פסקי דין על דן מגיד | פסקי דין על היועץ המשפטי | פסקי דין על אגף הרווחה בעיריית ירושלים | פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל ירושלים |

31920-10/14 עתמ     14/05/2015




עתמ 31920-10/14 דן מגיד נ' היועץ המשפטי, אגף הרווחה בעיריית ירושלים, מנהל מקרקעי ישראל ירושלים








בית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 31920-10-14 מגיד נ' היועץ המשפטי
, אגף הרווחה בעיריית ירושלים

ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
שירלי רנר


עותר

דן מגיד
ע"י ב"כ עוה"ד יעקב לאופר ורוני חיים


נגד


משיבים

1.היועץ המשפטי
, אגף הרווחה בעיריית ירושלים
ע"י ב"כ עוה"ד פיני ויקסלבוים ואפרת מזרחי

2.מנהל מקרקעי ישראל
ירושלים

ע"י ב"כ עו"ד תומר פרידמן
מפרקליטות מחוז ירושלים
(אזרחי)




פסק דין


עתירה לקבוע כי החלטת מועצת העיר ירושלים
מיום 27.8.14 בה אושרה המלצת ועדת הכספים מיום 25.8.14 בטלה וחסרת תוקף.

רקע
1. העותר, בן 66, מפעיל קיוסק ברחוב המאירי בשכונת קריית משה בירושלים
. המקרקעין הוקצו לשימושו של העותר/אביו בשנת 1970 על פי "הסכם רשות שימוש" עם העיריה
אשר הוארך מעת לעת במשך השנים ובפעם האחרונה במאי 2004 עד מרץ 2006.

בשנת 2005 בעקבות דו"ח ביקורת מאת מבקרת העיריה בנושא תשלום דמי שימוש עבור גורמי חוץ, החליטה מועצת העירייה לאפשר במקרים מסויימים, לרבות בעניינו של העותר, רשות שימוש בפטור ממכרז אך לחייב בתשלום תמורה ריאלית.

עתירה שהגיש העותר בשנת 2006 לביטול דמי השכירות הריאליים ולחיוב העיריה למכור לו את הזכויות בקיוסק נדחתה (עת"מ 1156/06).

2. בשנת 2010 הגיש העותר עתירה נוספת בה עתר להורות לעיריית ירושלים
להשיב את הקרקע הנדונה למינהל מקרקעי ישראל (עת"מ 43863-03-10). תכלית העתירה היתה לאפשר לעותר לכשתוחזר הקרקע לידי מנהל מקרקעי ישראל לרכשה בפטור ממכרז בהיותו מחזיק כדין במקרקעין למעלה מ-10 שנים. ביסוד העתירה תב"ע 3919 משנת 1989 בה שונה יעוד השטח מדרך ציבורית לשטח צבורי פתוח ולשטח מסחרי וכיוון שכך טען העותר כי על פי סעיף 154 לחוק המקרקעין אמור השטח לחזור לבעלות המדינה, כפי שהיה מלכתחילה.

עתירה זו נדחתה אף היא ביום 17.2.11 לאחר שנקבע כי בד בבד עם שנוי היעוד נקבע בתב"ע 3919 שהיא תכנית איחוד וחלוקה מחדש, כי המקרקעין יירשמו על שם עיריית ירושלים
. מאחר והבעלות במקרקעין היא של עיריית ירושלים
, נקבע כי אין היא מחוייבת להעביר את המקרקעין לבעלות מדינת ישראל אלא אם ייחתם הסכם בין העיריה למדינה לאחר אישור כדין של כל הגורמים המוסמכים הנוגעים בדבר.

3. ביום 27.10.11 החליטה מועצת עיריית ירושלים
לאשר את המלצת ועדת הכספים ולפיה תוחזר הקרקע נשוא העתירה למינהל מקרקעי ישראל ותאושר תקופת רשות השימוש של העותר עד להחזרת המבנה למנהל.

בדבר ההסבר להמלצה נאמר כי:
"במסגרת שיקום של אגף הרווחה הועמדה בשנת 1970 קרקע עירונית שהופקעה מהמדינה ביום 16.7.61 שיעודה שצ"פ למר יוסף מגיד ז"ל.
יוסף מגיד ז"ל הגיש בקשה לשנוי תב"ע בשנת 1989 והעירייה אישרה את הבקשה לפיה המגרש שונה למסחרי.
מר יוסף מגיד בנה את הקיוסק, וקיבל רשות שימוש ביום 19.7.88 שהוארכה מעת לעת.
בנו של יוסף מר דני מגיד המשיך את השימוש בנכס עד ליום זה.
בשנת 2006 מועצת העיר אישרה העלאת תעריפים דמי שימוש בקיוסק.
דני מגיד הגיש עתירה מנהלית נגד העירייה בגין העלאת דמי השימוש, בית המשפט דחה את עתירתו.
דני מגיד פנה לעירייה בבקשה להעביר את הקרקע למנהל מקרקעי ישראל בעקבות שנוי היעוד לשטח מסחרי בהתאם להוראות החוק בעניין החזרת קרקע ששונה ייעודה.
מוצע לאשר החזרת הקרקע למנהל מקרקעי ישראל.
עד למועד אישור החזרת הקרקע למנהל ממשיך מר דני מגיד לשלם את דמי השימוש
".

4. בשנת 2013 הגישה העיריה תביעת פנוי כנגד העותר (תא"ח 27256-03013) לאור סירובו לטענתה לחתום על הסכם רשות השימוש ולשלם את דמי השימוש. תביעה זו מתבררת כיום בבית משפט השלום.

בשנת 2014 הגיש העותר עתירה לבג"ץ בה עתר לחייב את העיריה להשלים את הליכי העברת הבעלות לרשות מקרקעי ישראל ואת האחרונה לקבלם בהתאם לסעיף 154 לחוק המקרקעין וזאת לנוכח החלטת מועצת העירייה משנת 2011.

ההחלטה נשוא העתירה
5. לאחר הגשת העתירה לבג"ץ התקבלה ביום 11.9.14 ההחלטה השנייה של מועצת העירייה, היא ההחלטה נשוא העתירה הנוכחית, בה החליטה מועצת העיריה לאשר את המלצת ועדת הכספים לבטל את החלטת המועצה הקודמת מיום 27.10.11 בעניין השבת המקרקעין לבעלות רשות מקרקעי ישראל.

בדברי ההסבר להמלצה נאמר כי : "מועצת העיר בישיבתה מיום 27.10.11 אישרה את החלטת ועדת הכספים מיום 5.10.11 בעניין החזרת הקרקע שנמצאת בשד' המאירי 9 בשכונת קריית
משה, ועליה מבנה הקיוסק... לבעלות רשות מקרקעי ישראל. בדברי ההסבר של הועדה לא צוין כי היה

פסק דין
שבין השאר קובע כי העירייה הינה הבעלים, והיא אינה מחוייבת להחזיר את הקרקע לרשות מקרקעי ישראל.
מר דני מגיד השתמש בנכס ברשות שימוש, לא חתם על הסכם שהוכן בזמנו ולא שילם את חובו לעיריה, ולכן העיריה לא פעלה להעביר את הקרקע למינהל. העיריה הגישה תביעת פנוי עם פצול סעדים לתביעה כספית כאשר התיק מתנהל בבית המשפט.
בהתאם לחוו"ד משפטית ולאור האמור לעיל העירייה אינה מחוייבת להחזיר הקרקע לרשות מקרקעי ישראל.
מצ"ב החלטת המועצה מיום 27.10.11 וחוו"ד משפטית של עו"ד פיני ויקסלבוים
מהלשכה המשפטית לביטול אישור המועצה
".

טענות הצדדים
6. לטענת העותר יש מקום להורות על ביטול ההחלטה השניה אשר התקבלה על יסוד מידע עובדתי שגוי ולפיו לעותר חוב דמי שימוש לעיריה והוא מסרב לחתום על חוזה דמי שימוש. גם לא הוצג בפני
חברי המועצה כי העותר מחזיק במקום 44 שנים וכי ההחלטה הקודמת אותם הם מתבקשים לבטל עומדת לדיון בבג"ץ על ידי העותר המבקש את אכיפתה וישומה, וכי העותר כלל לא היה מודע להליכים הננקטים לביטולה. עוד נטען כי מדובר בהחלטה הנגועה בשרירות הממוקדת באדם ספציפי ונועדה לפגוע בזכויותיו, כי נשללה מהעותר זכות הטעון על אף שמדובר בהחלטה הרת גורל בעניינו, כי ההחלטה אינה סבירה ואינה מידתית בנסיבות, סותרת הבטחה שלטונית שניתנה לעותר, מנוגדת לחובת ההגינות של הרשות, ניתנה ללא שקילת השיקולים הרלוונטיים ותוך שקילת שיקולים זרים.

לטענת המשיבה 1 כעולה מדברי ההסבר להחלטה הראשונה היא התקבלה בלא שעמדו בפני
חברי המועצה הנתונים הרלוונטיים שכן מדברי ההסבר עולה כי הוצג מצג שוא לפיו ישנה חובה חוקית להשיב את המקרקעין למדינה ולא נאמר בהם דבר וחצי דבר על כך שהמקרקעין הועברו לבעלות העיריה מכח תכנית 3919, ועל פסק הדין בעתירה שקבע כי העיריה אינה מחוייבת להשיב את המקרקעין לידי המנהל אלא אם ייחתם הסכם בין המדינה לעירייה ובאישור כל הגורמים הנוגעים בדבר (עת"מ 43863-03-10). לנוכח האמור התקבלה ההחלטה הראשונה ללא ידיעת המצב המשפטי והיה הכרח לשנותה. עוד מציינת המשיבה 1 כי העותר היה מודע לכך שההחלטה הראשונה התקבלה בלא שעמדו בפני
המשיבה מלוא הנתונים העובדתיים והמשפטיים הנכונים וכי בכוונת העיריה לבטלה כפי שציינה כבר בכתב תשובתה לבג"ץ. זאת ועוד. גם לא נמצאה בפני
חברי המועצה חוות דעת משפטית על העברת
המקרקעין למדינה בניגוד לסעיף 7(ה) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי) תשל"ו-1975. לטענת המשיבה עובר לקבלת ההחלטה השניה עמדו בפני
חברי המועצה מלוא הנתונים הרלוונטיים כעולה מדברי ההסבר וחוות הדעת המשפטית שהונחה בפני
הם. אשר לטענת העותר בדבר הבטחה שלטונית טוענת המשיבה כי העותר נבנה על אמרות ומכתבים שניתנו עוד לפני פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, כי ההחלטה שהתקבלה היא סבירה ומידתית וכי ככל הנוגע לשלילת זכות הטעון יש לדחות את טענת העותר כי החלטת מועצת העיריה היא החלטה בעניינו וזאת לנוכח העובדה שהמדינה גילתה דעתה כי אינה מעוניינת במקרקעין ועל כן כל השבת המקרקעין הם עניינה של המדינה והעיריה בלבד והעותר אינו צד להחלטה.

הכרעה
7. יתכן שצודקת המשיבה 1 בטענתה כי ההחלטה שהתקבלה בשנת 2014 היא ההחלטה הסבירה בנסיבות העניין. עוד יתכן כי צודקת היא גם בטענתה כי ההחלטה משנת 2011 התקבלה על יסוד מידע שגוי וחלקי.

עם זאת, אין בידי לקבל את עמדת המשיבה 1 ולפיה ההחלטה משנת 2014 איננה החלטה בעניינו של העותר ולפיכך לא היה מקום ליתן לו זכות טעון עובר לקבלת אותה החלטה.

כפי שאישר ב"כ המשיבה 1 בדיון, ההחלטה משנת 2014 התקבלה בעקבות העתירה שהגיש העותר לבג"ץ לאכיפת ההחלטה משנת 2011.

בדברי ההסבר להמלצת ועדת הכספים למועצת העיריה משנת 2011 אוזכרה בקשתו של העותר להחזרת הקרקע למנהל כעומדת ביסוד ההמלצה. בהחלטה עצמה אף עוגנה המשך רשות השימוש של העותר עד להעברת הקרקע.

גם בדברי ההסבר להמלצת ועדת הכספים משנת 2014 אשר כאמור ניתנה בעקבות העתירה לבג"ץ שהגיש העותר לאכיפת ההחלטה משנת 2011, מאוזכר העותר כמי שלא חתם על הסכם שהוכן בזמנו ולא שילם את חובו, כמו גם העובדה שהוגשה נגדו תביעת פנוי.

לא ניתן בנסיבות אלו לאמר כי ההחלטה, הן הראשונה והן השניה, נתקבלו שלא בעניינו של העותר וכי אין בהן כדי להשליך על זכויותיו, והיה איפוא מקום לאפשר לו להעלות טענותיו קודם לקבלת ההחלטה.

העניין מוחזר לעיריה לצורך מתן זכות שימוע ולשם קבלת החלטה חדשה, לאחר מתן זכות שמוע כאמור.


המשיבה 1 תשלם לעותר הוצאות בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום,
כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
















עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 31920-10/14 דן מגיד נ' היועץ המשפטי, אגף הרווחה בעיריית ירושלים, מנהל מקרקעי ישראל ירושלים (פורסם ב-ֽ 14/05/2015)