פסקי דין על יונתן יוז | פסקי דין על תור גל בע"מ

7899-10/11 סע     17/05/2015




סע 7899-10/11 יונתן יוז נ' תור גל בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


ס"ע 7899-10-11


17 מאי 2015

בפני
:

כב' השופטת
אילת שומרוני-ברנשטיין
נציג
עובדים: מר עוזיאל אבישר


ה
תובע
יונתן יוז

, ת"ז מס' 0043788832
ע"י ב"כ: עו"ד אמנון שילה

-

ה
נתבעת
תור גל בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אבו אלהיג'א




פסק דין

לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות שונות. המחלוקות העיקריות בין הצדדים הינן בשני מישורים: בהתייחס לתקופת עבודתו של התובע, האם התובע היה עובד יומי או עובד חודשי; ובהתייחס לסיום עבודתו של התובע, האם התובע פוטר או התפטר, ובמידה והתפטר – האם הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפני
נו הינן כדלקמן:
1.
התובע החל עבודתו אצל הנתבעת ביום 1.8.1996 וסיים עבודתו ביום 20.3.2009.
2.
התובע הוא נהג אוטובוס במקצועו ועל פי רישיונו.
3.
במסגרת עבודתו של התובע אצל הנתבעת הוא נהג ברכבים מסוג מיניבוס. לגרסת התובע, אשר לא הופרכה על ידי הנתבעת, הוא נהג אך ורק ברכבי מיניבוס ומעולם לא נהג על אוטובוס גדול במסגרת עבודתו.
4.
בתקופה שקדמה לסיום עבודתו של התובע, ביקשה הנתבעת מהתובע לנהוג בקו של אוטובוס (ולא במיניבוס) וזאת לגרסתה עקב הפסד במכרז, אשר הותיר אותה ללא עבודה לנהג מיניבוס באזור מגוריו של התובע. התובע סרב בתוקף, לגרסתו מאחר והוא חש בחוסר בטחון בנהיגה על אוטובוס ולא היה מוכן לקחת על עצמו את האחריות הכרוכה בכך.


קבלה לעבודה
5.
לגרסת התובע בתצהירו, לאחר שסיים עבודתו באגד (שם עבד עובר לעבודתו בנתבעת) הוא החליט שאינו רוצה עוד לעבוד כנהג אוטובוס אלא רק כנהג מיניבוס "הסיבה לכך פשוטה: כובד האחריות. הרגשתי יותר בטוח ויותר רגוע להסיע מספר קטן יותר של נוסעים בבת אחת, ברכב קטן יותר".
אשר על כן, בשנת 1996 כאשר חיפש עבודה ופנה לנתבעת, הוא הדגיש כי הוא מחפש עבודה בנהיגת מיניבוס ואינו מעונין לנהוג על אוטובוס. על בסיס הסכמת הנתבעת בעניין זה הוא החל עבודתו.
6.
התובע הבהיר עוד בתצהירו, כי מאז שסיים לעבוד באגד הוא עבד רק כנהג מיניבוס ולא כנהג אוטובוס, לא בנתבעת ולא במקום עבודה אחר.
7.
מנגד, עדי הנתבעת מר צחי הוברמן ומר שמחה הוברמן טענו בתצהיריהם כי בעת קבלתו של התובע לעבודה אף אחד לא התחייב בפני
ו ולא הבטיחו לו שהוא יעבוד כל הזמן על סוג אוטובוס כזה או אחר.
נציין, שאין ספק שמר צחי הוברמן לא עבד בנתבעת בתקופה הרלוונטית וגם מעדותו של שמחה הוברמן לא עולה, כי הוא זה אשר סיכם עם התובע את תנאי עבודתו בעת קבלתו לעבודה.

סיום העבודה
8.
לגרסת התובע בתצהירו, יום אחד החליט בעל החברה, שמחה הוברמן להעבירו לעבוד באוטובוס וזאת ללא כל סיבה. לגרסת התובע, לחברה יש מספר רב של מיניבוסים והיא מעסיקה מספר נהגי מיניבוס ולא היתה סיבה מוצדקת להחלטתו של הוברמן בעניין זה.
9.
התובע לא הסכים לנהוג באוטובוס, הן לאור העובדה שהוא התנה מראש את עבודתו בנתבעת בכך שהוא ינהג רק במיניבוסים והן לאור טענתו, שגם אם היה מסכים באופן עקרוני לנהוג באוטובוס, מבחינה פרקטית הוא לא היה יכול לעשות זאת, שכן אין לו אפשרות לקחת אוטובוס מדי יום לביתו שכן ביישוב שבו הוא מתגורר אין מקום להחנות אוטובוסים ואילו היה מחנה את האוטובוס ביישוב, הוא
היה מחויב בקנסות.
10.
לגרסת הנתבעת, כפי שהיא עולה מתצהיריהם של צחי ושמחה הוברמן, בחודשים האחרונים לעבודתו של התובע הופסקה ההתקשרות בין הנתבעת לבין שני לקוחות שהנתבעת נתנה להם שירות של הסעות מיניבוס בקרבת אזור מגוריו של התובע – חב' שתם ובית אבות ברק, ועל כן נוצר מצב שבו לא הייתה עבודה על מיניבוס באזור מגוריו של התובע. האפשרות היחידה להעסיק את התובע כנהג מיניבוס הייתה באזור נהריה או בוויזות שבועיות, אך אפשרויות אלו לא היה ישימות בעניינו של התובע, שכן כאשר הציבו את התובע לעבוד כמה שבועות באזור נהריה, הוא אמר כל הזמן שרחוק לו ועשה בעיות רבות. התובע סירב לבצע סידורים שהוטלו עליו ונעדר מהעבודה לתקופות ארוכות בטענה שהוא חולה ואף לא הסכים לבצע ויזות שבועיות שכן הוא סרב ללון שלא בביתו. לגרסת הנתבעת - התובע עשה הכל כדי לגרום לנתבעת לפטרו ולא הסכים להצעות עבודה חלופיות ולא הסכים לנהוג על אוטובוס. באשר לטענת התובע כי אין לו מקום להחנות את האוטובוס ליד ביתו, טען מר הוברמן – כי התובע לא הוכיח טענה זו ו"אם רצה בוודאי יכול היה להסתדר".
11.
בכל מקרה, מהעובדות שהוצגו בפני
נו עולה, כי לאחר שנמסר לתובע על הכוונה להעבירו לעבוד באוטובוס הצדדים ניהלו במשך שבועות שיחות, פגישות ודיונים לגבי האפשרויות להמשך העסקתו בנתבעת, לרבות תכתובת בין באי כח הצדדים.
12.
לבסוף, ביום 20.3.2009 נפגש התובע עם מנהלי הנתבעת – כאשר לצדדים היו גרסאות שונות לגבי מה שארע באותה פגישה.
13.
לגרסת התובע – במסגרת השיחה שנוהלה ביום 20.3.2009 אמר לו שמחה הוברמן "שאם אני לא עולה על האוטובוס ביום א' שאחריו אני יכול להשאיר את המיניבוס וללכת הביתה, כלומר מפוטר. לא עשו לי שימוע, לא נתנו לי מכתב פיטורים ולא שילמו לי פיצויי פיטורים. במסגרת הלחצים שהפעיל עלי מר הוברמן הוא אמר לי שייקח לי את רישיון הנהיגה בכלל, כי אני לא מתאים לנהיגה, כי אני פחדן".
מנגד, לגרסת הנתבעת – "באותו יום בבוקר, הגיע התובע למשרד של הנתבעת, הניח את מפתחות האוטובוס והודיע שהוא אינו מעוניין להמשיך לעבוד אצל הנתבעת, לקח את רגליו ועזב. וכך התפטר מעבודתו בצורה פתאומית וללא הודעה מוקדמת".
14.
מאחר והתובע הקליט את השיחה מיום 20.3.2009 (הגם שבשלב מסוים נטען ששיחה זו התקיימה ביום 16.3.2009) הוא הגיש לבית הדין תמליל של השיחה שהוקלטה ואף השמיע את קלטת השיחה. יצוין כבר עתה, כי ההקלטה לא הייתה ברורה לגמרי וגם איננו יודעים בוודאות מי עוד השתתף בשיחה שהתקיימה בנוסף לתובע ולשמחה הוברמן.
בכל מקרה, מן ההקלטה שהושמעה לנו ניתן לשמוע את התובע אומר לשמחה הוברמן "אז תפטר אותי. אין לך? תן לי ללכת הביתה. אל תחזיק אותי בכוח". כמו כן, עולה מהשיחה שהתובע נשאל על ידי שמחה הוברמן האם הוא רוצה ללכת הביתה וכאשר הוא ענה בחיוב - נאמר לו לרשום מכתב התפטרות והוא יקבל את הפיצויים שלו כמו שקיבלו כולם. אף הוזכרו מספר שמות של אנשים שקיבלו פיצויים והוצע לתובע לראות הסכם שנעשה עם נהגים אחרים שהתפטרו. נאמר לו שהנוסח שנעשה עם כל הנהגים הוא אותו נוסח רק סכומים שונים, אך לא הסכימו לתת לו העתק מהסכם זה לקחת לביתו על מנת לבדוק את ההסכם בטרם יחתום עליו. במסגרת השיחה נאמר לתובע שאם הוא לא יחתום על הסכם ולא יסכים לנהוג על אוטובוס תפנה הנתבעת למשרד התחבורה, כאשר ברור שהכוונה היא במטרה לבטל את רישיון הנהיגה שלו.

עיקר טענות התובע
בסיכומים מטעמו
15.
התובע חווה מערכת השפלות וסחיטה באיומים, אולטימטומים וכזבים בוטים הכל במטרה לגרום לו להתפטר וזאת כתוצאה משינוי בתנאי עבודתו.
16.
בתחילת עבודתו של התובע נכרת הסכם בינו לבין הנתבעת לפיה הוא יעבוד רק במיניבוס. התובע עבד במהלך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת רק במיניבוס והנתבעת לא הוכיחה כי עבד גם באוטובוס.
17.
גם אם עדותם של מנהלי הנתבעת נכונה והם הפסידו במכרז, היה עליהם לפטרו ולא לנסות לגרום לו להתפטר.
18.
הנתבעת ביקשה להפסיק את עבודתו של התובע לאחר שלא נותר לה עבודה עבורו, ואולם במקום לפטרו היא הציבה לו דרישות שמהוות שינוי חוזה ופעלה באופן כזה על מנת להיפטר ממנו תוך התחמקות מתשלום פיצויי פיטורים.
19.
הדרישה לעבור לנהוג על אוטובוס הינה שינוי בחוזה וכך גם הדרישה שישן מחוץ לבית.
20.
לא נערך לתובע שימוע כדין.
21.
הנתבעת התנהגה בחוסר תום לב בסיום עבודתו של התובע, שכן היא איימה עליו ודרשה כי יחתום על ויתור תביעות בתמורה לקבל פיצויים. הנתבעת סירבה לתת לו נוסח של מסמך לחתימה וכן איימה עליו באיומי סרק שיאבד את רישיון הנהיגה שלו וכן המציאה תקנה (66 כביכול) שאינה מאפשרת למעסיק לשלם דו"חות חניה שמקבל התובע – תקנה שאינה קיימת.
22.
בתקופה שארכה 3 חודשים הפעילה הנתבעת מכבש לחצים על התובע בכוונה לכפות עליו את השינוי בחוזה, כאשר במסגרת זו הפחיתו לו את ימי העבודה.
23.
היו סתירות מהותיות בין העדויות של שמחה וצחי הוברמן, כך למשל לעניין תשלום "השעות המתות", ועדותם הייתה לא מהימנה. כמו כן, אין להתייחס לעדותו של שמחה הוברמן, ככל שהיא עדות שמיעה.
24.
התובע היה עובד חודשי והינו זכאי לגמול שעות נוספות ולחופשה שנתית.

עיקר טענות הנתבעת בסיכומים מטעמה:
25.
מדובר בתביעה חסרת תום לב ומנופחת. התובע כלל רכיבים שחלקם חסרי בסיס משפטי, חלקם חסרי בסיס עובדתי, חלקם סובלים מסתירות פנימיות וחלקם כפולים.
26.
גרסת התובע הייתה בעייתית, כללית ולקונית.
27.
התובע עבד תקופה ארוכה בנתבעת וככל הנראה ביקש לפרוש ועל כן עשה את אשר יכול על מנת לגרום לנתבעת לפטרו כולל סירוב לבצע סידורים ולעבוד על אוטובוס.
28.
התנהלות התובע בחודשיים האחרונים מעידה בצורה מפורשת וברורה על תכנון מוקדם להפסיק את עבודתו, כך למשל בפברואר 2009, לפני סיום עבודתו, הגיש התובע תביעה לבית הדין כנגד הנתבעת לדמי הבראה.
עניין זה מלמד על תכנון מוקדם של התובע להפסיק את עבודתו תוך פרק זמן קצר.
29.
גם העובדה שהתובע הגיע לשיחה עם שמחה וצחי הוברמן מצויד במכשיר הקלטה מלמדת על הערכות להכנת תביעה ולהתפטר מהעבודה.
30.
בדיון המקדמי התבקש התובע להמציא תלושי שכר וחוזי עבודה ממקום העבודה החדש, אך בא כוחו הצהיר לפרוטוקול שהוא לא עובד במקום קבוע מאז שפוטר.
עם זאת – מדו"ח המעסיק של המל"ל ניתן ללמוד שהתובע הועסק מאוגוסט 2009 ועד מרץ 2010 בחברת הסעות "א. פדידה", כאשר התובע לא התייחס ולא פירט מה היה תפקידו ועיסוקו בחברה זו, ככל הנראה מאחר ושימש בה כנהג אוטובוס.
31.
התובע שינה גרסאות לגבי מועד הקלטת השיחה, פעם טען שהשיחה המוקלטת היא מ-20.3.2009 ופעם מ-16.3.2009.
עניין זה מלמד, שהתובע אפילו לא יודע מתי נאמר לו שהוא פוטר ומתי התקיימה הפגישה.
32.
התובע לא תבע הודעה מוקדמת בכתב התביעה או בתצהיר ותבע רכיב זה לראשונה בסיכומיו, ועל כן אין בכלל להתייחס לרכיב זה.
33.
טענת התובע כי התפטר הועלתה כטענה עובדתית חלופית כאשר לא ניתן לעלות טענות עובדתיות סותרות בעת ובעונה אחת, ודי בכך כדי לדחות את התביעה.
גם בחקירתו טען התובע כי הוא התפטר ופוטר ביחד, שזוהי תשובה אבסורדית.
בסיכומיו זנח התובע את טענתו כי מדובר בהתפטרות בדין מפוטר ודבק בגרסה כי הוא פוטר.
34.
התובע ניסה להציג מצב כאילו פוטר ביום בהיר אחד ולא הזכיר את המגעים והשיחות הרבות שהתנהלו בין הצדדים, כאשר מדובר בתהליך שארך חודשים, במסגרתו ניסו הצדדים למצוא פתרון שיאפשר המשך העסקתו בנתבעת.
35.
במכתב שנשלח לתובע בזמן אמת ביום 16.3.2009, התובע מתייחס לסירובו לעבוד על אוטובוס בכך שהוא אינו רוצה לנהוג על אוטובוס ולא הגיע לעבוד אצל הנתבעת כנהג האוטובוס.
הטענות הנוספות כגון: אי יכולתו ללון מחוץ לביתו בגלל מצבו הבריאותי או שאין לו היכן להחנות את האוטובוס לא נטענו בזמן אמת.
36.
הנתבעת הוכיחה שבחודשיים האחרונים לא היה לה עבודה על מיניבוס לספק לתובע באזור מגוריו, ואולם היא ניסתה לספק לו עבודה בנהריה.
התובע סירב לבצע את העבודה ועשה בעיות כדי לגרום לנתבעת לפטרו, באופן שלא הותיר ברירה אלא להעביר אותו לעבוד על אוטובוס.
37.
התובע טען שבשיחה המוקלטת נאמר לו כי במידה ולא יעבוד על אוטובוס הוא יפוטר ואולם עניין זה לא עלה מהתמלול, וגם כשהתבקש התובע להפנות לשלב כלשהו בשיחה מתי שעניין זה נאמר לו – הוא לא יכול לעשות כלום.
38.
מהתמלול עולה כי שמחה לא איים על התובע כי ידאג שישללו ממנו את הרישיון, אלא הסביר לתובע שמדבריו שלו עולה, שהוא אינו מסוגל לנהוג על מיניבוס, והצהרה מעין זהו עלולה לסכן את רישיון הנהיגה שלו.
39.
אין בדרישת הנתבעת שהתובע יעבור לעבוד באוטובוס שום התנכלות או הרעה בתנאי העבודה.
40.
טענת התובע שאין לו מקום חנייה ליד הבית הינה אמתלה שהתובע המציא בכדי לנסות לייצר לעצמו הצדקה לסירובו לעבור לעבוד על אוטובוס.
41.
התובע אף לא ניסה לעבוד יום אחד על אוטובוס והתפטר באופן מידי מבלי שבחן את "תנאי העבודה החדשים".
42.
התובע לא צירף מסמכים רפואיים לעניין חוסר יכולתו ללון מחוץ לבית.
43.
התובע אף לא נתן התראה לנתבעת על כוונתו להתפטר, במידה ולא תשנה את החלטתה להעבירו לעבוד על אוטובוס.
44.
יש לתת להקלטה שהוגשה משקל ראייתי נמוך, שכן שני התמלילים לא הוגשו בידי בעל מקצוע שמורשה ומוסמך להגיש תמלילים.
45.
ההקלטה שהוגשה לא הייתה מקורית ואף הייתה קטועה ולא מלאה ונראה שהיו חלקים שהורדו בעריכה.
46.
לא הובא מכשיר הקלטה ולא הוגשה חוות דעת ביחס לאופן עריכת התמליל וכיצד הועתקה ההקלטה.
התובע אף לא מסר פרטים מהותיים כגון מועד ההקלטה ולא הוכיח את טענתו בדבר זהות המשתתפים באותה שיחה. מההקלטה לא ניתן לקבוע בצורה חד משמעית שמדובר בשמחה וצחי הוברמן.
בכל מקרה ההקלטה מוכיחה את ההיפך מגרסתו של התובע – לפיו התובע לא פוטר, אלא התפטר.
47.
התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים שכן הוא התפטר ללא הודעה מוקדמת ולכן יש לקזז מכל סכום שייפסק בגין אי מתן הודעה מוקדמת. לחילופין, שכרו של התובע הוא 2,845 ₪, ועל כן במידה והוא זכאי לפיצויים – סכום הפיצויים עומד על 35,955 ₪.
48.
לעניין התביעה להתנכלות, לא ברור מהו המקור המשפטי לתביעת התובע במרכיב זה.
אין עילת תביעה מעין זו ולא קיימת כל הוראת חוק או תקנה המקנה לתובע פיצויים מעין אלו.
אם כוונת התובע לעוגמת נפש, הרי שלא נהוג לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש למעט במקרים קשים כאשר תיק זה אינו נמנה על תיקים אלה.
49.
באשר לתביעה לגמול שעות נוספות, למעשה לא מדובר בתביעה לשעות נוספות אלא לשעות עבודה שלא שולמו.
גרסת התובע בעניין זה הייתה כללית וחסרת פירוט באופן שלא אפשר לנתבעת להתגונן. התובע לא פירט מתי החלה הנתבעת לקזז או לא לחשב את השעות שבין הסעה להסעה, שהוא מגדיר בעצמו כזמן הפסקה.
הוא גם לא מסביר מהו המקור המשפטי לטענתו, כי מגיע לו שכר מלא בגין שעות ההפסקה.
50.
טענת התובע שהוא מחויב להיות זמין לעבודה לא הוכחה והתברר שהיא לא מדויקת.
בכל מקרה לא מדובר בהפסקה, אלא לתובע היה סידור בוקר וסידור צהריים וביניהם יש חלון, כאשר התובע היה חופשי לעשות כרצונו בחלון זה, כאשר לרוב היה חוזר הביתה.
הנתבעת שילמה לתובע עבור ימים כאלה שכר עבודה מלא, גם אם בפועל
הוא עבד רק שעתיים-שלוש.
51.
בתקופה האחרונה כאשר התובע עבד בנהריה הוא סירב לבצע את סידור אחר הצהריים ועל כן קיבל תשלום עבור חצי יום עבודה.
אין סתירה בין עדותו של צחי ושמחה הוברמן בעניין זה, אולם בכל מקרה, צחי
הוא זה שבקיא בפרטים לעניין העסקת נהגים והוא השיב ספציפית לגבי התובע ולחודש וחצי האחרונים לעבודתו.
52.
לעניין הפרשי פדיון חופשה שנתית מדובר בטענה כללית וסתמית. התובע חתם על מסמך ב-14.6.2006 כי ישולם לו רק עבור ימי עבודה בהם יעבוד בפועל ובתמורת לימים שהוא לא יעבוד יקבל סכום של ימי חופשה.
53.
התובע לא הכחיש כי חתם על הסכם כזה ואף לא הלין על סידור זה במהלך תקופת עבודתו.
54.
טענות התובע הועלו רק בדיעבד והן חסרות תום לב ונעדרות הצדקה ולו מפאת שיהוי.
55.
היות והתובע הביע הסכמה בהתנהגות במהלך תקופת עבודתו הוא מנוע כיום לעלות טענות לעניין קשר זה.
56.
בכל מקרה, למעסיק פררוגטיבה להוציא את העובד לחופשה, ואין בכך כל פסול או פגם.
57.
תביעת התובע בגין פדיון חופשה היא כפל תביעה שכן תביעתו לעניין קיזוז היעדרות מתייחסת לאותם מועדים.
58.
לעניין התביעה לניכוי שלא כדין, קיזוז ימי עבודה ממשרה מלאה – לא ברור מהו המקור המשפטי לתביעה זו, כאשר התובע הסכים לתנאי עבודתו שהיו ברורים, ואף הועלו על הכתב.
59.
התובע אישר, ידע והסכים לכך שהוא עובד יומי ולא חודשי ולצורה שניהלה הנתבעת את תלושי השכר אין חשיבות או נפקות.
60.
התובע השלים עם היקף ההעסקה שהנתבעת נתנה לו. הוא לא הלין על כך בזמן אמת
ותביעתו הרטרואקטיבית הוגשה בשיהוי.
61.
התובע מבקש החזר גורף לכל הימים שקוזזו משכרו, גם בגין ימים בהם קיבל דמי מחלה – מה שממחיש את מופרכות תביעתו.
62.
סידורי העבודה של התובע היו לרוב קבועים, ועניין זה ממוטט את גרסתו כי היה זמין תמיד לעבודה ולעניין זכאותו לשכר עבודה בגין ימי היעדרות, שכן הוא ידע תמיד מראש את סידור העבודה שלו.
63.
על בית הדין לקחת בחשבון ההוצאות גם את הבר"ע שהגיש התובע וזאת על פי החלטת בית הדין הארצי מיום 29.4.2013.

דיון והכרעה
64.

המחלוקת הראשונה היא האם התובע היה עובד יומי או עובד חודשי (רכיב ניכוי שלא כדין – קיזוז ימי עבודה ממשרה מלאה)
65.
נציין, כי המחלוקת בין הצדדים נובעת מכך, שעל פי תלוש השכר התובע היה לכאורה עובד חודשי, כאשר שכרו עמד על שכר מינימום לפי משרה מלאה.

כך לדוגמא - בתלושים מינואר ועד יוני 2008 קיבל התובע משכורת בסך 3,710 ₪ מידי חודש וביולי 2008 שכרו עלה ל-3,850 ₪. בנוסף לשכר היסוד, משנת 2008 שולם לתובע תשלום חודשי בגין וותק בסך 370 ₪.
אולם מנגד בשנת 2006 הוסכם עם התובע כי הוא יעבוד על פי צרכי הנתבעת, ובפועל הנתבעת הפחיתה משכרו של התובע את שעות העבודה אשר לא בוצעו על ידו, כאשר שעות אלה נרשמו בתלוש השכר כחופשה או היעדרות.
66.
ניתן לראות למשל בתלוש 2/2008 – ששילמו לתובע בגין משרה מלאה, ואולם הפחיתו 3.5 ימים ובעצם שילמו לו בגין ימי עבודה בפועל.

67.
לגרסתו של מר צחי הוברמן, אשר מונה לתפקיד של מנכ"ל הנתבעת בשנת 2006 – לאחר שהוא התמנה למנכ"ל הוא ישב
עם כל העובדים, לרבות התובע והסביר להם את הנהלים בחברה ואת תנאי העבודה. במסגרת זאת "התובע ידע, הבין והסכים לכך שהוא עובד יומי, וכי שכרו ישולם לו עבור ימי עבודה בפועל".
68.
ביום 14.6.2006 חתם התובע על הצהרה לפיה שכרו ישולם אך ורק בעבור ימי העבודה בפועל (להלן- "מסמך ההצהרה").


69.
צחי הוברמן הסביר בעדותו, שהנתבעת פעלה בהתאם למפורט במסמך ההצהרה ובגין ימים בהם התובע לא עבד שילמה לו ימי חופשה או שלא שילמה בכלל.
70.
לגרסתו של צחי הוברמן, התובע היה מקבל סידור עבודה ביום ו' בהתייחס לשבוע הבא ולפי סידור זה הוא ידע מתי הוא אמור לעבוד. אם הוא היה אמור לעבוד אך הנסיעה בוטלה באותו יום או יום לפני, הוא היה מקבל תשלום מלא.
71.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו השתכנענו כי התובע היה למעשה עובד יומי ולא היה עובד חודשי וזאת בהתאם להסכמתו, כפי שניתנה במסמך ההצהרה.
72.
התובע היה מקבל תשלום בגין ימי עבודה בפועל, כאשר לפחות משנת 2006 הוא ידע והסכים לכך שהנתבעת לא מתחייבת לספק לו עבודה מלאה כל החודש וכי הוא יקבל תשלום אך ורק בגין ימי עבודתו, או לחילופין, ימים בהם לא יעבוד יחשבו כימי חופשה בתשלום.
73.
הצדדים פעלו לפי שיטה זו החל מיום 14.6.2006 והתובע לא הלין על כך עד אשר הגיש תביעתו נשוא

פסק דין
זה.
74.
מיותר לציין, כי תלוש השכר של התובע היה פשוט יותר להבנה אילו הנתבעת הייתה רושמת את ימי עבודתו במכפלת תעריף יומי, במקום לרשום משרה מלאה ולהפחית ממנה את הימים בהם הוא לא עבד. ואולם, בסופו של דבר, בין אם התלוש נרשם בדרך זו או בדרך אחרת,
התובע היה מקבל, על פי הסכמתו, תשלום בגין ימי עבודה בפועל כאשר הוא ידע שהנתבעת אינה מתחייבת לספק לו עבודה במשרה מלאה.
75.
לגרסת התובע, כפי שהיא עולה מפרוטוקול הדיון מיום 6.11.2012, הרי שעד יוני 2007 הוא עבד מדי יום והחל מאותו מועד הנתבעת העסיקה אותו לפי צרכיה ולא באופן יומיומי.
גם אם צודק התובע בטענתו זו, הרי שהוא עבד בשיטה זו במשך שנתיים, ומכאן שהסכים לה בהתנהגותו.
76.
באשר לתביעתו של התובע לפדיון ימי חופשה, טען התובע כי מאחר והנתבעת לא היתה רשאית לחשב את הימים בהם לא עבד כימי חופשה (בתשלום), אלא היא היתה אמורה לשלם לו שכר בגין ימים אלו ועל כן הוא זכאי לתשלום פדיון חופשה בסיום עבודתו עבור אותם ימים ששולמו כחופשה (ובהם לא עבד בפועל). כפי שפורט לעיל, אנו סבורים כי התובע הסכים בחתימתו על מסמך ההצהרה כי הנתבעת תפעל בדרך שבה היא פעלה ושהיא תשלם לו דמי חופשה בגין הימים בהם לא שובץ ולא עבד בפועל – ועל כן איננו מקבלים את טענותיו לעניין רכיב זה.
77.
לנוכח האמור, תביעתו של התובע בגין ניכויים שלא כדין ובגין פדיון ימי חופשה – נדחית בזאת.





סיום עבודתו של התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ורכיבים שנובעים מפיטורים שלא בתום לב
78.
אין ספק שסיום עבודתו של התובע נבע מסירובו לעבור לעבוד באוטובוס גדול.
79.
בהקשר זה נציין, כי העדות מטעם נציגי הנתבעת שבעקבות הפסדי מכרז הם לא היו זקוקים עוד לנהג מיניבוס באזור מגוריו של התובע הייתה אמינה בעינינו, כאשר התובע לא הביא כל ראיה לתמוך את טענתו, שהנתבעת חיפשה אמתלות לפטרו מבלי לשלם לו פיצויים וכי היה לה עבודה עבור נהג מיניבוס אך לא רצתה לשבצו בעבודה זו.
80.
נציין עוד, כי כתבי בי-הדין ומעדותו של התובע השתכנענו, כי התובע באמת הרגיש שאינו מסוגל לנהוג על אוטובוס ולא מדובר בהתנהגות אשר נועדה לגרום לנתבעת לפטרו.
אנו השתכנענו שהתובע חש חוסר בטחון לנהוג על רכב גדול וכי הוא הרגיש שנהיגה על רכב קטן מתאימה לגילו ולמצבו הכללי, כאשר התובע אף לא היה מוכן ללון מחוץ לביתו עקב מצבו הרפואי וכן היה קיים קושי אובייקטיבי למצוא מקום להחנות בו את האוטובוס בסמוך לאזור מגוריו במשך הלילה.
81.
נציין, כי אנו סבורים שהחלטתו של התובע לנהוג רק בכלי רכב קטנים, על אף שיש לו רישיון לנהוג באוטובוס, הינה החלטה לגיטימית וכי זכותו של אדם לבחור עבודה המתאימה למגבלותיו ורצונותיו.
דומה הדבר לעורך דין אשר אינו מעוניין לעבוד בליטיגציה עקב חוסר בטחון ואשר מחפש מראש עבודה כיועץ משפטי בלבד. איננו סבורים כי ניתן להכריח עורך דין כזה להופיע בפני
בית משפט, רק בגלל שרישיונו מאפשר לו לעשות זאת ומבלי להתחשב ברצונותיו ובפחדיו.
82.
כך גם לגבי התובע, אנו התרשמנו שעדותו של התובע כי הוא חיפש מלכתחילה מקום עבודה שבו לא יאלץ לנהוג על אוטובוס גדול הייתה אמינה ואיננו סבורים כי הנתבעת יכולה לחייבו לנהוג על אוטובוס. יתרה מכך – אנו סבורים שאילו התובע היה נוהג בכלי רכב אשר הוא הרגיש לא בטוח לנהוג עליו, הרי שהיה יכול לסכן את הנוסעים ולכן טוב שלא הסכים לדרישות הנתבעת.
83.
במסגרת חקירתו הנגדית נשאל התובע האם פוטר או התפטר ותשובתו הייתה "אני התפטרתי ופוטרתי, בוא בזמן שמר שמחה הוברמן הביא לידיעתי שאם אני לא אעלה על מיניבוס אז אני יכול להישאר בבית ולפי דעתי זה פיטורים". לגרסת התובע עניין זה עולה מההקלטה שבה הוקלט מר הוברמן, כשהוא אמר לו שאם לא יעלה על אוטובוס הוא יאבד את רישיונו וכן בכך שהציעו לו פיצויי פיטורים.
84.
צחי הוברמן בחקירתו הנגדית הסביר שהתובע התפטר בכך שמסר את המפתחות ולא הגיע לעבודה. כאשר נשאל מה היה קורה אם הוא היה מגיע לעבודה ולא היה מוכן לנהוג באוטובוס, הוא ענה שהיה עושה לו שימוע או נותן התראה אבל לא מפטר אותו. אולם לאחר מכן שינה גרסתו ואמר שהיה מתייעץ עם עורך דינו מה לעשות.
85.
מכל העדויות הללו אנו למדים שמדובר בנסיבות שהם לא פיטורים במובהק וגם לא התפטרות, אלא נסיבות שברור לשני הצדדים, כי לא ניתן להמשיך לעבוד כך. איננו סבורים כי קיימת חשיבות מי מהצדדים "מצמץ ראשון", אלא מדובר בנסיבות שבכל מקרה מזכות בפיצויי פיטורים.
86.
משכך, בין אם סיום עבודתו של התובע נבע מכך שהנתבעת פיטרה אותו באופן מפורש או במשתמע (כשאמרה לו שתפנה למשרד התחבורה) ובין אם הוא התפטר על ידי כך שהוא השאיר את המפתחות מאחר ודרישת הנתבעת הייתה "עקב הרעה בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה שמהם אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו" (כלשון סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים). בכל מקרה – אנו סבורים שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים.
87.
בעניין ע"ע 132/03 ראובן כהן – רשות העתיקות (ניתן ביום 13.10.14) פסק בית הדין הארצי:

"לעיתים נסיבות הפסקת העבודה עשויות להתפרש או כפיטורים או כהתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים. באותן נסיבות ההבדלים בין השניים נעוצים בדקדקנות משפטית, המובילה בשתי החלופות לתוצאה של זכאות לפיצויי פיטורים... מה שקובע הן הנסיבות כפי שעולות מחומר הראיות ("חזית הדיון") ואלה יכולות להוביל במקרה זה למסקנה, שהיו במקרה זה פיטורים או התפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים".

לאור האמור נקבע על ידי בית הדין הארצי במספר פסקי דין כי טענות לעניין פיטורים והתפטרות אינן דווקא טענות חלופיות (ראה לעניין זה ע"ע ארצי 1363/02 דינה חזין - תנופה שירותי כח אדם ואחזקות 1991 בע"מ (ניתן ביום 5.11.2006), וכן בר"ע 1246-07-13 בן ציון פלד - יעקב אלחרר (ניתן ביום 8.7.2013) עוד נקבע כי יש לבדוק האם הנסיבות הן כאלה שמחייבות את המעסיק בתשלום פיצויי פיטורים, בין אם כתוצאה מפיטורים ובין אם כתוצאה מהתפטרות מזכה.
88.
מכל המפורט לעיל – אנו סבורים שנסיבות סיום עבודתו של התובע היו כאלה שהוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים.
בהערת אגב נציין, כי איננו סבורים שהתובע ויתר על טענתו כי מדובר בהתפטרות מזכה במסגרת סיכומיו.
89.
באשר לסכום פיצויי הפיטורים, חישבנו את שכרו של התובע בשנת עבודתו המלאה האחרונה (מחודש מרץ 2008 ועד חודש פברואר 2009), כאשר לקחנו בחשבון את רכיבי – משכורת, וותק, י. חופש ומחלה.
90.
על פי חישובינו בחודש מרץ 2008 עמד שכרו של התובע על פי רכיבים אלה על סך של 3,476 ₪; בחודש אפריל 2008 – 2,882 ₪; בחודש מאי 2008 – 3,476 ₪; בחודש יוני 2008 – 3,709 ₪; בחודש יולי 2008 – 2,833 ₪; בחודש אוגוסט 2008 – 2,217 ₪; בחודש ספטמבר 2008 – 3,757 ₪; בחודש אוקטובר 2008 – 2,141 ₪; בחודש נובמבר 2008 – 3,911 ₪; בחודש דצמבר 2008 – 3,141 ₪; בחודש ינואר 2009 – 2,833 ₪; בחודש פברואר 2009 – 2,910 ₪.
סך הכל – 37,286 ₪ ובממוצע חודשי – 3,107 ₪.

התובע עבד 8 שנים ו-8 חודשים ועל כן זכאי לפיצויי פיטורים בסך 26,927 ₪.
91.
באשר להודעה מוקדמת, איננו סבורים כי התובע זכאי לתשלום בגין הודעה מוקדמת, הן לאור העובדה שלא פוטר באופן מפורש וכי הנתבעת אף הציעה לו אפשרויות תעסוקה שונות והן לאור העובדה הוא ידע על כוונת הנתבעת להפסיק עבודתו במיניבוס כ- 3 חודשים לפני סיום העבודה, כך שהיה לו מספיק זמן להתארגן על מנת למצוא עבודה אחרת.
בכל מקרה, בניגוד לטענות הנתבעת בסיכומיה, כתב התביעה כולל רכיב בגין הודעה מוקדמת.
92.
באשר ליתר הרכיבים הקשורים לסיום העבודה – כפי שפורט לעיל, סיום עבודתו של התובע נבע מכך שהנתבעת איבדה לקוחות ולא נזקקה עוד לנהג מיניבוס במקום מגוריו של התובע. הנתבעת ניסתה למצוא תעסוקה חלופית לתובע, ואולם התובע לא היה מוכן לבצע תעסוקה חלופית זה. לאור האמור, לא מצאנו שהתובע זכאי לתשלום כלשהו בגין אפליה פסולה, התנכלות או חוסר תום לב. לפיכך, תביעת התובע לעניין רכיבים אלו נדחית.

גמול שעות נוספות
93.
לגרסת התובע, הנתבעת קיזזה משכרו שעות בהן הוא היה זמין לעבודה, כאשר הוא מכמת תביעתו ברכיב זה בסך של 2,112 ₪.
94.
בתצהירו פירט התובע כי הסעה בנהריה שמסתיימת בשעה 8.00 בבוקר, כאשר ההסעה הבאה היא בשעה 15.00 זיכתה אותו בחצי יום עבודה בלבד, כאשר נאסר עליו לעשות כל פעולה בשעות שבין ההסעות והוא חויב להיות זמין לעבודה.
95.
לגרסת הנתבעת בתצהירו של צחי הוברמן, "כאשר לתובע היה סידור בוקר וסידור צהריים וביניהם היה חלון של מספר שעות – התובע היה חופשי לעשות מה שבא לו ומעולם לא נכפה עליו לא לנסוע, ולרוב היה חוזר הביתה, לכן בכלל לא מדובר בשעות עבודה שמזכות אותו בשכר". מר הוברמן מוסיף, כי בגין ימים כאלה, גם אם בפועל עבד שעתיים – שלוש, הוא היה מקבל שכר בגין יום מלא. באשר לטענות התובע כי קיבל רק חצי יום עבודה מפרט מר הוברמן "בתקופה האחרונה, כשהתובע עבד בנהריה, הוא היה מסרב לחזור ולעשות את סידור אחה"צ והיה עושה רק את סידור הבוקר, לכן היה מקבל חצי יום כשבפועל הוא היה עובד שעה – שעה וחצי בלבד".
96.
התובע נחקר בעניין עבודתו בנהריה וענה שלא קרה שהוא לא ביצע את סידור העבודה בצהריים אחרי שעבד בבוקר, אלא כי הוא נשאר בנהריה וישן באוטובוס באמצע היום.
97.
צחי הוברמן נשאל בחקירה הנגדית, האם התובע יכול ללכת הביתה אחרי הסעות הבוקר והשיב בחיוב. הוא הסביר שהסעות לבית ספר ומפעלים זה עד 8.00 בבוקר ואחר כך הסעות צהריים מבתי ספר ב-13.30 וממפעלים בסביבות 16.00. אחרי שהתובע מסיים את ההסעות בבוקר ועד שצריך להחזיר מבתי ספר הוא חופשי לעשות כרצונו, לרבות ללכת לביתו, כאשר הדלק על חשבון המעסיק. באשר לשעות העבודה – התובע מקבל לפי יום עבודה מלא – כאשר שעות הברוטו הם מעבר למשרה מלאה ואולם שעות הנטו בהם התובע צריך לעבוד בפועל – הם פחותים בהרבה.
98.
התובע אישר בחקירתו הנגדית שבדרך כלל ימי עבודה הם קבועים ומכאן אנו למדים, כי לא היה מקובל להקפיץ את התובע באמצע יום עבודה, וכי הוא ידע בדיוק את שעות עבודתו ובהפסקה בין שעות העבודה בבוקר לבין שעות העבודה בצהריים – הוא יכול לעשות כרצונו.
99.
בכל מקרה, התובע לא הרים את הנטל במידה העולה על מאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי (51%) כי הוא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות ועל פי עדויות הצדדים השתכנענו כי התובע ידע מראש שיום עבודתו מחולק לשני חלקים, וכי בגין עבודה זו יקבל תשלום יום שלם, כאשר הוא לא נדרש להיות זמין בשעות שבין עבודת הבוקר לעבודת הצהריים.


סוף דבר
100.
מכל המפורט לעיל – על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 26,927 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ממועד סיום העבודה ועד התשלום בפועל.
101.
יתר תביעות התובע בגין הודעה מוקדמת, שעות נוספות, ניכויים שלא כדין, פדיון חופשה שנתית וחוסר תום לב בסיום חוזה – נדחות.
102.
באשר להוצאות ושכר טרחה – אנו סבורים כי בנסיבות תיק זה אין מקום לחייב בהוצאות, וזאת הן לאור העובדה שקיבלנו את תביעתו של התובע רק בגין רכיב אחד, והן לאור הנחיית בית הדין הארצי בבר"ע שהגיש התובע בתיק 48456-03-13 – כאשר בית הדין דחה את הבר"ע שהגיש התובע וקבע בהחלטתו מיום 29.4.2013 כי הוצאות הבר"ע יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין שיינתן בתיק.
103.
הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת

פסק דין
זה.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ה, (17 מאי 2015
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.







אילת שומרוני-ברנשטיין
, שופטת

נציג עובדים
מר עוזיאל אבישר







סע בית דין אזורי לעבודה 7899-10/11 יונתן יוז נ' תור גל בע"מ (פורסם ב-ֽ 17/05/2015)