פסקי דין על שמואל אהרן בורשטיין | פסקי דין על מרים בורשטיין | פסקי דין על ישראל נחמן חזין | פסקי דין על רות שרה חזין |

26993-02/15 הפב     30/04/2015




הפב 26993-02/15 שמואל אהרן בורשטיין, מרים בורשטיין נ' ישראל נחמן חזין, רות שרה חזין








בית המשפט המחוזי בנצרת

הפ"ב 26993-02-15 בורשטיין ואח' נ' חזין ואח'


בפני

כב' השופט
יוסף בן-חמו

המבקשים
1.שמואל אהרן בורשטיין

2.מרים בורשטיין


נגד

המשיבים
1.ישראל נחמן חזין

2.רות שרה חזין



פסק דין


לפניי בקשה להעברת בורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות, התשכ"ה-1968.

עיקרי העובדות
:
המבקשים והמשיבים הינם שכנים הגרים בבניין הבנוי ברחוב האר"י, בעיר העתיקה בצפת. המבקשים, אשר רכשו את זכויותיהם בשנת 2010, גרים בקומת הקרקע ואילו המשיבים, אשר רכשו את זכויותיהם בשנת 2005, גרים בקומה הראשונה. הבניין אינו רשום כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים וחלוקת הזכויות בחלקה מוסדרות באמצעות הסכם שיתוף הרשום במרשם המקרקעין.

ביום 01/03/11 נחתם בין הצדדים,
הסכם לפיו רשאים המבקשים לבנות תוספת לביתם בשטח החצר המשותפת ובתמורה לבניית התוספת,
גג תוספת הבניה יהיה שייך למשיבים והם יורשו להשתמש בו ולבנות עליו "בניה קלה". עוד הוסכם כי המבקשים יבנו עבור המשיבים מדרגות שיאפשרו גישה לגג שבנו.

לאחר שהחלו לפעול על פי ההסכם, התגלע סכסוך בין הצדדים והם הגישו לבית הדין תביעות הדדיות האחד כנגד השני. המבקשים הגישו תביעה כנגד תוספת הבניה שביצעו המשיבים בגג ואילו המשיבים הגישו תביעה שכנגד בעניין המדרגות שהמבקשים התחייבו לבנות עבורם ובעניין הבניה המסוכנת, שלטענתם, ביצעו המבקשים מתחת לבניין.

הצדדים הסכימו להעביר את הסכסוך ביניהם להכרעתם של הבוררים הרב יהודה סילמן, הרב שריאל רוזנברג והרב יעקב פרבשטיין (להלן: "הבוררים"). ביום ז' מנ"א התשע"ד (3/08/14) פרסם בית הדין

פסק דין
ביניים בו פסק לטובת המשיבים. נקבע כי הסכם תוספת הבניה תקף ומחייב. המבקשים חויבו לשלם למשיבים סך של 3,500 ₪ בגין עלות המדרגות שהיה עליהם לבנות עבורם על פי ההסכם.

פסק הביניים סיים אך את הסכסוך בתביעת המבקשים כנגד המשיבים בעניין הבניה בגג תוספת הבניה והטענות הקשורות בכך, אך לא עסק בתביעה שכנגד שהגישו המשיבים בדבר הבנייה מתחת לבניין. לפיכך, נקבע דיון נוסף במעמד הצדדים ליום כ"ו בכסלו (14/12/14). ביום הדיון עצמו הודיעו המבקשים כי אין בכוונתם להגיע לדיון וביקשו לדחות את מועד הדיון לחודש טבת. הדיון אכן נדחה תחילה ליום כו' בשבט (15/02/15), אך מאוחר יותר הוקדם ליום ו' טבת (28/12/14) על ידי מזכיר בית הדין. בהזמנה לדיון שהוקדם צוין כי יתקיים דיון גם בהיעדר מי מהצדדים. בתגובה לכך, הודיעו המבקשים כי התאריך המקורי שנקבע לדיון (15/2/15) מתאים להם. כמו כן, שלחו המבקשים פקס ביום שאליו הוקדם הדיון – 28/12/14,
כי אין בכוונתם להגיע לדיון למועד שהוקדם (אלא רק למועד שנקבע מלכתחילה שהוא מאוחר יותר – 15/2/15).
בית הדין ניהל את הדיון למרות היעדרם. ביום 27/01/15 הגישו לבוררים בקשה לפסול עצמם מלהמשיך ולדון בתיק ולבטל את

פסק דין
הביניים שניתן על ידם, אולם הבוררים לא הגיבו לבקשתם.

המבקשים טענו כי הבוררים "תפסו צד" בסכסוך שבין הצדדים תוך שהם הופכים ליועציהם המשפטיים של המשיבים ומשיאים להם עצות כיצד ובאילו דרכים – טקטיות ומשפטיות – עליהם לפעול כדי למנוע מהמבקשים את האפשרות להגיש בעתיד בקשה לביטול הפסק הצפוי על פי העילות הקבועות בחוק הבוררות.

המשיבים טענו מנגד כי הבקשה הוגשה בניסיון למצוא תירוץ לביטול פסק בוררות שהוא שריר וקיים ולגדוע הליך בוררות המתנהל ללא רבב. לטענתם, סעיף 11(1) לחוק הבוררות אינו רלוונטי בענייננו וטענות המבקשים אינן מצביעות על פגם כלשהו בהליך הבוררות.

בד בבד עם הגשת הבקשה לפסילת הבוררים הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על הבוררים להמשיך ולדון בסכסוך שבין הצדדים וזאת עד למתן

פסק דין
בבקשה העיקרית.
לאחר שעיינתי בבקשה, לא מצאתי מקום ליתן צו במעמד צד אחד וקבעתי את הבקשה לדיון בפני
י במעמד הצדדים.

ביום 23/02/15 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה, לפיו הדיון שנקבע במעמד הצדדים יבוטל, הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב ובית המשפט יכריע בהליך על סמך סיכומיהם.

נימוקי הבקשה
:
המבקשים טענו כי בפסק הביניים שניתן על ידי הבוררים ביום ז' מנ"א תשע"ד נקבע, בין היתר, כי "ככל שיש נושאים נוספים בויכוח, רשאים הצדדים להציעם בפני
בית הדין". לפיכך, ביום כ"ח תשרי תשע"ה הם הודיעו לבוררים כי הם מבקשים לקיים דיון נוסף בעניין הסכסוך וזאת כדי ליתן להם הזדמנות נאותה להשמיע את כל טיעוניהם. לטענתם, הם הרגישו כי לא ניתן להם יומם בפני
הבוררים, מאחר שהבוררים נחשפו למכתבים שונים של עדים ו/או של רבנים ו/או של מעורבים אחרים, אשר מעולם לא הופיעו בפני
הבוררים, לא נחקרו ולא עומתו על ידם. כמו כן, במהלך הדיון האחרון יצא הבורר, הרב סילמן, מאולם הדיונים, וניהל שיחה טלפונית עם הרב פרנק, כאשר הם לא היו שותפים לאותה שיחה, אינם יודעים מה נאמר בה ועד כמה היתה לה השפעה על הבורר, הרב סילמן ועל

פסק דין
הביניים.

המבקשים הוסיפו וטענו כי הודעת מזכירות בית הדין המבטלת את הזימון לדיון שנקבע ליום כ"ו בשבט (15/2/15) ומקדימה אותה ליום ו' טבת (28/12/14) התקבלה אצלם בדואר רק ביום 22/12/14 וכבר למחרת הם הגישו לבוררים בקשה להותיר את תאריך הדיון על כנו משום שלא יוכלו להכין עצמם לדיון כדבעי בהתראה של 5 ימים בלבד. חרף זאת, ביום 28/12/14 התייצבו המשיבים בגפם לדיון והבוררים קיימו את הישיבה בנוכחות המשיבים ובהעדר המבקשים.
לטענתם, מפרוטוקול הדיון שנערך ביום 28/12/14, אשר נשלח אליהם, עולה כי הבורר הרב סילמן התנדב במהלך הדיון לשמש כיועצם המשפטי ומיצגם של המשיבים, תוך שהוא משיא להם עצות משפטיות ומעשיות כיצד לפעול על מנת לחסום בפני
הם את האפשרות העתידית להגיש בקשה לביטול פסק הבורר בהתאם לחוק הבוררות. לטענתם, מדבריו של הבורר עולה כי הוא צפה מה בדעתם לעשות בעתיד והיה ער לכך שיש להם באמתחתם עילות טובות ומספיקות לביטול פסק הבורר לכשיינתן. הבורר אף הדגיש בפני
המשיבים מפורשות את רצונו להקטין את הסיכון של ביטול פסק הבוררות ובשל כך, הוא השיא למשיבים 'עצות מועילות' כיצד למנוע מצב שכזה.

לטענת המבקשים, גם הדיון שנערך ביום כו' בשבט (28/12/14) התנהל במעמד המשיבים בלבד, בהתעלם לחלוטין מההליך המתקיים בפני
בית משפט זה, ובמסגרתו החליטו הבוררים כי מותר למשיבים לפרסם את העובדה שהמבקשים פנו לערכאות, וזאת במטרה להפעיל עליהם לחץ דתי/חברתי פסול כדי לגרום להם למשוך את בקשתם שהגישו לבית המשפט.

המבקשים טענו כי
הם אינם יכולים להתדיין אצל בורר המתנדב להיות מייצגם ויועצם המשפטי של בעלי דינם, משיא להם עצות, מלמדם מה ואיך לעשות, צופה פני עתיד ומנסה לחסום אפשרות לנקיטת הליך חוקי, משוחח עם עד בטלפון ללא נוכחותם, מקיים דיון במעמד צד אחד למרות שהוגשה בקשת דחייה מטעם הצד השני, קובע דיון ומקדימו תוך חוסר התחשבות בהם וקובע דיון בהתראה של ימים ספורים.
לטענתם, התנהגותם זו של הבוררים, לרבות אי מתן החלטות בבקשת הפסילה, אי מתן החלטה בבקשה להימנע מלהמשיך ולדון, התעלמות מוחלטת מההליך המתנהל בפני
בית המשפט המחוזי, האיום המוסווה שבא לידי ביטוי בפרוטוקול האחרון לפיו מותר לפרסם ברבים את קלונם על כך שהם עברו על ה"עבירה החמורה" של פנייה לבית משפט אזרחי בישראל, מובילה למסקנה כי יש להעבירם מתפקידם בהתאם להוראות סעיף 11(1) לחוק הבוררות.

טענות המשיבים
:
המשיבים טענו כי הסכימו לדרישות המבקשים על אף שלא רצו את תוספת הבניה וגם לא את גג התוספת, מאחר שהם הפעילו עליהם לחץ מסיבי בלתי מתון באמצעות שליחת שכנים ורבנים, לרבות הרב פרנק, אשר קשור בקשר משפחתי הדוק למבקשים ושימש כמעין מגשר ביניהם. לטענתם, תביעותיהם ההדדיות שהוגשו לבית הדין, הוגשו לאחר שהרב פרנק, אליו פנו המבקשים בטענות כנגד הבניה שביצעו בגג, ביקש להעביר את הבוררות לבורר אחר, ולאחר שהרב מאיר סירוטה, אשר שימש כבורר ביניהם קבע חד משמעית כי הגג שייך להם וכי הבנייה שהם מבצעים חוקית, אך מאחר שהם לא חתמו על הסכם בוררות, לא היה לקביעתו כל תוקף.

לטענת המשיבים, סעיף 11(1) לחוק הבוררות אינו רלוונטי בענייננו וטענות המבקשים אינן מצביעות על פגם כלשהו בהליך הבוררות. לטענתם, בקשת המבקשים מתבססת על 3 עילות: שיחת טלפון של הבורר עם הרב פרנק; הדיון ופרוטוקול הדיון מיום 28/12/14 והדיון ופרוטוקול הדיון מיום כו' שבט (15/02/15). אולם, המבקשים לא העלו ולו בדל של ראיה בדבר נסיבות של חשש ממשי למשוא פנים וחוסר נאמנות למי מהצדדים המצדיקות העברת הבוררים מתפקידם, בוודאי שלא נסיבות קיצוניות כפי שדורשת הפסיקה, ולכן דין הבקשה להידחות.

לעניין השיחה הטלפונית עם הרב פרנק, טענו המשיבים כי היא בוצעה כשנתיים עובר להגשת בקשה זו והעלאת טענה בנוגע אליה מהווה משום חוסר תום לב בוטה. לטענתם, במהלך הדיון, עובר לביצוע השיחה, הודיעו הדיינים לצדדים על כוונתם לנהל שיחה כזו והמבקשים לא הביעו כל התנגדות והשיחה בוצעה במטרה ללכת לקראת המבקשים הואיל והם כלל לא הביאו ראיות לטענתם כי הסכם הבניה נכפה עליהם על ידי המשיבים ועל כן אין לו תוקף.

לעניין הדיון ופרוטוקול הדיון מיום ו' טבת (28/12/14), טענו המשיבים כי הטענה בדבר הענקת יעוץ משפטי נשענת על שורה אחת מפרוטוקול הדיון, אולם אף הפעם הלך בית הדין לקראת המבקשים והחליט לנהוג במידת הרחמים ולא לפסוק בהיעדרם, חרף בקשתם כי יעשה כן. בית הדין ציין בפני
הם כי על אף שמבחינת הדין הצדק עמם וניתן לפסוק לטובתם בהיעדר המבקשים, מניסיונו בהליכים מסוג זה, אין הדבר מומלץ הואיל ופסיקה בנסיבות אלו יכולה לשמש פתח לבקשה לפסלות הפסק שיינתן. לטענתם, נהוג ומקובל שבית המשפט ממליץ לצד מסוים כיצד ראוי ונכון לנהוג. בית הדין לא הפך ליועץ משפטי של אחד הצדדים, אלא פשוט ניסח באופן עדין את החלטתו שלא לפסוק בהיעדר ואין כל פסול בכך שבית הדין לא רצה לתת למבקשים פתח לטעון לביטול פסק הבורר ואין הדבר מעיד על העדפה כלפי צד מסוים.

לעניין הדיון ופרוטוקול הדיון מיום כו' שבט (15/02/15), טענו המשיבים כי דיון זה נקבע לאור דחיה של הדיון מיום כב' כסלו, אשר בהזמנה אליו נאמר במפורש כי מטרתו הינה לדון בתביעתם נגד המבקשים וכי מספיק לקרוא את בקשתם הסתמית לחלוטין של המבקשים מיום כח' תשרי בכדי להבין שעל סמך בקשה כזו בית הדין לא יקבע דיון נוסף בו יינתן להם לטעון כנגד פסק הדין שפרסם. לטענתם, מקריאת פרוטוקול הדיון מיום כו' שבט במלואו עולה כי לאחר שסיים הטוען הרבני לשטוח את כל הסעדים המבוקשים על ידו, שאל אחד המשיבים שאלה אגבית – האם על פי ההלכה ודיני לשון הרע מותר לפרסם כי המבקשים פנו לערכאות ובית הדין אמר לו כי מותר והוסיף כי
"נשלח לו לתגובה ונוציא פס"ד". העובדה שהבורר לא נתן

פסק דין
בהיעדר המבקשים, חרף בקשתם, וביקש לתת להם הזדמנות להגיב מבהירה, לטענתם, כי הוא פעל ללא רבב.

המשיבים טענו כי עיתוי הגשת הבקשה מעיד על היותה ניסיון למצוא עילות לביטול בוררות המתנהלת כדין וללא רבב. הליך הבוררות בפני
בית הדין נמשך כשנתיים. הדיון המרכזי בתביעה נערך לפני כשנתיים ולפני כחצי שנה נתן בית הדין

פסק דין
בתביעת המבקשים. כעת, לאחר שבית הדין דחה את תביעת המבקשים ופנה לדון בתביעה שכנגד, טוענים המבקשים כי יש לפסול את הבורר. לטענתם,

פסק דין
הביניים מהווה

פסק דין
סופי לעניין זה. לפיכך, חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר ולא יעלה על הדעת כי המבקשים יטענו כנגד פסק בורר באמצעות סעיף 11(1) לחוק הבוררות. על כן, יש, לטענתם, לדחות את הבקשה העיקרית ואת הבקשה לצו ביניים ולאשרר את פסק הבורר מיום ז' מנחם אב התשע"ד (03/08/14).

דיון
:
סעיף 11 לחוק הבוררות מונה שלוש עילות, אשר בהתקיימן יכול בית המשפט להורות על העברת בורר מתפקידו. הוראת סעיף 11(1), הרלוונטית לבקשה שבפני
י, קובעת כי בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו אם נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים.

בבוא בית המשפט לבחון האם להעביר בורר מתפקידו עליו לשקול שיקולים שונים, שהעיקרים שבהם פורטו ברע"א 6171/99 ת.ס תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1)327, 334 כדלקמן: "בית-המשפט יבדוק אם קמה עילה להפסקת הבוררות או להעברת הבוררים מתפקידם. לשם כך ישקול בית-המשפט, לפי המקרה, את כל השיקולים הרלוונטיים, בין השאר את סבירות משך הזמן שחלף, את התנהגות הבוררים, את התנהגות הצדדים, את הנזק שייגרם אם תיפסק הבוררות לאור התועלת שבהמשכתה, את השאלה אם נגרם עיוות דין לצד המבקש להפסיק את הבוררות, את שיקולי הצדק ואת כל השיקולים הבאים בחשבון כאשר מבקשים להעביר בוררים מתפקידם".

בנוסף לשיקולים אלה על בית המשפט לשקול את העובדה כי העברת בורר מתפקידו אינה עניין של מה בכך. זוהי החלטה חריגה שתיעשה רק בנסיבות קיצוניות, מאחר שיש בה כדי לפגוע הן במוסד הבוררות עצמו והן בכבודו ובשמו הטוב של הבורר (ר' רע"א 9812/04 דוד עברי נ' המועצה המקומית רמת ישי, (לא פורסם,15.11.2004). על כן, יש לשקול בקשה להעברת בורר מתפקידו בזהירות מרובה ובכובד ראש ולבחון האם אכן טענות המבקש חזקות דיין כדי להצדיק העברת הבורר מתפקידו.

נפסק כי בחינתה של בקשה להעברת בורר מתפקידו תיעשה על פי אמות המידה שנקבעו בעניינם של שופטים, קרי האם התנהגותו של הבורר מעלה חשש ממשי למשוא פנים בניהול הליך הבוררות. (ר' רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת נ' עיזבון המנוח ג'ק ליברמן, 05/12/10 (להלן: "פס"ד ארט-בי")
מעמדם של בוררים דומה למעמדם של שופטים. החובה החלה על בורר - בדומה לשופט - לנהל בוררות ולהכריע בה, תוך שמירה על אובייקטיביות וניטרליות, עומדת בבסיס השמירה על עקרונות הצדק הטבעי. על הטוען טענת פסלות מוטל נטל להוכיח קיומו של חשש למשוא פנים בניהול הליך הבוררות, אך אין הוא נדרש להוכיח שהיה פגם כלשהו באופן ניהול הבוררות או בהחלטותיו של הבורר. (ר' ע"א 107/84, בר"ע 254/86 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת מכנית בע"מ, פ"ד מב(1)298, 303).

כמו כן, נפסק כי המבחן לבדיקת השאלה האם ראוי הבורר לאמון הצדדים אם לאו הינו מבחן אובייקטיבי, ואין די בתחושותיו הסובייקטיביות של מי מן הצדדים כדי לומר שהבורר אינו ראוי לאמונם (ר' ע"א75/89 צרפתי נ' צרפתי, פ"ד מז(5)516, 518; ר"ע 21/82 ציון נ' אראל, פ"ד לו(4)70, 75-74; ע"א 7298/00 סמואל נ' חממי (לא פורסם, 29.1.2002); רע"א 9535/07 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 17.1.2008)). כלומר, על צד הטוען לקיומה של עילת פסלות של הבורר לשכנע את בית המשפט באמצעות ראיות אובייקטיביות כי קיימות נסיבות קיצוניות של חשש ממשי למשוא פנים וחוסר נאמנות למי מהצדדים המצדיקות את העברתו של הבורר מתפקידו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, בסיכומי הצדדים, ובמסמכים שצורפו להם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בחינה אובייקטיבית של נסיבות המקרה שבפני
י מלמדת כי הבוררים ראויים לאמון הצדדים וכי לא מתקיימות בענייננו נסיבות קיצוניות המצדיקות את העברתם מתפקידם כבוררים במחלוקת שבין הצדדים שבפני
י, ואפרט.

כבר כאן המקום לציין כי למרות שלכאורה למבקשים טענות קשות נגד הבוררים והתנהלותם, כפי שפורט לעיל, המבקשים לא צירפו את הבוררים כמשיבים. יתר על כן, הם הסכימו למתן

פסק דין
על סמך החומר הקיים מבלי שתתבקש התייחסות או תגובת הבוררים. עובדה זו, כשלעצמה, מחלישה עד מאוד את טיעוניהם של המבקשים.

הבקשה שבפני
י מבוססת על שלושה אירועים המהווים, לטענת המבקשים, בסיס להעברת הבוררים מתפקידם: שיחת טלפון של הבורר הרב סילמן עם הרב פרנק; הדיון ופרוטוקול הדיון מיום 28/12/14; הדיון ופרוטוקול הדיון מיום כו' שבט (15/02/15). להלן אבחן כל אחת מעילות אלו בנפרד.

שיחת הטלפון של הבורר הרב סילמן עם הרב פרנק

המשיבים טענו, וטענתם לא נסתרה, כי שיחת הטלפון עם הרב פרנק נעשתה בידיעת המבקשים ובמטרה לסייע להם מאחר שבית הדין לא הבין את שורש המחלוקת בין הצדדים. אין חולק כי הרב פרנק הינו קרוב משפחתם של המבקשים ולא של המשיבים וכי הוא היה מעורה במחלוקת שבין הצדדים, שכן תחילה שימש כמעין מגשר בין הצדדים לביצוע העסקה ולאחר שהתגלע ביניהם סכסוך פנו אליו הצדדים על מנת שישמש כבורר בסכסוך, בהתאם להסכם שנחתם ביניהם. לפיכך, הנני סבור כי יש ממש בטענות המשיבים, שטענו שהרב פרנקל מוטה לטובתם, שכן ממכלול הראיות והטענות שלפני עולה כי הרב פרנק היה האיש המתאים ביותר כמקור לקבלת אינפורמציה לצורך הבהרת הסכסוך בין הצדדים לבית הדין.

המבקשים טענו כי מאחר שהם לא היו שותפים לשיחה עם הרב פרנקל, הם אינם יודעים מה נאמר בה ועד כמה היתה לה השפעה על הבורר, הרב סילמן ועל

פסק דין
הביניים שניתן. מנגד, טענו המשיבים, וטענתם לא נסתרה, כי המבקשים לא התנגדו לקיום השיחה עובר לביצועה וכן לא התלוננו לאחר מכן בפני
הבוררים על ביצועה, אלא העלו טענותיהם לגביה רק לאחר שניתן פסק ביניים שאינו לרוחם ולאחר שהבוררים עברו לדון בתביעה שכנגד. שיחת הטלפון עם הרב פרנק התקיימה, על פי הנטען, כשנתיים עובר להגשת הבקשה שלפניי. לפיכך, העלאת כל טענה בנוגע אליה בבקשה שלפניי, במועד שהוגשה, לוקה בשיהוי ניכר, והגשתה בשלב בו מצוי הליך הבוררות בין הצדדים מהווה משום חוסר תום לב מצד המבקשים.
לא שוכנעתי כי יש ממש בטענות המבקשים לפיהן קיים חשש ממשי למשוא פנים בביצוע שיחת הטלפון עם הרב פרנק, על כן דין טענתם זו להידחות.

הדיון ופרוטוקול הדיון מיום ו' טבת (28/12/14)
המבקשים טענו כי מפרוטוקול הדיון עולה כי הבוררים "תפסו צד" בסכסוך, תוך שהפכו עצמם ליועציהם המשפטיים של המשיבים כדי למנוע מהם את האפשרות להגיש בעתיד בקשה לביטול הפסק הצפוי על פי העילות הקבועות בחוק הבוררות.

לאחר שקראתי בעיון רב את פרוטוקול הדיון לא שוכנעתי כי התבטאויותיהם של הבוררים במהלך הדיון שנערך ללא נוכחות המבקשים מהוות ייעוץ משפטי ו/או אחר למשיבים. נחה דעתי כי בשום שלב של ההליך לא פעלו הבוררים לרעת המבקשים ו/או לטובת המשיבים, הם לא העירו הערות המגלות או מביעות את דעתם האישית, אלא אך ביקשו להמשיך ולדון בתיק מבלי לפגוע במבקשים אשר לא נכחו בדיון.

הבוררים נמנעו מלתת החלטה במעמד צד אחד במועד הדיון, למרות שעל פי הדין הם יכולים היו
לעשות כן. המשיבים, אשר ביקשו לקיים את הדיון במעמדם בלבד בשל היעדרות המבקשים מהדיון, טענו כי "בהזמנה נכתב שהדיון הבא יתקיים במעמד צד אחד בלבד". חרף זאת, החליטו הבוררים ליתן למבקשים הזדמנות להשמיע את טענותיהם כפי שהציע הבורר הרב סילמן למשיבים.

הנני סבור כי אין בדבריו של הרב סילמן משום אמירה או הבעת עמדה לטובת צד זה או אחר, אלא אך ורק לטובת המשך הליך הבוררות על פי דין תורה. מדבריו עולה כי מתן

פסק דין
בנסיבות אלו יכולה לשמש פתח לבקשה לפסלות הפסק שיינתן. לפיכך, ביקש בית הדין ללכת לקראת המבקשים והחליט שלא לפסוק בהיעדרם וליתן להם את יומם בבית הדין, למרות שיכול היה לעשות כן. נהוג ומקובל שבית משפט ו/או בית דין ממליץ לצד מסוים כיצד לנהוג ואין בכך כל הבעת עמדה לטובת צד זה או אחר. משהחליט בית הדין שלא לפסוק בהיעדר המבקשים, עדיין פתוחה הדרך בפני
הם לשכנע את הבוררים שיש מקום לדחיית התביעה שכנגד שהגישו המשיבים.

אשר על כן, הנני סבור כי אמירתו של הבורר, הרב סילמן במהלך הדיון מיום 28/12/14 אין בה כדי לפגוע ביכולתו לשמש כבורר ובחובת נאמנותו כלפי הצדדים להמשיך ולקיים את הליך הבוררות. לפיכך,
דין טענתם זו של המבקשים להידחות.

הדיון ופרוטוקול הדיון מיום כו' בשבט (15/02/15)
המבקשים טענו כי דיון זה נערך במעמד המשיבים בלבד, בהתעלם לחלוטין מההליך המתקיים בפני
בית משפט אזרחי, וכי במסגרתו החליטו הבוררים כי מותר למשיבים לפרסם את העובדה שהם פנו לערכאות במטרה להפעיל עליהם לחץ דתי/חברתי פסול כדי לגרום להם למשוך את הבקשה שלפניי.

הנני סבור כי דין טענותיהם אלו להידחות. סעיף 18 לחוק הבוררות קובע כי "הגשת בקשה לבית-המשפט בקשר לבוררות, אם על ידי בעל-דין ואם על ידי הבורר, אין בה כדי לעכב את מהלך הבוררות, אלא אם הורה על כך בית-המשפט או הבורר". לפיכך, משלא עוכב הליך הבוררות ולא ניתן צו מניעה האוסר על הבוררים להמשיך ולדון בסכסוך שבין הצדדים עד למתן

פסק דין
בבקשה העיקרית, אין בהגשת הבקשה שבפני
י כדי לעכב את הליך הבוררות המתנהל בפני
בית הדין והבוררים היו רשאים לקיים את הדיון במועדו, על אחת כמה וכמה כאשר צוין מפורשות בהזמנה כי הדיון יתקיים גם בלא נוכחות המבקשים. חרף זאת, מבקשתם של המבקשים לביטול הדיון (נספח א' לסיכומי המבקשים) עולה כי הם החליטו על דעת עצמם להפסיק לקחת חלק פעיל בהליך הבוררות ולא להתייצב לדיונים הקבועים בבית הדין עד לסיומו של ההליך שבפני
י.

בנוסף לכך, לא שוכנעתי כי עיקר הבקשה שנדונה בדיון זה הינה האם מותר לפרסם כי המבקשים פנו לערכאות. מקריאה מלאה של הפרוטוקול (נספח ב' לסיכומי המבקשים) עולה כי לאחר שסיים הטוען הרבני לשטוח את כל הסעדים המבוקשים על ידו, שאל אחד המשיבים האם על פי ההלכה ודיני לשון הרע מותר לפרסם כי המבקשים פנו לערכאות ובית הדין אמר לו כי מותר והוסיף כי
"נשלח לו לתגובה ונוציא פס"ד". בית הדין, למעשה, החליט לקבל את תגובת המבקשים בטרם מתן

פסק דין
, חרף היעדרותם מהדיון, ולא מצאתי בכך כל ראיה בדבר חשש ממשי למשוא פנים וחוסר נאמנות למי מהצדדים המצדיקים את העברת הבוררים מתפקידם.

נוכח כל האמור לעיל, הנני סבור כי בחינת מכלול הנסיבות בענייננו מובילה למסקנה כי התנהלות הבוררים אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים לטובת צד זה או אחר ואין בה כדי להעיד על כך שהבוררים אינם אובייקטיביים ולא יוכלו לפסוק בהגינות על סמך הראיות והטיעונים שיובאו בפני
הם. שוכנעתי כי הבוררים פעלו ללא דופי תוך שהם שומרים על זכויות הצדדים להליך ומגנים על הליך הבוררות בשים לב לחובת נאמנותם לדין התורה ולהלכה.

החלפת הבוררים בשלב זה אף תהווה פגיעה חמורה ולא מוצדקת בבוררים, כאשר אין בפני
י טענות מהן עולה חשש למשוא פנים.
פסילת בורר ללא בסיס, אינה מעצימה את התחושה כי צדק נעשה, ויש בה כדי לכרסם באמון הציבור במוסד הבוררות וביעילותו. יש בה אף כדי לפגוע במגמה המסתמנת היום, לעודד ככל הניתן הכרעה בסכסוכים במסגרת בוררות ולאו דווקא בבית המשפט.

לבסוף, יצוין כי אין בעצם הגשת הבקשה שבפני
י ודחייתה כדי להוות עילה להעברת הבוררים מתפקידם. נפסק כי גם אם הצד שהגיש את הבקשה עלול לחוש אי נוחות מסוימת בעת ההתדיינות בפני
הבורר לאחר שביקש את העברתו מתפקידו ובקשתו נדחתה, הרי שאי נוחות זו כשלעצמה אינה מהווה עילה להעברת הבורר מתפקידו, שכן הדבר עלול להוביל לתמריץ שלילי לפיו צד לבוררות יפנה לבית המשפט בבקשה להעברת הבורר מתפקידו מבלי שתהיה לכך עילה מוצדקת וזאת בכדי להשתמש בפני
ה עצמה לבית המשפט כטעם להעברת הבורר מתפקידו (ר' רע"א 5462/08 סופר נ' ש.י.צ.ח חברה לבניין בע"מ (לא פורסם, 15.9.2008).

סוף דבר
:
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה להעברת הבוררים מתפקידם וכן את הבקשה למתן צו מניעה זמני.

המבקשים ישלמו למשיבים, ביחד ולחוד, הוצאות בגין הליך זה בסך של 1,500
₪.

ניתן היום,
י"א אייר תשע"ה, 30 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.








הפב בית משפט מחוזי 26993-02/15 שמואל אהרן בורשטיין, מרים בורשטיין נ' ישראל נחמן חזין, רות שרה חזין (פורסם ב-ֽ 30/04/2015)