו, עלה על המרפסת והתחיל לקפוץ ולצעוק לבחורה שעברה ברחוב (ראו: סעיפים 55 ו-56 לתצהירה של גב' לוכטן).


ואולם, במהלך חקירתה, מסרה גב' לוכטן כי גם מאהר והחשמלאי אמרו שהם הולכים לחפש "חתיכות", ולמעשה, לשיטתה, כולם חיפשו בחורות ולא עבדו ( עמ' 111 לפר' , ש' 16-18). סבורני שבנסיבות אלה, לא ניתן לתת משקל רציני לגרסתה של גב' לוכטן בעניין זה.

זאת ועוד. המנוח אינו אדם צעיר, הוא היה בן 58 בעת אירוע התאונה, וקשה להלום את גרסתה של גב' לוכטמן, כי הוא עלה על המרפסת והתחיל לקפוץ ולצרוח על בחורה צעירה שהלכה בכביש; דבריה של גב' לוכטמן גם אינם מתיישבים עם העדות שנמסרה על ידי בנו של המנוח, התובע 7, אשר דחה את אפשרות זו מכל וכל, ועשו עלי רושם אמין ומשכנע.

גם לא נמצא כל בסיס ממשי לגרסאות הנוספות שהועלו על ידי הנתבעים, שלפיהן המנוח נפל מתוך ניסיון התאבדות, או לנוכח מצבו הבריאותי אשר בגינו הוא נטה ליפול.


שאלת האחריות
התובע מבקש לבסס את תביעתו על עוולת הפרת חובה חקוקה לפי
סעיף 63 לפקודת הנזיקין,

ועוולת הרשלנות לפי
סעיפים 35, 36 ו- 41 לפקודת הנזיקין.


כבר בפתח פרק זה יצוין כי, אין לקבל את טענתה של משפחת אלקסלסי שלפיה מדובר בשני פרויקטים שונים לבנייה – שלהם ושל משפחת נעמן, ולפיכך, משהמנוח נפל מחלק הפרויקט השייך למשפחת נעמן, הרי שאין להטיל עליהם אחריות; שכן, מחומר הראיות עולה כי מדובר באתר בניה אחד, שבוצע על ידי קבלן אחד, בעת ובעונה אחת, ללא אבחנה או הפרדה בין חלקיו השונים.


הדבר אף עולה במפורש מתיק בית המשפט שהתנהל בין הבעלים לבין דרור, ת"א (י-ם שלום) 16695/08
יגאל דרור
נ' אלקסלסי ואח'

,

אשר הוגש לתיק וסומן ת/6; שם צוין על ידי ב"כ הבעלים יחדיו כדלקמן: "
כל ביצוע העבודות נערך יחדיו כמקשה אחת. ההסכם הוא הסכם נוסח זהה. העבודה בוצעה כעבודה אחת
".

הפרת חובה חקוקה:
התובע מפנה בעניין
לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) התשמ"ח-1988
(להלן: "תקנות עבודות הבניה"); תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה
), תשמ"ז – 2007
(להלן:"תקנות עבודה בגובה");
ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997
(להלן:"תקנות ציוד מגן אישי");
חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה ובנאיות, התשכ"ט-1969, ותקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (היקף כספי ומהות מקצועית), התשמ"ד-1984
(להלן: "חוק ותקנות הקבלנים")


סעיף 63(א) ל
פקודת הנזיקין
קובע:

"(א)
מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו".
מהסעיף עולה כי העוולה מורכבת מחמישה יסודות פוזיטיביים ואחד נגטיבי. היסודות הפוזיטיביים הם: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו, או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק. היסוד הנגטיבי, הקבוע בסעיף 63(א) סיפה: שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין
(
ע"א 7130/01
סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי
,
פד"י נח (1) , 1, פסקה 7
;
ע"א 145/80
ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1), 113).

על רקע דברים אלה, ניגש לבחון את החיקוקים השונים אליהם מפנים התובעים; אם הופרו חיקוקים אלה, ועל ידי מי מהנתבעים?

תקנות עבודות הבניה
:
על מנת לברר מי נושא באחריות לקיום תקנות אלה יש לפנות להוראה תקנה
6 לתקנות, אשר קובעת:

"6
.(א) הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו.
(ב) מעסיק קבלן ראשי בביצוע פעולת בניה קבלני משנה, יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה, כאמור בתקנת משנה (א).
(ג) הטיל המזמין את ביצוע פעולת הבניה על יותר מקבלן ראשי אחד, יראו את המזמין כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות על מבצע הבניה מוטלות עליו.
(ד) הוראת תקנת משנה (ג) לא תחול אם קיבל אחד הקבלנים הראשיים על עצמו את האחריות הכוללת לביצוע הוראות תקנות אלה, אישר זאת בכתב ושלח הודעה על המינוי, כאמור בתקנה 2, למפקח העבודה האזורי שבאזורו מתבצעת העבודה".

"מבצע הבנייה"
מוגדר
בתקנה 1
לתקנות
: "
קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו".

"
מזמין"
מוגדר בתקנות
: "
בעל הנכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו להתקשר עם קבלנים לביצוע עבודת בנייה או בנייה הנדסית, כולה או חלקה
".

"קבלן ראשי"
הינו
: "
מי שמתקשר בהסכם חוזי עם מזמין לבצע עבודת בנייה או בנייה הנדסית
".

"קבלן משנה"
:
"
מי שהתקשר בהסכם חוזי עם קבלן ראשי לבצע עבודות בנייה או בנייה הנדסית."

תקנה 2
ל
תקנות הבנייה
קובעת:

"
א. מבצע בנייה אחראי לכך כי כל עבודת בנייה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו
."


לעניין האחריות לקיים את הוראות התקנות, קובעת
תקנה 5
:
"5.
(א) מנהל העבודה חייב למלא אחר הוראות תקנות אלה ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו, אלא אם כן החובה מוטלת במפורש על מבצע הבניה.
......
(ג)
לא מינה מבצע הבניה מנהל עבודה או הפסיק מנהל העבודה לשמש בתפקידו ולא מונה מנהל עבודה אחר לפי תקנה 2 או נפסל מנהל העבודה ולא מונה אחר במקומו לפי תקנה 4, רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבניה; אין במילוי החובות כאמור על ידי מבצע הבניה כדי לשחררו מאחריות על אי מילוי אחרי הוראות תקנות 2 ו-4".

לטענת הנתבעים, יש לראות בדרור כמבצע הבנייה בהתאם לתקנה 6, וזאת משום שעל פי ההסכם, הוא זה היה אמור לבצע את כלל עבודות הבנייה בפרויקט, כולל עבודות גמר.


סבורני כי אין לקבל טענה זו. אמנם, מחומר הראיות, לרבות הסכמי ההתקשרות בין הבעלים לבין דרור, עולה כי דרור היה אמור לבצע את עבודות הבנייה בכללותן, על אף שבסופו של דבר עבודתו הופסקה ולא השלים אותן; ועל פי הפסיקה, במקרה כזה, האחריות לקיום תקנות עבודת הבניה מוטלת על הקבלן (השוו
ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4.1.2009);
ע"א 3370/12 כהן נ' גדעון (26/1/2014) פסקה 16
); ואולם, בענייננו, אין חולק כי דרור לא היה קבלן רשום, בהתאם לחוק ותקנות הקבלנים, שעל פיהם: "
עבודות הנוגעות לשלד של מבנה יבוצעו בידי קבלנים רשומים בלבד
" (תקנה 2 לתקנות הקבלנים).

על פי דברי ההסבר לחוק והפסיקה בנדון, מטרתם של חוק הקבלנים והתקנות על פיו, היא למנוע מצב בו אנשים בלתי מאומנים עוסקים בעבודות בנייה, וליצור מצב בו עבודות בנייה תתבצע בצורה בטיחותית יותר (ראו פס"ד טרויהפט פסקה 48 ואסמכתאות שם).

בנסיבות אלה, סבורני כי דרור אינו יכול להיחשב כקבלן ראשי, ובהתאם לכך אף לא "מבצע עבודה" על פי תקנות עבודות הבנייה שמיועדות, כאמור, לשמור על ביטחונם של העובדים; פרשנות זו מתחייבת ממדיניות משפטית ראויה ומכללי הפרשנות התכליתית ששואפת להגשים הרמוניה נורמטיבית, בין דברי החקיקה השונים.

לנוכח האמור, יש לראות בבעלים – משפחת אלקסלסי ומשפחת נעמן, "מבצע הבנייה" על פי תקנה 6 לתקנות עבודות הבניה.

מחומר הראיות עולה, כי אין חולק שלא מונה מנהל עבודה מוסמך בהתאם לתקנה 2 לתקנות; אין חולק כי דרור לא היה קבלן רשום, ולא נטען וממלא לא הוכח שהוא היה מוסמך לשמש מנהל עבודה; מכל מקום, אין מחלוקת כי לא דווח על מינוי מנהל עבודה למפקח עבודה אזורי, ולא נרשם מנהל כזה, ולפיכך לא קוימה דרישת תקנה 2 לתקנות עבודות הבנייה לעניין מינוי מנהל עבודה.


בנסיבות אלה תחול תקנה 5 (ג) לתקנות עבודות הבנייה, שלפיה, מקום שלא מינה מבצע בנייה מנהל עבודה, רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבנייה, ובהתאם לכך יש לראות בבעלים כמי שאחראים על קיום דרישות תקנות עבודות הבנייה.

דומה, כי אין חולק כי תקנות עבודות בנייה נועדו לטובתם של העובדים;
כך גם אין חולק כי התקנות נועדו למנוע החלקה ונפילה של עובדים מגובה. לפיכך מתקיימים היסודות הרביעי והחמישי לעוולת הפרת חובה חקוקה.


בענייננו, מחומר הראיות עולה כי אין חולק שהיו הפרות משמעותיות של תקנות עבודות הבנייה באתר הבניה, לרבות אי-גידור מקום או משטח שממנו עלול אדם ליפול לעומק העולה על 2 מ' (תקנה 9 לתקנות), אי-הסרת מכשול ממקום עבודה (תקנה 15 לתקנות.

ראו בעניין תצהירו של תובע 7, מותעב מאלק (סעיפים 8 – 9 ), שם הוא מתאר את מצב המבנה בעת שביקר בו יום למחרת התאונה, לרבות מרפסת פתוחה בקומה שלישית, העדר שילוט או סימון כנדרש בתקנות, לא הותקנו אמצעי מיגון, לרבות פיגומים, גדרות המונעים נפילה (סעיפים 8 – 11 לתצהיר); התמונות שצולמו על ידי התובע 7 וצורפו לתיק (ת/2) מדברות בעד עצמן, שבהן ניתן לראות גגות פתוחים ללא סימון וללא גידור.

הדברים אף עולים במפורש מתצהירה של המתכננת, אשר הייתה מבקרת באתר הבנייה. בתצהירה ובעדותה היא מציינת שלא היו לעובדים נעלי עבודה או קסדות; כי האתר לא היה מסודר (סעיפים 28 – 29 לתצהירה של המתכננת). כמו כן, מסרה המתכננת בעדותה כי היא צרחה על ליקויי הבטיחות שהיו במקום (ראו: עמ' 175 – 176 לפרוטוקול).

מחומר הראיות אף עולה כי הבעלים 3 – 7 ידעו והבחינו בליקויי הבטיחות הבולטים שהיו קיימים באתר הבנייה לפני נפילתו של המנוח. הדברים צוינו במפורש ע"י הבעלים במסגרת הליך משפטי שהתנהל בינם לבין דרור ב- ת"א (י-ם שלום) 16695/08
יגאל דרור
נ' אלקסלסי ואח'

,

אשר הוגש לתיק וסומן ת/6. במסגרת אותו הליך צוין על ידי הבעלים – הנתבעים 3 – 7 כדלקמן:

"14. כך בין היתר (אין מדובר ברשימה ממצה) הנתבע ( יגאל דרור
) לא נקט באמצעי זהירות ובטיחות. הנתבע לא הקים מעקה, או פיגומים סביב גג הבנין בו עבד. על כן כעניין שבשגרה נפלו חפצים כלי עבודה אבנים ודברים נוספים מגג הקומה השלישית, אל חצר הבנין וסיכנו ילדים, דיירים עוברים ושבים אשר שהו בסמוך לבנין. הנתבע אף חתך מעקה בטיחות אשר היה בחצר הבנין והניח עליו גשרון מבלי שהקים בו מעקה ומבלי שנקט באמצעים שיבטיחו שילדים לא יוכלו לגשת אל הגשרון.
15. בעקבות מחדלי הבטיחות הנ"ל פנו התובעים כמו גם הדיירים אחרים בבנין אל הנתבע והתריעו בפני
ו כי עלול להתרחש אסון. אולם הנתבע לא שעה לפניות התובעים והשכנים.
16. למרבה הצער אסון כזה אכן ארע – פועל בנין נפל מגג הקומה השלישית ונפצע קשה...
17. עוד התברר לתובעים כי הנתבע אינו מיומן בעבודות הבניין כפי שהצהיר בפני
הם. עבודות הבנייה נרה לתובעים לא מקצועיות. כך הבחינו התובעים כי ברזלים רבים נותרו חשופים. כי עמודים תומכים, קירות ופתחים בגג נבנו עקום, וכי הנתבע לא עבד בהתאם לתוכניות הבניה. כך בין היתר הנתבע שכח לבנות 2 חלונות אשר הופיעו בתוכניות הבנייה, ובמקום פתחים בגמלון בנה קירות תומכים." (
כתב תביעה שכנגד; תצהיר נתבע 3 מיום 20/7/08 בתביעה קודמת,
סע' 20-23, שם הוא חוזר מילה במילה על האמור לעיל).

זאת ועוד. מהפסיקה עולה כי, עצם אי-קיום החובה למינוי מנהל עבודה בהתאם
לתקנה 2
לתקנות עבודות הבנייה, מקימה את יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו: פס"ד טרויהאפט, פסקה 71; ראו גם
:
ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פד"י נח
(2), 375
).


יוצא, איפוא, שהבעלים, נתבעים 3-7, נושאים באחריות כלפי התובעים בגין הפרת החובות המוטלות עליהם בתקנות עבודות הבניה.


תקנות העבודה בגובה
:
על פי תקנה 2 לתקנות אלה: "
מבצע ימלא אחר הוראות תקנות אלה וינקוט אמצעים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר הוראות התקנות הנוגעות לעבודתו....
".


על פי תקנה 1 לתקנות, "מבצע" "
אחד מאלה לפי העניין.... (3) מבצע בנייה כהגדרתו בתקנות עבודות בנייה , אגב עבודות בנייה, בעת ביצוע עבודה בגובה עבודת גלישה או טיפוס תרנים
".

יוצא, אפוא, שמי שאחראי על קיום תנאי הבטיחות על פי
תקנות העבודה בגובה, הוא מבצע הבנייה כהגדרתו בעבודות הבנייה, כפי שהובא לעיל.

נקבע לעיל כי בנסיבות המקרה, הבעלים נחשבים "מבצע העבודה" על פי תקנות עובדות הבניה, ולפיכך היה עליהם אף לדאוג לקיום תקנות העבודה בגבוה.

מחומר הראיות כפי שהובא לעיל עולה, כי אין חולק שאף תקנות עבודה בגובה לא קוימו באתר הבנייה, לרבות אספקת ציוד אישי מתאים (תקנה 7), שימוש בציוד להגנה בעת ביצוע עבודה בגובה, לרבות מערכת בלימת נפילה, מערכת מיקום ותמיכה משולבת ומערכת מיקום ותמיכה, מערכת למניעת נפילה (תקנה 8 לתקנות); התקנת רשת מגן, שימוש בציוד מגן אישי מפני נפילה בגובה (תקנה 9 לתקנות); קווי עיגון קבועים (תקנה 11 לתקנות); קיום תנאים לביצוע עבודה בגובה (תקנה 12 לתקנות); להבטיח שעבודות בשטחי הגג יבוצעו במרחק של יותר מ-2 מ' מהשוליים הפתוחים, וסימון גבולות העבודה לפני תחילתה והצבת שלטי אזהרה בעברית ובערבית (תקנה 15 לתקנות);


יוצא, אפוא , כי הבעלים אף אחראים כלפי המנוח בגין הפרת החובות חקוקות הקבועות בתקנות העבודה בגובה.


חוק ותקנות הקבלנים:
לטענת התובעים, הבעלים אף הפרו את החובה החקוקה המוטלת עליהם בחוק ותקנות הקבלנים, שעל פיהם לא יבצעו עבודות הנדסה עבודות שלד, אלא על ידי קבלן רשום (סעיף 14 לחוק, ותקנה 2 לתקנות).


כאמור, מהפסיקה והצעת החוק עולה כי, חוק ותקנות הקבלנים נועדו על מנת למנוע מצב בו אנשים בלתי מיומנים עוסקים בעבודות בנייה, וליצור מצב בו עבודות בנייה תתבצע בצורה בטיחותית יותר (ראו פס"ד טרויהפט פסקה 48 ואסמכתאות שם).


בענייננו, נטען על ידי הבעלים כי הם נקטו בכל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שהעבודות יבוצעו על ידי קבלן רשום; הם ביררו את העניין עם דרור אשר אישר כי הוא קבלן רשום; הם ניגשו לבדוק עבודות שביצע דרור עבור "יד שרה"; לטענתם, אין זה סביר לדרוש מהם לבקש מהקבלן תעודת רישום, כפי שאין זה סביר לדרוש תעודה כזו מכל בעל מקצוע אחר, עורך דין, רופא וכיו"ב.


אכן מחומר הראיות עולה כי, התובעים היו מודעים היטב לחשיבות ואף לחובה להעסיק קבלן רשום; הם עמדו על דרישה זו במפורש מול הקבלן. השאלה היא אם היה על הבעלים להעמיק בבדיקה מעבר למה שנקטו, לרבות לדרוש מהקבלן להציג תעודת קבלן רשום ולצרף אותה להסכם?

סבורני כי מדיניות משפטית ראויה מחייבת שהתשובה לכך תהיה חיובית. סבורני כי אין דינו של קבלן בנייה כדינו של בעל מקצוע אחר כמו עורך דין או רופא וכיו"ב, שברגיל, תפקידם ומקצועם ידוע ברבים, וביצועו כרוך במעורבות עם גורמים שונים שמכירים את הכשרתם ואת תוארם, לרבות מסגרות, כמו בתי חולים או משרדי עורכי דין, שעצם נוכחותם בהם יכולה להעיד על הכשרתם המקצועית. אך לא כך הדבר לגבי קבלני בניין, שלא תמיד הם בעלי הכשרה פורמאלית, ובהרבה מקרים הכשרתם אינה ידועה ומפורסמת ברבים אלא מבוססת על שמועה העוברת מפה לאוזן.

בנסיבות אלה, נראה כי לנוכח החשיבות שמייחס המחוקק להעסקת קבלן רשום על פי חוק ותקנות הקבלנים, והערכים החברתיים החשובים שהחוק והתקנות באים להגשים, בדבר ההגנה על בטיחותו של הציבור כפי שצוין לעיל, חשוב לדרוש מיזמים שמתקשרים עם קבלנים, במיוחד יזמים כמו במקרה שלנו שאינם עוסקים מומחים בתחום, להקפיד על דרישות החוק ולבקש מקבלן שלד להציג בפני
הם תעודת רישום על פי החוק והתקנות במעמד ההתקשרות עמו. משהבעלים בענייננו לא עשו כן, יש לראות בהם שמי שהפרו את הוראות חוק ותקנות הקבלנים.

זאת ועוד. בענייננו, גם אם נצא מהנחה שהבעלים נקטו באמצעים הסבירים המתחייבים כדי לוודא שמדובר בקבלן רשום לפני חתימה על הסכם ההתקשרות עם דרור, הרי מחומר הראיות כפי שתואר לעיל, עולה בבירור כי לאחר תחילת העבודות ולפני אירוע התאונה, הבעלים היו מודעים היטב לכך שעבודתו של הקבלן רשלנית ביותר, הן באשר לאיכותה והן באשר לתנאי הבטיחות ששררו באתר העבודה, כפי שהובא לעיל.


הדבר היה צריך להדליק נורה אדומה ברורה אצל הבעלים, וכבר בשלב מוקדם לבקש מדרור להציג בפני
הם תעודת קבלן רשום, ולהביא בכך להפסקת עבודתו הרשלנית. מחומר הראיות עולה כי, למרבה הצער, פעולה זו נעשתה באיחור רב מצד הבעלים, לאחר שהמנוח נפל, נפגע ומת.

אשר לשאלת הקשר הסיבתי: בנסיבות העניין, כאשר עולה מחומר הראיות, לרבות הודאתם של הבעלים עצמם, כי עבודות הבנייה בוצעו ברשלנות רבתי, לרבות בעניין הבטיחות, יש לקבוע כי אילו היה מועסק קבלן רשום שמקיים תנאי בטיחות סבירים באתר הבנייה,
התאונה הייתה נמנעת, בסבירות העולה על מאזן ההסתברויות.


בנסיבות אלה, סבורני כי יש לקבוע כי הבעלים גם הפרו אף את הוראות החוק ותקנות הקבלנים, בכך שהעסיקו קבלן לא רשום.


תקנות ציוד מגן אישי
כאמור, התובעים אף מפנים לתקנות ציוד מגן אישי, כבסיס להטלת אחריות בעוולת הפרת חובה חקוקה. עיון בתקנות אלה מעלה כי, החובה לקיום תקנות אלה מוטלת על המעביד (תקנה 3 לתקנות). בנסיבות אלה, יש לבחון מי שימש מעביד של המנוח באתר הבנייה.


דרור ציין במכתב הגנתו ובעדותו במוסד לביטוח לאומי, כי מאהר היה קבלן משנה שלו, וכי המנוח היה עובד של מאהר. בעוד שמאהר מסר בעדותו בביטוח הלאומי כי הוא שימש "פועל פשוט" אצל דרור.

סבורני כי מחומר הראיות עולה כי מאהר לא שימש קבלן משנה של דרור. ראשית, אין חולק שלא נערך הסכם קבלנות בכתב בין דרור לבין מאהר. סביר להניח כי אילו מאהר היה קבלן משנה, שהיה נחתם הסכם בעניין זה כמקובל.


זאת ועוד. כל הנתבעים, למעט דרור, התייחסו למאהר כמנהל עבודה של דרור ולא כקבלן משנה. כך, למשל, המתכננת שביקרה באתר הבנייה מידי פעם, ציינה ביומן שלה, בכל הביקורים, כי היא נפגשה עם מאהר "מנהל העבודה" (ראו: סעיף 26 לתצהירה של המתכננת). הגב' לוכטן שהייתה אף היא מבקרת תדיר באתר העבודה והכירה את האנשים שעבדו בו, התייחסה למאהר "מרכז העבודה של דרור" (עמ' 110 לפרוטוקול, ש' 1 – 2).

גם התובע 7, בנו של המנוח, מסר בעדותו כי מאהר אמר לו שהוא לקח את המנוח לעבוד אצל דרורי (עמ' 61 לפרוטוקול, ש' 20 – 21; ראו גם סע' 16 לתצהירו של תובע 7). בנסיבות אלה סבורני כי יש לקבוע כי המנוח היה עובד של דרור. גם מאהר שימש עובד של דרור, בתפקיד של מנהל עבודה ו/או רכז עבודה ו/או ראש צוות.

בנסיבות אלה יש לקבוע כי החובה לקיים את דרישות הבטיחות הקבועות בתקנות הציוד האישי, חלות על דרור.

מחומר הראיות עולה כי אין ספק שדרור לא קיים את הדרישות הקבועות בתקנות, לרבות בטור ג' לתוספת לתקנות; הוא לא סיפק לעובדים נעלי עבודה, מגפי עבודה וקסדות מגן כפי שפורט לעיל. בנסיבות אלה, יש לראות בדרור כמי שאחראי כלפי התובע לאירוע התאונה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה.


עוולת הרשלנות
כבר יאמר בפתח פרק זה כי, בירור שאלת האחריות בעוולת הרשלנות נעשה במצטבר או לחלופין, לאחריות בעוולת הפרת חובה חקוקה.

על פי ההלכה המחייבת, אין בשלילת האחריות על פי עוולה אחת כדי לשלול כשלעצמה את האפשרות להקים אחריות מכח עוולה אחרת, לרבות עוולת מסגרת, כגון עוולת הרשלנות (ראו:
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פד"י לת (1) 113 (1
985).

אין לקבל את הטענה שלפיה פסק הדין בעניין ברוך הנ"ל שינה הלכה זו, באופן ששלל אפשרות להטיל אחריות בעוולת מסגרת, במקרה שבו נקבע שלא הופרה חובה חקוקה על ידי נתבע (ראו בעניין זה: פסקה 22 לחוות דעתו של כב' השופט דנציגר, וכן חוות דעתו של כב' השופט זילברטל).

לביסוס אחריות מכח עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושה תנאים: קיום חובת זהירות – מושגית וקונקרטית – כלפי ניזוק, הפרת החובה (התרשלות), וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק (ראו
פס"ד ועקנין, ופס"ד תנעמי הנ"ל , פסקה 12).

להלן אדון באחריותם של הנתבעים על פי עוולת הרשלנות, אחד לאחד.

אחריותם של הבעלים, נתבעים 3 – 7
כאמור, על פי הפסיקה, בעלים ומ
חזיק במקרקעין נושא בחובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (פס"ד
ועקנין,
בעמ' 125;
ע"א 615/89

מרדכי נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם)
;
ע"א 862/80
עיריית חדרה נגד זוהר
, פ"ד לז (3), 757, בעמ' 766
;
ע"א 4597/91
קיבוץ אפיקים נ' כהן
, פ"ד נ
(2)
112, 123.

וזאת, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (השוו
ע"א 8/79
גולדשמיט נ' ארזי
, פ"ד לה
(3)
399).


במקרה שלנו, הבעלים נושאים בחובת זהירות גם בתור בעל שליטה ופיקוח על המקרקעין (ראו: פס"ד תנעמי פסקה 16).

מכאן לשאלת הפרת חובת הזהירות (ההתרשלות): סבורני כי מהדברים שהובאו לעיל עולה כי הבעלים התרשלו כלפי המנוח.


כאמור, נקבע כי בנסיבות המקרה, הבעלים התרשלו בבחירת דרור כקבלן בנייה מטעמם, הם לא וידאו כי הוא קבלן רשום, לרבות על ידי דרישה להצגת רישיון קבלן רשום, בין אם בעת ההתקשרות ובין לאחר תחילת העבודה, כאשר הבחינו בהתנהלותו הרשלנית של דרור, כפי שפורט לעיל, הן באשר לאיכות העבודה והן באשר לתנאי הבטיחות באתר הבנייה.

כאמור, אילו הבעלים היו מקיימים את חובתם, הם לא היו מעסיקים את דרור ובמקומו היו מעסיקים קבלן רשום, שסביר להניח, מעבר למאזן ההסתברויות, שלא היה יוצר את הסכנות הבטיחותיות שהיו באתר הבנייה תחת ביצועו של דרור.

יש לציין כי מחומר הראיות עולה כי, דרור לא רק שלא קיים את תנאי הבטיחות, אלא ששיטת עבודתו יצרה סיכונים מופרזים, מעבר לסכנות הטבעיות והרגילות האופייניות לכל אתר בנייה. כך, למשל, מהתמונות עולה (ת/2) שהונחו חבילות ברזל באופן מסוכן ביותר על מרפסת פתוחה, בלתי מגודרת ובלתי מסומנת.


מחומר הראיות עולה כי הבעלים הבחינו בסכנות אלה, ולמרות זאת הם לא נקטו באמצעי זהירות סבירים בעיתוי המתאים, על מנת למנוע התממשות הסכנות, שלמרבה הצער, התממשו; הם התעשתו באיחור בלתי סביר, לאחר אירוע התאונה, והפסיקו את עבודתו של דרור, לאחר שבדקו ברשם הקבלנים ומצאו כי דרור אינו קבלן רשום (ראו: סעיף 28 ו- 38 לתצהירו של יהונתן נעמן, ועדותו של נעמן בעמ' 157 לפרוטוקול, ש' 30 – 32 ועמ' 158, ש' 1 – 9).

בנסיבות אלה, גם אין לקבל את טענת הבעלים, שלפיה יש לפטור אותם מאחריות כלפי המנוח משום שמסרו את ביצוע העבודה לקבלן דרור, וזאת בהתאם לסעיף 15 לפקודת הנזיקין; שכן, אמנם בהתאם לסעיף 15, בעל מקרקעין יצא ידי חובתו כלפי אדם אחר אם הוא מוסר ביצוע העבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה; ואולם הסעיף קובע חריגים, לרבות במקרה שבו בעל המקרקעין התרשל בבחירת בעל חוזהו (סעיף 15 (1)), והן במקרה שבו בעל המקרקעין הרשה או אשרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק (סעיף 15 (3)).


בענייננו, נקבע כי הבעלים התרשלו בבחירת דרור כקבלן מטעמם; הם לא וידאו מראש אם דרור קבלן רשום; ולאחר מכן, במהלך עבודתו, למרות שהבחינו בהתנהלותו הרשלנית, הם לא פעלו כפי שמצופה מבעל מקרקעין סביר, על מנת להפסיק את הסכנות שהתגלו לנגד עיניהם, כתוצאה ממחדליו של דרור.

אין לקבל את טענתה של משפחת נעמן, שלפיה אין להטיל עליהם אחריות, משום שהקבלן דרור נבחר על ידי משפחת אלקסלסי ועל פי המלצתם; שכן, מחומר הראיות עולה כי משפחת נעמן בחרה להתקשר עם הקבלן דרור משיקוליה שלה; הם ערכו בירור לגבי דרור הדומה לבירור שנערך על ידי משפחת אלקסלסי. כך, למשל, העידה נתבעת 7 – תמר כהן, כי אף היא הלכה לראות את עבודתו של דרור בבית שרה לפני החתימה על ההסכם עמו (עמ' 85 לפרוטוקול, ש' 10 – 12). יהונתן – נתבע 6, מסר בתצהירו כי הוא קיים פגישות עם דרור לפני ההתקשרות, וזה עשה עליו ועל המתכננת רושם טוב מאד (ראו: סעיפים 17 – 19 לתצהירו של יונתן; וכן עדותו בבית המשפט בעמ' 157 לפרוטוקול, ש' 20 – 29, ועמ' 165, ש' 21 – 30).


אחריותו של דרור ברשלנות
כאמור, כבר נקבע כי דרור שימש מעביד של המנוח. על פי הפסיקה, מעביד נושא בחובת זהירות כלפי עובד שלו. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שעובד יכול לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות, או יוצאות דופן (ראו: ע"א 663/88
שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ

, פד"י מז (3), 225, 229).


חובת זהירות זו כוללת הנהגת שיטת עבודה בטוחה, דאגה לקיומה, והדרכת העובד לגבי שיטת העבודה הבטוחה (ראו: ע"א 707/79
וינר את טיקו נ' אמסלם
, פד"י לה (2) 209, בעמ' 211 (1980); ע"א 477/85
בוארון נ' עיריית נתניה
, פד"י מב (1) 415) (1988).

כמו כן, חובת הזהירות של המעביד כוללת את חובתו לצפות רשלנות, ואפילו פזיזות בביצוע העבודה מצד העובד (ראו: ע"א 211/63
יחזקיאל נ' קלפר,
פד"י י"ח(1) 563, 585) (1964).

גם אם היה נקבע כי דרור לא שימש כמעבידו של המנוח, עדיין נושא דרור בחובת זהירות כלפי המנוח, בתור מי שביצע את עבודות הבנייה באתר. ראו בעניין זה: פס"ד תנעמי, פסקה 13, שם נאמר:

"מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד-
מעביד בין הצדדים לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו" ... אכן, תנעמי לא היה עובד של מינרב או של סולל בונה, אולם הוא ביצע עבודה עבורן, ויש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביניהם. על מינרב וסולל בונה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שהן צופות, או צריכות לצפות, שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי ..".
אשר לשאלת הפרת חובת הזהירות המוטלת על דרור (ההתרשלות): כאמור, מחומר הראיות עולה, ואף אין חולק על כך, כי דרור התרשל הן כמעביד והן כקבלן שמבצע את עבודות הבנייה; הוא לא סיפק ציוד מגן למנוח; הוא לא נקט באמצעי בטיחות בסיסיים להבטחת שלומם של העובדים ובכלל זה המנוח; הוא ניהל את אתר הבנייה בצורה רשלנית ומסוכנת, ללא כל פיקוח אמיתי ובניגוד להתחייבות שלו בהסכמים עם הבעלים.


אחריותו של מאהר- נתבע 2
כאמור, מחומר הראיות עולה כי מאהר לא שימש קבלן משנה של דרור; שכן, לא היה הסכם קבלנות משנה בין דרור לבין מאהר; דרור הציג את מאהר בפני
הנתבעים כמנהל עבודה שלו; לא נטען וממילא לא הוכח כי מאהר היה בעל הסמכה לשמש מנהל עבודה, ובוודאי הוא לא נחשב כמנהל עבודה כנדרש על פי תקנות העבודה, כפי שפורט לעיל (ראו פסקה 44 לעיל).


לסיכום, האפשרות המסתברת ביותר היא שמאהר שימש כעובד בכיר של דרור, בין אם רכז עבודה, ובין אם ראש צוות עובדים. בתור כזה, סבורני כי אין בסיס להטלת אחריות על מאהר, עובד כפיים פשוט, ששימש כלי בידיו של דרור לביצוע תכניותיו.

אחריותה של המתכננת, נתבעת 8
אין מחלוקת כי המתכננת היא אשר ערכה את הבקשה להיתר בנייה עבור הפרויקט. לטענת הנתבעים, הם סיכמו עם המתכננת שהיא תשמש מפקחת צמודה בפרויקט; בעוד המתכננת טוענת כי היא סיכמה עם הבעלים לשמש אך בפיקוח עליון לענייני קונסטרוקציה, יציקות בטון ופרזול.


סבורני כי חומר הראיות תומך בגרסתה של המתכננת, שלפיה היא שימשה אך בתפקיד של פיקוח עליון. אין חולק כי לא נערך הסכם בכתב בין המתכננת לבין הבעלים. דבר זה תומך בגרסתה של המתכננת, שכן, פיקוח צמוד הינו תפקיד משמעותי וכרוך בעבודה רבה ויום יומית, שסביר לצפות שיעוגן בהסכם בכתב. גם התמורה שסוכמה בין המתכננת, הנמוכה יחסית, לבין הבעלים, תומך בגרסתה שאין מדובר בפיקוח צמוד.


המתכננת ציינה בתצהירה כי היא לא הייתה יכולה לשמש כמפקחת צמודה, משום שהיא שימשה מורה בבית ספר ולא הייתה יכולה להיות נוכחת באופן קבוע באתר הבנייה כנדרש בפיקוח צמוד (ראו: סעיף 14 לתצהירה של המתכננת). במהלך עדותה בבית המשפט חזרה המתכננת מספר פעמים על כך שהיא הייתה אחראית על עבודות הקונסטרוקציה, בטון ופרזול, אך לא על ענייני הבטיחות (עמ' 186 לפרוטוקול, ש ' 3 – 4 ו- ש' 11 – 12). עדותה של המתכננת בעניין זה עשתה עלי רושם אמין והמשכנע.

תימוכין לגרסתה של המתכננת ניתן למצוא גם בעדותו של נועם יהונתן, נתבע מס' 6, אשר מסר כי רחל הייתה אמורה לספק פיקוח עליון; לאחר מכן הוא שילם לה עבור ביקורים ספציפיים לבדיקת איכות הבנייה; זאת בעוד שהקבלן, דרור, הוא זה שהיה אמור לדאוג לתנאי הבטיחות בעבודה (ראו: עמ' 159 לפרוטוקול, ש' 1
- 6). כן נמסר על ידי יהונתן כי המתכננת דאגה לקונסטרוקציה (ראו גם עמ' 159 לפרוטוקול, ש' 19 – 24).


עם זאת, אף שקבענו שהמתכננת מילאה תפקיד של פיקוח עליון בלבד, עדיין על פי הפסיקה, היא נושאת בחובת זהירות כלפי המנוח (ראו: פס"ד טרויהאפט, פסקה 36-41), שם נאמר:
"לדעתי, בין אם נקבל את גרסתו של אליאס, כי הוא התמנה לבצע "פיקוח עליון" בלבד על בניית השלד, ובין אם נקבל את גרסתם של המשיבים, לפיה אליאס התחייב לבצע גם "פיקוח צמוד" (שאלה עובדתית זו לא הוכרעה על ידי בית המשפט קמא), יש לקבוע כי חב הוא חובת זהירות קונקרטית ביחס לניזוק, עטיה.
36.
...
37.
הנה כי כן, מי שלקח על עצמו למלא תפקיד של פיקוח עליון, חב חובת זהירות קונקרטית כלפי אלה אשר עלולים להיפגע אם לא מילא כראוי את חובת הפיקוח, ובהם העובדים באתר הבנייה עליו הוא מפקח. כאמור, על ממלא התפקיד של פיקוח עליון, בין היתר, להסב את תשומת לבו של מזמין העבודה לצורך בפיקוח צמוד ובמנהל עבודה כשיר. מדובר באמצעי זהירות פשוטים יחסית, המתמצים בהפניית תשומת לבו של המזמין לכך. לחלופין, וככל שלא נקט באמצעי זה, מוטל על המהנדס המפקח על הבנייה לפקח בעצמו על נקיטת אמצעי זהירות, לרבות וידוא כי מבצע הבנייה פועל לפי כל כללי הבטיחות. אליאס, כמהנדס מנוסה וותיק, צריך היה לצפות כי בהיעדר פיקוח צמוד ובהיעדרו של מנהל עבודה באתר עלולים להיווצר תנאי עבודה לא בטוחים, וכתוצאה מכך עלול להיגרם נזק למי שעובדים בבנייה, לרבות עטיה. יתרה מכך, הנזק שנגרם לעטיה כתוצאה מנפילתו מהפיגום, הוא מסוג הנזקים שהיה על אליאס לצפות שייקרו כתוצאה מהיעדר פיקוח מצדו ומאי-נקיטת אמצעי זהירות (

סולל בונה, עמ' 18).
38.
...
39.
חובת הזהירות הקונקרטית של אליאס כלפי עטיה אינה נובעת רק מהיותו אחראי על הפיקוח העליון, אלא גם מכוח היותו "אחראי על הביקורת" כמשמעו של מונח זה בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970

(להלן:

תקנות התכנון והבניה)
.
40.
...
41.
סבורני כי אחריותו של אליאס כאחראי על הביקורת כוללת בחובה, לכל הפחות, את החובה לוודא כי התמנה אדם שאחראי לפיקוח צמוד וכי פועל באתר הבנייה מנהל עבודה אשר תפקידו לוודא את קיומם של
כללי הבטיחות בעבודה

. לאור האמור לעיל, סבורני כי הן מתוקף היותו אחראי ל"פיקוח עליון" (ובוודאי אם התמנה לבצע "פיקוח צמוד") והן מתוקף מינויו כ"אחראי ביקורת", חב אליאס חובת זהירות קונקרטית כלפי עטיה".

בענייננו, לא רק שהמתכננת לא הסבה את תשומת ליבם של הבעלים על הצורך בקיומו של פיקוח צמוד או למינוי מנהל עבודה כדין, אלא היא מסרה להם כי אין הצדקה כלכלית להעסיק מפקח צמוד (ראו: עמ' 14 לתצהירה של המפקחת; ראו דברים דומים שאמרה בעדותה בעמ' 183 לפרוטוקול, ש' 22 – 26), שם היא חוזרת ואומרת כי אין הצדקה לפיקוח צמוד ומספיק להעסיק קבלן רשום. די בכך כדי לקבוע כי המתכננת התרשלה במילוי תפקידה כמפקחת עליונה.


זאת ועוד. אין חולק כי המתכננת הבחינה בליקויים המשמעותיים בהתנהלותו של דרור, הן באשר לאיכות הבנייה והן לגבי מחדלי הבטיחות, ולמרות זאת, היא לא נקטה יוזמה להזהיר את הבעלים בצורה מפורשת מפני המשך העבודה באתר בצורה שבה היא התנהלה.


חבותה/אחריותה של נתבעת 9 – הראל חברה לביטוח
הראל הוציאה פוליסת ביטוח בגין הפרויקט על סך של 500,000 ₪, על פי בקשתו של דרור. לטענת הראל, מדובר בפוליסת עבודות קבלניות לכיסוי אחריות כלפי צד ג' בלבד, אך אינה כוללת כיסוי בגין חבות מעבידים; משהמנוח לא היה עובד של דרור, הרי שאין כיסוי ביטוחי כלפי דרור בגין חבות מעבידים.


אין מחלוקת לגבי הכיסוי הביטוחי לטובת הבעלים – נתבעים 3 – 7. עם זאת, לטענת הבעלים יש לחייב את הראל לשפותם מעבר לכיסוי הביטוחי על פי חבותה הביטוחית, וזאת מן הטעם שהמבטחת לא בדקה ולא יידעה אותם כי דרור אינו קבלן רשום, לא יידעה אותם כי דרור לא רכש ביטוח מעסיקים, ולא התריעה בפני
הם על הצורך להסדיר את הכיסוי הביטוחי לאחר הוספת
משפחת נעמן לפוליסה.


סבורני כי אין לקבל את טענת הבעלים. פוליסת הביטוח מדברת בעד עצמה וכוללת כיסוי בגין אחריות צד ג' בלבד; הפוליסה הוצאה על פי בקשתו של דרור, שהיה מודע שהיא לא כוללת כיסוי בגין חבות מעבידים, ולכן, מספר ימים לאחר אירוע התאונה הוא מיהר לרכוש תוספת לפוליסה בגין חבות מעבידים (ראו: סעיף 7 לתצהירה של דורה רנרט).



גם הבעלים היו מודעים היטב לנושא הביטוח ועקבו אחרי נושא זה מול דרור, ואף היו בקשר עם סוכן הביטוח שלו (ראו סע' 17 לתצהירו של יהונתן נעמן, וכן עדותו בבית המשפט עמ' 156 לפרוטוקול , ש' 21-26).

בנסיבות אלה, אין מקום להטיל על המבטחת חבות מעבר לחבותה הביטוחית על פי פוליסת הביטוח, בסך 500,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום הנפקת הפוליסה ב 14.4.2008
עד למועד התאונה, סך של 508,800 ש"ח (ראו דף 1 ו- 5
לרשימת הביטוח שצורפה לתצהירה של גב' רנרט), ובצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה עד להיום, סה"כ 642,445 ש"ח, ובניכוי השתתפות עצמית.

הבעלים מבקשים לחייב את הראל לשאת בהוצאות הייצוג הפרטי שלהם בהתאם לתנאי הפוליסה. הראל מתנגדת לכך, וזאת משום שכאמור, היא הודתה לאורך כל הדיון בחבותה הביטוחית כלפי הבעלים ואף התגוננה מפני התביעה גם נוכח כיסוי ביטוחי זה.


בנסיבות המקרה סבורני כי אין מקום לחייב את הראל בהוצאות ושכ"ט, מעבר לחלק היחסי של שכר הטרחה וההוצאות שיפסקו לטובת התובעים, בהתאם ליחס בין סכום הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה לבין סה"כ הפיצויים שייפסקו לטובת התובעים.

בהתאם להוראת
סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981,
הראל חייבת כלפי התובעים כפי שיעור חבותם של הבעלים, שהיא יחד ולחוד, כפי שיפורט בהמשך; ולפיכך, התובעים רשאים, לפי בחירתם, להיפרע מהראל בגין מלוא סכום הביטוח עד לגובה הפיצויים שייפסקו להם בצירוף שכ"ט והוצאות משפט באופן יחסי כפי שצוין לעיל.

אשם תורם
הנטייה בפסיקה שלא להטיל על העובד שנפגע במהלך עבודתו אחריות בשל אשם תורם, למעט במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כבד ובולט לעין (ראו: ע"א 663/88
שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ
, פד"י מז (3) 225, 229.

ב

פסק דין

תנעמי
הנ"ל (שם פיסקה 18),
צויין:
"...עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-
המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים" (
ע"א 5/65

המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים
[44], בעמ' 212-211;
ע"א 530/70

רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
[45], בעמ' 728;
ע"א 477/85
הנ"ל [43], בעמ' 425;
ע"א 1958/97
בן שיטרית נ' רשות הנמלים והרכבות [46])".
בנסיבות המקרה דנן, כפי שתוארו לעיל, סבורני כי אין להטיל אשם תורם על המנוח. נקבע כי המנוח החליק ונפל שעה שבקש לבצע את עבודתו, עקב תנאי הבטיחות הירודים ביותר ששררו באתר הבניה; כן נקבע כי אילו היו ננקטים אמצעי זהירות סבירים, או אף, למצער, אילו לא היו נוצרים סיכונים מופרזים, מעבר לרגיל, היה סיכוי, מעבר למאזן ההסתברויות, שהתאונה הייתה נמנעת. בנסיבות אלה ונוכח הפסיקה שהובאה לעיל, אין מקום להטיל אשם תורם על המנוח.

אחריות במשותף וחלוקת האחריות
על פי הדין:
"
צירוף כל ההוראות דלעיל (סעיפים 11, 77(א), 83(א), 84 לפקודת הנזיקין – ע.ע.) מלמד כי כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק; הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים; הניזוק אינו יכול להיפרע יותר מכפי נזקו; ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם
" (
ע"א 7008/09 גאבר נגד עבד אלקאדר (7.9.2010))
.


יוצא, אפוא, כי הנתבעים 1 ו-3 עד 8 חייבים כלפי התובעים יחד וחוד, ונושאים כל אחד בנפרד במלוא נזקיהם של התובעים.

אשר לחלוקה הפנימית בין הנתבעים:
זו נעשית בהתאם לסעיף 84 (ב) לפקודת הנזיקין:
"
חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם.. החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור
בסעיף 84(ב)
לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים .. או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית ...
(פס"ד גאבר הנ"ל, פיסקה 40).



בנסיבות המקרה שלנו, כפי שתוארו לעיל, סבורני סביר לחלק את האחריות בין הנתבעים כדלקמן: דרור יישא ב- 70% מהאחריות; משפחת אלקסלסי ב 10% מהאחריות; משפחת נעמן ב- 10% מהאחריות;
המתכננת – נתבעת 8 – תישא ב- 10% מהאחריות.

ער אני לכך כי חלקם של הבעלים יחדיו באחריות כפול מזה של המתכננת. לכך יש מספר טעמים. הראשון – משום שהבעלים נחשבים בנסיבות המקרה מבצע העבודה על פי תקנות העבודה, ואחראים לקיום תנאי הבטיחות על פי התקנות והפקודה; שנית - מחומר הראיות, כפי שתואר לעיל, עולה כי הבעלים היו מודעים לכך שהם חייבים להעסיק קבלן רשום, ולחובה שיהיה באתר מנהל עבודה לפרויקט; הבעלים אף היו מודעים למחדלים והכשלים בניהול הפרויקט על ידי דרור. נסיבות אלה מפחיתות מחלקה של המתכננת, שעל אף היותה גורם מקצועי, היא שימשה אך בתפקיד מפקח עליון, שאחריותו מוגבלת בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל.

שיעור הפיצויים

כאמור, מדובר בתביעת עיזבון ותלויים. התובעים הם אשתו וילדיו של המנוח ויורשיו בהתאם לצו הירושה שצורף לתצהירי התובעים. רק אלמנתו של המנוח – התובעת 2, תלויה בו. בנסיבות אלה, אין זהות מלאה בין היורשים לתלויים.


על פי ההלכה הנוהגת כיום, תביעת העיזבון ותביעת התלויים הינן תביעות עצמאיות; אין לבצע ניכוי אוטומטי של הפיצוי בין תביעות אלה; הניכוי או הקיזוז יבוצע אך ורק ביחס לראשי הנזק שיש בהם חפיפה, שהם במקרה שלנו: אובדן הכנסות ופנסיה בשנים האבודות בתביעת העזיבון, מול הפסדי תמיכת המנוח בשנים האבודות, לרבות הפסדי פנסיה, בתביעת התלויים. שאר ראשי הנזק אינם מתקזזים; בכל תביעה יש לנכות את ההטבות שצמחו לתובעים על פיה
(ראו:
:
ע"א 4641/06

מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח כרכבי ז"ל

(19/12/2007);

ע"א 2739/07 עיזבון המנוח דוביצקי ז"ל נ' ריזקאלה (1/3/2008); (
ע"א 4431/05
המגן חברה לביטוח בע"מ נ' צרור ([פורסם בנבו]; ניתן ביום 10.8.2006); ע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר ואח'

, (7/9/2010).


תביעת העיזבון
על פי הפסיקה, תביעת העיזבון מתייחסת לעילות התביעה של המנוח עצמו והפיצוי עובר ליורשיו. ככלל, תביעת העיזבון כוללת פיצוי בגין נזק לא ממוני, הוצאות קבורה ולוויה, ופיצוי בגין הפסד השתכרות המנוח בשנים האבודות
(
ראו: פס"ד כרכבי הנ"ל
).


בסיס השכר
בתצהירו ציין התובע 7, כי המנוח לפני מותו היה במצב גופני טוב; הוא היה איש חזק שעבד בעבודות פיזיות קשות; הוא עבד באחזקה בבית מלון הילטון בירושלים, עד שנת 1994; לאחר מכן הוא עבד בעבודות ניקיון ותחזוקה במוצא, ולאחר מכן עבד בעבודות בניין במקומות שונים ובחברות שונות; בזמן התאונה עבד המנוח אצל דרור בפרויקט הבניה כטפסן מקצועי ושכרו עמד על 300 ₪ נטו ליום (ראו: סעיפים 26 – 27 לתצהירו של תובע 7).


במהלך חקירתו של התובע 7, עלה כי המנוח לא עבד באופן מסודר ורציף. בנסיבות אלה, בשים לב לכך שהמנוח היה עובד מקצועי (טפסן) ששכרו גבוה יחסית, ומאידך בעובדה שהוא לא עבד באופן רציף וקבוע, סבורני כי סביר להעמיד את בסיס השכר שלו על 4,500 ש"ח לחודש.

אין מחלוקת כי אלמנתו של המנוח
- התובעת 2, שימשה אך כעקרת בית.

הפסדי שכר
כאמור, מיום התאונה ועד לפטירתו, המנוח נלחם על חייו ורוב הזמן היה מאושפז במסגרת רפואית ושיקומית. לפיכך, בתקופה זו איבד המנוח את מלוא כושר השתכרותו, ובהתאם לכך הוא זכאי להפסדי שכר מלאים בסך של 81,000 ש"ח ( 18
x
4,500 ₪), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, סה"כ 88,000 ש"ח במעוגל.

אובדן הכנסות בשנים אבודות
על פי הפסיקה, לצורך חישוב אובדן הכנסות העיזבון בשנים אבודות, יש לחלץ את ידת הקיום של המנוח מתוך הקופה המשותפת. החישוב נעשה לפי שיטת הידות שלפיה, הכנסתו הפוטנציאלית של הנפגע מחולקת במספר "ידות" לפי מספר בני המשפחה התלויים, בתוספת יד אחת למנוח, יד אחת למשק הבית ויד אחת לחיסכון (
ראו: פס"ד כרכבי הנ"ל).


בענייננו, אין מחלוקת כי כל ילדי המנוח, התובעים 3-8, מעל גיל 18. לפיכך, החישוב ייערך לפי 4 ידות: המנוח, אלמנתו, משק בית וחיסכון, באופן הבא:

מיום פטירתו של המנוח ועד להיום: שווי ידת המנוח 4500/4= 1,125 ש"ח. לפיכך, הפסד הכנסות המנוח עומד על 3,375 ש"ח לחודש.

חישוב הפסד ההכנסות של המנוח עד להיום הינו אפוא: 3375*65 = 219,375 ש"ח, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סה"כ 225,400 ש"ח במעוגל.


אשר לעתיד, מהיום עד הגיע המנוח לגיל 67: יש לפסוק סך של 65,400 ש"ח במעוגל, לפי הפסד חודשי בסך 3,375 ש"ח ומקדם היוון מתאים.

סה"כ אובדן הכנסות המנוח בשנים אבודות 290,800 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את הפסדי התמיכה של המנוח בתלויים.

הפסד זכויות פנסיה
על פי הפסיקה, התלויים והעיזבון זכאים להפסדי פנסיה של המנוח. ראו
ע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
(להלן: "פס"ד ניסן").


הגישה המקובל כיום בפסיקה, בעידן הפנסיה הצוברת (להבדיל מהפנסיה התקציבית), שעל פיה אין לו לעובד בתקופת הפנסיה מעבר למה שצבר בקופת הפנסיה, הלא הן ההפרשות הסוציאליות, יש לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה לפי ההפסד בהפרשות הפנסיה של המנוח והעיזבון עד גיל הפרישה.

מהפסיקה עולה כי יש לפסוק בגין הפסד הפרשות סוציאליות 12% מהפסדי השכר
(ראו
:
ע"א 8930/12
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג, [פורסם בנבו], 31.7.14).

ת.א. (מחוזי חיפה) 16951-04-10

ע.מ.מ נ' ע.מ.ר.

[
פורסם בנבו
]
(
31.12.2013
)).

יוצא, אפוא, כי העיזבון זכאי לפיצוי בגין הפסד הפרשות סוציאליות בסך של 45,450 ש"ח במעוגל. מסכום זה יש להפחית את הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה בתביעת התלויים.

הוצאות ועזרת הזולת
התובעים 7 ו-2 מסרו בתצהיריהם כי, מאז פגיעתו של המנוח ועד לפטירתו שהו בני משפחתו ליד מיטתו מידי יום ביומו וביצעו "תורנויות" לצורך הטיפול בו (ראו: סעיפים 18 ו-19 לתצהירו של התובע 7 וסעיפים 6 – 8 לתצהירה של האלמנה, התובעת 2).


אמנם בעת אשפוזו, סביר להניח שרוב צרכיו של המנוח סופקו על ידי המוסדות שבהם הוא היה מאושפז, ואולם אין בכך כדי לייתר את הצורך או הרצון של
בני משפחתו ללוות אותו ולשהות ליד מיטתו במהלך אשפוזו, כפי שתואר בתצהיריהם של התובעים ובעדותם. ובגין כך נגרם להם הוצאות והפסדים.

בנסיבות העניין, סבורני כי סביר לפסוק לעיזבון פיצוי בגין הוצאות ועזרת זולת, מיום פגיעתו ועד לפטירתו של המנוח, סכום גלובלי של 72,000 ש"ח, המשקף הוצאות והפסדים בסך 4,000 ש"ח בחודש עד מותו של המנוח.

נזק לא ממוני- כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים
מהפסיקה עולה כי אין הכרח בהפרדה חדה בין פיצוי בגין כאב וסבל לבין פיצוי בגין קיצור תוחלת החיים. זאת בעיקר כי לעיתים אין די נתונים על מנת לקבוע אם המנוח ערב פטירתו לא היה כלל ער למצבו או אם סבל כל כאב ( השוו
: ע"א 4576/08 בן צבי ואח'

נ' פרופ' היס (7/7/2011; ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובל (4/12/2012ׂ).

בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתו הקשה של המנוח, ולתקופה הממושכת, במשך חודשים רבים, שבה הוא היה נתון לטיפולים שונים, וסביר להניח כי במהלכה סבל מייסורים קשים, ובשים לב לגילו של המנוח בעת פטירתו ותוחלת חייו, סבורני כי סביר להעמיד את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סכום כולל של 500,000 ₪ נכון להיום.

הוצאות קבורה, מצבה ואבל
בתצהירם ציינו התובעים 2 ו-7 כי בהיותם מוסלמים, מקובל כי בתקופת האבל, במשך 3 ימים, להזמין את המנחמים לארוחה שכוללת בשר כבש, אורז וממתקים; עלות הכבשים עמדה על כ- 13,000 ₪, זאת בנוסף להוצאות בגין השכרת אוהל, כיסאות, תשלום לטבח ותשלום למזון ושתייה, בסך כולל של כ- 35,000 ₪.


סבורני כי עדותם של התובעים בעניין זה סבירה ומסתברת, ואולם בהעדר קבלות סביר להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך גלובלי של 25,000 ₪.

ניכויים
מסכום הפיצוי המגיע לעיזבון יש לנכות את קצבאות הנכות מעבודה שהמנוח קיבל עד למותו, שעומד על פי חוות דעת אקטוארית שהוגשה על ידי נתבעת 9, על סך של כ- 56,000 ₪ במעוגל.


תביעת התלויים
תביעת התלויים כוללת פיצוי בגין הפסד התמיכה של המנוח בקרוביו, ובהפסד של שירותים נוספים שהיה עשוי לתת כבן זוג והורה (תמיכה שאינה מהכנסה). חישוב הפסד התמיכה שהייתה באה מתוך ההכנסה נעשה, לפי שיטת הידות שלפיה הכנסתו הפוטנציאלית של הנפגע מחולקת במספר "ידות" לפי מספר בני המשפחה התלויים, בתוספת יד אחת למנוח ויד אחת למשק הבית ( ראו :
פס"ד כרכבי בנ"ל).

בענייננו, החישוב ייערך לפי 3 ידות: המנוח, אלמנתו ומשק הבית, באופן הבא:


מיום פטירתו של המנוח ועד להיום: שווי ידת המנוח 4500/3= 1,500 ש"ח. לפיכך, הפסד תמיכת המנוח עומד על 3,000 ש"ח בחודש.

חישוב הפסד התמיכה של המנוח עד להיום הינו, אפוא: 3000*65 = 195,000 ש"ח, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סה"כ 200,000 ש"ח במעוגל.


אשר לעתיד, מהיום עד הגיע המנוח לגיל 67: יש לפסוק סך של 58,100 ש"ח במעוגל, לפי הפסד חודשי בסך 3,375 ש"ח ומקדם היוון מתאים.

סה"כ הפסד תמיכת המנוח 258,100 ש"ח.

הפסד זכויות פנסיה
כפי שפורט בתביעת העיזבון, התלויים זכאים לפיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 12% מהפסדי התמיכה של המנוח, סך של 31,000 ש"ח במעוגל.


אובדן שירותי בעל
מהפסיקה עולה כי במקרים בהם אין נתונים מיוחדים, כמו גיל צעיר במיוחד של ילדים מצד אחד, או נישואין מחדש של בן זוג שהתאלמן מצד שני, מטוטלת הפיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג נעה בין 200,000 ל- 300,000 ₪ (ראו:
ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה מרמש ז"ל נ' דר' שלזינגר (30/5/2010).


בתצהיריהם ציינו התובעים כי המנוח היה דואג לעשות את כל התיקונים והשיפוצים בבית, כל מה שדרש עבודה פיזית, נשיאת משקל כבד או קניות גדולות (ראו: סעיף 30 לתצהירו של התובע 7; סעיף 18 לתצהירה של תובעת 2).

בנסיבות העניין, בשים לב לגילו של המנוח והפסיקה בנדון, סבורני כי סביר להעמיד את הפיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג על סך של 200,000 ₪.

ניכויים
על פי חוות דעת אקטוארית, התלויים זכאים לקבל מהמוסד לבטוח לאומי, קצבאות תלויים בסך של
351,500 ₪ במעוגל. סכום זה יש לנכות מהפיצוי המגיע לתלויים.


סיכום הנזק
תביעת התלויים
להלן, אפוא, סיכום הפיצויים המגיעים לתלויים:

הפסדי תמיכת המנוח





258,100 ש"ח
הפסדי פנסיה של התלויים



31,000
ש"ח
אובדן שירותי המנוח




200,000 ש"ח
סה"כ






489,100 ש"ח
בניכוי קצבאות התלויים



(351,500) ש"ח
סה"כ הפיצוי לתלויים




137,600 ש"ח

סכום זה מגיע לתלויה, תובעת 2.

תביעת העיזבון
להלן סיכום הפיצויים המגיעים לעיזבון:
הפסדי שכר עד מות המנוח



88,000 ש"ח
אובדן הכנסות בשנים אבודות

290,800 ש"ח
בניכוי הפסד תמיכת המנוח בתלויים
(258,100) ש"ח




סה"כ






32,700 ש"ח
הפסדי פנסיה



45,450 ש"ח
בניכוי הפסדי פנסיה של התלויים
(31,000) ש"ח
סה"כ






14,450
ש"ח
נזק לא ממנוי





500,000 ש"ח
הוצאות ועזרת הזולת עד מות המנוח


72,000 ש"ח

הוצאות קבורה ואבל




25,000 ש"ח
סה"כ






732,150 ש"ח
בניכוי קצבאות נכות מעבודה עד מות המנוח

( 56,000)
₪.
סה"כ פיצוי לעיזבון




676,150 ש"ח

הפיצוי לעיזבון יחולק בין היורשים בהתאם לצו הירושה שצורף לתצהירי התובעים באופן הבא:
האלמנה, תובעת 2, סך השווה
10/80 מהפיצוי; כל אחד מהבנים: תובע 4, תובע 5, תובע 7, תובע 8, סך השווה ל- 14/80 מהפיצוי; כל אחת מהבנות: תובעת 3, תובעת 6, סך השווה ל- 7/80 מהפיצוי.

לסכום הפיצויים כאמור יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.6%,
וכן הוצאת משפט שכוללות שכר עדים, חוות דעת מומחים והחזר אגרה. הפיצויים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, הם ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.


הנתבעים 1 ו- 3 עד
8, חייבים בתשלום הפיצויים לתובעים, יחד ולחוד, והתובעים זכאים להיפרע מכל אחד מהנתבעים בגין מלוא סכום הפיצוי שנפסק להם, ובלבד שלא יפרעו מעבר לסכום פסק הדין.


בהתאם לכך, התובעים אף זכאים לקבל את מלוא סכום הביטוח מנתבעת 9, בסך 642,445 ש"ח בניכוי השתתפות עצמית (ראו פיסקה 64 לעיל), בצירוף שכ"ט בשיעור 23.6% מסכום הביטוח כאמור, והוצאות משפט באופן יחסי כאמור לעיל (פיסקה 66 לעיל).

הנתבעים זכאים להשתתפות ושיפוי בינם לבין עצמם, בהתאם לחלוקת האחריות כפי שנקבעה לעיל, ועל פי כל דין אחר.

ניתן היום,
י' אייר תשע"ה, 29 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 26462-04/10 מותעב גאזי, נג'לה מותעב, הדאיה טוטח ואח' נ' יגאל דרור, מאהר חלבי, שלמה לעזיז אלקסלסי ואח' (פורסם ב-ֽ 29/04/2015)