פסקי דין על רות לקט | פסקי דין על המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין

6557/00 א     17/02/2005




א 6557/00 רות לקט נ' המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין






בתי המשפט
1

א 006557/00
בית משפט השלום ירושלים
17/02/2005

כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון - גונן

לפני:
התובעת
רות לקט

בעניין:

נ ג ד
המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין
הנתבעת
נגד

מדינת ישראל

צד ג'
פסק דין
1. כללי
התובעת היא מפקחת ארצית במשרד החינוך, שנרשמה ללימודי תואר שני אצל הנתבעת (להלן: התואר), המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין
(להלן: המכללה או הנתבעת). הנתבעת היא מוסד מוכר להשכלה גבוהה, אשר העביר תכנית לתואר שני בשיתוף עם אוניברסיטת איסט אנגליה ("university of east anglia", להלן: האוניברסיטה באנגליה). התובעת טוענת כי הנתבעת הטעתה אותה לחשוב ולחילופין התרשלה בבדיקת העובדות כאשר הציגה בפני
ה מצג-שווא לפיו המחלקה להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל במשרד החינוך (להלן: מחלקת חו"ל) תעריך את התואר אותו למדה אצל הנתבעת כשווה ערך או בלשונם "שקיל" לתואר שני ישראלי ובכך תזכה אותה בדירוג שכר מתאים (להלן: המצג). בסופו של דבר התואר שקיבלה התובעת בסוף לימודיה אצל הנתבעת לא זיכה אותה בדירוג שכר כאמור.

הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד מדינת ישראל (משרד החינוך והתרבות, להלן: משרד החינוך) בטענה כי משרד החינוך יצר כלפיה מצג שווא לפיו יכיר בתואר לצורכי דירוג שכר, מצג אשר הועבר לתובעת, אך בסופו של דבר לא התממש. הדיון פוצל, ובפסק הדין אין התייחסות לתביעה נגד הצד השלישי.

השאלה הראשונה לה נדרשתי היא האם כלל נוצר מצג שווא בעניין הכרת משרד החינוך בתואר שמעניקה מכללה לצורכי דרוג שכר, שכן בהעדר מצג שווא בבסיס התובענה - עילה אין. יש להדגיש כי המצג שנוצר לטענת התובעת התבסס על מכתב מטעם הנתבעת מיום 25.10.95 ובו המשפט הבא: "תואר זה, המוענק על ידי אוניברסיטת a.e.u (האוניברסיטה - מ' א' ג') מוכר על ידי המחלקה להערכת תארים ודיפלומות של משרד החינוך והתרבות" (נספח א' לכתב התביעה, להלן: המכתב), כאשר את המכתב קיבלה לפי בקשתה מד"ר איתי זימרן, מנהל המכללה (להלן: זימרן) עת התגלה כי קיימת אי וודאות בנוגע להכרת מחלקת חו"ל בתואר. התובעת היא הסטודנטית היחידה שקיבלה את המכתב.

הצדדים הגישו סיכומיהם תוך מתן פרשנות למסמכים שהוצגו לתובעת, לרבות המכתב, והמצג שהם יוצרים. בהחלטתי מיום 9.8.01 קבעתי כי "המצג העולה ... הוא שמשרד החינוך מאשר את התואר לצרכי דירוג שכר כתואר שני". משכך ולאחר שנשמעו עדויות, לא אדון עוד בשאלת המצג, שקבעתי שהתקיים באותה החלטה. אדון להלן בשאלת הסתמכות התובעת על מצג זה וכן בשאלת הנזק שנגרם לה בעקבות הסתמכותה, אם בכלל.

2. הסתמכות התובעת על המצג לפיו התואר מוכר לצורכי שכר
עובר ללימודיה במכללה למדה התובעת במשך שנתיים לימודי תואר שני בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (להלן: בר-אילן) במסגרת החטיבה למניעת סמים ואלכוהול. הלימודים בבר-אילן, כיוון שמדובר באוניברסיטה ישראלית מוכרת, היו מקנים לה את דירוג השכר המבוקש. התובעת פירטה בתצהירה (סעיף 4) כי תוכנית הלימודים בבר-אילן נמשכת כשלוש שנים, כאשר היא בחרה ללמוד שנתיים מתוכם בחטיבה למניעה "ובשנה ג' נדרש התלמיד ללימודי השלמה בחוג לקרימינולוגיה ובהגשת "תזה"". בסעיף 11 לתצהירה טענה התובעת כי "בד בבד עם הלימודים במכללה, המשכתי בלימודי במסגרת החטיבה למניעה באוניברסיטת בר אילן, שכן רציתי לסיים את לימודי החטיבה שעניינו אותי, מה גם שהובטח לי במכללה כי אזכה לקרדיטזציה עבור מספר קורסים שלמדתי בבר אילן".

התובעת הוסיפה בתשובה לשאלות ב"כ צד ג' (פרוטוקול דיון מיום 11.3.04, עמ' 7, ש' 5-11):

"ש. אמרת למעשה שני דברים, אחד מהם זה שבשנת הלימודים הראשונה במכללה, המשכת ללמוד גם בבר אילן שנה נוספת וזה משום שעדיין דברים לא היו ברורים במכללה.
ת. נכון. ועוד טעם, שאני רציתי לצורך ההשכלה שלי, הלימודים בבר אילן היו בחטיבת מניעה שזו הייתה המומחיות שלי והייתה לי חשיבות להשלים לשנתיים מתוך התואר המלא, כי זו הייתה יחידה השלמה.
ש. כדי לקבל תואר מבר אילן, שהיה מוערך כשקול, נדרשת לעוד שנה בבר אילן.
ת. כן."

התובעת הפסיקה, לטענתה, את לימודיה באוניברסיטת בר-אילן, לאור המצג (פרוטוקול דיון מיום 11.3.04, עמ' 4, ש' 4-6): "... אני אדם רציני ועזבתי אונ' שעשיתי בה שנתיים תואר שני, למכללה שהבטיחה לי שאני אוכל לעשות בה את השלמת התואר. ההבטחות שניתנו לי היו שאני בכל מקרה אקבל תעודה שמוכרת על ידי משרד החינוך." כן התובעת ציינה מפורשות בתצהירה (סעיף 10) כי לולא סברה כי התואר יוכר לצורכי דירוג שכר לא הייתה לומדת במכללה. עוד העידה התובעת כי לא ערכה בירור במחלקת חו"ל אשר במשרד החינוך, על אף שהיא עובדת במשרדי משרד החינוך עצמם בירושלים שכן הסתמכה על דברי זימרן (פרוטוקול, עמ' 3, ש' 14-27). למעשה ניכר כי המצג שיצר המכתב הביא את התובעת להסתמך על האמור בו ולא לערוך בירורים נוספים.

התובעת חסרה שנת לימודים אחת בבר אילן להשלמת התואר השני, המוכר לצורכי דירוג שכר, כאשר עברה ללמוד במכללה. לפי סעיף 8 לתצהירה עשתה זאת מתוך עניין שכן הלימודים במכללה היו בתחום עיסוקה ואפשרו לה לבצע מחקר בתחום, בעוד הלימודים בבר אילן היו בעלי אופי עיוני יותר. נראה כי שיקולים מקצועיים-אקדמאיים ענייניים עמדו בבסיס החלטתה של התובעת להפסיק את לימודיה בבר אילן ולהירשם ללימודים במכללה. עם זאת, בהמשך להחלטתי מיום 9.8.01 ניכר כי התובעת הסתמכה על המצג שיצרה הנתבעת, לפיו הלימודים במכללה יוכרו על ידי מחלקת חו"ל ולפיכך יזכו אותה בדירוג השכר. סביר להניח כי העדר מצג זה היה מונע בעדה ללמוד במכללה.

חיזוק לסברה זאת אמצא בהתנהגות התובעת עת נודע לסטודנטים במכללה על האפשרות כי התואר לא יוכר. העידו בפני
י, מטעם הנתבעת, שלושה עדים אשר למדו עם התובעת במכללה. מר משה אדוריאן העיד (פרוטוקול, עמ' 9, ש' 4-15) כי היה מודע לבעייתיות שבאישור התואר וקיווה כי התואר יוכר אך מנקודת ראותו לא הייתה התחייבות של המכללה לכך. מר אדוריאן פנה למחלקת חו"ל לאחר שקיבל את התואר, אזי הובהר לו כי התואר אינו מוכר (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 20 - עמ' 9, ש' 6). גב' רונית פיינגולד העידה כי הייתה מודעת לבעייתיות שבהכרת התואר על ידי משרד החינוך, אך ניכר מעדותה כי הלימודים גופא הביאו אותה למכללה והיא לא פעלה בעניין ההכרה בתואר (פרוטוקול, עמ' 16, ש' 29 - עמ' 17, ש' 28). גב' עידית נווה אף היא הייתה מודעת לבעייתיות שבאישור התואר, אך לא פעלה בנדון (פרוטוקול, עמ' 29, ש' 14-21).

למעשה אף אחד מהעדים, עת היוודע האפשרות כי התואר לא יאושר על ידי מחלקת חו"ל, לא פעל בנושא, ויש להדגיש כי כל העדים הללו העידו כאחד כי היו מודעים לבעייתיות ולאי הודאות בעניין ההכרה בתואר על ידי מחלקת חו"ל ולפיכך בעניין דירוג השכר. מר אדוריאן ערך בירור רק בתום הלימודים, לאחר קבלת התואר. ניתן להסיק מכך כי הלימודים גופא הם אשר הביאו את העדים ללמוד במכללה, אף שקיוו כי התואר יוכר לצורכי דרוג שכר. להבדיל מהעדים הללו, התובעת פנתה באותה עת לזימרן ולבקשתה נמסר לה המכתב שהיה בבסיס המצג שנוצר לפיו התואר מוכר על ידי מחלקת חו"ל. פעולתה של התובעת, החריגה ביחס לסטודנטים אחרים שהיו בתוכנית, מלמדת עד כמה היה עניין דרוג השכר מהותי עבורה, כך שלאור המצג, המשיכה בלימודיה במכללה לתואר כאשר סבורה היא כי תזכה לדירוג השכר עת תסיים את לימודיה במכללה.

עם זאת, אין די במצג ובהסתמכות עליו. על התובעת לבסס את הנזק שנגרם לה. טענתה המרכזית של הנתבעת כי גם אם נגרם לתובעת נזק, הוא רובץ לפתחה, שכן לא השכילה להקטין את הנזק.

3. הנזק הנתבע
התובעת טענה כי הנזק שנגרם לה הוא למעשה הפסד ההשתכרות כשעבדה, והפרש הגימלה משיצאה לגימלאות, הנובעים מכך שהתואר שהשלימה לא מוכר לצרכי שכר. בנוסף תבעה התובעת החזר שכר הלימוד ששילמה לנתבעת, שכן לטענתה לא קיבלה את התמורה המובטחת, ולבסוף עגמת נפש.

אציין כבר בשלב זה שאשר להפרשי השכר והגימלה, התובעת לא הוכיחה את הנזק. אולם, מעבר לכך, וכפי שאפרט גם אם נגרם הנזק, מרביתו נגרם כיוון שהתובעת לא השכילה להקטינו. על כן לא אדון בשלב זה בשאלת הנזקים ואעבור לדון בשאלת הקטנת הנזק.

4. הקטנת נזק
משסיימו התובעת ושאר הלומדים לתואר את לימודיהם והתברר כי התואר אינו מוכר לצורכי דרוג שכר פעלו אנשי המכללה בעניין וכעבור שנתיים התאפשר לבעלי התואר מטעם המכללה להירשם לתוכנית לימודים בשלוחת אוניברסיטת לידס בישראל ("leeds", להלן: לידס) אשר תזכה את הלומדים בדרוג השכר. הלימודים בלידס נמשכו שנתיים וכללו שלוש שעות לימוד שבועיות כאשר שכר הלימוד היה כ- 4,000 ₪ (סעיף 11 לתצהיר זימרן). זימרן העיד בתצהירו (סעיף 11) כי כמחצית מבעלי התואר המשיכו ללמוד בלידס וכיום הם נהנים מדירוג השכר המתאים (עוד ראו סעיף 6 תצהירו של ד"ר רפי הכהן, מרצה במכללה אשר שימש כרכז אקדמי של תוכנית הלימודים בה השתתפה התובעת). לדבריו, יתר בעלי התואר ממתינים לפתיחת תוכנית med על ידי המכללה אשר תזכה אותם בדרוג השכר.

סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: החוק), שכותרתו "הקטנת נזק" קובע כדלקמן:

"(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 12,10 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין."

אבחן להלן האם התובעת יכלה למנוע או להקטין את נזקיה (אותם אבחן בהמשך) באמצעים סבירים.

התובעת יכלה להצטרף לתוכנית הלימודים בלידס ובסיומה לזכות בתואר המוכר על ידי מחלקת חו"ל וכך להנות מדרוג השכר המבוקש. לחילופין יכלה התובעת לנסות לשוב לבר אילן ולסיים את לימודיה שם, שכן כאמור הלימודים בבר אילן מעניקים אף הם את דרוג השכר. התובעת לא עשתה כן. התובעת נימקה את אי הענותה לאפשרות הלימודים בלידס (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 20-24):

"ההחלטה שלי (לא ללמוד בלידס - מ' א' ג') נבעה כי זה לא היה תקני בעיני, ויש לי רמות מוסר משלי והדבר השני, שעומס התפקיד שלי לא איפשר לי להמשיך ללמוד, אני השקעתי 3 שנים, מתוכם 2 באותה אונ', אני הייתי מפקחת ארצית, לא יכולתי לקבל יותר ממשרד החינוך שעות לצורך כך. לא ביקשתי אישור להמשיך את אותן שעות, כי הכללים של משרד החינוך שהיו ידועים לי, שהם נותנים לאדם לעשות תואר אחד, מכסת שעות מסויימת והם לא עוברים את זה."

התובעת נימקה את החלטתה שלא להמשיך ללמוד בשלושה נימוקים: הלימודים בלידס אינם "תקינים", הלימודים בלידס אינם מתיישבים עם עקרונותיה המוסריים לאור השתלשלות העניינים בנושא אי ההכרה התואר, כן משרד החינוך לא היה מאשר לה להמשיך בלימודיה לאור עומס תפקידה.
(1) הלימודים בלידס אינם "תקינים"
התובעת סברה כי תוכנית הלימודים בלידס אינה "תקנית" ואינה עונה על דרישות אקדמיות מקובלות. אולם, התובעת לא טרחה לברר במשרד החינוך או במועצה להשכלה גבוהה, האם איכות הלימודים עומדת בדרישות כאמור. יש לציין כי התובעת עובדת במשרד החינוך, כך שאף את המאמץ המינימלי שהיה עליה לעשות, לסור למשרד השכן ולברר את הדברים, היא בחרה לא לעשות כן. התובעת נימקה את הדברים כך (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 12-13):

"אני מחשיבה עצמי כאדם בוגר, בעל תפקיד מרכזי, לא נגשתי לברר. מאותם טעמים, שאני אדם אחראי ובוגר ויודעת לשקול מה תקני ומה לא. אני באתי ללמוד בצורה מסודרת ואחראית."

מדברי התובעת עולה כי היא עצמה קבעה כי הלימודים בלידס אינם עונים על דרישות אקדמיות מקובלות, ללא עריכת בירור כלשהו, לא במשרד החינוך ולא במועצה להשכלה גבוהה. נראה כי התובעת השליכה מההתרחשויות הנוגעות לתואר שהעניקה המכללה אשר לבסוף לא הוכר, לגבי הלימודים בלידס. כאמור התובעת יכלה בנקל לברר ולגלות כי הלימודים בלידס מוכרים על ידי משרד החינוך לצורך דירוג השכר וכן לקבל חוות דעת מהגורמים המקצועיים במשרד החינוך או במועצה להשכלה גבוהה בנוגע לרמת הלימודים, אך היא בחרה לא לעשות כן.

(2) עומס תפקידה לא אפשר המשך לימודיה
התובעת טענה כי עומס תפקידה כמפקחת ארצית לא אפשר לה להשקיע עוד זמן בלימודים (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 29-30). איני יכולה לקבל טענה זאת. התובעת למדה במשך שנתיים בבר אילן (סעיף 3-4 לתצהירה) ובמשך שנתיים נוספות במכללה (השנה הראשונה ללימודיה במכללה נערכה במקביל עם לימודיה בבר אילן), הכל בעודה נושאת בנטל תפקיד מפקחת ארצית. הלימודים בלידס שהוצעו לה, לשם השלמת התואר, נמשכו כשנתיים והמדובר היה בשלוש שעות שבועיות.

התובעת ענתה לשאלת ב"כ הנתבעת כדלקמן (פרוטוקול, עמ' 5, ש' 5-14):

" ש. השעות בבר אילן היו על חשבון זמנך החופשי.
ת. לא, סידרתי את השעות שלי, הלימודים במכללה היו גם בשעות אחר הצהריים, מאחר והעבודה שלי עד הלילה, הייתי משלימה את השעות האלה בשעות אחרות, או בלילות, או בבקרים אחרים. זו לא הייתה הבעיה.
ש. אם אני מבין, הבעיה היחידה הייתה לא הזמנים במכללה, לא השעות, אלא ה- 4,000 ₪ של השלמת הקורס.
ת. זו הצגה לא נכונה של הדברים. אמרתי על שעות וימים לשאלתך מדוע לא המשכתי אחרי שנתיים. באותם שנתיים שלמדתי, כי רצו שאני יעשה את התואר מתוקף תפקידי, הלכו לקראתי ונתנו לי אפשרות של גמישות. ההחלטה שלי אחרי השנתיים נבעה מפני שלא יכולתי להרשות לעצמי להקדיש זמן אחר אחרי העבודה."

איני יכולה לקבל את טענתה של התובעת כי עומס עבודתה שאפשר לה ללמוד במשך כשלוש שנים בבר אילן ובמכללה ואף בשילוב בין השניים לא אפשר לה לפנות שלוש שעות שבועיות ללימודיה, ובמיוחד לאור עדותה בעניין האופן בו התמודדה, בהצלחה, עם מערכת השעות במכללה ובבר אילן.

התובעת הוסיפה והסבירה כי לא הייתה מקבלת אישור להמשך הלימודים מהממונים עליה במשרד החינוך, אך משנשאלה התובעת האם ניסתה לקבל אישור לכך, השיבה "בהחלט לא" (פרוטוקול, עמ' 5, ש' 15-16). במקום אחר טענה בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 21-24):

"... אני השקעתי 3 שנים, מתוכם 2 באותה אונ', אני הייתי מפקחת ארצית, לא יכולתי לקבל יותר ממשרד החינוך שעות לצורך כך. לא ביקשתי אישור להמשיך את אותן שעות, כי הכללים של משרד החינוך שהיו ידועים לי, שהם נותנים לאדם לעשות תואר אחד, מכסת שעות מסויימת והם לא עוברים את זה."

התובעת העידה כי לא פנתה לקבל אישור מאחר והכללים ידועים לה. ייתכן ואכן הממונים עליה לא היו מאשרים את המשך לימודיה, אך מחובתה של התובעת, לשם הקטנת נזקיה, היה לפנות לממונים עליה ולבקש אישור ללימודיה בלידס. בהחלט ייתכן, כי לאור השתלשלות העניינים בנוגע להכרה בתואר, ומעורבות משרד החינוך עצמו בעניין, כן היו מאפשרים לתובעת להמשיך וללמוד. כאמור, התובעת לא ניסתה אף לברר או לבקש זאת.

(3) עקרונות מוסריים
התובעת העידה כדלקמן (פרוטוקול, עמ' 6, ש' 8-13):

" ת. ... הפסדתי הרבה כסף על זה שיצאתי (לגמלאות - מ' א' ג') עם תואר בוגר ולא מוסמך.
ש.היית צריכה להשקיע 4,000 ש"ח כדי להשלים את התואר, זה עדיין לא שווה.
ת. אחד החסרונות הידועים שלי זה שאני איש עקרונות, גם אם משהו לא נראה לי תקני, גם אם הייתי יכולה לא הייתי עושה זאת.
ש. משרד החינוך והתרבות מאשר, וזה שזה לא נראה לך זה לא מצדיק שלא תעשי את זה.
ת. אני לא נציגת משרד החינוך, אלא נציגת הערכים והמוסר שלי."
(ההדגשות שלי - מ' א' ג')

עוד העידה התובעת (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 20-21) כדלקמן:

"ההחלטה שלי (שלא להמשיך בלימודי ההשלמה - מ' א' ג') נבעה כי זה לא היה תקני בעיניי, ויש לי רמות מוסר משלי והדבר השני, שעומס התפקיד שלי לא אפשר לי להמשיך ללמוד..."

נראה כי ערכיה המוסריים של התובעת הם שהנחו אותה לדחות את הצעת המכללה להמשיך לימודיה בלידס או לכל הפחות עמדו בבסיס שיקוליה. איני סבורה כי יש בעקרונותיה המוסריים של התובעת משום אמתלה ראויה להמנעותה מלהקטין את נזקיה.

מעדותה של התובעת עולה כי היא החליטה, משעה שהתואר לא הוכר, כי אינה חפצה עוד להשלים את התואר ולא ניסתה לבחון כל חלופה בעניין זה. התובעת לא בדקה את החלופה שהוצעה בלידס, וגם לא חזרה לבר-אילן, לנסות לבדוק אפשרות להשלים שם את התואר.

מהאמור לעיל עולה כי התובעת הסתמכה על המצג שנוצר בפני
ה בשל המכתב, אשר ניתן לה בלבד, לפיו התואר יוכר ולפיכך יזכה אותו בדירוג שכר. עם זאת, התובעת יכלה לשוב ולהשלים שנת לימודים אחת בבר אילן ואף לנסות לזכות בהכרת בר אילן בתיזה שכתבה, אך היא לא עשתה כל ניסיון בכיוון זה. כן התובעת בחרה שלא להשתתף בתוכנית הלימודים בלידס על אף שכר הלימוד הנמוך ומספר השעות המצומצם הנדרש ממנה, הכל כאשר לידס מכירה למעשה בעבודת התיזה שכתבה. התובעת לא בדקה האם התוכנית בלידס מוכרת על אף שיכלה לבדוק זאת בקלות לאור עבודתה בבניין משרד החינוך בירושלים, כן התובעת לא פנתה לממונים עליה בבקשה לקבל אישור להמשך לימודיה, אישור אשר ייתכן והייתה מקבלת לאור מספר השעות המצומצם. לכל הפחות מ"חובתה" של התובעת היה לנסות לעשות כן.

נימוקיה של התובעת נגועים בחוסר תוך לב, הנדרש גם לעניין הקטנת הנזק. על הקשר בין חובת תום הלב לחובת הקטנת הנזק עמד כב' הנשיא שמגר בע"א eximin s.a נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 באומרו (בעמ' 80-81) לעניין הקטנת הנזק:

"יש בהיעדר תום לב של צד לחוזה כדי לשלול ממנו תרופה או כדי להעניק תרופה לצד שכנגד."

(עוד ראו דברי כב' השופט א' ברק בבג"צ 59/80, שירותי תחבורה ציבורית באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה (1) 828, 838).

במקרה זה חוסר תום לבה של התובעת, שלא ניסתה אף לברר בדבר האפשרויות העומדות לפניה, לאור חובתה להקטין את הנזק באמצעים סבירים, שולל ממנה את הזכות לתבוע נזק זה מהנתבעת. זאת בעיקר לאור העובדה שהנתבעת עשתה מצדה כל מאמץ לצמצם את הנזק, כפי שיפורט להלן.

אמנם, התובעת אינה חייבת לעשות כן. אולם, מדובר בהשקעה סבירה, ובפעולה סבירה להקטנת נזק. כלומר, הנזק של הפסד השתכרות עתידי, והפסד הפרשי גימלה הוא נזק שהתובעת יכולה הייתה להימנע ממנו באופן סביר.

למעשה כל שנדרש מבעלי התואר הייתה השתתפות בשיעורים במשך שנתיים בהיקף לימודים של שלוש שעות שבועיות, בשכ"ל של כ- 4,000 ₪, כאשר עבודת התיזה שלהם במכללה הוכרה על ידי לידס (עוד העיד בעניין זה מר אדוריאן, פרוטוקול, עמ' 10, ש' 21-22).

לסיכום, לאור האמור, לא עמדה התובעת בחובת הקטנת הנזק. וכדברי מ"מ הנשיא י' זוסמן בע"א 491/71, רוזנר נ' שטרן, פ"ד כז(1), 78 ,עמ' 81-82:

"אמרנו שהמערער זכאי להיפצות על ההכנסה שהובטחה לו בחוזה בניכוי ההכנסה שהיתה לו ממקור אחר, אם היתה לו כזאת, אך בטרם נמשיך בדברינו, מן הרצוי לסלק אי-הבנה אחת מעל דרכנו. אף אם לא היתה לתובע הכנסה ממקור אחר, ייתכן שבית- המשפט לא יפסוק לו את מלוא הריווח שאבד לו, והוא, כאשר התובע לא עשה את הדרוש לשם הקטנת הנזק. צד לחוזה אשר ניזק אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים, כי אם מוטלת עליו "החובה" להפחית את הנזק אשר הצד שכנגד גרם לו. לא עשה כן, אין פוסקים לו את מלוא הנזק שנגרם, אלא רק אותו שיעור שלא היה בידו למנעו, אילו עשה את כל הדרוש כדי להקטין את הנזק. "חובה" במרכאות, שכן למעשה אין זו חובה ממש שעל הפרתה נענשים, אלא המזיק פטור מלפצות את הניזק במידה שזה יכול היה למנוע את הנזק. אך טענת הנתבע, שהתובע חייב היה לעשות לשם הקטנת הנזק, אינה כפירה בשי- עור הנזק, שכן הנזק כבר נגרם ואף אינו פוחת עקב הפרת חובה המוטלת על התובע כלפי הנתבע : ע"א 346/59, (- יצחק שימקין נ ג ד שוגורינסקי ובניו בע"מ ; פד"י, כרך טו, ע' 1016 ,1009.), בע' 1016). פוחתת מידת האחריות להטבת הנזק בה נושא הצד שהפר את החוזה, ולכן חייב הנתבע להביא בכתב-ההגנה את טענתו שהתובע נמנע מעשיית הדרוש : ע"א 42/53, (- א' יחזקאלי נ ג ד י' שפושניק ו-נתיב בע"מ, שירות אספקה לדרום ולנגב ; פד"י, כרך ט, ע' 333 ; פי"ם, כרך יח, ע' 136.)."
(ההדגשה שלי - מ' א' ג')

התובעת יכלה לעשות ניסונות להמשיך בלימודיה בר אילן או בלידס, אך לא עשתה כל צעד לבחינת אפשרויות אלה, אשר אני מוצאת אותן כסבירות ביותר, בהתאם להגדרת החוק עניין הקטנת הנזק על ידי הנפגע- התובעת.

יפים בעניין זה דברי כב' השופט עציוני בע"א 531/71, לכוביצר נ' רודה, פ"ד כו(2), 113 ,עמ' 117-118:

"לא זו אף זו. איננו סבורים כי הניזוק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו. אמנם צריך הוא לעשות את אשר סביר לעשות באותן נסיבות - ובדרישה זו עמד המשיב לפי קביעתו של בית-המשפט המחוזי - אך אין לדרוש ממנו כי יעשה הרבה מעבר לזה (ראה : & de portugal v. waterlow banco , (1932), ;moore v. der, ltd. ; (1971), 1 w.l.r. 1476, 1479, .(sons, ltd. and an. v. der, ltd. : (1971), 1 w.l.r. 1476, 1479 ; (1972),) moore (3 all e.r. 517 ; (1971), 2 lloyd's rep. 359, c.a. de portugal v. waterlow & sons, ltd. : (1932), a .c. 452 ; 101) banco 417 ; 147 l.t. 101 ; 48 t.l.r. 404 ; 76 sol. jo. 327, h.l..l.j.k.b)"

לו הייתה פועלת התובעת ונתקלת בסירוב מצד הממונים עליה לאשר את המשך לימודיה ולחילופין לו הייתה מבררת את מעמדה של הלימודים בלידס ייתכן ופני הדברים היו שונים, אך משהתובעת לא עשתה כל פעולה להקטנת נזקיה אין לה להלין אלא על עצמה.

4. פעולות המכללה בעניין ההכרה בתואר
מעבר לנדרש, אני מוצאת לנכון לציין את פעולות המכללה לאפשר לבעלי התואר להשלים לימודיהם כך שיקבלו את הכרת משרד החינוך ודירוג השכר. ניכר כי המכללה ככלל וזימרן, מנהלה, בפרט, פעלו בתום לב בעניין ההכרה בתואר, ועשו כל שלאל ידם להביא להכרה בתואר, ולמציאת חלופות משלא עלה הדבר בידם.

העידו בפני
י מנהל הנתבעת, זימרן, מר הכהן אשר שימש כרכז אקדמי של התוכנית במכללה, שלושה מהסטודנטים שלמדו לתואר, והתובעת עצמה. מכל העדויות עלה בצורה חד משמעית כי הייתה אי וודאות בעניין הכרת משרד החינוך (מחלקת חו"ל) בתואר. אי וודאות גם של הנוגעים בתפקיד במכללה עצמה.

התובעת עצמה אישרה כי על אף המכתב שניתן לה שעמד בבסיס סברתה כי התואר מאושר הייתה מודעת לבעייתיות הכרוכה בכך (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 5-9):

"אני אדם רציני ועזבתי אונ' שעשיתי בה שנתיים תואר שני, למכללה שהבטיחה לי שאני אוכל לעשות בה את השלמת התואר. ההבטחות שניתנו לי היו שאני בכל מקרה אקבל תעודה שמוכרת על ידי משרד החינוך, יש לי את זה בכתב ואני לא יודעת מה אמרו אחרים, למרות שבשלבים מסויימים נאמר גם אחרת..."
(ההדגשה שלי - מ' א' ג')

הוצגו מכתבים שנשלחו לסטודנטים לתואר בעניין הסיכון שנוטלים על עצמם הסטודנטים לאור האפשרות כי התואר לא יוכר (נספחים 3 ו- 4 לתצהירו של זימרן). זימרן נימק את הסיבה לאי ההכרה בתואר בכך שכאשר הוא פנה למחלקת חו"ל לקבלת הכרה בתואר הוא הציג בפני
הם את התואר של אוניברסיטת איסט אנגליה מאחר ובאותו שלב לא הייתה בידיו תעודה של התוכנית המשותפת של המכללה והאוניברסיטה שכן המדובר בתקופה עובר למחזור הלימודים הראשון (פרוטוקול, עמ' 22, ש' 24-26). זימרן סבר כי התואר יהיה רק באזכור של אונ' איסט אנגליה (פרוטוקול, עמ' 23, ש' 10-21) ולפיכך התואר יוכר והתלמידים יזכו בדירוג השכר.

זימרן תיאר באריכות את ניסיונותיו לקבל הכרה בתואר וזאת תוך פעולה במספר אפיקים לרבות, פעילות במל"ג בתמיכת שר החינוך דאז, המשמש כראש המל"ג (פרוטוקול, עמ' 6-10), ואף נסיעה לבריטניה בכדי לקבל אישור שהתואר הוא במסגרת תוכנית למידה מרחוק של האוניברסיטה. זימרן קיבל אישור זה, אך מששב ארצה הסתבר לו כי התקנה שונתה, ולאור השינוי בתקנה אין בהכרה בתואר כתוכנית לימוד מרחוק די בכדי לזכות בהכרת מחלקת חו"ל (פרוטוקול, עמ' 20, ש' 15-18). זימרן העיד כי הבין סופית כי התואר לא יוכר רק כעבור 3 שנים, לאחר שהסתיים מחזור הלימוד בו השתתפה התובעת (פרוטוקול, עמ' 23, ש' 1-2). זימרן הסביר כי המצג שנוצר אצל התובעת בשל המכתב, התבסס על הנוסח של מכתב שהוא קיבל ממחלקת חו"ל מיום 14.3.95 (נספח 1 לתצהירו), נוסח אשר הוא העביר למכתב שמסר לתובעת, כאשר להבנתו המגבלות שהיו ידועות לתלמידים לרבות התובעת בעניין אי הוודאות בהכרה בתואר חלות גם על האמור במכתב. עיון במסמכים ובעדויות כפי שהובאו מלמד כי המצג שהוצג לפני התובעת, הוצג בתום לב.

עוד נראה, כאמור, כי המצג שיצר המכתב הוא הבסיס לתביעתה של התובעת שכן התובעת היא הסטודנטית היחידה לתואר אשר קיבלה את המכתב בנוסחו האמור ולמעשה היא היחידה אשר פעלה כנגד המכללה עד כדי הגשת תביעה זאת, בשים לב כי התובעת לא הביאה עדים מבין בוגרי המכללה לתמיכה בטענותיה (בוגרי המכללה שהעידו, העידו מטעם המכללה), כך ששאר בוגרי המכללה, אשר לא קיבלו את המכתב, לא סברו כי המצג קיים ועל כן לא העלו טענות כנגד המכללה, ולדברי זימרן (פרוטוקול, עמ' 25, ש' 2-10):

" ש. ההנחה היא שהתובעת היא היחידה שהתרעמה על העדר האישור של המחלקה להערכת תארים.
ת. אני לא מכיר אדם נוסף שפנה אלי בתביעה בעניין הזה.
ש. לא נוצרה התמרמרות גדולה.
ת. לא.
ש. באותה פגישה שהשתתף בה היועץ המשפטי, לא קמה התמרמרות.
ת. לא. כולם ישבו ושמעו בשקט.
ש. והלכו לדרכם.
ת. נראה לי שכן."

לאור השתלשלות העניינים כפי שתואר לעיל, פעלה המכללה לאפשר לבעלי התואר לימודי המשך שיזכו אותם בתואר מוכר ובדרוג השכר. זימרן העיד כי הרגיש חובה מוסרית לעשות כן. לשם כך, בין השאר הוא לקח על עצמו ללמד, ללא שכר בלידס ודאג לסבסוד הלימודים שם (פרוטוקול, עמ' 24, ש' 10-14; ש' 26 - עמ' 25, ש' 1):

" ת. כן, שכר הלימוד של לידס על תוכנית דומה היה בערך 27,000 ₪. אנחנו, כיוון שלידס הכירה בחלק גדול מן הלימודים שלנו, כולל עבודת הגמר וכיוון שגם אני וגם רפי הכהן התנדבנו לעבוד חינם בלידס והתקבלנו להיות מרצים בלידס, הם הסכימו להעמיד את התוכנית על 9,000 ₪ והמכללה השתתפה בכמחצית.
ש. וקיבלת שכר.
ת. לא, בהתנדבות."
(ההדגשות שלי - מ' א' ג')

כאמור, דברים אלו אינם נדרשים ישירות לתביעה בחלקה זה. אולם, לאור המאמצים הניכרים שעשתה הנתבעת להקטין את הנזק, ולאור חבותם של שני הצדדים לחוזה לעשות כן, בולט חוסר הניסיון הכולל של התובעת לעשות ולו בירור אחד בעניין (ראו לעניין זה: ע"א 1432/90, לה ז'באנז נ' רם און, תק-על 2/94, 297, שם ציין כב' הנשיא מ' שמגר: "יש להדגיש כי נטל הקטנת הנזק חל על הצדדים לחוזה").

6. פיצויים
מעבר לנדרש אציין, כי גם לו היה נקבע שאין מוטלת על התובעת חובה כאמור, הרי הנזק באשר להפסד שכר והפרשי גימלה לא הוכח. כל שהוגש לעניין זה הם תלושי שכר לא ברורים, שלא ברור אם הם רלבנטים. לעניין זה היה צורך בהבאת עדים מטעם משרד החינוך, האמונים על חישובי שכר וגימלה. עדים כאמור לא הביאה התובעת. מכל מקום, נזק זה היה נמנע כאמור לו הייתה התובעת משלימה את התואר.

עם זאת, נגרמו נזקים למבקשת, נזקים שהיו נגרמים גם לו הייתה פועלת כאמור להקטנת הנזק, ובגין נזקים אלו על הנתבעת לפצותה. לחישוב הפיצויים להם זכאית התובעת יש לסכום את סך הפיצוי בגין הנזקים אשר לא היה ביכולתה להקטין או למנוע, כלשון סעיף 14(א) לחוק.

יש לבחון את אפשרות הלימודים בלידס בעניין הקטנת הנזק שנגרם לתובעת. התובעת קיבלה את התואר ביולי 1998. הלימודים בלידס הסתיימו בשנת 2000. התובעת פרשה לגימלאות בתחילת שנת 2004 (פרוטוקול, עמ' 1 , ש' 10). למעשה לו הייתה התובעת נרשמת ללימודים בלידס היא הייתה נהנית מדירוג השכר המבוקש המהווה תוספת של 285 ₪ למשכורתה החודשית (סעיף 18 לכתב התביעה) החל משנת 2000, וזאת באיחור של כשנתיים. סך הפסד ההשתכרות התיאורטי אותו הייתה סופגת התובעת במשך השנתיים הללו הוא מכפלת התוספת החודשית בעשרים וארבעה חודשים, דהיינו סך של 6,840 ₪. כן יש להוסיף את שכר הלימוד אותו הייתה נדרשת לשלם על סך 4,000 ₪. בגין המאמץ שהיה נדרש מהתובעת בשל ההגעה ללימודים במשך שנתיים לשלוש שעות שבועיות זכאית התובעת לפיצוי שאני מעמידה אותו על סכום דומה של 4,000 ₪.

ביחס לאפשרות שהתובעת הייתה חוזרת ללמוד בבר אילן למשך שנה, לא הוצגו בפני
י נתוני העלויות והיקף השעות שהייתה נדרשת התובעת לשם על כן איני יכולה לסכום את סך הפיצוי אשר היה מגיע לתובעת לו הייתה פונה לאפיק זה, וככלל המדובר באפיקים חלופיים לפיכך אין התובעת זכאית לפיצוי כפול בגין אותם נזקים.

אשר לטענת התובעת כי עליה לזכות בהשבת שכר הלימוד ששילמה, לכך אין מקום שכן התובעת למדה וקיבלה תואר, אלא שהוא אינו מוכר לצרכי דירוג שכר בארץ.

אשר לעגמת נפש, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על 5,000 ₪.

7. סיכום
1. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 19,840 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,900 ₪ בצרוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

2. אשר לתביעה נגד הצד השלישי, הצדדים הסכימו (פרוטוקול דיון מיום 28.11.01, עמ' 1, ש' 6-8) כדלקמן:

"לגבי הודעת צד ג' - הסכמנו שקודם נדון בתביעה העיקרית וצד ג' יהיה נוכח, אבל את המחלוקת בינינו נשאיר לשלב מאוחר יותר. יכול להיות מצב שבסופו של דבר לא ייפסק לתובעת כלום. נניח ואם ייפסק סכום שהוא לא סכום גדול, אז גם אז אולי לא ננהל את התיק."

לאור האמור, יודיעו הנתבעת והצד השלישי תוך 30 ימים מהיום האם הם עומדים על המשך הדיון בהליך ביניהם. לא תודיע הנתבעת כאמור, תימחק התביעה נגד הצד השלישי בלי שיתקיים בה דיון נוסף.

3. למעקב המזכירות.

ניתן היום, ח' ב אדר א, תשס"ה (17 בפברואר 2005), בהעדר הצדדים.
ד"ר מיכל אגמון - גונן
, שופטת









א בית משפט שלום 6557/00 רות לקט נ' המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין (פורסם ב-ֽ 17/02/2005)