פסקי דין על סבאח עסילי | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

44201-01/14 בל     03/05/2015




בל 44201-01/14 סבאח עסילי נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בירושלים


ב"ל 44201-01-14



03 מאי 2015

לפני:

כב' השופטת
יפה שטיין
נציג
ציבור (עובדים)
מר נוריאל ממליה
נציג ציבור (מעסיקים)
מר אליעזר שמעוני

ה
תובעת
סבאח עסילי

ת.ז.

080212236

ע"י ב"כ: עו"ד סני חורי
-

ה
נתבע
המוסד לביטוח לאומי

גופים על פי דין

513436494
ע"י ב"כ: עו"ד יסמין דיגדקר



פסק דין

1.
פס"ד זה דן בשאלת זכאותה של התובעת לקיצבת שאירים לאור העובדה שבמועד פטירת בעלה המנוח (בשנת 1999), נחשבה שכונת הדואר
בה התגוררו , מבחינה משפטית, מחוץ לתחום, ולאור העובדה כי מאז שנת 2014 (ומבלי ששינתה את מקום מגוריה) הוכרה כתושבת.
2.
העובדות הרלבנטיות:
א. התובעת התגוררה עם בעלה
המנוח, סלאח עסילי, בשכונת הדואר.
ב. הבעל
נפטר ב-
31/1/99
ג. לפי המצב המשפטי שהיה
במועד פטירת המנוח,
שכונת הדואר הייתה מחוץ לתחום.
ד. בעקבות חוו"ד
היועץ המשפטי משנת 2013,
הגישה התובעת תביעה להכרה בה כתושבת, ואכן משנת 2014 הוכרה התובעת כתושבת.
ה. התובעת הגישה תביעה לתשלום קיצבת שארים, לאור העובדה שכיום נחשבת
כתושבת אולם תביעתה נדחתה
לאור סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה (1995) (להלן: החוק), מכיוון
שבמועד הפטירה לא היה הבעל תושב ישראל.
3.
המחלוקת:
זכאות התובעת לקיצבת שאירים לאור העובדה שכיום הינה "תושבת", ולא שינתה את מקום מגוריה, וכי המצב המשפטי הוא שהשתנה, באופן שכיום תושבי שכונת הדואר זכאים להטבות סוציאליות מכוח חוק הביטוח הלאומי.
4.
עיקר טענות ב"כ התובעת:
א.
התובעת התגוררה
משך שנים בשכונת הדואר, כשמרכז החיים שלהם היה תמיד

ירושלים.
ב.
לתובע הייתה תעודת זהות ישראלית, ומעולם לא קיבל הודעה כי תושבותו נשללה

ממנו.
ג.
המנוח עבד בירושלים ושילמו עבורו
כספים לביטוח לאומי. לפיכך, וע"פ
האמור בסיכומי ב"כ התובעת,
המנוח "נחשב לזכאי (כשם שהוא חייב) מכוח חוקי הביטחון הסוציאלי
ומקים לאלמנתו זכות לקבל קיצבה מכוח החוק אחרי פטירתו".
ד.
היועץ המשפטי לממשלה מסר בשנת 2013 הנחיה,
על פיה חלים חוקי המוסד לביטוח לאומי
על האזור בו מתגוררת התובעת, לכן לא יכול להיות ספק שלכל המאוחר משנת 2013 זכאית התובעת לקיצבת שארים. עצם ההנחיה מקימה השתק ומניעות כנגד הנתבע מלטעון להתיישנות שעה שההנחיה עצמה מהווה שינוי במצב המשפטי אשר היה ערב אותה הנחיה.
ה.
גם דיני ההתיישנות וגם חובת ההגינות המנהלית שוללים אפשרות לשלול מהתובעת את קיצבת השארים המגיעה לה.
ו.
בעלה של התובעת היה תושב ישראל במועד פטירתו אך מכיוון שהתובעת הייתה רשאית להגיש תביעה לקצבת שארים רק לאחר ההנחיה של היועץ המשפטי, עשתה כן
רק בשנת 2013. עוד נטען כי היועץ המשפטי קבע שהמדיניות הקודמת הייתה טעות, ולא ייתכן שהתובעת תשלם על טעות זו.
5.
עיקר טענות ב"כ הנתבע:
א.
במועד הפטירה של הבעל – לא היה הבעל תושב כלל,
וכך גם הוסכם בין הצדדים במועד ההוכחות – כי השאלה איננה שאלת תושבות של הבעל, אלא שאלה משפטית: האם לאור הנחית היועץ המשפטי בשנת 2013,
זכאית התובעת
לקצבת שארים, אף שבמועד בו נפטר הבעל – לא היה בעלה תושב. לאור זאת גם לא ברורה הטענה בדבר "מרכז חייו" של המנוח, כשברור שלא היה "תושב" בחייו.
ב.
בכל מקרה, לא ניתן בשלב זה, כאשר התובעת
ביקשה שלא לקיים דיון להוכחות, להעלות
טענות בעלמא בדבר מרכז חייו ותושבותו של הבעל, כשאין חולק שבשנת 1999 שכונת הדואר הייתה מחוץ לתחום, ופירושו של דבר כי
באותו מועד המנוח לא היה תושב, לצורך בדיקת זכאות התובעת לקיצבת שארים.
ג.
לכתב ההגנה צורפה ההודעה
שהוגשה בזמנו על ידי היועץ המשפטי לממשלה בב"ל
12500-12-10 בעניין
גאסר עטאללה, ובה מפורטים
התנאים שבהתקיימם יוכרו תושבי השטח המדובר שבשכונת הדואר כמי שחוק הביטוח הלאומי חל עליהם לעניין הזכויות, ממועד מתן ההודעה.
אין בהנחיות היועץ המשפטי כדי להשליך על מעמדו של התובע
שנפטר בשנת 1999.
ד.
לפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה מבחן מקום המגורים הוא המבחן העיקרי לקביעת מרכז חייו של אדם (כפי שנפסק בפסה"ד המנחה בעניין שוויקי ואח' – המוסד, דיון מז/0-38, פד"ע יט 111). לכן, גם אם נכונה הטענה
(שלא הובררה דיה בדיון כיוון שב"כ התובעת ויתר על שלב ההוכחות) כי המנוח היה בעל תעודת זהות ישראלית וכי הופרשו עוברו דמי ביטוח לאומי על ידי מעבידו, אלו רק מהווים ראשית ראייה להיותו
תושב ואין די בהם כדי לקבוע כי הוא
היה "תושב". בכל מקרה, אין חולק כי לפני 2013 התובעת עצמה לא הייתה תושבת ישראל, לכן לא קמה לה כל זכאות לקיצבת שארים לפי החוק.
ה.
לאחרונה, שב ועמד בית הדין הארצי על העיקרון לפיו מעמדו של אדם כתושב ישראל מהווה תנאי בסיסי לצורך הענקת זכויות סוציאליות על פי חוק הביטוח הלאומי, בהתחשב במטרותיו הסוציאליות של חוק הביטוח הלאומי מחד, ולתקציבים המוגבלים
של המוסד מאידך. לכן – מי שאינו תושב לא יכול ליהנות
מהזכויות שבחוק.
ו.
בכל מקרה – יש שיהוי רב בהגשת התביעה כאשר התביעה הוגשה 13 שנים לאחר פטירת המנוח. אין לקבל את הטענה כאילו מחד, היום בו נוצרה העילה הוא יום פטירת המנוח – דהיינו בשנת 1999, ומאידך – לטעון שלצורך התביעה
המועד הנכון הינו 2013, בו שונה המצב המשפטי.

6.
המקור הנורמטיבי:
א. סעיף 252(א) לחוק קובע כדלקמן:
"נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קיצבת שארים חודשיתך באחד משיעורים אלו...
ב.
סעיף 240 (1) לחוק מגדיר את המונח "מבוטח" כדלקמן:
"בכפוף להוראות סעיף קטם (ב) תושב ישראל שמלאו לו 19 שנים מבוטח לפי פרק זה, להוציא מי שביום שבו נעשה לראשונה תושב ישראל כבר הגיע לגיל הקובע לגביו בהתאם לחודש לידתו בחלק ג' בלוח א'1..."
7.
דיון:
א.
מעיון בסיכומי ב"כ התובעת עולה כי לטענת ב"כ התובעת, המנוח
מאז ומעולם היה תושב ישראל, שהרי לדידו, מרכז חייו היה בישראל. אלא שמעולם
טענה זו לא התבררה בבית הדין, ולא הוגשה כל תביעה להכרה בתושבותו של המנוח בעודו בחיים. זו גם הסיבה שהמנוח לא ביקש ולא קיבל מעולם מעמד של תושב, ובהתאם לכך –
לא קיבל זכויות כתושב. הטענה הסתמית כי מרכז חייו
היה מאז ומעולם בישראל כלל לא הוכחה, ואף סביר כי לו הוא עצמו היה סבור שהוא נחשב כ"תושב" למרות שבחייו שכונת הדואר הייתה מחוץ לתחום ביחס לזכויות מהביטוח הלאומי – היה פונה ומבקש לקבל זכויות כתושב – דבר שמעולם לא עשה. בכל מקרה - לו היה עושה כן – היה עניינו מתברר
בזמן אמת, דבר שלא נעשה. הנכון הוא כי לו היה חי
במועד בו ניתנה ההנחיה של היועץ המשפטי לממשלה – הייתה נקבעת תושבותו (כמו זו של אשתו), ממועד זה ואילך. אלא שהמנוח נפטר כ-14 שנים בטרם ניתנה הנחיה זו.
הטענה (בהנחה שהייתה מוכחת), כי
המנוח היה בעל תעודת זהות ישראלית ועבד בישראל (ולצורך כך הופרשו לו כספים לביטוח לאומי)– אינה מספיקה
כדי לקבוע שהיה תושב. פסקי דין רבים דנו בשאלת מרכז חייו של אדם, כאשר נפסק לא אחת כי
בבדיקת הפרמטרים השונים לקביעת תושבותו של אדם, יש חשיבות
מרכזית לשאלת
מקום מגוריו. לכן יש סיכוי רב מאוד שלו היה מגיש תביעה בחייו להכרה בו כתושב – הייתה תביעתו נדחית לאור מקום מגוריו (כפי שנדחו תביעות רבות נוספות באותה תקופה של מי שנקבע
לגביו כי התגורר בשכונת הדואר).
ב.
יוער כי
הדיון שנקבע בבית הדין בעניין קיצבת השארים, נקבע
במקור להוכחות. אלא שאז התברר שאין מחלוקת עובדתית, אלא משפטית. וכך
נרשם בדיון
מיום
15/1/15:
"
ב"כ הצדדים: מוסכם עלינו כי התובעת התגוררה באותו בית בשכונת הדואר, כאשר בשנת 99 מועד פטירת בעלה, ועל פי המצב המשפטי שהיה אז התובעת התגוררה מחוץ לתחום
.
התובעת מתגוררת באותו בית, כאשר מה שהשתנה הוא המצב המשפטי בעקבות חוות הדעת של היועץ המשפטי מ – 4/13. לאור זאת, אנחנו לא עומדים על קיום דיון להוכחות בשאלות עובדתיות ואנו נסכם את השאלות מבחינה משפטית בלבד". ברור איפוא, כי
נקודת המוצא
בדיון שקויים הייתה
כי
במועד פטירת המנוח, ועל פי המצב המשפטי שהיה באותה תקופה, המנוח לא היה תושב. היחידה שהוכרה כתושבת הינה התובעת,
וזאת משנת 2014. על סמך הנחה זו,
הגישו הצדדים סיכומים, כשהשאלה שבמחלוקת לגביה הוגשו סיכומים הייתה למעשה, האם למרות שהמנוח לא היה תושב בחייו,
ולאור שינוי המצב המשפטי
והעובדה שהתובעת הוכרה כתושבת משנת 2014, זכאית קיצבת שארים.
ג.
מסיכומי ב"כ התובעת עולה כי למעשה ויתר
בא כוחה על הוכחות בשאלת תושבות בעלה המנוח, אך מאידך בסיכומיו יצא מנקודת הנחה (שכלל לא הוכחה) כאילו המנוח היה תושב בחייו. לו רצה – יכול היה להעמיד שאלה זו למבחן בית הדין, ושאלה זו הייתה מתבררת בהוכחות.
כאמור, הנחת היסוד בדיון הייתה, שהמנוח לא היה תושב, במועד פטירתו. יתרה מכך, לו בעלה היה
במועד פטירתו
תושב, לא הייתה הצדקה לתובעת להגיש תביעה זו 13 שנים שלאחר הפטירה. מסקנת הדברים הינה כי
ברור גם לתובעת כי בעלה לא היה
תושב במועד פטירתו, וכי גם היא עצמה לא הייתה זכאית לקבל זכויות מביטוח לאומי כל עוד לא הייתה בעצמה תושבת.
ד.
לאור זאת יש לבחון את השאלה
(כפי שהייתה מלכתחילה),האם לאור העובדה שהמנוח לא היה תושב במועד פטירתו , האם
תהא
אלמנתו זכאית לקצבת שארים בשל הנחיית היועץ המשפטי לממשלה
בשנת 2013 (ושבעקבותיה – הוכרה כתושבת משנת 2014).
ה.
כפי שנאמר לעיל, ע"פ האמור בסעיפים 240 ו-252 (א) לחוק, רק מי שנחשב "מבוטח" בעת פטירתו – יהיו שאיריו זכאים לקצבת
שארים, כאשר "מבוטח" יכול להיות רק מי שהיה
"תושב" סמוך לפטירתו. התובע
מעולם לא הגיש תביעה להכרה בתושבותו, ובמועד בו
נפטר התגורר בשטח שהיה אז מחוץ לתחום.
לפיכך במועד הפטירה
- לא היה "מבוטח" לצורך
זכאותה של אלמנתו לקיצבת שארים (וזאת בניגוד לביטוח תאונות עבודה שייתכן ובוטח
על ידי מעבידו, ושהיה זכאי
לדמי פגיעה, לו נפגע בעבודה, גם בלי להיות תושב).
ו.
בהנחיית היועץ המשפטי
לממשלה כפי שהובאה
בצירוף לכתב ההגנה, ניתן לראות שיש מועדים ברורים ממתי החלו תושבי שכונת הדואר (כמו גם תושבי שכונת צור באהר) להיות זכאים לזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי. ברור לחלוטין, כי בשנת 1999 לא הייתה
כל הנחיה לעניין שכונת הדואר, ולכן, בשנת 1999 לא היה המנוח זכאי לזכויות סוציאליות כתושב. לאור זאת, במועד פטירתו
לא היה התובע בבחינת "מבוטח" לצורך
יישום דרישות
סעיף 252(א).
ו.
האם נכונה וטענת ב"כ התובעת כי יש לראותה כמי שזכאית לקיצבת שארים לכל הפחות משנת 2013, המועד בו ניתנו ההנחיות? גם לכך התשובה שלילית. העובדה שהתובעת זכאית היום לזכויות שונות מכוח תושבותה – אינה מקנה לה אוטומטית זכויות בגין תקופה שקדמה למועד בו הוכרה כתושבת. ומכיוון שבעלה
נפטר בזמן שלא היה בבחינת "מבוטח", ממילא לא חלים עליה הוראות סעיף
252 לחוק לעניין זכאותה לקיצבת שארים.

סוף דבר:
לאור האמור לעיל – התביעה נדחית.
אין צו להוצאות.
ערעור על

פסק דין

זה
ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.









נציג ציבור(ע)
נוריאל ממליה

נציג ציבור(מ)
אליעזר שמעוני

יפה שטיין
, שופטת
אב"ד




ניתן היום, י"ד אייר תשע"ה, (03 מאי 2015
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














בל בית דין אזורי לעבודה 44201-01/14 סבאח עסילי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 03/05/2015)