פסקי דין על אליהו חי בן דוד | פסקי דין על סלמן לאבי ז"ל

17043-10/13 א     04/05/2015




א 17043-10/13 אליהו חי בן דוד נ' סלמן לאבי ז"ל








בית משפט השלום בהרצליה



ת"א 17043-10-13 בן דוד נ' לאבי


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
יעקב שקד


תובע

אליהו חי בן דוד


על ידי עוה"ד רחל ברגר-שכטר
ועליזה בן יצחק



נגד


נתבע

סלמן לאבי ז"ל


על ידי עוה"ד אנה אלרואי


פסק – דין
בתיק זה הוריתי על פיצול הדיון באופן שתחילה תבורר שאלת התיישנות התובענה.
מבוא ותמצית כתבי הטענות
1.
העובדות הנטענות בכתב התביעה, שהוגש ביום 8.10.13, הן בתמצית כדלקמן:
לפני כשלושים ושלוש שנים, ביום 13.12.82, מכר התובע לנתבע שטח שהיה בבעלותו (להלן: "קרקע א"), בתמורה לסכום של 9,500$. לטענת התובע, מכירה זו נעשתה תחת כפייה של הנתבע כלפי התובע, שאיים לפגוע במשפחתו וברכושו במידה ולא ימכור לו את השטח (להלן: "ההסכם הראשון"; נספח 5 לכתב התביעה).
לגבי חלק אחר של אותה חלקה (להלן: "קרקע ב"), שגם אותו מכר התובע לנתבע באותה העת, דרש הנתבע משיקולי מס ומאחר ואותו שטח טרם נרשם על שם התובע לאחר רכישתו, כי ייערך הסכם ישירות בין המוכר, שמכר לתובע את הקרקע, לנתבע, כאשר התמורה בסך 11,000$ תועבר ישירות לתובע. גם הסכם זה, אשר נחתם באותו היום בו נמכרה קרקע א', נערך כפי הנטען בכפייה (להלן: "ההסכם השני"; נספח 7 לכתב התביעה).
לשיטת התובע, לאחר חתימת ההסכמים הנ"ל, ובטרם שולמה תמורה כלשהי, כפה עליו הנתבע לבצע "עסקת חליפין", במסגרתה השטחים שנרכשו על ידי הנתבע נשארו בידיו והתובע רכש מהנתבע ביום 25.1.83 קוטג' אשר בבעלותו, במחיר מופחת של 145,000$ (להלן: "הסכם רכישת הקוטג'"; נספח 8 לכתב התביעה). התשלום בעסקה זו נפרס לתשלומים הנמשכים עד לשנת 1985, אולם הנתבע התעקש על קבלת שיקים דחויים שכן היה זקוק לכסף.
לטענת התובע, שילם לנתבע את מלוא התמורה עבור הקוטג', אולם הנתבע סרב לפנותו, סירב להשיב לתובע את הסכומים ששילם לו וכן את הקרקעות שהתובע מכר לו, סיחר את השיקים לצדדי ג', והכל תוך איומים על חיי התובע ומשפחתו.
בהמשך, נפתחו כנגד התובע תיקים בהוצל"פ בגין השיקים שמסר לנתבע על ידי צדדי ג'.
במסגרת התביעה עותר התובע לחייב את הנתבע בסך של 2,500,000 ₪ (לצרכי אגרה) בגין הנזקים שנגרמו לו ממעשיו הנטענים לעיל, אשר בוצעו כלפיו בשנות ה- 80 ובשנים שלאחר מכן.
2.
בכתב ההגנה טוען הנתבע כי קרקע א' אכן נרכשה ישירות מהתובע, וזאת מרצונו החופשי של התובע, בסכום כפול מהמחיר ששילם התובע בגין הקרקע וקרקע ב' נרכשה ישירות מהמוכר של הקרקע. לטענת הנתבע, הכספים עבור הקרקעות שולמו ישירות לתובע ולמוכר קרקע ב', על ידו ועל ידי שותפו, מר פדידה (להלן: "פדידה").
3.
לדברי הנתבע, ככל הנראה בשל העובדה שהיה בידי התובע כסף זמין ממכירת קרקע א' לנתבע ולשותפו, הציע לנתבע לרכוש את הקוטג'. לאחר ששילם התובע את ארבעת התשלומים הראשונים, לא עמד בתשלום החמישי והוסכם בין הצדדים על ביטול ההסכם והשבה של הסכום ששולם והצדדים אף חתמו על תצהיר ביטול ההסכם בפני
עו"ד (נספח ד' לכתב ההגנה).
לגבי השיקים נטען כי לנתבע אין קשר לשיקים והוא לא סיחר בהם.
עוד מוסיף הנתבע כי מעולם לא תקף, רימה, סחט או איים על התובע.
4.
בהחלטה מיום 10.7.14 אפשרתי לתובע לתקן את תביעתו על ידי הוספת פירוט מלוא העובדות נשוא התביעה, לרבות תאריכים של מעשי הסחיטה והאיומים הנטענים ולרבות פירוט מלא של הכספים שלכאורה הוצאו ממנו שלא כדין ו/או הקרקע שהוצאה ממנו שלא כדין לכאורה, וזאת על מנת שעובדות כתב התביעה יפורטו כדבעי.




הערה דיונית
5.
בהחלטה מיום 26.11.14 הוריתי כי יש להגיש ראיות בעניין ההתיישנות. באותו מועד עמדה בפני
בית המשפט בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (להלן: "הבקשה") ולכן הוריתי על הגשת תגובה ותשובה וצירוף תצהירים לתמיכה בעובדות (להלן: "התגובה" ו- "התשובה"). עוד קבעתי כי אין טעם בשלב זה להכביר הוצאות ולהורות על הגשת כתב הגנה מתוקן שכן סוגיית ההתיישנות תפורט בכתבי הטענות נושא הבקשה.
6.
בהחלטה מיום 22.1.15 הוריתי כי בשל היעדר תצהיר התומך בבקשה, הנתבע לא יוכל להוכיח עובדות אלא מתוך תצהירי התובע.
7.
בפתח הדיון הבהירה ב"כ הנתבע כי אין לה ראיות נוספות בסוגיית ההתיישנות. משכך, לאחר הבאת הראיות, שמיעת עדים והגשת סיכומים, ניתן

פסק דין
זה. ויובהר, בנסיבות אלה ונוכח החלטתי כי הדיון יפוצל (ראו למשל החלטתי מיום 21.1.15), לא חלות ההלכות הנוגעות לבקשה לסילוק על הסף, אלא ההכרעות הינן לגופם של דברים ולאחר שמיעת ראיות.
טענות הצדדים לעניין התיישנות התביעה
8.
הנתבע טוען, בין היתר, כי עילות התביעה נולדו במועד בו חתם התובע על ההסכמים נשוא התביעה. לטענת הנתבע, מדובר בהסכמים שנחתמו לפני מעל ל- 30 שנים, כאשר במהלך תקופה זו נקט התובע בחוסר מעש ולא הגיש תביעה, והואיל ומדובר בעילות חוזיות ובסעדים כספיים בלבד, הרי שמדובר בתביעה שההתיישנות לגביה הינה 7 שנים ללא חריגים, תקופה אשר חלפה לה לפני שנים רבות.
9.
התובע מעלה כנגד טענת ההתיישנות שלוש טענות עיקריות:

א.
התובע טוען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מרגע התגבשות "ידיעה ממשית וקונסטרוקטיבית" אצל התובע שהנתבע רימה אותו, כלומר, בשנת 2011, כאשר גילה, לטענתו, כי הקוטג' שרכש מהנתבע (עוד בשנת 1983) נמכר לאחר וכי הנושה היחיד שסירב להתפשר עם התובע בנוגע לתיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו (בשנת 1987), מכח אחד השיקים שמסר התובע לנתבע במסגרת עסקת רכישת הקוטג', הוא למעשה אחיינו של הנתבע (להלן: "זפרי") (סעיף 14 לתגובה).
לחלופין, טוען התובע כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל משנת 2014, המועד בו גילה לראשונה כי לנתבע מעולם לא הייתה כל כוונה מראש למכור לו את הקוטג',
עת קיבל תשובה מהאגף למיסוי מקרקעין אשר לטענתו יש בה כדי לטעון כי עסקת המכר של הקוטג' לא דווחה למס שבח (סעיפים 4.12 ו- 14 לתגובה)
. התובע מתבסס על הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

ב.
הפרת התחייבות הנתבע לרישום הקוטג' על שם התובע ואי השבת הכספים שקיבל ו/או האיומים המתמשכים, החוזרים ונשנים לאורך שנים רבות, מהווים הפרה נמשכת ו/או מתחדשת, המחדשת את עילת התביעה מדי יום, בהתאם לסעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") (סעיף 16 לתגובה).
לחילופין, טוען התובע, כי נגרם לו נזק משנת 2009, עת גילה את מלוא היקף וחומרת הנזק, לאחר שמונה כונס נכסים על ביתו, ורק אז הבין כי הנתבע הגיש את השיק להוצל"פ באמצעות אחיינו, וכי הוא עלול לאבד את ביתו (סעיף 21 לתגובה). משכך, מרוץ ההתיישנות החל לשיטתו ביום שהתגלה הנזק, בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

ג.
יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו הודה הנתבע בכתב הגנתו בקיומה של זכות התובע לקבלת הכספים ששילם עבור הקוטג', וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות (סעיף 23 לתגובה).
10.
יצוין כי לאחר הגשת הבקשה, נפטר הנתבע.
דיון והכרעה
המימד המשפטי
11.
על משולש האינטרסים שדיני ההתיישנות נועדו לאזנם עמד כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531 (1986), ולפיו דיני ההתיישנות "באים ליצור איזון עדין בין האינטרסים הלגיטימיים של הניזוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המזיק, תוך שמירה על אינטרס הציבור".
12.
לעניין בירור טענת התיישנות כטענת סף נפסק בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנא גיא-ליפל (19.9.10), סעיפים 26-28 לפסק דינו של כב' השופט י. עמית:

"מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה ([פורסם בנבו], 11.6.09), סעיף 2 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה) ... כאמור, מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. כאשר הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון כטענת סף (השוו רע"א 7372/09
siberia airlines
נ' עיזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל ([פורסם בנבו], 23.2.2010)".
כאמור לעיל, ההכרעה בטענת ההתיישנות נעשית לאחר שמיעת ראיות ולגופה, על מנת לחסוך הצורך בבירור גוף התובענה, מעבר לסוגית ההתיישנות, במידה ואכן יתברר כי התובענה התיישנה.
13.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא -

(1)
בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2)
במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה
".
14.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
15.
אין מחלוקת כי המעשים המהווים את עילת התובענה, קרי חתימת התובע על ההסכמים בכפייה ותחת איומים, נעשו בשנות ה- 80 ומאז חלפו למעלה משבע שנים.
16.
אפנה עתה לבדוק האם עומדות לתובע ההגנות להן הוא טוען בתגובה.


הטענה כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מרגע התגבשות "ידיעה ממשית וקונסטרוקטיבית" אצל התובע שהנתבע רימה אותו
17.
סעיף 7 לחוק ההתיישנות מורה אותנו כדלהלן:
"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה".
18.
בסעיף 3 להסכם רכישת הקוטג' (נספח 8 לכתב התביעה) נקבעו המועדים למסירת החזקה בממכר לקונה ("לא יאוחר מיום 30.6.85") והעברת הממכר ורישומו על שם הקונה ("לא יאוחר מיום 30.2.85").
19.
התובע הצהיר כי הוא העביר את מלוא התמורה עבור הנכס כבר בשנת 1985 (סעיף 4.3 לתצהירו).
20.
כלומר, כבר ביום 30.6.85, הופר ההסכם משלא עבר הקוטג' לידי התובע וכבר אז קמה לו עילת תביעה בגין הפרה זו.
21.
סעיף 12 להסכם רכישת הקוטג' אף קובע כי מדובר בהפרה מהותית, ובלשון הסעיף:
"במקרה שהמוכר יאחר בפינוי הממכר מעבר למועד הקבוע בסעיף 3 (א) לחוזה, וזאת למרות שהקונה מצדו מוכן למלא את כל התחייבויותיו, ישלם המוכר לקונה סך ______ שקלים [השמטת הסכום הינה במקור – י.ש.] עבור כל יום של איחור בפינוי – וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו האחרות של הקונה עפ"י חוזה זה ועפ"י הדין, לרבות תביעה בגין הפרה מהותית של החוזה".
22.
למרות האמור, נמנע התובע מלתבוע את הנתבע בעילה זו, במשך כ- 30 שנה. הטענה כי לא עלה בדעת התובע, במהלך 30 השנים שחלפו מאז כריתת ההסכם לרכישת הקוטג', כי רומה וכי אין בכוונת הנתבע להעביר לחזקתו את הנכס, הינה אבסורדית ולא ניתן לקבלה, שכן ההפרה הנטענת ברורה וחד משמעית.

23.
"גילוייו" הנטענים של התובע בשנים 2011 ו- 2014 אינם בגדר הפרות נוספות של ההסכמים בין הצדדים אלא תוצאה נוספת של ההפרות הנטענות ופעולות התרמית, שאירעו לפני כ- 30 שנים.
24.
לא נעלמה מעיני הפסיקה שהוזכרה בתגובת התובע ולפיה יש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל רק כאשר יש בידי התובע ידיעה ממשית וסובייקטיבית אודות התרמית ושבכוחו להוכיחה בראיות בבית המשפט (סעיף 12 לתגובה). אולם, בענייננו, התובע לא היה צריך לחכות לאיסוף ראיות בדבר תרמית, שהרי כבר בשנת 1985 הופר ההסכם לשיטתו, ולא היה צורך בהמתנה של עשרות שנים כדי להבין שנעשתה במקרה זה תרמית.
25.
משכך, לא מתקיימת לתובע הגנה בפני
התיישנות התביעה מכח סעיף 7 לחוק ההתיישנות.
הטענה בדבר הפרה נמשכת ו/או מתחדשת, המחדשת את עילת התביעה מדי יום וכן גילוי מאוחר של נזק
26.
סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע בזו הלשון:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1)
מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

(2)
מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק
".

א.
תחולת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין בענייננו
האם אי רישום הקוטג' ע"ש התובע ואי השבת הכספים בגין הקוטג' מהווים הפרה נמשכת?
27.
כאמור, אי רישום הקוטג' על שם התובע מהווה הפרה של הסכם רכישת הקוטג' שכן הנתבע לא פעל על פי הוראות ההסכם לרשום את הקוטג' על שם התובע "לא יאוחר מיום 30.2.85" (סעיף 3ב. להסכם רכישת הקוטג'). אשר על כן, מדובר בעילה חוזית ולא בעוולה נזיקית וממילא, פקודת הנזיקין לא חלה בענייננו.
28.
הדבר נכון גם לעניין אי השבת הכספים בגין הקוטג', שלא נמסר לידי התובע. מדובר בהפרת חוזה, שכן הקוטג' לא עבר לחזקת התובע, כפי שקובע ההסכם - "לא יאוחר מיום 30.6.85" (סעיף 3ב. להסכם רכישת הקוטג'), ומשכך ההסכם הופר והיה על התובע לבטלו ולדרוש השבה בזמן אמת, לפני כשלושים שנים.
התובע מצהיר בסעיף 4.4 לתצהיר התומך בתגובה, כי כבר בשנת 1985 פנה אל הנתבע בדרישה לקבלת החזקה בקוטג' או לקבלת הכספים ששילם בעבורו והנתבע סילקו מעל פניו. הנה כי כן, היה על התובע אז, לכל הפחות, להגיש תביעה להסכם והשבת הכספים ששילם לידי הנתבע.
טוען התובע כי במהלך סוף שנות ה-90 התקבלו אצלו מסמכים (אשר ככל הנראה הינם מהשנים 1983-1984) המבטלים את ההסכם לרכישת הקוטג' ולטענתו הינם מזויפים (סעיף 4.6 לתצהיר התומך בתגובה; נספחים 18 ו- 19 לכתב התביעה המתוקן). טענה זו לא יכולה להו
ע
יל לו לעניין מירוץ ההתיישנות, שכן היה על התובע להגיש תביעה כנגד הנתבע, לכל הפחות במועד קבלת המסמכים, וגם ממועד זה, סוף שנות ה-90 (לצורך העניין נניח כי מדובר בשנת 1999), חלפו לכל הפחות 14 שנים.
האם איומים יכולים לעצור את
מירוץ ההתיישנות והאם הוכחו?
29.
אשר לטענת התובע כי לא הגיש כנגד הנתבע תביעות במהלך השנים שחלפו שכן הנתבע איים על חייו ועל חיי משפחתו. ייאמר כבר עתה: חוק ההתיישנות בניסוחו ד'היום איננו מחריג מתחילת מירוץ ההתיישנות סיטואציה שבה תובע נמנע מלהגיש תביעה בשל איומים על חייו. זאת, בניגוד לסיטואציה של תרמית, שאז תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה (סעיף 7 לחוק ההתיישנות).
30.
הנני מודע להצעת חוק ההתיישנות (תיקון – השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ג-2013 וכן להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, אשר נזכרו בתגובת התובע לבקשה לסילוק על הסף (סעיפים 35-37), שם מוצע להוסיף עילה להשעיית מרוץ תקופת ההתיישנות במידה והתובע מאוים או מנוצל. הצעות אלה, ככל שתכליתן ראויה, הינן בגדר הצעות אשר לא הבשילו לידי חוק ומשכך אינן מהוות אסמכתא משפטית שיש לפסוק על פיה.
31.
בכל מקרה, גם אם ניתן היה לטעון כי האיומים היוו מעשה "נמשך והולך", הרי שהתובע

לא הוכיח כי הנתבע איים על חייו
, וזאת בין היתר לאור הדברים הבאים:

א.
עיון בתצהירו של התובע אשר צורף לתגובה מעלה, כי הוא לא נקב בתאריכים מדויקים בהם בוצעו לטענתו התקיפות באיומים ו/או הסחיטות, אלא נקב בשנים בלבד.


כך מתאר התובע מקרים בהם אוים על ידי הנתבע:
סירוב הנתבע להעביר לידי התובע את החזקה בקוטג', בשנת 1985, תוך איום על התובע ובני משפחתו ושימוש באלימות (סעיפים 4.3-4.5 לתצהירו);

פנייה לנתבע בסוף שנות ה- 90, לאחר קבלת מסמכי ביטול ההסכם לרכישת הקוטג', אשר הסתיימה באיומים של הנתבע לבל ינקוט התובע בהליכים משפטיים (סעיף 4.6 לתצהירו); פתיחת תיק הוצאה לפועל בשנת 1987 כנגד התובע על ידי אחיינו של הנתבע, זפרי, והחשש להגיש התנגדות בשל איומיו של הנתבע (סעיף 4.7 לתצהיר); פניית התובע לעו"ד בשנת 1992 על מנת שתשלח לנתבע מכתב התראה, אשר בעקבותיה הנתבע איים על התובע ועל בני משפחתו לבל ימשיך בהליכים משפטיים או בהליכים אל מול המשטרה (סעיף 4.9 לתצהיר). לטענת התובע, האיומים נמשכו למעשה עד לשנת 2013.
היה מצופה מהתובע שבמהלך תקופה כה ארוכה של שלושה עשורים יתגונן בפני
איומיו וסחיטותיו של הנתבע ויפנה למשטרה על מנת להביא את העניין לסיום, תוך הגנה על גופו ומשפחתו. ואכן, התובע מצרף תלונות במשטרה, אשר מתועדות משנת 1988 בלבד, ואשר הוגשו לאורך השנים ועד שנת 2013. דא עקא, מדובר בתלונות בגין היזק לרכוש, גניבה, פירוק חלקים מרכב, איומים, הסגת גבול, תקיפת סתם וגניבת רכב.
בחקירתו הנגדית של התובע הוא נשאל "צרפת רשימה של תלונות במשטרה וכתבת שזה על סלמן [הנתבע] אבל אתה אומר עכשיו שפחדת להתלונן, איך זה מתיישב?"
התובע ענה: "התלוננתי אבל פחדתי להזכיר שמות, זה היה לצורך התביעה בביטוח". לשאלת בית משפט "האם כשהתלוננת במשטרה הזכרת את שמו של סלמן?", ענה: "לא, פחדתי כי הוא איים עליי" (ראו שורות 17-21 בעמ' 10 לפרוטוקול).
הנה כי כן, גם כשהתלונן במשטרה, התובע לא הזכיר את שמו של הנתבע.
התובע אף ייחס לנתבע תלונה אשר ייחס גם לנושה זפרי במסגרת תיק ההוצאה לפועל המנוהל נגדו. לשאלת ב"כ הנתבע מדוע ייחס את התלונה לשני הגורמים ענה התובע בחקירתו כי "שניהם איימו עלי ביחד", אולם הוא לא הזכיר זאת במסגרת תיק ההוצאה לפועל (שורות 25-29 בעמ' 10 לפרוטוקול).
מן האמור עולה כי התובע לא הוכיח כי התלונות הרבות שהגיש במשטרה קשורות לנתבע ולמעשיו הנטענים כלפיו.

ב.
גם עדויות בני משפחתו של התובע לא סייעו לו בהוכחת האיומים על ידי הנתבע והתקופות בהן בוצעו.
כך למשל, בחקירתה נשאלה אשת התובע האם איימו עליה ועל התובע בשנת 2000 והיא ענתה שלא, והוסיפה: "הכל היה בשנות ה- 80 וה- 90" (שורות 15-21 לעמ' 17 לפרוטוקול). בחקירה חוזרת אמרה שאוימה לאחר שנת 2000, אולם לא פיזית אלא נפשית (שורה 32, שם). בכל מקרה, אשת הנתבע הודתה בחקירתה כי מי שאיים עליה היו נושים ולא הנתבע בעצמו (שם, שורה 10).
גם בנו של התובע הודה בחקירתו כי האיומים או הפגיעות הפיזיות הסתיימו בשנות ה- 90 או בשנת 1994 (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 27).
עדותה של בת התובע אף היא אינה יכולה לסייע לתובע. בתשובה לשאלה
"באיזה שנה הגיעו אליכם הביתה פעם אחרונה ותקפו", השיבה "אני לא גרה בבית מגיל 27 אז לא ראיתי את זה אישית מהגיל הזה" (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 1).

ג.
בנוסף, התובע מודה בחקירתו כי הוא פנה לעורכי דין שונים במהלך השנים ואולם הסיבה שלא תבע את הנתבע היא שלא היה בידיו כסף להליכים משפטיים (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 12), וזאת בניגוד לטענתו כי לא תבע בשל העובדה שאוים שלא לעשות כן (סעיף 5 לתצהיר התומך בתגובה).

ד.
לא נעלמה ממני טענת התובע בסיכומיו כי עדותו של עו"ד רוזנר, עוה"ד שטיפל בתיקי ההוצל"פ שלו, תומכת בטענה כי איימו על חייו של התובע כאשר אישר בעדותו כי הדבר נכון (סעיף 44 לסיכומים; עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 17). אולם, עיון בעדותו של עוה"ד רוזנר מעלה כי זה האחרון העיד כי שמע מהתובע על כי מאיימים על חייו אולם הוא לא היה עד לאיומים כאלו.
הנה כי כן, לא הוכח קשר סיבתי בין התלונות שהוגשו על ידי התובע למשטרה לבין מעשי הנתבע הנטענים וכן לא הוכח קשר סיבתי בין האיומים הנטענים לאי הגשת תביעה כנגד הנתבע במהלך 3 עשורים.

32.
חוסר מהימנותו של התובע עולה גם מהדברים הבאים:

א.
התובע טען כי לא היה מיוצג על ידי עו"ד במסגרת ההסכם הראשון שכן הנתבע לא הסכים שיהיה מיוצג (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 10-11). למרות זאת, בחקירתו הוצגו מכתבים של עו"ד דרזנר, משנת 1983, אשר עולה מהם כי התובע יוצג על ידו בהסכם הראשון (נ/1-נ/2), בניגוד לדברי התובע. לפי המכתבים, עו"ד דרזנר פנה אל התובע בבקשה לשלם מס שבח ומס רכישה, ואף הדגיש כי "הגיש השגה על החיוב הנוסף". זאת ועוד, התובע הודה בחקירתו כי שילם לעוה"ד דרזנר שכ"ט (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 20-21).

ב.
זאת ועוד, כאשר נשאל התובע האם קיבל מהנתבע כסף עבור הקרקע במסגרת ההסכם הראשון, ענה שלא (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 29-30). דא עקא, מהמסמך נ/3,
מכתב מיום 8.12.82 אשר חתום על ידי התובע, עולה כי זה אישר שקיבל סך של 500,000 שקלים (ככל הנראה מדובר בשקלים ישנים) על חשבון מכירת הקרקע (המכתב נכתב על גבי דף לוגו של עסקו של הנתבע). התובע טוען כי חתם על המכתב תחת איומים, אולם קשה להלום מצב בו מאיימים על אדם שיוותר על סכום נכבד כזה (והמדובר בתקופה שלפני מעל ל- 30 שנה) והוא לא יפנה לרשויות בעניין זה.
התובע טוען בהקשר זה "כי מסמך זה (נ/3) מזויף כיתר המסמכים עליהם נסמך הנתבע" (סעיף 42 לסיכומיו), וזאת לאחר שהודה מפורשות כי חתם על המסמך תחת איומים. טענה זו הינה טענה עובדתית חלופית אסורה ומלמדת על מהימנותו, או ליתר דיוק חוסר מהימנותו, של התובע.
לא נעלמה מעיני טענת התובע בסיכומיו כי סך של 500,000 שקלים ישנים מהווה סך של 16,250$ וכי בהסכמי המכר של קרקע א' ו-ב' התחייב הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 20,500$, כלומר התשלום שלכאורה שולם לתובע לא מכסה את התמורה החוזית (סעיף 39 לסיכומים). עוד טוען התובע כי מסמך נ/3 נחתם ביום 8.12.82 ואילו הסכמי המכר של קרקע א ו- ב' נחתמו ביום 13.12.82, כשבוע לאחר מכן, בלא שהם מאזכרים את דבר התשלום הנזכר בנ/3 (סעיף 40 לסיכומים).
טענות אלה, ככל שיש בהן היגיון, אינן רלבנטיות לצורך השאלה מתי קמה לתובע עילת תביעה בגין הפרת הסכמי המכר (בין אם הופרו ובין אם לאו) והאם חלפה תקופת ההתיישנות ממועד זה, שהרי גם אם המסמך נ/3 מזויף וגם אם לא, התובע טוען כי לא קיבל את התמורה בעבור מכירת הקרקע ולפיכך עמדה לו עילת תביעה בגין הפרה זו במועד בו היה אמור לקבל את התמורה הכספית על פי החוזה.

ג.
גם כשנשאל התובע לגבי המועד בו גילה שהקוטג' נמכר לאחר, התקשה לענות בצורה סדורה ואמר כי הגיעו אליו שמועות ש"הבת של חזן" מתגוררת בבית הזה. לשאלה מתי גילה כי הקוטג' נרכש על ידי אותה בת של חזן, ענה: "2009, 2010, 2011, לא זוכר" (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 8-9), וזאת למרות שמדובר בקוטג' המצוי במרחק של חצי ק"מ מביתו של התובע ואשר הוא הודה בחקירתו כי הוא עובר דרכו בכל פעם שהוא יוצא מרמת השרון (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 18-21).

ד.
עוד טוען התובע טענות סותרות לגבי מכתב ההתראה שנשלח לנתבע על ידי עורכת הדין מטעמו בשנת 1992. כך, בסעיף 4.9 לתצהירו טוען התובע כי פנה לעו"ד צופי שרון לפק על מנת לנסות ולהתחיל בהליכים משפטיים כנגד הנתבע, ומנגד בחקירתו טוען כי זו לא הייתה עורכת הדין שלו אלא של נושיו, ובכלל פנה אליה "כדי שתיקח ממה שחייבים לי" ולא על מנת לפתוח בהליכים מול הנתבע (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 32).

ה.
גם בחקירתו של התובע בנוגע להתנגדות שהגיש במסגרת תיק ההוצאה לפועל כנגד הנושה זפרי עולות סתירות. במסגרת ההתנגדות (נספח ב' לתשובה) טען התובע כי השיק ניתן כביטחון להלוואה. אולם, כשנשאל בחקירתו מדוע כתב בהתנגדות כך אם הוא טוען שלא נתן לזפרי הלוואה, ענה: "בגלל הקוטג', כל זה נובע מזה. זה הלוואה לרכישת הקוטג'. היו עוד עשרות שיקים כאלה... אני נתתי את השיק כנגד רכישת הקוטג', זה לא הלוואה ממני, אף פעם לא עשיתי עסקים איתו" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 14-18), דבר הסותר חזיתית את גרסתו בתצהיר שצורף להתנגדות.

ו.
בנוסף, התובע אמר בחקירתו כי בשנת 1987, במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדו, עורכי דין שונים לא רצו לקבל את התיק כי פחדו להתעסק עם הנתבע, אולם לשאלה האם ייתכן כי עורכי הדין סירבו לקחת את התיק שכן לא היה לו כסף לשלם שכ"ט, ענה "נכון, גם לא היה לי כסף לשלם אחרי שרוששו אותי" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 11-12). היה מצופה מהתובע לצרף תצהיר מטעם עורכי הדין הנ"ל ולפיו הם סרבו לקחת את התיק כנגד הנתבע שכן חששו על חייהם, דבר שלא נעשה.
33.
סיכומו של דבר, מכל האמור לעיל נקבע כממצא עובדתי:

א.
עדות התובע
והעדים מטעמו איננה מהימנה.

ב.
הטעם להגשת התביעה כעת הינו בקשת נושה לממש את בית התובע.

ג.
הימנעות התובע מלהגיש תביעה במשך למעלה מ- 30 שנים הייתה בשל קושי כלכלי במימון ההליך.

ד.
לא הוכח כי הנתבע איים על התובע ו/או על משפחתו.
34.
מן האמור לעיל עולה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי עומדת לו הגנת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין.

ב.
תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בענייננו
35.
טענתו השנייה של התובע נוגעת כאמור לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לשיטתו, נזקו, המתואר כאפשרות לאבדן ביתו במסגרת מימוש השיק שסוחר לטענתו על ידי הנתבע, בהוצאה לפועל, התגלה לו רק בשנת 2009, עת מונה כונס נכסים על ביתו, ומשכך מרוץ ההתיישנות החל ביום שהתגלה הנזק.

אין בידי לקבל טענה זו.
36.
תיק ההוצאה לפועל בגין השיק האמור נפתח כנגד התובע כבר בשנת 1987 (סעיף 4.7 לתצהירו). לטענת התובע, ביקש להגיע להסדר חוב עם הנושה אך זה סרב. היה על התובע לדעת ולצפות כי זכותו של הנושה לסרב להגיע עם החייב להסדר חוב, וכי אם התובע לא ישלם את החוב במלואו תהיה פתוחה בפני
הנושה האפשרות של מימוש נכסיו של התובע.
37.
מודעות וצפייה זו עמדה בפני
התובע כבר בפתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדו בשנת 1987, ולמצער במועד בו סרב הנושה להגיע עמו להסדר חוב (התובע לא מפרט באיזו שנה קיבל את סירובו של הנושה להסדר חוב), ולכן אין ממש בטענותיו כי הנזק התגלה לו עתה או לחילופין במועד מינוי כונס הנכסים.
38.
כבר נקבע בפסיקה כי לעניין הקשר הסיבתי בין התקיימות יסודות העילה לצורך מירוץ ההתיישנות לבין הנזק שנגרם, די ב"קצה חוט" ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו (ראו ע"א 2805/13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה (16.4.15), סעיף 24 לפסה"ד; ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.09.2010)).
בכל מקרה, הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין דנה בנזק שאירע ולא בנזק צפוי כבענייננו וגם מטעם זה אין הסעיף רלבנטי.
39.
מעבר לנדרש אציין כי התובע לא הוכיח קשר בין הנושה זפרי לבין הנתבע ויש להזכיר את גרסתו של התובע בהתנגדות שהוגשה מטעמו במסגרת תיק ההוצאה לפועל, לפיה השיק ניתן כפרעון להלוואה ואין כל זכר למעורבותו של הנתבע (נספח ב' לתשובה).
הטענה כי התובע הודה בכתב ההגנה בזכות התובע לקבלת כספים וכי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו הודה
40.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני
בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות
".
41.
כאמור, לטענת התובע יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו הודה הנתבע בכתב הגנתו בקיומה של זכות התובע לקבלת הכספים ששילם עבור הקוטג' (סעיפים 23 ו- 26 לתגובה).
42.
לטענת התובע, הנתבע הודה בכתב הגנתו כי הועברה לו חלק מהתמורה בגין הקוטג' (סעיף 18.ד. לכתב ההגנה). התובע טוען אומנם כי התמורה שולמה במלואה, אך מדובר לטענתו בהודאה על לפחות חלק מהכספים ששולמו. זאת ועוד, הנתבע טען כי הסכם רכישת הקוטג' בוטל ואף הפנה לאחד ממסמכי הביטול (סעיף 18.ד. לכתב ההגנה ונספח ד' לו).
43.
לפיכך, לשיטת התובע, הנתבע הודה כי התובע זכאי לקבלת התמורה ששילם בחזרה. בנוסף, טוען התובע כי אין הנתבע מציין בכתב הגנתו כי השיב לתובע את מלוא הכספים שקיבל ממנו ומשכך עולה מן האמור כי הנתבע חייב להשיב לו את הכספים.
44.
אף אם תאמר כי כתב ההגנה כולל הודאה, הרי שסיפת סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובעת כי הודאה משמעה

"למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות",
ובכתב ההגנה, כבר בתחילתו, טוען הנתבע להתיישנות.
לפיכך, דין הטענה דחייה.
45.
למצער, אין באמור לעיל משום הודאה של הנתבע בקיומה של זכות התובע לקבלת כספים ששילם עבור הקוטג', שכן הנתבע לא מודה במפורש כי לא השיב לתובע את הכספים שקיבל ממנו. כך נטען בסעיף 18ד' כתב ההגנה:
"לאחר שהתובע שילם לנתבע את ארבעת התשלומים הראשונים המפורטים בסעיף 4 להסכם הנ"ל [הסכם רכישת הקוטג' – י.ש.], ובהגיע התשלום החמישי ע"ס 20,000 $ שנקבע ליום 30.10.83, התובע לא היה מסוגל לעמוד בתשלומים ולמעשה הפר את ההסכם בהפרה יסודית.
בנסיבות אלו, לאחר המתנה שבה התובע לא הצליח לגייס את התשלומים שהיה עליו לשלם לנתבע עפ"י ההסכם, הוסכם בין התובע לנתבע על ביטול הסכם והשבה והצדדים חתמו על תצהיר ביטול מיום 27.7.84, בפני
עו"ד שמואל חזמה מקיראון
".
46.
הנתבע מודה כי הוסכם בין הצדדים על ביטול ההסכם והשבה ומפנה לתצהיר הביטול הנזכר לעיל, בו מצהיר התובע כדלקמן

:

"והואיל ואין באפשרותי להמשיך ולשלם את יתרת התמורה עבור הדירה, הגעתי בחודש דצמבר 83 להסכם עם המוכרים
[הנתבע ואשתו – י.ש.]
כי יחזירו לי את הסך השווה ל- 50,000 דולר בתשלומים לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום עד 31.3.85 כולל כל הסכומים ששולמו כבר, בשיקים דחויים
" (נספח ד' לכתב ההגנה).
עינינו הרואות כי הנתבע אכן התחייב להשבה של 50,000 דולר לתובע אולם אין בכתב ההגנה או בתצהיר הביטול הנ"ל הודאה מפורשת כי סכום זה לא הושב לנתבע.
47.
לא נעלמה מעיני הפסיקה שצויינה בסעיף 5 לסיכומי התשובה מטעם התובע בעניין ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ ואח' (19.4.12) לפיה: "די לו [לנתבע – י.ש.] שיודה בקיומה של הפרה חוזית, המצמיחה את הזכות הקונקרטית של התובע". אולם, כפי שפורט לעיל, בענייננו אין הודאה בהפרת ההסכמים נשוא התביעה.
48.
לפיכך, יש לדחות את הטענה לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות בענייננו.
סוף דבר
49.
התביעה נדחית בשל התיישנותה.


50.
התובע ישלם לעזבונו של הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪. אשר לבקשת התובע בסיכומי התשובה להשיב לו הוצאות ששילם בגין הגשת כתב תביעה מתוקן, יש להגיש בקשה נפרדת.


ניתן היום,
ט"ו אייר תשע"ה, 04 מאי 2015, בהעדר הצדדים.



















א בית משפט שלום 17043-10/13 אליהו חי בן דוד נ' סלמן לאבי ז"ל (פורסם ב-ֽ 04/05/2015)