פסקי דין על יאיר חי דיין | פסקי דין על מקס חסין | פסקי דין על בנק הפועלים |

50187-10/14 הפ     03/05/2015




הפ 50187-10/14 יאיר חי דיין נ' מקס חסין, בנק הפועלים בע"מ








בית משפט השלום בצפת



ה"פ 50187-10-14 דיין נ' חסין ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
דניאל קירס


מבקשים

יאיר
חי דיין
ע"י ב"כ עוה"ד אהוד רז


נגד


משיבים

1.מקס חסין
2.בנק הפועלים בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מקס חסין

ותומר קרמר




פסק דין


1.
בפני
המרצת פתיחה בה מבוקשים סעדים הצהרתיים לפיהם: המבקש הוא הבעלים של רכב מסוג שברולט שנת ייצור 2013 מ"ר 9586513 (להלן: הרכב); אין תוקף למשכון הרשום על שם המשיב 2, בנק הפועלים בע"מ
; מבוטל מינויו של המשיב 1 ככונס הנכסים של הרכב למימוש השיעבוד; ולחלופין כל סעד הצהרתי שאותו ימצא בית המשפט לראוי ונכון לצורך השגת תכלית המרצת הפתיחה.

2.
בכל המועדים הרלוונטיים לענייננו היה רשום ברשם המשכונות – ורשום גם כיום – לטובת בנק הפועלים בע"מ
(להלן: הבנק) משכון על הרכב: מר פנחס גורי היה הבעלים של הרכב ולקוח של הבנק; הוא משכן את הרכב לטובת הבנק; והמשכון נרשם ברשם המשכונות. הבנק פעל למימוש המשכון, והרכב נתפס בידיה של אשת המבקש. המשיב 1 מונה ככונס הנכסים של הרכב. המבקש טוען, בין היתר, כי הוא קנה את הרכב בתנאים של תקנת שוק לפי סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968.

תום לב

3.
הנטל להוכיח את תנאי סעיף 34 לחוק המכר, לרבות תום לב, רובץ על כתפי הקונה (ראו רע"א 1096/97 אבו ג'ובה נ' פימן בע"מ, פ"ד נג(1) 481, 489 (1999); ע"א (חי') 3495/06 טליע נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ – פ"ת, פסקי הדין של כבוד השופטים ר' שפירא ו-י' כהן (4.9.2007)). בענייננו המבקש לא הרים נטל זה. בתצהירו הצהיר המבקש כי ביום 8.9.2014 הוא רכש את הרכב מאת סוכנות הרכב "רכב הגולן" שבמושבה באזור התעשייה בקצרין (פס' 3). הוצהר כי אחי המבקש, יהודה דיין, סייע לו לרכוש את הרכב ובדק את רשיון הרכב עובר לרכישה, תוך קבלת התחייבות סוכנות הרכב כי הרכב נקי מכל תביעה או שיעבוד. מאחר והרכב היה רשום על שם סוכנות הרכב, סברו האחים כי הרכב נקי מכל שיעבוד או עיקול. המבקש הצהיר כי הוא שילם את מלוא תמורת הרכב במזומן והרכב הועבר לחזקתו באותו יום. המבקש הצהיר כי הוא חתם על הסכם עם סוכנות הרכב (פס' 15). המבקש הצהיר כי נודע לו בדיעבד מ"מר יוסי" מסוכנות הרכב כי הרכב נרכש על ידי סוכנות הרכב מפנחס גורי (הממשכן) והועבר על שם הסוכנות ביום שלפני העסקה. אחי המבקש יהודה הצהיר כי הוא בדק את הרכב עבור המבקש, המליץ לו לרכוש את הרכב, ובדק את רשיון הרכב עובר לרכישה תוך קבלת התחייבות סוכנות הרכב כי הרכב נקי מכל תביעה ו/או שיעבוד. יהודה, כמו המבקש, הצהיר כי השניים סברו כי הרכב נקי מכל שיעבוד או עיקול.

4.
המבקש לא צירף להמרצת הפתיחה תצהיר של "מר יוסי". הבנק ביקש לזמנו לעדות – והמבקש, עליו רובץ כאמור הנטל להוכיח בין היתר את תום לבו בעסקה, התנגד לכך. בית המשפט הורה על זימונו לדיון ההוכחות (פרוטוקול 28.1.2015 ע' 4).

5.
בשלב החקירות הנגדיות עלה בבירור כי אין מקום לקבוע כי המבקש הרים את הנטל להוכיח את תום לבו הסובייקטיבי בעסקה. אבאר.

אחי המבקש, יהודה, אישר כי הוא עבד בעבר בחברה אשר עסקה בכלי רכב וטיפל עבור החברה בעשרות ואולי גם מאות העברות בעלות בכלי רכב (פרוטוקול 26.2.2015 ע' 25 ש' 21 – ע' 26 ש' 1). זאת, כאשר רוב כלי הרכב היו משועבדים (ע' 26 ש' 10-11). אחי המבקש גם רואה את עצמו כמקצועי בתחום העברת בעלות בכלי רכב: הוא לא הכחיש את עדותו במשפט אחר, בו העיד כי פקידת הדואר ביסוד המעלה אינה מקצועית (מש/3 ע' 10 ש' 20; פרוטוקול ע' 26 15-27). למרות כל זאת, ראה אחי המבקש לנכון להעיד בפני
כי הוא לא שמע על רשם המשכונות (ע' 28 ש' 8-9).

כן הסתבר בדיון ההוכחות שהתנהל בפני
כי בעל סוכנות הרכב יוסי ביטון, אשר אוזכר על ידי המבקש בתצהירו כאמור כ"מר יוסי" (אזכור המשלב פורמליות ("מר") ושם פרטי בלבד ("מר יוסי") באופן המיועד להותיר רושם של ריחוק בין המבקש לבינו), הוא גם בעל קשר משפחתי למבקש ואחיו (ע' 7 ש' 22-28; ע' 24 ש' 22-23). לענין זה אציין כי כאשר אחי המבקש נשאל, לפני שאישר את דבר הקשר המשפחתי, אם הוא ויוסי ביטון חברים הוא השיב "מכרים" (שם, ש' 11-12), ורק לאחר שנשאל ספציפית האם יש קשרי משפחה אישר זאת ונתלה בכך שנשאל קודם לכן האם הם חברים –(שם, ש' 22-23). עוד התברר כי לאחי המבקש יש מכון בדיקת רכב, ויוסי ביטון בעל סוכנות הרכב מגיע אליו לעתים עם אנשים הקונים ממנו רכב (שם, ש' 18-19; כאשר בעל סוכנות הרכב נשאל כיצד הוא מכיר את האח יהודה השיב "יש לו מגרש מכוניות ויש להם עסק של בדיקת רכבים" (ע' 33 ש' 31 – ע' 44 ש' 1), ורק בהמשך ציין את קשרי המשפחה הרחוקים (ע' 42 ש' 31)). לעובדות אלה, הרלוונטיות בלשון המעטה לבחינת שאלת תום הלב הסובייקטיבי בענייננו, אין זכר בתצהירים של המבקש ואחיו. כן הסתבר כי הממשכן, אשר מכר את הרכב לסוכנות הרכב, הוא לקוח של בעל סוכנות הרכב, בחנות אביזרי רכב (ע' 34 ש' 11-12).

6.
הסתירות הרבתיות בגרסאות המעורבים בעסקה, מדברות בעדן. המבקש העיד כי בפעם הראשונה שראה את הרכב הוא הלך עם אחיו במהלך היום ועשה סיבוב במגרש (ע' 15 ש' 25 – ע' 16 ש' 13). הוא חתם על ההסכם, אחר כך הלך לבנק, משך 70,000 ₪, הביא את שאר הכסף מהבית, נתן לסוכן הרכב 95,000 ₪ במזומן מבלי לקבל חשבונית וקיבל את הרכב (ע' 16 ש' החל מש' 21; ע' 17 ש' 19-20). לאחר מכן טען המבקש, בניגוד לתצהירו ועדותו הקודמת, כי החתימה על ההסכם אינה שלו והוא משער שאחיו חתם (ע' 19 ש' 29-30 – ע' 20 ש' 4).


יהודה, אחי המבקש, העיד כי בעל סוכנות הרכב הראה לו את הרכב לראשונה בחצור בשעות הבוקר, ואז הוא (יהודה) עלה למגרש המכוניות בקצרין כדי לבדוק ניירת (ע' 22 ש' 13 – ע' 23 ש' 17).
האח יהודה העיד, בהתאם לאחת מגרסאות המבקש ובניגוד לגרסה אחרת שלו, כי המבקש הוא שחתום על ההסכם שצורף להמרצת הפתיחה (ע' 21 ש' 29-30; ע' 28 ש' 28-29), והכחיש שהוא עצמו חתום על המסמך (ע' 22 ש' 1-2). אף האח העיד כי המבקש הביא את הכסף לבעל סוכנות הרכב במגרש (ע' 29 ש' 17-18). האח העיד (לאחר שתחילה טען כי הוא לא זוכר אם בעל סוכנות הרכב קיבל את כל הכסף ביום שבו נלקח הרכב) כי "ספרנו את כל הכסף לפני שלקחנו את הרכב" (ע' 31 ש' 16-17).


בעל סוכנות הרכב יוסי ביטון העיד כי מי שהביא לו את הכסף לא היה המבקש אלא אחי המבקש; כי העסקה בוצעה בערב ולא ביום (ע' 35 ש' 8-9); וכי המפגש הנזכר בערב בו אחי המבקש הביא לו את כסף לא היה במגרש בקצרין אלא – בביתו בחצור (ע' 36 ש' 25; ע' 37 ש' 24 – ע' 37 ש' 3; ע' 41 ש' 26-27).



סתירות אלה, כאמור – מדברות בעדן. על רקע סתירות אלה (ונוספות שניתן למצוא בחומר הראיות) ועל רקע הנתונים הרלוונטיים, בלשון המעטה, שלא מצאו זכר בתצהירים מטעם המבקש, העובדה שהמבקש ערך ביטוח לרכב אינה מכרעת. כפי שעובדה זו יכולה להצביע על תום לב, כאשר מדובר ברכב בשווי כ-90,000 ₪, עריכת ביטוח יכולה להתיישב, היטב, ולהיות כדאית, גם במסגרת עסקה שאינה תמת לב. כאן המקום להעיר: תיאורטית ייתכן סכסוך בין המבקש ואחיו מצד אחד, לבין בעל סוכנות הרכב מהצד השני, שכן לטענת הראשונים הם הסתמכו על התחייבות האחרון שאין שיעובד ברכב, כאשר בדיעבד הסתבר שהיה שיעבוד ברכב. על כן, לכאורה, אין להתפלא על סתירות בין גרסת המבקש ואחיו (וליתר דיוק – גרסאות המבקש ואחיו) לבין גרסת בעל סוכנות הרכב, או לזקוף סתירות אלה לחובת המבקש. דא עקא, לא זו בלבד שהמבקש לא הגיש תביעה בפרשה זו נגד בעל סוכנות הרכב, אשר התחייב לטענתו למכור לו רכב ללא שיעבוד; גם עמידה על האינטרס של בעל סוכנות הרכב מובילה למסקנה שלא מדובר בגרסאות סותרות של צדדים נצים, אלא – בגרסאות אשר סותרות זו את זו כי לא מדובר בענייננו בעסקה שביצע המבקש בתום לב. הרי האינטרס של סוכן הרכב בהגנה על עצמו בפני
המבקש אשר רכש ממנו רכב שעל הזכויות בו היה רשום משכון, הוא לסייע למבקש להוכיח שהעסקה בוצעה בתנאי תקנת השוק. בדרך זו המבקש יזכה בהצהרת הבעלות על הרכב ולא תהיה לו סיבה לתבוע את בעל סוכנות הרכב. אלא, בניגוד לאינטרס זה, במקום שבעל סוכנות הרכב יעיד, כמו המבקש ואחיו, כי התמורה שולמה במגרש המכוניות בקצרין (גרסה קלה יותר לענין היסוד "במהלך הרגיל של עסקו" בסעיף 34 לחוק מכר), הוא העיד כי אחי המבקש, ולא המבקש עצמו, הביא את הכסף, והעברת הכסף והרכב בוצעה לא במגרש המכוניות באור יום בקצרין, אלא בביתו של בעל סוכנות הרכב בחשכה בחצור.


עוד אוסיף, כי מספר נתונים נוספים, אשר אולי אינם מצביעים לבדם על חוסר תום לב אלא על רשלנות המבקש שאינה מוכיחה חוסר תום לב
– כגון אי-העברת בעלות על שם המבקש במשך ימים רבים, נסיעה ברכב למרות שלא היה לו "טסט" (ובעל סוכנות הרכב העיד כי אחי המבקש אף ביקש ממנו שלא להעביר בעלות כי לא היה טסט לאוטו – ע' 42 ש' 1) ותשלום במזומן (זאת, לטענת המבקש, לבקשת בעל סוכנות הרכב), בוודאי לא פועלים כדי לגרוע מהמסקנה העולה מהסתרת הנתונים מהסתירות היסודיות בפרשת המבקש.

7.
המבקש מפנה לכך, שהבנק טוען למרמה. המבקש טוען כי הנטל בהוכחת טענת מרמה מוגבר וכי הבנק לא עמד בנטל זה. אמנם הנטל להוכיח מרמה הוא נטל מוגבר, אך אין בכך כדי לסייע למבקש בענייננו. נטל השכנוע בקשר ליסודות עילת תביעתו של המבקש חל על המבקש, ודי במה שנסקר לעיל כדי לקבוע כי המבקש לא הרים את נטל השכנוע בענין תום לבו הסובייקטיבי, יסוד מיסודות תקנת השוק. זאת, גם אם אניח לצורך הדיון כי הבנק לא הוכיח פוזיטיבית כי המבקש היה שותף לקנוניה נגד הבנק. הנכון הוא, שכאשר נטל השכנוע רובץ אצל צד מסוים, ולשם כך אותו צד נדרש להוכיח מרמה, רף ההוכחה בענין המרמה הוא גבוה. דא עקא, בענייננו, כאמור, נטל השכנוע רובץ על כתפי המבקש להוכיח את תום לבו. על כן התביעה נגזרה לדחייה עוד בשלב בחינת טענות המבקש שעליו חל נטל השכנוע, מבלי שהזרקור יופנה לכיוון הבנק לבחינה האם הרים נטל שכנוע משלו להוכחת הגנה, או חריג, שבמסגרתו יידרש להוכיח טענת מרמה. "כן, בהחלט ייתכנו מקרים בהם נתבע טוען טענת הגנה הכוללת מרמה ואינו מצליח לעמוד בנטל השכנוע לצורך קביעת המרמה כממצא עובדתי, אך בה בעת מצליח לערער את הבסיס הראייתי שהציב התובע לביסוס טענותיו הוא ובכך להביא לדחיית התביעה" (ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי 11.4.2013).




תמורה

8.
אציין בבחינת למעלה מן הצורך, כי המבקש גם לא הוכיח ששילם תמורה לרכב. סעיף 4 להסכם לקניית רכב קובע כי תמורת הרכב ישלם הקונה סך של 95,000 ₪ במזומן, וכי "במעמד חתימת הסכם זה ישלם הקונה למוכר סך של _____ ₪ על חשבון והמוכר מאשר העברה בנקאית בחתימתו על הסכם זה את קבלת התשלום מהקונה והיתרה בסך של __---_ ₪" (סעיף 4). גם אם ניתן לפרש את האמור בניסוח בלתי-בהיר זה, ואת הסימון מעל הקו התחתון השני שבו, כמתיימרים להוות אישור הסוכנות על תשלום מלוא המחיר במזומן, הרי באחת מגרסאותיו של המבקש הוא הכחיש שהחתימה על החוזה היא חתימתו. המבקש לא הציג חשבונית וכפי שפורט לעיל; המבקש ואחיו מספרים על תשלום וספירת שטרות כסף במגרש בקצרין במהלך היום, ואילו סיפורו של בעל סוכנות הרכב הוא על תשלום על ידי האח יהודה בלבד, בערב כאשר החשיכה כבר ירדה, בבית בעל הסוכנות בחצור. פעם המבקש מעיד "הריני להצהיר, כי ביום 8/9/14 שילמתי את מלוא תמורת הרכב במזומן והרכב הועבר לחזקתי בו ביום" (פס' 6 לתצהירו); פעם הוא מעיד כי "עשינו הסכם לקחנו את האוטו אלינו התחייבנו להביא את כסף ולקחנו את האוטו אלינו הביתה" (ע' 19 ש' 17-18). כמו עריכת ביטוח, עצם העובדה שהמבקש משך מזומן מהבנק ביום העסקה הנטענת יכול לשרת נרטיב תם לב, וגם נרטיב שאינו תם לב. נוכח כל האמור לעיל בענין תמורה, ומאותה סיבה, אף עדותה של פקידת הבנק לפיה בעל סוכנות הרכב הציע בפני
ה ליהודה אחי המבקש הצעה רצינית (ושלא בדיחות הדעת) להחזיר את כסף, אינה יכולה להביא להרמת הנטל בענין תשלום התמורה על ידי המבקש.

מהלך העסקים הרגיל

9.
אוסיף, כמו כן בבחינת למעלה מן הצורך, כי נוכח אי-הוכחת טענת המבקש בדבר ביצוע הרכישה במגרש המכוניות, נוכח העדות הסותרת לפיה העסקה בוצעה בבית בעל הסוכנות בחשיכה בעיר אחרת; נוכח הניסיון העשיר מאד של אחי המבקש בהעברת רישום בעלות בכלי רכב, וכן נוכח ההכרות (ואף קשרי העסקים והמשפחה) בין הצדדים, ספק רב אם הוכח היסוד לסעיף 34 לחוק המכר בענין רכישה ממוכר במהלך הרגיל של עסקי המוכר (ראו בין היתר את ת"פ (חי') 7575-02-09 מדינת ישראל נ' שמא, פס' י"א (11.2.2010). יפים לענייננו, בשינויים מחויבים לחומרא (קשרי הצדדים) ולקולא (בענין מקום מרוחק), דבריה של כבוד השופטת ד' מויאל ב-ה"פ (שלום נצ') 212/99 חלבי נ' מדינת ישראל, פס' 24 (23.7.2005) "לפי מהלך העסקים הרגיל נעשית עסקה של החלפת רכב אצל סוחר מכוניות במגרש מכוניות, לאור יום, במהלכן של שעות העבודה הרגילות. אמנם אין הכרח שכך יעשו הדברים, אולם הנטל הוא על המבקשים להסביר מדוע לא ניתן היה לבצע את העסקה בתנאים רגילים, בשעות המקובלות, אלא נדרשת היתה נסיעה שלהם למקום מרוחק באישון ליל, לצורך ביצוע העסקה. הנסיבות המתוארות לעיל בהן בוצעה העסקה אינן בבחינת מהלך העסקים הרגיל". וכאן המקום לשוב להזכיר כי הגם שכביכול צריכות להיות למבקש טענות נגד בעל סוכנות הרכב ועל כן ניתן לצפות להבדלי גרסאות ביניהם, לא זו בלבד שהמבקש לא תבע את בעל סוכנות הרכב; לבעל סוכנות הרכב אין לכאורה אינטרס, בחזית התגוננותו בפני
טענות כאלה מצדו של המבקש, להציג את העסקה כעסקה שהוצאה לפועל לא במגרש המכוניות אלא בעיר אחרת בשעות החשיכה.

רשלנות וחוסר תום לב של הבנק

10.
המבקש השקיע מאמצים רבים בניסיון להוכיח כי הבנק התרשל ואף פעל בחוסר תום לב בפרשה זו. טענה זו נעוצה בעובדה, שאינה במחלוקת, כי מר גורי, בעל הרכב הקודם אשר משכן את הרכב לטובת הבנק, ביקש מהבנק למחוק את רישום המשכון במשרד הרישוי, בטענה שכך יוכל גורי להפגין את רצינותו כלפי קונה פוטנציאלי המתעניין ברכישת הרכב, וכי הבנק אף הסכים לכך ומחק את רישום המשכון במשרד הרישוי תוך הותרת רישומו רק במרשם המשכונות. המבקש טוען כי החלטת הבנק למחוק את רישום המשכון במשרד הרישוי תוך הותרתו ברשם המשכונות גרם למבקש לרכוש את הרכב על סמך בדיקת אחיו של רישיון רכב, בו לא הופיע רישום המשכון, כאשר בדיעבד הסתבר לו כי רשום עליו משכון ברשם המשכונות. על השאלה האם יש מקום להאמין לטענה שאחי המבקש אשר לשיטתו פעל להעביר בעלות בעשרות אם לא מאות כלי רכב שרובם היו ממושכנים, כבר התייחסתי לעיל. אולם, כך או אחרת, גם אם אניח שהבנק התרשל בהחלטה למחוק את רישום המשכון במשרד הרישוי תוך הותרתו ברשם המשכונות, תוך פתיחת פתח לכך שאדם ירכוש את הרכב בהסתמך על רשיון הרכב ומבלי לבדוק את מרשם המשכונות; ואף אם אניח כי הבנק פעל בחוסר תום לב – ולו בעצימת עיניו והעדפת האינטרס הכספי שלו, לקבל החזר מסוים של חובות הממשכן בעסקת המכר המתגבשת לה טען, על פני האינטרס של קונה תמים שעלול להינזק מכך --
אין בכל זאת כדי לסייע למבקש בתובענתו זו. תובענה זו אינה תובענה כספית נגד הבנק בעילה נזיקית, אלא – תובענה בדיני קניין, להצהיר על בעלותו של המבקש במיטלטלין. נקודת המוצא הקניינית, שאינה נתונה בשלב זה במחלוקת בענייננו, היא שבעת רכישת הרכב הנטענת בידי המבקש, הבנק היה בעל משכון ברכב הרשום במרשם המשכונות. המבקש טען, לצד טענתו בדבר תקנת שוק, כי מדובר בעסקאות נוגדות לפי סעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971; כן הפנה הוא ל-ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003), בו נקבע (בנסיבות של עסקאות נוגדות במקרקעין) כי רשלנות של המתקשר הראשון בזמן יכולה לשלול ממנו את עדיפותו על המתקשר השני בזמן, גם אם השני בזמן לא השלים את עסקתו. דא עקא, בענייננו לא מדובר בעסקאות נוגדות. סעיף 12 לחוק המיטלטלין קובע: "התחייב אדם להקנות לחברו בעלות או זכות אחרת במיטלטלין, ולפני שמסר לו את המיטלטלין או הקנה לו את הזכות חזר והתחייב עם אדם אחר בהקניה נוגדת, זכותו של הראשון עדיפה, אך אם השני התקשר בעסקה וקיבל את המיטלטלין או את הזכות בתום לב ובתמורה – זכותו עדיפה". בענייננו, אין מחלוקת על כך שגורי הקנה לבנק את זכות המשכון תוך רישומו ברשם המשכונות לא רק לפני כל שלבי העסקה הנטענת של המבקש, אלא גם לפני העסקה שקדמה לה (העסקה שבה גורי הממשכן העביר את רישום בעלות הרכב על שם סוכנות הרכב). על כן לא מדובר בעסקאות נוגדות, וסעיף 12 לחוק המיטלטלין אינו חל.


המבקש הפנה ל-ת"א (שלום נצ') 12532-07-08 ביתן נ' שירק (8.12.2009). שם מדובר היה, כמו בענייננו, במשכון על רכב שהיה רשום במרשם המשכונות בעת שהתובע שם עשה עסקה לרכישתו, וכמו בענייננו, באותה עת המשכון לא היה רשום במשרד הרישוי. בדומה לענייננו בית המשפט שם קבע כי לא מתקיימים תנאי תקנת השוק. עם זאת, קבע בית המשפט שם כי מדובר בעסקאות נוגדות. לענין זה הפנה בית משפט השלום בנצרת ל-ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5 (1995), בו נקבע כי "משכון מהווה מכר פוטנציאלי, וככזה הריהו עסקה נוגדת למכר". לא מצאתי בענין בן-צבי את מה שמצא בו בית המשפט בענין ביתן. ענין בן-צבי הנזכר לא קבע הלכה לפיה למרות שמשכון כבר נרשם במרשם המשכונות הוא ייחשב כעסקה נוגדת לעסקת מכר מאוחרת. בענין בן-צבי מדובר היה בהתחייבות לרשום משכון (משכנתא) אשר לא נרשם (ראו שם בע' 9). משמעות ההלכה ב

פסק דין
בן-צבי היא שאין מניעה שעסקת משכון תהווה עסקה מבין עסקאות נוגדות; אך אין משמעה של הלכה זו שכאשר העסקה הראשונה בזמן אינה התחייבות לעסקת משכון שטרם הושלמה (טרם נרשמה), אלא משכון שכבר נרשם לפני שנולדה ההתחייבות השניה, הדבר ייחשב כביכול למצב של עסקאות נוגדות. הדבר נוגד את רעיון העסקאות הנוגדות. אכן, "ככל זכות קניינית, לבעל המשכון נתונה זכות לעדיפות ולעקיבה כלפי רוכשי זכויות בנכס" (מיגל דויטש קניין כרך ב' 29 (1999)). "כאשר המשכון שוכלל, מובן הוא כי מי שרכש זכויות בנכס יהיה כפוף למשכון קנייני ששוכלל קודם לרכישת הזכויות, הכל בכפוף לדיני תקנת השוק" (שם, ע' 149). "כדי שהמשכון יוכל לשרת את מטרותיו כראוי נחוץ כי יהא לו אופי חפצי. יעילות המשכון תסוכל אם יוכל הממשכן לפגוע בזכותו של מקבל המשכון על ידי עיסקאות בנכס הממושכן, שיבוצעו לאחר המישכון" (יהושע ויסמן חוק המשכון, תשכ"ז-1967 15 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, 1974)). וכך נקבע ב-בש"א (מחוזי י-ם) 3701/08קנפלר נ' אמיר אריק עו"ד, כונס נכסים (10.3.2009), תוך ציטוט דבריו של ויסמן:

"'כאשר ממשכן מעביר את הבעלות בנכס הממושכן, מקבל הנעבר את הנכס לכפיפות לזכותו של הנושה, כפיפות זו היא למשכון בלבד, ואומר, זכותו של הנושה כלפי הנעבר היא רק להיפרע על-ידי
מימוש המשכון. אין הנושה יכול לרדת לנכסיו האחרים של הנעבר, על-ידי תביעה אישית נגדו, על יסוד החיוב המובטח'" (ויסמן, בע' 162 המצוטט שם, בפס' 145 להחלטת בית המשפט המחוזי).



דויטש ממשיך ומבהיר כי "עדיפותו של בעל המשכון, כלפי רוכש שלא עמד בתנאי תקנת שוק, נתונה לו בין אם סוברים שסעיף 4 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, חל על סיטואציה זו, ובין אם מכוח העיקרון הקנייני הכללי" (שם, בע' 149). במה דברים אמורים. סעיף 4(3) לחוק המשכון קובע:

כוחו של מישכון כלפי נושים אחרים
4. כלפי נושים אחרים של החייב יהיה כוחו של מישכון יפה –
...
(3) בנכסים נדים ובניירות ערך שלא הופקדו כאמור ובכל מקרה אחר – עם רישום המישכון בהתאם לתקנות שהותקנו לפי חוק זה, אולם כלפי נושה שידע או היה עליו לדעת על המישכון יהיה כוחו של המישכון יפה אף ללא רישום.




לכאורה, לשון סעיף 4 לחוק המשכון מורה כי תוקפו של משכון רשום הוא אך כלפי "נושים אחרים של החייב". לכאורה, הרוכש את הנכס ממי שרכש אותו מהחייב (כמו בענייננו), אינו "נושה של החייב". ויסמן מצביע על כך שבענין זה נפלה טעות בלשון החוק (הדברים מובאים בהקשר של סעיף 4(3) סיפא בקשר למשכון בלתי רשום, אך הם יפים לענייננו, בענין השימוש במונח "נושה" בסעיף 4 רישא):

"ההבחנה בין נושה לקונה אינה מוצדקת לענין סעיף 4, ואין על כן להניח כי המחוקק התכוון לכך, בהשתמשו במלה 'נושה' [ובהערת שוליים 11:] אחיזה לכך שזו היתה כוונת המחוקק ניתן למצוא בעבודות ההכנה לחוק. ראה גם: שר המשפטים
ד. יוסף, 44 דברי הכנסת, 34; חברת מגדלי פרי זה בע"מ נ. הנאמן על נכסי פאול שטראוס בפשיטת רגל, ע.א. 689/68 כ"ג פד"י (1) 715, 720;
restatement of security,
1941, american law institute, §10
. מעבודות ההכנה עולה כי דעת מנסחי החוק היתה נתונה לצדדים לעיסקת המשכון בלבד; הכוונה היתה שביחסים שביניהם יהיה למשכון תוקף. התקלה שבניסוח נבעה מכך שהשתמשו בסעיף 127 לפקודת החברות כדוגמה. סעיף 127 קובע כי שעבוד נכס שלא נרשם יהא חסר תוקף –
"against the liquidator and any creditor of the company, […]"
. ואולם, במשפט האנגלי, ממנו נלקחה קביעה זו, אין רואים, כפי הנראה, את הקביעה הזאת כמקיפה גם מי שקנה את הנכס מאת החייב. הקונה אינו בגדר
"creditor"
..... היחסים שבין קונה לבין מקבל שעבוד שלא נרשם מוסדרים באנגליה על פי כללי היושר, ולפיהם קונה בתמורה ובתום לב גובר על מקבל שעבוד שלא נרשם..." (ויסמן, בע' 84 ליד ה"ש 11).


לדעת דויטש, יש מקום לפרש את סעיף 4 לחוק המשכון באופן המגביל אותו ליחסים שבין בעל המשכון לבין נושה כספי (שם, בע' 153). כך או אחרת, כאמור –
בין אם מכוח סעיף 4 לחוק המשכון, בין אם מכוח עקרונות קניין כלליים – בכפוף לתקנת השוק, הרוכש בעלות בנכס שעליו רובץ
משכון שנרשם במרשם המשכונות לפני עסקת הרכישה, רוכש את הנכס בכפוף לאותו משכון.


מאחר והמבקש בענייננו הפנה לפסק הדין של בית משפט השלום בנצרת בענין ביתן, ומאחר ואותו

פסק דין
הפנה הלאה ל-ע"א 716/72 רוזנשטרייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2) 709 (1973), אעיר הערה נוספת. בית משפט השלום ציטט, מתוך ענין רוזנשטרייך, את הדברים הבאים:


"בסעיף 4(3) לחוק [המשכון] נאמר כי במקרים מקדימים כוחו של משכון רשום בנכסים נדים ובניירות ערך יפה 'כלפי נושים אחרים של החייב.' פירוש הדבר שנושה, בעל משכון רשום, זוכה בעדיפות כלפי נושים אחרים של החייב בגביית חובו מהנכס הממושכן. אבל אין פירוש הדבר שמשכון רשום כנ"ל כוחו יפה כלפי כולי עלמא" (פסקה 54 ל

פסק דין
ביתן, מתוך ע' 712 ל

פסק דין
רוזנשטרייך).

אלא שהמשך הציטוט ב

פסק דין
רוזנשטרייך, אשר לא הובא בענין ביתן, מבהיר כי כוונת השופט ברנזון שם בדבריו לפיהם "אין פירוש הדבר שמשכון רשום כנ"ל כוחו יפה כלפי כולי עלמא" אינה דווקא כי למשכון רשום אין תוקף קנייני כלפי רוכש, אלא – שרוכש העומד בתנאי תקנת השוק גובר על קניין זה:

"... אין פירוש הדבר שמשכון רשום כנ"ל כוחו יפה כלפי כולי עלמא. בעניין זה מביע ד"ר וייסמן את דעתו במאמרו
principles of the pledges law, 1967
שפורסם ב-
israel law review
, כרך 4, ע' 417, בדונו בחסרונות הנלווים לסוגים השונים של המשכון. חסרון אחד, הוא אומר, שאינו מיוחד למשכון, הוא זה ששעבוד על נכס נד בא לקצו במכירת הנכס בנסיבות שבהן כללי השוק הפתוח של חוק המכר חלים, ועל הנושה להביא זאת בחשבון בהחליטו באיזה סוג של משכון הוא בוחר" (שם, ההדגשה הוספה).

עינינו הרואות: השופט ברנזון מפנה, בענין העדר תוקף כלפי "כולי עלמא", לתנאי תקנת השוק, ובענין תקנת השוק הוא אף מפנה ליהושע ויסמן, בעל הדעה הברורה, שצוטטה לעיל, לפיה רוכש בעלות בנכס מיטלטלין ממושכן במשכון רשום רוכש את הבעלות בכפוף למשכון (אלא אם יוכיח את תנאי תקנת השוק). על כן אין ב

פסק דין
רוזנשטרייך כדי לגרוע מהמסקנה, היורדת לעומק תכלית המשכון, שבכפוף כמובן לתקנת השוק, רוכש נכס הממושכן במשכון רשום בעת הרכישה, רוכש אותו בכפוף למשכון זה (ודוק –
דבריו של ויסמן אשר צוטטו בפסיקה הנזכרת לעיל נכתבו לאחר

פסק דין
רוזנשטרייך ותוך שהוא היה ער לו היטב, שכן הוא הפנה אל

פסק דין
זה בספרו זה בהקשרים רלוונטיים).

11.
כאמור, הרוכש בעלות בנכס מיטלטלין בעת שרשום על זכויות בו משכון, מקבל את הבעלות בו בכפוף למשכון, והדרך היחידה שבה רכישת הבעלות הרכב יכולה להיות בלתי-כפופה למשכון היא על דרך תקנת שוק, המנקה את הרכב מזכויות קנין קודמות. וכאמור – המבקש בענייננו לא עמד בנטל הרובץ על כתפיו להוכיח תקנת שוק. אדם הטוען שרשלנותו של אחר בקשר לעסקת מכר קניינית גרם לו נזק יכול להגיש נגדו תביעה נזיקית (או תביעה בעילה רלוונטית אחרת), אך אין ברשלנות כדי לגרוע מזכות קניינית מוקנית, ובענייננו, זכותו הקניינית המוקנית של הבנק במשכון הרשום ברכב. ראו לענין זה את פסק דינו של השופט י' עמית ב-ה"פ (מחוזי ח'י) 202/03 האפוטרופוס הכללי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (20.11.2005). באותה פרשה, בשונה מענייננו, מי שפנה בתובענה לסעד הצהרתי היה דווקא בעל הקנין הרשום: האפוטרופוס הכללי, כנציגה של בעלים רשום של מקרקעין גב' קוגנובה, עתר להצהרה על בטלות הסכם מכר מאוחר לרישום בעלותה של גב' קוגנובה ומשכון שנרשם על בסיסו (להלן למען הפשטות: הרוכש המאוחר). נקבע, כמו בענייננו, כי הרוכש המאוחר לא הוכיח תקנת שוק (באותה פרשה שעסקה במקרקעין, לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). הרוכש המאוחר טען להשתק ומניעות נגד הבעלים הרשום בגין התנהלות רשלנית וחוסר תום לב (בין היתר, אי רישום הערת אזהרה בידי האפוטרופוס בדבר צווי ניהול המקרקעין). השופט עמית דחה את הטענה:

"גם אם פעל המבקש [האפוטרופוס בשם הבעלים הרשום] ברשלנות... אין ברשלנותו כדי להקים זכות לבנק או לעובדיה [לרוכש המאוחר]. אכן, לרשלנות בגין אי רישום הערת אזהרה, יכול ותהא נפקות בדיני קניין. כך, בעסקאות סותרות, רשלנותו של המתקשר הראשון שלא רשם הערת אזהרה לזכותו, יכולה לגרום להעדפתו של המתקשר השני – ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385; מ. דויטש 'נטל הרישום של הערת אזהרה במקרקעין – הלכת גנז והשלכותיה' הפרקליט מז (תשס"ד) 181. גם להשתק ולמניעות, כחלק מדיני תום הלב, יכול ותהא נפקות בדיני קניין. כך, למשל, בשל השתק ומניעות, יכול תישלל זכותו של בעל מקרקעין למחוק הערות אזהרה של רוכשי דירות בעסקת קומבינציה..... אולם לא מצינו בפסיקה כי רשלנות, או השתק ומניעות, יש בהם כדי לשלול קניינו של אדם, או לשמש כתחליף לתקנת השוק לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין.... התרופה שיכולה לעמוד לבנק או לעובדיה [לרוכש המאוחר], אינו במישור הקנייני, אלא במישור דיני הנזיקין" (ההדגשה, לרבות הקו התחתון, הוספה).


בענייננו, כמו בענין האפוטרופוס, מדובר לא בעסקאות סותרות, אלא במצב שבו לצד אחד זכות קניינית מוקנית מוקדמת (משכון רשום במרשם המשכונות) מול אדם אשר טוען כי רכש זכויות בנכס לאחר שהושלמה הקניית הזכות הקניינית לראשון. כמו בעניין האפוטרופוס, משנדחתה טענת תקנת השוק, טענה מכוח דיני תום הלב אינה יכולה לשלול מבעל זכות הקניין הקודמת את קניינו (בענייננו – טענת תום הלב אינה יכולה לשלול מהבנק את משכונו הרשום על הרכב). כמו בעניין האפוטרופוס, תרופתו של המבקש בענייננו בקשר לטענות אלה היא, אם בכלל, בהגשת תביעת נזיקין.

12.
המבקש ביקש במסגרת הסעדים ההצהרתיים להם עתר עיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל, אך זאת רק עד להחלטה בהמרצת הפתיחה. עם זאת, מאחר והוא עתר לחלופין לכל סעד הצהרתי שימצא בית המשפט לראוי ונכון, אתייחס לשאלה האם יש מקום להותיר את המשכון של הבנק רשום אך להצהיר כי הבנק מנוע מלממש אותו. אקדים ואומר שהתשובה בענייננו שלילית.

13.
ב-רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999), נדון

שיקול

הדעת

של

בית

המשפט,

בענין

אי
-
אכיפת

זכות

הקנין

עקב

חוסר

תום

לבו

של

בעל

הזכות.

השופט י'

טירקל

סבר

כי

יש

לבית

המשפט

שיקול

דעת

להימנע

מהענקת

סעד

לבעל

קנין

חסר

תום

לב,

אך

שיקול

דעת

זה

הוא

"מוגבל

ומצומצם

ביותר

ויופעל

רק

במקרים

חריגים

ונדירים" (שם, ע' 248).

השופט

טירקל

עמד

על

השיקולים

העיקריים

בהחלטה

האם

להגביל

את

בעל

זכות

הקניין

מלממש

את

זכותו

מפאת

חוסר

תום

לב
:

"השיקול

הראשון

הוא

עוצמתה

של

הזכות

הקניינית

שנפגעה:

האם

מדובר

בזכות

במקרקעין

או

במיטלטלין

והאם

מדובר

בבעלות

או

בזכות

אחרת,

חלשה

הימנה.

השיקול

השני

הוא

עוצמתה

של

הפגיעה

בזכות,

לרבות

היקף

הפגיעה

ומשך

הפגיעה.

השיקול

השלישי
–
משני

בחשיבותו

לקודמיו
–
הוא

עוצמת

התוצאות

של

הסרת

הפגיעה

לגבי

הפוגע

בזכות.

השיקול

הרביעי

הוא

התנהגותם

של

בעלי
-
הדין.

לענין

שיקולים

אלה,

תיראה,

לדוגמה,

זכות

בעלות

במקרקעין

כבעלת

עוצמה

גדולה

מזכות

שכירות;

פגיעה

בזכות

על
-
ידי

תפיסה

של

שטח

גדול

תיראה

גדולה

מפגיעה

על
-
ידי

תפיסת

שטח

זעיר;

פגיעה

על
-
ידי

תפיסה

דרך

קבע,

או

לזמן

ארוך,

תיראה

גדולה

מפגיעה

על
-
ידי

תפיסה

דרך

ארעי.

ככל

שעוצמת

הזכות

שנפגעה

גדולה

יותר,

ככל

שעוצמת

הפגיעה

גדולה

יותר,

יצטמצם

וילך

שיקול
-
דעתו

של

בית
-
המשפט,

עד

בלי

השאיר

לו

שריד" (שם, ע' 241-242).

השופט

מ'

חשין

והשופט

א'

מצא

הסכימו

לדעתו

של

השופט

טירקל,

שבית

המשפט

יימנע

מלהעניק

סעד

לבעל

הקנין

במקרים

חריגים

בלבד (ראו ע' 259-260 ו-286-287, בהתאמה).

השיקולים

שמנה

השופט

טירקל

היו

מקובלים

גם

על

המשנה

לנשיא

ש'

לוין
(שם, ע' 287)


אשר

סבר

כי

"כרגיל,

שיקול

דעתו

של

בית

המשפט

בהפעלת

עקרון

תום

הלב

בגדרי

הקנין

יהיה

מוגבל

למקרים

חריגים".

הנשיא

א'

ברק,

אשר

עמד

על

כך

שכל

זכות,

לרבות

הזכות

החוקתית

לקנין,

היא

זכות

יחסית (שם, ע' 278),

אמנם

לא

הסכים

עם

השופט

טירקל

ששיקול

דעתו

של

בית

המשפט "מוגבל

ומצומצם

ביותר" (שם, בע' 282),


אך

הוא

קיבל

את

מתווה

השיקולים

שהתווה,

ואשר

מצוטט

לעיל,

להפעלת

שיקול

הדעת.

השופטת

ט'

שטסברג
-
כהן

גרסה,

כנשיא

ברק

בענין

רוחב

שיקול

הדעת

של

בית

המשפט

וסברה

כי

אין

כל

ייחוד,

לענין

שיקול

הדעת,

לזכויות

קנין

ככלל

וזכויות

במקרקעין

בכלל

זה (שם, ע' 288).

דעתו

של

השופט

י' אנגלרד,

לפיה

במסגרת

הדוקטרינה

של

שימוש

לרעה

בזכות

קנין

יש

לערוך

"שקילה

אובייקטיבית

של

האינטרסים

ההדדיים

לאור

כל

נסיבות

המקרה"

ברוח

המבחנים

בדיני

הנזיקין

(סעיף 74 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש
]
– (
נותרה

כדעת

יחיד (שם, ע' 230-231).

14.
בענייננו, אף אם אניח כי הבנק פעל בחוסר תום לב כנטען; כי שיקול דעתו של בית המשפט בענין אי-אכיפת זכות קניין נוכח חוסר תום לב אינו "מוגבל ומצומצם ביותר"; וכי הנכונות להימנע מאכיפת זכות במיטלטלין תהא גדולה מהנכונות להימנע מאכיפת זכות במקרקעין --
אין מקום להצהיר בענייננו כי המשכון נשאר על כנו אך אין לממשו. אמנם הזכות של הבנק ברכב היא זכות חלשה מבעלות – היא זכות משכון. אולם, העוצמה של פגיעה בזכות המשכון על דרך מניעת מימושה היא גדולה. הרי כל תכליתו של משכון הוא להוות בטוחה לחיוב, ומה ערכו אם הוא אינו ניתן למימוש (והשוו המקרה שנדון בענין רוקר, של חלק קטן של הרכוש המשותף בבית משותף). מדובר למעשה בפגיעה לצמיתות, שכן גם אם יינתן סעד המונע מימוש כל עוד המבקש הוא בעלי הרכב, השפעת קיום המשכון והאפשרות לממשו מיד עם מכירת הרכב על ידי המבקש לאחר, על עצם האפשרות למכור אותו –
ברורה.
בכל הנוגע להתנהגות הצדדים, גם אם אניח כי הבנק פעל בחוסר תום לב בענין האפשרות שצד ג' תם לב "ייפול בפח", המבקש לא שכנע אותי, כמפורט להלן, כי הוא עצמו פעל בתום לב ו"נפל בפח". הנסיבות המפוקפקות של עסקת המבקש – והן מפורטות לעיל ולא אחזור – אינן הנסיבות שבהן בית המשפט יורה לבעל זכות קניין להימנע מלממש את זכותו הקניינית. עוצמת הסרת הפגיעה – ובענייננו, עוצמת אי-הצהרה על מניעת מימוש המשכון – אינה גבוהה. הרכב שבענייננו אינו, לכאורה, נכס קניין שאליו יש למבקש רגש אישי עמוק. לא מדובר, למשל, ברכב אספנים אשר עובר דורות משפחת המבקש (לרצף בין קנין אישי
personal
לבין קנין חליף
fungible
ראו
m. j. radin "property and personhood" 34 stan. l. rev (1981-1982) 957
. אם למבקש עילת תביעה נזיקית נגד הבנק בגין רשלנות הבנק או חוסר תום לבו – וכאמור שאלה זו קשורה לשאלה האם עסקת המבקש אינה אלא קנוניה לעשיית רווח כספי מניצול התנהלות קלוקלת זו של הבנק – יכול הוא לקבל פיצוי כספי, אם הוא זכאי לו (ואם הוא זכאי לו, במידה שהוא זכאי לו).

15.
בשולי הדיון בטענות המבקש בענין רשלנות וחוסר תום לב של הבנק אעיר, כי לדעתי החלטתה המודעת של הבנק למחוק את רישום המשכון במשרד הרישוי תוך הותרתו ברשם המשכונות (ראו עדות מנהל הסניף ע' 52 ש' 30 – ע' 53 ש' 5; עדות מנהלת המחלקה העסקית בסניף ע' 64, ש' 15-17) היא, ברמת העקרון, בגדר התרשלות, שכן תכליתו של הרישום הכפול במשרד הרישוי ובמשרד המשכונות היא בדיוק כדי להזהיר את הציבור, ומחיקת הרישום במשרד הרישוי אכן יוצרת בדיוק את הסיכון שמבקש הרישום במשרד הרישוי למנוע (אוסיף ואעיר, כי נציגי הבנק אישרו בחקירתם הנגדית כי כאשר גורי לקוחם ביקש להסיר את רישום המשכון במשרד הרישוי לטובת עסקה מתגבשת עם קונה, הם לא דיברו עם קונה זה ולא ראו הסכם – ראו ע' 57 ש' 14-15; ע' 64 ש' 19-22). וכאשר החלטה זו ננקטת בידי בנק, עבור לקוח החייב לו כספים רבים, כאשר לבנק ניסיון עשיר בשעבוד כלי רכב ובהשלכות הרישום והעדר רישום, ואף הכרות מצערת עם מקרים רבים של הונאה בנושא (ראו ע' 53 ש' 26-27), ייתכן ויש לראות גם חוסר תום לב כלפי צד שלישי שיקנה את הרכב בהסתמך על העדר הרישום במשרד הרישוי ללא בדיקת מרשם המשכונות. אוסיף ואעיר כי החקירה הנגדית של נציגי הבנק הותירו סימני שאלה, שמא הם ידעו עוד לפני שלקוחם גורי הממשכן ביקש למחוק את רישום המשכון במשרד הרישוי כי הוא לקוח בעייתי, וייתכן והבנק אף הגיש נגדו תלונה במשטרה תקופה קצרה לפני כן בקשר לשיק שהוצג לפרעון (ע' 50 ש' 2-4). אולם, בענייננו, בו המשתתפים בעסקה היו אחי המבקש, בעל ניסיון של עשרות או מאות העברות בעלות כלי רכב משועבדים שהוא גם בעל מוסך בדיקת רכב; בן משפחתו הרחוק ועמית לעסקים שהוא בעל סוכנות רכב – שבלעדיו לא ניתן לטעון לעסקה "במהלך העסקים הרגיל"; מר גורי הממשכן שהוא גם לקוח בעל סוכנות הרכב; והמבקש, אחיו של הראשון, אשר עומד בפני
נו בחזית העסקה כקונה,
על גרסאותיהם הסותרות של הצדדים לעסקה, צפויה כמובן לעלות שאלת הקשר הסיבתי: האם מחדלי הבנק גרמו לנזק הנטען, או שמא מדובר בקנוניה, בה בעלי ידע עמוק במכר ושיעבוד כלי רכב תכננו לנצל וניצלו את מחדלי הבנק כדי לזכות ברכב ולגבור על משכון הבנק.

16.
לבנק משכון רשום ברשם המשכונות, אשר נרשם בטרם כל שלבי עסקתו הנטענת של המבקש; המבקש לא הרים את הנטל להוכיח תקנת שוק – והתביעה להצהרה על בטלות השיעבוד ובטלות כהונת המשיב 1 ככונס נכסים, נדחית. התביעה להצהרה לפיה המבקש הוא הבעלים של הרכב נדחית אף היא: כאמור לעיל, ספק אם המבקש אכן רכש את הרכב בתמורה, אך כך או אחרת, סעד הצהרתי הוא ענין שבשיקול דעת, ובענייננו, להצהרה, ביחסים בין המבקש לבין הבנק וכונס הנכסים, על בעלות המבקש ברכב, אין משמעות מעשית, שכן כאמור, הבעלות ברכב כפופה למשכון הבנק, ולממשכן חוב לבנק העולה על סך 700,000 ₪ (פס' 4 לתצהיר מנהל הסניף), כך שלבעלות המבקש אין גם נפקות מעשית בענין חלוקת היתרה הכספית ממימוש המשכון לאחר פרעון חוב הממשכן.

17.
הבנק ביקש להגיש ראיות לענין ההוצאות הכבדות שנגרמו לו בעקבות תובענה זו, בין היתר עקב עלויות אחסון כלי הרכב מאז נתפס במסגרת מימוש המשכון. הבנק יגיש תוך 14 יום תצהיר המגובה באסמכתאות בענין הוצאותיו, תוך המצאה במקביל לב"כ המבקש. המבקש רשאי להגיב לטיעון בענין ההוצאות תוך 14 ימים נוספים, ואתן החלטה משלימה בענין הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

ניתן היום,
י"ד אייר תשע"ה, 03 מאי 2015, בהעדר הצדדים.








דניאל קֵירֹס
, שופט











הפ בית משפט שלום 50187-10/14 יאיר חי דיין נ' מקס חסין, בנק הפועלים בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/05/2015)