פסקי דין על רונן ברבי | פסקי דין על פקיד שומה תל אביב

41724-07/10 עמ     30/04/2015




עמ 41724-07/10 רונן ברבי נ' פקיד שומה תל אביב








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו




30 אפריל 2015

ע"מ 41724-07-10 ברבי נ' פקיד שומה תל אביב
5



בפני

כב' השופט
ה' קירש


המערער

רונן ברבי


נגד

המשיב
פקיד שומה תל אביב
5



החלטה


1.
על פי החלטה מיום 8.12.2014, ערעור זה הועבר אלי ממותב אחר להמשך שמיעה "על הבקשות הפתוחות בו".

2.
מונחת בתיק בקשה מטעם המשיב (פקיד השומה) "למתן

פסק דין
כנגד המערער" המבוססת על סעיף 42א לפקודת הראיות. בקשה זו הוגשה ביום 10.11.2011.

3.
תשובת המערער לבקשה הנ"ל הוגשה ביום 29.11.2011 ותגובת המשיב לתשובת המערער הוגשה ביום 30.5.2012.

4.
בישיבת קדם משפט אשר התקיימה ביום 29.3.2015 לאחר העברת הערעור אלי, ובהמשך לדיון שהתנהל בעניין הנדון, התבקש ב"כ המשיב להודיע אם המשיב עומד על הבקשה המקורית אם לאו.

5.
ביום 19.4.2015 הודיע ב"כ המשיב כי המשיב אכן עומד על הבקשה ומבקש כי יינתן

פסק דין
הדוחה את הערעור לאלתר ללא צורך בקיום דיון הוכחות והגשת סיכומים, וזאת מכח סעיף 42א לפקודת הראיות.

6.
לאחר ששקלתי את העניין, אני דוחה את הבקשה (בכפוף לסייג אחד המפורט בהמשך).

7.
נושא הערעור עצמו הוא קו חלוקת מוצרי חלב של תנובה שהיה בבעלות המערער והופסק בשנת 2004. בעקבות הפסקת הקו המערער קיבל סכום כסף מתנובה (439,850 ₪) ("התקבול"). על כך אין מחלוקת בין הצדדים.

8.
כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי התקבול הנ"ל לא נכלל בדו"ח המס השנתי שהוגש על ידי המערער לשנת 2004 לפי סעיף 131 לפקודת מס הכנסה וכי גם לא הוגש דיווח בקשר לקבלת התקבול במסגרת סעיף 91(ד) לפקודה (הדן בעסקאות הוניות).

9.
הערעור הנוכחי נסב על שומת התקבול למס הכנסה במישור האזרחי.

10.
במקביל, הועמד המערער לדין פלילי על אי הכללת התקבול בדו"ח השנתי שהגיש. על פי כתב האישום המקורי שהוגש נגדו, הואשם המערער בעבירות לפי סעיף 220 לפקודה, לרבות סעיף 220(1) הקובע עונש לאדם "אשר במזיד, בכוונה להתחמק מס ... השמיט מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח".

11.
בעקבות השגת הסדר טיעון הוגש כתב אישום מתוקן לפיו הואשם המערער בעבירה לפי סעיף 217 לפקודה. סעיף 217 קובע לאמור:

"אדם אשר ללא הצדק סביר ערך דו"ח לא נכון, מתוך שהשמיט הכנסה כלשהי שעליה הוא נדרש לפי הפקודה למסור דו"ח, או מתוך שרשם אותה בחסר... דינו - מאסר שנתיים או קנס...".

יוער כי בהתאם לסעיף 131(ב) לפקודה "הדו"ח [השנתי] יפרט את ההכנסה שהייתה למוסרו בשנת המס..".

12.
בכתב האישום המתוקן, בחלק העובדות, נאמר בין היתר:

"6.
הנאשם היה חייב לכלול בדין וחשבון על הכנסותיו לשנת המס 2004 גם את ההכנסות שהיו לו מויתור על קו החלוקה לטובת תנובה בסך 439,850 ₪.

7.
הנאשם הגיש לפקיד השומה דין וחשבון על הנסתו בשנת המס 2004 ולא כלל בו את ההכנסה החייבת הנוספת בסכום 439,850 ₪ שהיה חייב לכלול בו.
...
9.
הנאשם ללא הצדק סביר השמיט הכנסה שעליה נדרש היה לדווח בדין וחשבון על הכנסותיו לשנת 2004 שהגיש לפקיד השומה."

13.
בישיבת בית משפט השלום בפתח תקווה (ת"פ 9330-11-09) שהתקיימה ביום 4.3.2010, הודה המערער (הנאשם) בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בעבירה לפי סעיף 217 לפקודה.

14.
בישיבה נוספת בבית משפט השלום מיום 1.9.2010, בה נדון עניין העונש, ב"כ המאשימה טענה כדלקמן:


"[אני] מבקשת לטעון ב-3 פרקים עיקריים – אחד – אי הסרת המחדל, 2 – סכום ההשמטה הגבוה ביחס לנאשם הקונקרטי, וכן שיקולי ענישה כלליים בעבירות מס. המחדל לא הוסר אבל הוגש ערעור מס אזרחי על צווים, הערעור הוגש רק עכשיו ב-25.7. הטענה של הנאשם כי לא חייב כלל מס או לחלופין מס קטן מאוד וע"כ מדובר בעבירה של אי הדיווח שלא מתלווה א[ל]יה יסוד נפשי של כוונה להתחמק מתשלום מס.

מתוך ההכנסה החייבת, אנו לא מתייחסים לסכום ואולם אפשר לומר שמדובר במקסימום 25 אחוז מהסכום, כ-100 ₪. זאת למרות שעבודות השירות מתבקשות על עצם אי הדיווח גם אם בסופו של יום יתברר כי לא היה חייב במס ועל כך יש לי פסיקה. הנאשם ידע שאולי הוא חייב במס ועדיין התעלם."
[עמוד 6 לפרוטוקול הדיון].

ובהמשך:

"לאור כל מה שנאמר עד עכשיו מבקשת לגזור על הנאשם [ת]קופה של 4 [ח]ודשים
לריצוי בעבודות שירות. במצב בו נוצר בו יש ספק אם
יש חבות במס בכלל, חושבת שנכון יותר עבודות שירות."
[עמוד 7 לפרוטוקול].

15.
גזר הדין בתיק הפלילי ניתן ביום 16.9.2010. בגזר הדין כותבת כבוד השופטת עטר:

"בטיעוניה לעונש, ציינה ב"כ המאשימה כי בנסיבות העניין, הסדר הטיעון משקף נכונה את האיזון הנדרש בין כלל האינטרסים ועתרה לבית המשפט לכבדו.

היא הדגישה את חומרת ביצוע עבירות המס אשר יש למגרן באמצעות סנקציה פלילית ראויה וביתר שאת בשים לב לחומרת נסיבות ביצוע העבירה נשוא תיק זה לנוכח גובה סכום הפיצוי שלא דווח.

מנגד ציינה ב"כ המאשימה כי כתב האישום תוקן לקולא. בנוסף ציינה כי גובה המחדל הינו לכל היותר כ-100,000 ₪ ואמנם לא הוסר ואולם תלוי ועומד ערעור אזרחי שהגיש הנאשם על חיובו במס ולא מן הנמנע כי יתקבל ובפועל לא יחויב בכל תשלום או אך בתשלום מזערי."
[סעיף 4 לגזר הדין].

וכך המשיכה:

"משכך נתתי דעתי להודייתו המיידית של הנאשם, תוך הפנמת הפסול, בכתב אישום אשר תוקן לקולא. כמו כן להיות הנאשם נעדר כל עבר פלילי ולהיות האירוע חריג לאופן התנהלותו. בנוסף לנסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שפירט בא כוחו ולכך כי הגם שהנאשם לא שילם את סכום המס המתחייב מהפיצוי הרי שגם לדידה של המאשימה לא מן הנמנע כי בסופו של יום ובפן האזרחי, יעמוד חשבונו ברשויות המס בכף זכות או יוותר חוב בסכום מזערי בלבד."
[סעיף 8 לגזר הדין].

16.
בבקשה המונחת לפני, מבקש המשיב להתלות בהודאת המערער (הנאשם) בעובדות כתב האישום המתוקן כדי לחסום בפני
ו את הדרך לטעון כי (א) ההכנסה האמורה כלל איננה חייבת במס או הינה פטורה ממס, ו/או (ב) סכום ההכנסה החייבת נמוך מסכום ההכנסה בשל עלות (מחיר מקורי) שיש להתיר בגין רכישת קו חלוקת המוצרים.

בעניין זה מפנה המשיב לאמור בסעיף 7 לכתב האישום המתוקן (המופיע בחלק העובדות) לפיו הנאשם לא כלל בדו"ח השנתי "את ההכנסה החייבת הנוספת בסכום 439,850 ₪ שהיה חייב לכלול בו". לטענת המשיב, הודאת המערער באמור בסעיף 7 הנ"ל כהודאה בשני אלה: (1) כי ההכנסה מהתקבול אכן חייבת במס ו-(2) כי סכום ההכנסה החייבת הוא 439,850 ₪ (ולא פחות מזה).

17.
לגישת המשיב הודאה זו מפי המערער קובעת ממצא עובדתי עליו חלות הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971

הקובע:

" (א) הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם,
יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(ב)
הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1)

פסק דין
של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;
(2)

ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין
."

18.
בנסיבות המסוימות של המקרה דנן, אינני יכול להסכים עם המשיב.

19.
ראשית, היסוד העובדתי הנדרש לפי סעיף 217 לפקודה הוא השמטת "הכנסה כלשהי", ולא הכנסה חייבת, כמשמעותה בסעיף 1 לפקודה (והדברים נכונים גם לגבי סעיף 220(1) לפקודה, עליו התבסס כתב האישום המקורי). כל פרשנות אחרת תוביל לתוצאה שלא ניתן יהיה להעמיד אדם לדין לפי סעיף 217 אם הוא יטען כי הכנסתו לא נכללה בדו"ח השנתי מפני שהיה לו הצדק סביר להאמין כי ההכנסה פטורה או מפני שכתוצאה מניכוי הוצאות או קיזוז הפסדים ההכנסה החייבת שלו הינה אפס. היות וקיומה של הכנסה חייבת (במובחן מהכנסה)
איננו מן היסודות של העבירה לפי סעיף 217, השימוש בתיבה "חייבת" בסעיף 7 לכתב האישום המתוקן היה מיותר.

20.
יתרה מזאת, המינוח בכתב האישום המתוקן כלל איננו אחיד או עקבי. בסעיף 6 מוזכרות "ההכנסות שהיו לו". בסעיף 9 (שהוא גם חלק מהפרק העובדתי בו הודה המערער), נאמר כי הנאשם "השמיט הכנסה". בחלק כתב האישום המתוקן הדן ב"הוראות החיקוק לפיו [כך במקור] מואשם הנאשם", מצוין "השמטת הכנסה".

דהיינו, במרבית המקומות המאשימה עצמה נקטה לשון "הכנסה" ורק במקום אחד (סעיף 7)
נכתב "הכנסה חייבת נוספת".

אינני סבור כי מינוח בלתי אחיד זה (אשר נוסח על ידי המדינה) מהווה בסיס ראוי להסקת המסקנה כי המערער ויתר באופן מודע על האפשרות לטעון כי ההכנסה איננה חייבת או כי כתוצאה מקיום מחיר מקורי לנכס, ההכנסה החייבת (נטו) איננה שווה להכנסה (ברוטו).

21.
המסקנה מתחזקת לנוכח דברי ב"כ המאשימה במהלך הטיעון לעונש (ראו סעיף 14 לעיל). למרות סכום ההכנסה הלא מבוטל שלא דווח ולמרות אי הסרת המחדל נכון לאותו מועד, ב"כ המאשימה למעשה מבקשת "לתרץ" את העונש הקל עליו הוסכם בהסדר הטיעון בכך שיש להביא בחשבון כי בסופו של דבר ההכנסה החייבת עשויה להיות נמוכה בהרבה ואולי הנאשם לא יהיה חייב במס כלל. מאידך, כדי להצדיק בכל זאת את הטלת העונש, מציינת ב"כ המאשימה כי "עבודות השירות מתבקשות על עצם אי הדיווח גם אם בסופו של יום יתברר כי לא היה חייב במס ...".

22.
במאמר מוסגר נזכיר כי לפי סעיף 42ב לפקודת הראיות "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה", וכך אני פועל בקבלת החלטה זו.

23.
בית משפט השלום אימץ את הסדר הטיעון תוך הסתמכות על הסבריה ונימוקיה של ב"כ המאשימה - ראו סעיף 15 לעיל. דהיינו, בית משפט השלום אשר גזר את עונשו של המערער עשה זאת מתוך הבנה – אשר קיבלה ביטוי מפורש בגזר הדין – כי "לא מן הנמנע" שהערעור האזרחי שהגיש הנאשם – הלא הוא ההליך המונח לפני כאן – "יתקבל ובפועל לא יחויב בכל תשלום או אך בתשלום מזערי". הכיצד אפשרות זו יכולה להתגשם אם איעתר לבקשת המשיב ואחסום את הדרך בפני
המערער לטעון כי ההכנסה איננה חייבת במס או שבגלל קיום עלות לנכס ההכנסה החייבת הינה נמוכה מההכנסה (ברוטו)?

24.
ב"כ המשיב, בהודעתו מיום 19.4.2015, מדגיש את צורך לתת למונחים המוגדרים בחיקוק את משמעותם המוגדרת המדויקת והוא ממשיך ומדגיש כי בכתב האישום המתוקן, בו הודה המערער, נעשה שימוש ב"מושג מדויק", דהיינו "הכנסה חייבת".

ראשית, כפי שהראינו, כתב האישום המתוקן כלל לא הצטיין במינוח מדויק או עקבי ו"המושג המדויק" השלט בו הוא דווקא המונח "הכנסה" ולא "הכנסה חייבת".

מעבר לכך, כתב האישום המתוקן היה פרי של השגת הסדר טיעון.

הסדר טיעון הוא הסכם וכתב האישום המתוקן נועד לבטא ולממש את המוסכם בין הצדדים. לפיכך יש לפרש את האמור בכתב האישום המתוקן לפי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה משתקף היטב בדברי ב"כ המאשימה שהובאו לעיל (ואשר עליהם הסתמך בית משפט השלום בגזר הדין). הצדדים הבינו כי "עדיין לא נאמרה המילה האחרונה" במישור האזרחי ובירור הערעור האזרחי עשוי להביא להקטנת היקף ההכנסה החייבת במס, אפילו עד לאיפוסו המוחלט.
הבנה זו כלל איננה עולה בקנה אחד עם המסקנה לפיה המערער מצדו התכוון להודות בכך כי ההכנסה כולה חייבת במס וכי סכום ההכנסה כחייבת הוא 439,850 ₪ - וזאת חרף הניסוח של סעיף 7 לכתב האישום המתוקן.

הרי אם המערער התכוון להודות בכך ולסתום את הגולל על טענותיו, איזה טעם היה ליזום ולנהל את הליך הערעור האזרחי הנוכחי?

25.
באשר לטענת המשיב בעניין "השתק שיפוטי" הרי טענה זו מניחה את המבוקש: אם המערער באמת התכוון להודות, במסגרת הסדר הטיעון וכתב האישום המתוקן שבא בעקבותיו, כי סכום הכנסתו החייבת היה 439,850 ₪, אזי טענתו של המשיב בעניין סעיף 42א לפקודת הראיות הייתה מוצדקת ולא היה כל מקום לנהל הליך אזרחי כדי לקבוע ממצאים שכבר נקבעו. ואם כך, אין צורך להמשיך ולטעון להשתק שיפוטי. אולם אם נסיבות העניין מובילות אותנו להסיק כי המערער לא התכוון להודות בכך, אזי אין כל סתירה בין הסכמתו להסדר הטיעון לבין הטענות שהוא מעלה במסגרת הליך הערעור האזרחי וממילא אין מקום להחלת עקרון ההשתק השיפוטי.


נזכיר שוב כי קיום "הכנסה חייבת" איננו בין יסודותיה של העבירה לפי סעיף 217 לפקודה ואדם יכול להודות בביצוע עבירה לפי סעיף 217 מבלי להודות כי הייתה לו הכנסה חייבת.

26.
אוסיף, למעלה מן הנדרש, כי גם החתירה להטלת מס אמת מובילה לדחיית בקשת המשיב ולמתן הזדמנות למערער להוכיח את טענותיו, כאשר נטל השכנוע מוטל, כמובן, עליו. בהקשר זה יוזכר כי סעיף 42א לפקודת הראיות, גם כאשר הוא חל, קובע כלל קבילות כראייה לכאורה, ואילו על פי סעיף 42ג לפקודת הראיות ממילא מוסמך בית המשפט להרשות הבאת ראיות לסתור "כדי למנוע עיוות דין".

27.
למרות האמור לעיל, בהיבט אחד יש לקבל את טיעונו של המשיב. בסעיף 3 להודעה המפרשת את נימוקי הערעור בהליך דנן, בין שלל טענותיו החלופיות של המערער, הוא טוען (כך משתמע לפחות) שהתקבול ששולם לו על ידי תנובה היה פיצוי נעדר מקור, שאינו נתפס בין המקורות המנויים בסעיף 2 לפקודה. יוצא מטיעון זה כי התקבול כלל איננו "הכנסה" כמשמעותה בסעיף 1 לפקודה. לטיעון זה אין להידרש לנוכח הודאתו של המערער כי התקבול היווה הכנסה שהוא היה חייב לכלול אותה בדו"ח השנתי לשנת 2004. על כן סעיף 3 לנימוקי הערעור יימחק.





28.
לסיכום, לאור נסיבות המקרה הנדון, בקשת המשיב נדחית (בכפוף לאמור בסעיף 27 לעיל).

אין צו להוצאות.

הסדרי הדיון להמשך שמיעת הערעור ייקבעו בהחלטה נפרדת.

ניתנה היום,
י"א אייר תשע"ה, 30 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.




הרי קירש , שופט







עמ בית משפט מחוזי 41724-07/10 רונן ברבי נ' פקיד שומה תל אביב (פורסם ב-ֽ 30/04/2015)