פסקי דין על אפרים דוד מאיר | פסקי דין על מועצה מטה יהודה

21800-02/14 תק     20/05/2015




תק 21800-02/14 אפרים דוד מאיר נ' מועצה מטה יהודה








בית משפט לתביעות קטנות בירושלים



ת"ק 21800-02-14 מאיר נ' מועצה מטה יהודה





לפני
כב' הרשם הבכיר
ניר נחשון


התובע:

אפרים דוד מאיר


-נגד-


הנתבעת:

מועצה מטה יהודה



פסק-דין

מבוא:

1.
עניינה של התביעה שלפניי נסוב סביב שכר עבודה,
על סך 33,000 ₪, לו עותר התובע, כי יפסק לזכותו, עבור עבודות שביצע לפי הזמנת הנתבעת בגינן לא קיבל תמורה.

טענות התובע בקצירת האומר:

2.
התובע הינו מפיק סרטים מקצועי. הנתבעת הינה מועצה מקומית הפועלת על פי דין בישראל. במהלך חודש נובמבר 2012 הזמינה הנתבעת מהתובע הפקה של 14 סרטים לצורך הצגתם בכנס העוסק בנושא איכות הסביבה שנועד לוועדי הישובים במועצה.

3.
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לטיב העבודה ולביצועה המושלם לשביעות רצונה של הנתבעת. לטענת התובע, בהתאם לסיכום בינו לבין עובדת הנתבעת, התמורה עבור העבודה הנ"ל אמורה הייתה להתקבל בצורה עקיפה דרך הזמנת פרוייקט עתידי אחר מתחום החינוך. דא עקא, משהתובע לא הוזמן לבצע את הפרוייקט הנ"ל, דרש הוא את שכר עבודתו עבור הסרטים שהפיק, אך זכה להתעלמות מוחלטת.

4.
התובע דורש עבור עבודתו שכר בסך 1,700 ₪ בצירוף מע"מ עבור כל סרט וכן, סך נוסף בגין המארז הגרפי של הסרטים בסך 3,300 ₪ בצירוף מע"מ. התובע ציין, כי סך של 1,700 ₪ לסרט הינו מחיר נמוך באופן חריג עד מאוד ואולם צמצם היקף תביעתו על מנת להקנות סמכות עניינית לבית משפט זה. התובע צירף ראיות בדמות הצעות מחיר התומכות בטענותיו.


טענות הנתבעת בקצירת האומר:

5.
הנתבעת טוענת, כי כתב התביעה הינו ניסיון להוצאת כספים שלא כדין מהנתבעת כאשר הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעסקינן בכספי ציבור. לטענתה, התובע היה מודע לכך, כי בין הצדדים לא נכרת הסכם בכתב המעלה את הסכמות הצדדים ובשל היותה רשות מקומית הינה מנועה מליטול על עצמה התחייבויות כספיות בעל פה. משכך, מכוח הדין החל עליה, כפי שיפורט להלן, הינה פטורה מתשלום כלשהו לתובע.

6.
לחילופין, הנתבעת טוענת טענת קיזוז כדלקמן: ביום 8.2.12 התקשרה עם התובע בחוזה הזמנת עבודה שנערך בכתב לתקופה שבין חודש 2/12 ועד לחודש 7/12 (כולל) דהיינו לתקופה בת 6 חודשים (להלן: "ההסכם"). במסגרת ההסכם, התחייב התובע לספק לנתבעת עד 5 כתבות או סרטים בחודש, בתמורה לסך כולל של 8,000 ₪ לחודש. לגבי תשלום בעבור מארז גרפי הוסכם, כי הנתבעת תשלם לתובע סך כולל וחד פעמי של 6,000 ₪. כך שבסה"כ היה על הנתבעת לשלם לתובע בעבור שירותיו בתקופה הנ"ל סך כולל של 54,000 ₪ בגין 30 אייטמים ו/או סרטים.

7.
ביום 5.8.12, בוצעה הארכה של ההסכם באותם תנאים לתקופה נוספת, החל מחודש אוגוסט 2012 ועד לסוף שנת 2012. בפועל, תקופה זו קוצרה בחודשיים ועמדה על 9 חודשים בלבד, נוכח קיזוז של חודשיים בעבור אייטמים אחרים שבוצעו על ידי התובע בהסכם נפרד שנערך באישור ראש המועצה. יצויין, כי התובע הגם וקיבל את מלוא שכרו עבור ההסכם, לא מילא אחר מכסת הסרטים באותה תקופה שעמדה על 45 סרטים, באופן שנותרו לו 12 סרטים נוספים לספק לנתבעת בעלות של כ-19,200 ₪.

8.
במהלך דין ודברים שהתנהל בין התובע ליועצת המשפטית של הנתבעת בעניין דרישתו לתשלום נוסף עבור העבודה נשוא תיק זה וחרף העובדה, כי דרישתו של התובע אינה
נתמכת בהסכם בכתב, הוצע לתובע, לפנים משורת הדין, ועל מנת לסיים את המחלוקת, לקזז מתוך התשלום העודף אשר שילמה הנתבעת במסגרת ההסכם לתובע תוך קיזוז חובו של התובע כלפיה (12 סרטים) לשלם עבור שני סרטים סך של 5,000 ₪.

תשובת התובע:

9.
העבודה שבוצעה עבור הנתבעת נשוא תיק זה בדמות הפקת 14 סרטים אינה קשורה להסכם בכתב שנכרת בין הצדדים בחודש פברואר 2012 והוארך עד לחודש נובמבר 2012. אשר לטענת הקיזוז מכחיש התובע טענות הנתבעת בעניין זה. לטענתו, כפי שמצויין במפורש בהסכם ההתקשרות, סוכם, כי בתמורה להפקת עד 5 כתבות בחודש יקבל תמורה חודשית מסויימת. לשיטתו, הסיכום התבסס על ההבנה שישנם סרטים מורכבים שדורשים זמן רב של צילום וישנם כאלו שהינם קצרים ועל כן, בידי הנתבעת להחליט כיצד היא מבקשת לממש זכותה ומחלקת את יום הצילום החודשי שהוקצב לה בחוזה. מכאן, כי אין לקבל פרשנות הנתבעת, לפיה, הנתבע התחייב להפקת 5 סרטים בחודש.

10.
בשני דיונים שהתקיימו בפני
י ביום 30.12.14 וביום 17.5.15 במעמד הצדדים שבו הצדדים על טענותיהם.

דיון ומסקנות:

11.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי טענות הצדדים בפני
י ונתתי דעתי למכלול הנסיבות והשיקולים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

12.
אין חולק בין הצדדים, כי הנתבעת הזמינה מהתובע 14 סרטים אשר הופקו על ידו עבורה לצורך הצגתם בכנס שערכה לוועדי ישובים בתחום איכות הסביבה בחודש נובמבר 2012. כמו כן, בין הצדדים קיים פער מצומצם באשר לשכר הראוי בגין הפקת סרט, כאשר התובע ציין בכתב תביעתו עלות של 1,700 ₪ בצירוף מע"מ לסרט ואילו הנתבעת ציינה בכתב ההגנה, עלות שכר ראוי לסרט של 1,600 ₪ בצירוף מע"מ. כמו כן, אין חולק, כי עבודה זו לא נכללה בהסכם ההתקשרות הכתוב שנכרת בין הצדדים מחודש פברואר 2012 וכי עסקינן בעבודה נפרדת.

טענת הקיזוז:

13.
דינה של טענת הנתבעת, לפיה, יש לקזז התחייבויות התובע בגין ההסכם הראשון מהתחייבויותיה כלפיו - להידחות. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973,
שתוקן לאחרונה, קובע את אופן הפרשנות הראוי של חוזה כדלקמן:
"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

באשר לאופן הפרשנות הראוי לטקסט חוזי קבע ביהמ"ש העליון, כב' הש' עמית,
בע"א 8729/07
אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (לא פורסם- 12.11.2009) (להלן: "פרשת אירונמטל") כך
:



"
לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטכסט אך בכך לא יסיים את הילוכו, ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה. ומהו אומד הדעת של הצדדים ? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים"
– (ראו, לדוגמה
,
ע"א 3978/99

אוליצקי כריה (1990) בע"מ נ' מנורה איזו אהרון בע"מ
, פ"ד נה(2) 565, 573 (2001)."

14.
הנתבעת לא זימנה לעדות את מי אשר התקשרה עם התובע בהסכם, גב' גילה כהן. כמו כן, סבורני, כי פרשנותו של התובע מסתברת יותר נוכח הוראות ההסכם כאשר נאמר, כי התחייבותו כלפי הנתבעת הינה לביצוע "עד" 5 סרטים, קרי, התחייבותו להפקת מספר סרטים שלא יעלה על חמישה בחודש, כאשר, מדובר בסרטים קצרים להם הוקצב יום צילום אחד בחודש.

טענת המניעות החוקית למלא אחר ההתקשרות החוזית
של הנתבעת בהיעדר מסמך בכתב:

15.
המחלוקת בין הצדדים נעוצה, איפוא, במישור הנורמטיבי כאשר מתעוררת השאלה האם תוכר תביעה לשכר ראוי של מי שהתקשר עם רשות מקומית וסיפק את שהתחייב לו על פי אותה התקשרות, על אף כי ההתקשרות אינה עומדת בדרישת
סעיף 203 לפקודת העיריות;
והאם תוכר תביעה בה מתבקש בית המשפט להורות לרשות מקומית לקיים את התחייבותה הכספית על פי ההתקשרות כאמור.

המסגרת הנורמטיבית:

16.
סעיף 203 לפקודת העיריות,
אשר הוחל על מועצות אזוריות לפי סעיף 34א לפקודת המועצות המקומיות, כלשונו:



" (א) חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק-דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם שם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר..."

17.
בע"א 6705/04, בית הרכב בע"מ נגד עיריית ירושלים ( פד"י סג (2) 1) נקבע, כי אי-קיום דרישת הצורה המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודה אינה מחייבת בטלות והשבה מלאה של הכספים שנוכו. ביהמ"ש הגיע למסקנתו נוכח יישום הוראות הביטול וההשבה ביחס לחוזה בלתי חוקי הקבועות בחוק החוזים
ובשילובה של דוקטרינת הבטלות היחסית, המוכרת במשפט המנהלי. אכן, החוזה הבלתי חוקי הוא בטל, ואולם לעניין תוצאות הבטלות, יש לפנות להלכה שנקבעה בפרשת זגורי שם נקבע, כי בצד הדין המנהלי יש להחיל על חוזים פסולים דוגמת חוזה שאינו מקיים את דרישת הצורה שבסעיף 203, את ההסדר הנורמטיבי הקבוע
בסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים.
בבוא ביהמ"ש לקבוע מהן תוצאותיה של אי-חוקיות החוזה המנהלי, יש להחיל עקרונות של תום לב וחובות של הגינות וכי במקרים מתאימים יש בכוחם של אלה, כ"שיקולי צדק", "לרכך" את התוצאות הקשות של סעיף 203, תוצאות שבית המשפט המחוזי ראה עצמו אנוס להגיע אליהן.

18.
ברע"א 5110/08, עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין ( פורסם בנבו) נקבע, כי נקודת המוצא בענייננו חייבת להיות, כי על רשויות והמתקשרים עמן חלות הוראות הדין,
סעיף 203 לפקודת העיריות (נוסח חדש
)
וסעיף 232 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958.
אי קיומן של דרישות פורמליות מטילות נטל כבד על התובע, ובית המשפט, האמון על כספי הציבור, חשדן כלפי מי שפועלים שלא כדין. שכן, הפועל שלא בהתאם להסכם עלול להיחשב כמי ששם עבודתו על קרן הצבי. ואולם, מנגד, לא מן המידה שהרשות, שהייתה שותפה להסדר הלא תקין, תימלט כליל מתשלום בעבור עבודה שבוצעה, שבכך עלול להיגרם עוול, בחינת הקיבלת עבודה ולא שילמת.

19.
עם זאת, בהיעדר הסכם כתוב, אין מקום לפתיחת דלת רחבה למבקש, אלא פתח חלקי ביותר. המתקשר שלא כדין נוטל סיכון בסופו של יום לא יזכה לשכרו. מאידך גיסא,
הרשות אינה יכולה, גם כדי שלא תעשה עושר שלא במשפט, להתנער כליל מן התשלום. אך התשלום יפחת בהרבה מן המצופה, שכן אין ליתן פרס למי שלא פעל כדין, ואין לחייב את כיס הציבור במלוא גחמות שלוחיו ומחדליהם.

מן הכלל אל הפרט:

20.
בדיונים שהתקיימו בפני
י התרשמתי, כי התובע לא היה ער ומודע לחיוב שבדין לערוך הסכם בכתב עם הרשות בעת שהוזמנה העבודה על ידי נציגת הנתבעת.
אין בכך כדי לפטור את התובע מהוראות הדין, אלא, אך כדי ללמד על תום ליבו בעת ההתקשרות. מגירסאות שני הצדדים עולה, כי הצדדים לא נתנו דעתם לעניין זה. שכן, אין חולק, כאמור לעיל, כי הנתבעת הזמינה את העבודה והנחתה את התובע לבצע את העבודה ב-"ברחל בתך הקטנה" לצורך הפקת הסרטים שביקשה שיפיק. אף העובדה, כי התובע העיד שהיה אמור לקבל את התמורה במסגרת פרוייקט עתידי אינה פוגמת, לעניות דעתי, במבחן זה.

21.
עוד יש לציין, כי בניגוד לתובע, שהינו איש פרטי חסר השכלה בדיני עיריות סבורני, כי היה על נציגי הנתבעת לדאוג להסדרת ההזמנה על הכתב. משכך, יש להשית את האחריות להיעדר הזמנת עבודה מאושרת ומסודרת דווקא על הנתבעת ונציגיה שכאמור, לא דאגו לערוך טופס הזמנה כנדרש עובר למועד ההתקשרות. התנהלות זו עולה לדידי כדי התרשלות מציד הנתבעת שכן, החובה לערוך מסמך בכתב המקבל את אישורי בעלי הסמכות אצל הנתבעת מוטלת בראש ובראשונה על נציגיה.

22.
משעה שקבעתי, כי התובע סיפק לנתבעת עבודה ומוצרים שהזמינה ולמעשה השירותים כבר בוצעו על ידו מבלי לקבל כל תמורה, הרי שדחיית התביעה כליל בשל אי קיום הוראת החוק בדבר הדרישות הצורניות והפורמאליות תגרום לתוצאה קשה של
אי צדק ועשיית עושר מצד הנתבעת. שעה שהנתבעת עצמה ביקשה לשלם לתובע עבור עבודתו ואולם, המחלוקת לא באה לפתרונה נוכח חילוקי דעות שונים שנתגלעו בין הצדדים.

23.
בנסיבות אלה, כאשר המדובר בחיוב כספי בגין שירות או עבודה שבוצעו, אשר מטבע הדברים אינם ניתנים להשבה בעין, כל שנותר הוא תשלום שווי העבודה או השירות בדמות של "שכר ראוי". לאחר שקילת כל השיקולים הצריכים לעניין ועל יסוד הראיות והעדויות שבאו לפניי ולאור ההלכות השיפוטיות כפי שפורטו לעיל, סבורני, כי יש להעמיד את השכר הראוי על סך של 1,600 ₪ בצירוף מע"מ לסרט, שכר, שהשתקף אף בהסכם הקודם שנכרת בין הצדדים המהווה מדד אובייקטיבי ומוסכם על הצדדים. ואולם, נוכח האמור לעיל, הואיל ועסקינן בהסכם שנערך בניגוד
להוראות הדין ועל יסוד דוקטרינת הבטלות היחסית, ולאחר ששקלתי כל האמור לעיל סבורני, כי יש להכיר ב-70% מהשכר הראוי.

24.
לא מצאתי להיעתר ליתר מרכיבי התביעה שלא הוכחו כדבעי.

25.
נוכח האמור, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 18,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 15 יום.

ניתן היום,
ב' סיוון תשע"ה, 20 מאי 2015, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 21800-02/14 אפרים דוד מאיר נ' מועצה מטה יהודה (פורסם ב-ֽ 20/05/2015)