פסקי דין על בסט קאר | פסקי דין על ניו בסט | פסקי דין על דרך ארץ הייווייז (1997) | פסקי דין על חב' כביש חוצה לישראל |

4/03 ערר     13/04/2003




ערר 4/03 בסט קאר בע"מ,ניו בסט בע"מ נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ , חב' כביש חוצה לישראל בע"מ




ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ערר 4/03
(כביש ארצי לישראל), התשנ"ה1995-
בענין:

המבקשות: 1. בסט קאר בע"מ
, ח"פ 51-179408-3
(העוררות) 2. ניו בסט בע"מ
, ח"פ 51-298195-2
- נ ג ד -

המשיבות:
1 דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד יהודה רוה
ושות'

2. חב' כביש חוצה לישראל בע"מ




החלטה
ביום 19.3.03 הגישו המבקשות כתב ערר, במסגרתו הן ביקשו "לצוות על המשיבות לעכב הליכי גבייה, ולהורות כי הזמנים עד להחלטה אחרת של בית דין נכבד זה לא ייכנסו למניין הימים הנקוט בדיני כביש חוצה ישראל". ביום 31.3.03 הגישה המשיבה 1 את תגובתה המפורטת לבקשה, בה היא ביקשה כי הבקשה תסולק על הסף, ולחלופין - כי היא תידחה לגופה.

ראשית דבר

1. אף שחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה1995- (להלן: "החוק") איננו חדש עמנו, הרי שרק בעת האחרונה הוחל ביישומו המעשי, עם פתיחתו לנסיעה של כביש מס' 6 ככביש אגרה על-פי דין. בה בעת, מונתה ועדת הערר לפי סעיף 12ב לחוק.
2. סמכויותיה הענייניות והדיוניות של ועדת הערר הותוו בסעיף 12ב לחוק, כדלקמן:
"(א) מי שחולק על חיוב או מי שרואה את עצמו נפגע מהפעלת סמכויות בעל הזיכיון לפי סעיף 12, רשאי, בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה על החיוב או ממועד הפעלת הסמכויות, כאמור, לערור על כך בפני
ועדת ערר; בערר לפי סעיף זה יהיה בעל הזיכיון המשיב; הודעה על הערר תימסר לרשות הממונה.
..(ג) ההוראות לפי חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב1992-, יחולו על ועדת הערר, בשינויים המחויבים מחוק זה, ואולם החלטה סופית של ועדת הערר ניתנת לערעור בפני
בית המשפט המחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת בית המשפט המחוזי, בתוך המועד שייקבע בתקנות".
עתירת המשיבה 1 לסלק על הסף את הבקשה
3. סעיף 24 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב1992- (להלן: "חוק בתי דין"), קובע לעניין מחיקה על הסף, כי:
"בית דין רשאי למחוק על הסף, ערר, כולו או מקצתו, אם שוכנע שאין לבית הדין סמכות או שהערר אינו מגלה עילה, או שהוא טורדני או קנטרני".
סעיף 34 לחוק בתי דין קובע, כי: "בית הדין רשאי לתת החלטות ביניים אם לדעתו ראוי לעשות כן בנסיבות הענין".
4. המשיבה 1 טוענת, כי הערר איננו נופל לאחת משתי הקטגוריות המצויות בסעיף 12ב(א) לחוק, ולכן אין לועדת הערר סמכות עניינית לדון בערר ובכל בקשה המצויה בו.
5. עיון בערר מראה כי הוא מתייחס להפעלת סמכויות בעל הזיכיון לפי סעיף 12 לחוק. שכן, סעיף 12 לחוק דן בסמכויות לעניין אכיפת תשלום, ואילו בענייננו מדובר בערר שהוגש לאור משלוח החשבונות הראשונים, ללא שהמשיבה 1 נזקקה כלל לאמצעי האכיפה המצויים בסעיף 12 לחוק, אשר מטבעם מופנים כלפי מי שלא שילם אגרה או דמי גביה או חוב חלוט שהוא חייב בתשלומם לפי החוק.
6. עם זאת עולה השאלה, האם לא ניתן לראות במבקשות כמי ש"חולקות על חיוב" כאמור בסעיף 12ב(א) לחוק?
סעיף 1 לחוק מגדיר "חיוב" - "חיוב בתשלום אגרה, דמי גביה, פיצוי או החזר הוצאות, לפי הוראות חוק זה". המבקשות קיבלו לידיהן מאת המשיבה 1, חשבונות לתשלום, לפי הוראות תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט1999-.
7. נראה לי, כי התיבות "מי שחולק על החיוב" רחבות דיין כדי להכניס את המבקשות אל טרקלין הדיון בבקשה. המבקשות מעלות טענות רבות בנוגע לחיוב.
מטבע הדברים, איננו נכנסים כעת לעובי הקורה לגבי כל טענה וטענה. יחד עם זאת, יש לדחות את טענת המשיבה 1 לפיה "אין המבקשות טוענות ביחס לחיוב עצמו".
המבקשות טוענות כי הן ו/או מי מטעמן, לא נסעו באף אחת מן המכוניות; כי הן אינן "בעל הרכב" כשמשמעותו בדין; כי החשבונות אינם מפורטים כדין ואינם עומדים בדרישות המצויות בתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט1999-; כי המשיבות לא העבירו לה מידע חיוני; כי חרף הודעה מפורשת מצד המבקשות, המשיבות לא מנעו את כניסתם של רכבים או מעבר שלהם בכביש האגרה, ועוד כהנה וכהנה טענות, שאינן יכולות להיות מבוררות על בוריין בשלב מקדמי זה.
8. אשר על כן, התרשמתי כי אין למנוע מן המבקשות, בשלב דיוני זה, לבקש את עיכוב הליכי הגביה.
דיון והכרעה
9. סעיף 33(א) לחוק בתי דין קובע לאמור:
"הוגש ערר, רשאי ראש בית דין להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה שעליה עוררים לפרק זמן שיקבע ובתנאים שייראו לו, אם לדעתו ראוי לעשות כן בנסיבות הענין".
10. אינני מקבל את טענת המשיבה 1 כי דינו של החיוב שעליו חולקות המבקשות, הוא כדין "

פסק דין
".
סעיף 12ג(ד) לחוק קובע כי "חוב חלוט, אף אם אינו

פסק דין
, הפרשי הצמדה, תוספת הפיגור ותוספת ריבית פיגורים, ניתנים להוצאה לפועל כמו

פסק דין
בענין אזרחי ולענין זה יראו את בעל הזיכיון כזוכה לפי חוק ההוצאה לפועל".
צא ולמד, כי סעיף 12ג(ד) דן בחוב חלוט ולא בחיוב רגיל שנשלח לבעל הרכב. מכאן שגם ההשוואה ל

פסק דין
אזרחי נעשית ביחס לחוב חלוט ולא ביחס לחיוב רגיל שעוד לא עבר המועד לתשלומו.
11. החיוב הרגיל, שטרם הפך ל"חוב חלוט" כמשמעותו בחוק, איננו "

פסק דין
אזרחי".
עם זאת, מדובר בחשבון סטנדרטי ששולח בעל הזיכיון במהלך העסקים הרגיל. בנסיבות אלה, נראה לי שניתן להקיש לענייננו מסוגיה דומה שנדונה בבתי המשפט המחוזיים.
בהמ' (חיפה) 5072/89 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, דינים-מחוזי כרך לב(4) 215, נזקק ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר דן ביין) לשאלה, האם הגשת ערר לועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976- - יש בה כדי לעכב את הליכי הגביה של חוב הארנונה השנוי במחלוקת.
12. כב' השופט ביין העמיד את השאלה המשפטית באופן הבא: "השאלה העומדת בפתח העניינים היא, על מי מוטל 'נטל השכנוע' כאשר חוק פיסקאלי אינו נוקט עמדה לכאן ולכאן בנושא עיכוב הביצוע, האם עלינו לצאת מתוך הנחה כי הנישום חייב בתשלום המס בלי שים לב לכך אם חולק הוא על החיוב, אם לאו. אלא אם קיימת הוראה מפורשת אחרת, או שמא נקודת המוצא חייבת להיות הפוכה, דהיינו מחלוקת על הארנונה חייבת להביא לעיכוב הביצוע, כל עוד לא נקבע מפורשות היפוכו של דבר".
13. יצוין, כי החוק בענייננו אינו נוקט עמדה בנושא עיכוב הביצוע, והסמכות נתונה לשיקול דעתו של יו"ר ועדת הערר מכוח סעיף 33(א) לחוק בתי דין.
14. לאחר שכב' השופט ביין סקר את הפסיקה, הוא קבע:
"הפסיקה שצוטטה לעיל עולה שאין עקרון כללי החל על כל דיני המסים בדבר עיכוב חובת התשלום בשל מחלוקת על החיוב. הכל תלוי בניסוח החוק, סוג המס המדובר, דרכי קביעתו וגבייתו.
קיימים לא מעט חוקים בהם קבע המחוקק מפורשות, כי הגשת ערעור מאפשרת עיכוב התשלום כגון סעיף 91 לחוק מע"מ שכבר הוזכר לעיל, חוק מס שבח מקרקעין (ס' 91), חוק מס רכוש וקרן פיצויים (ס' 26 (3)). פקודת מס הכנסה ס' 183. ומכאן ניתן לכאורה להסיק, כי עיכוב הבצוע אינו דבר הלמד מענינו אלא טעון קביעה מפורשת. לפיכך, עלינו לחזור ולבדוק את פקודת העיריות בהנחה שלא קיים עקרון כללי לכאן או לכאן, כדי להגיע למסקנה נאותה בדבר פירוש סעיף 300 הנזכר בשים לב לנוסחו של סעיף זה ולדרכי קביעת הארנונה".
15. כב' השופט ביין החליט לבסוף, כי המבקשת אינה זכאית לעיכוב הליכי הגביה של חוב הארנונה השנוי במחלוקת. למסקנה זו הוא הגיע לאור הפרמטרים הבאים:
15.1. סעיף 300 לפקודת העיריות קובע באופן מנדטורי - "החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה".
15.2. הארנונה נקבעת בתהליך "מעין חקיקתי" על ידי המועצה, המייצגת את הציבור בכללותו, ולא על ידי איזה שהוא פקיד או רשות מנהלית רגילה.
15.3. לפיכך, אין לפנינו תהליך של שומה במובן המקובל שהוא עניין להערכה ולעתים עניין של "מיטב השפיטה", שאז קיים חשש יותר גדול לשרירות לב.
15.4. יש לבחון, האם המס נקבע לפי קריטריונים ברורים על ידי גוף יציג, שאז החשש לשרירות קטן הרבה יותר. כל מה שנדרש מהפקידים הוא להחיל את הקריטריונים על מקרים קונקרטיים, תוך בדיקה של מספר מרכיבים עובדתיים פשוטים ביחס כגון אזור, שטח, סוג השימוש וכו'.
15.5. צמצום העילות להגשת ערר, והאפשרות להעלות בו רק טענות מוגדרות הנוגעות לעניינים עובדתיים המשפיעים על גובה הארנונה אך לא על העקרונות לפיהן נקבעת השומה, מקטינים מטבעם את סיכויי הערעור של הנישום, ובמצב זה המגמה היא שלא ליתן בידי הנישום יתרון בדחיית התשלום הנובע מעצם פתיחת ההליך.
16. ניתוחו וטעמיו של כב' השופט ביין הולמים אף את ענייננו:
16.1. במקרה דנן, האגרה נקבעת ע"י בעל הזיכיון, שהינו גוף שפעילותו מוסדרת על-פי החוק, ונתונה לפיקוח ממשלתי ולפיקוח ספציפי של שרי האוצר והתחבורה, שהם הממונים על ביצועו של החוק. ראו למשל: סעיף 4 לחוק, ובפרט: סעיף 4(5) לחוק הקובע כי חוזה הזיכיון יקבע את זכותו של בעל הזיכיון לגבות ולקבל אגרה ויכלול את חובותיו וזכויותיו של בעל הזיכיון לענין כביש האגרה והדרך שבה הוא עובר, לרבות את "סכומי האגרה המרביים או הנוסחה לחישוב הסכומים המרביים של האגרה, והדרך לעדכונם, לפי הענין, בכפוף להוראות סעיף 3(ג)".
16.2. סעיף 3(ג) לחוק קובע, כי סכום האגרה המרבי או הנוסחה לחישוב סכום האגרה המרבי והדרך לעדכונם, לפי הענין, כפי שייכללו בתנאי המכרז, טעונים אישור ועדת הכלכלה של הכנסת.
16.3. לעניין זה ראו גם את הוראת סעיף 6(ג) לחוק: "הודעה על סכומי האגרות ועל כל שינוי בהם תפורסם ברשומות ובדרך נוספת שיורה שר התחבורה".
16.4. חזקה כי חוק ראשי של הכנסת קובע הסדרים המייצגים את אינטרס הציבור בכללותו. החוק מסדיר את תחומי פעולתו של בעל הזיכיון, ואין ספק כי הרגולציה הנוגעת להפעלת כביש האגרה הינה בסטנדרטים גבוהים ביותר. לעניין זה ראו גם את התקנות שהותקנו מכוח החוק:
תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט1999-;
תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (סכומי דמי הגביה), התשנ"ט1999-.
16.5. לפיכך, גם בענייננו אין מדובר בתהליך של שומה במובן המקובל שהוא עניין להערכה ולעתים עניין של "מיטב השפיטה". התעריפים מפורסמים לעין כל וידועים לציבור, כפי שכל תעריף חוקי אחר המפורסם כדין ידוע לציבור. סכומי המקסימום של האגרות מצויים בפיקוח ממשלתי, מכוח החוזה עם בעל הזיכיון. התאמת האגרות לכלי הרכב הנוסעים בכביש האגרה הינה ממוחשבת ואיננה נתונה לשיקול-דעת פרטני הפותח פתח לשרירות-לב
16.6. לא נעלמה מעיניי העובדה, שבניגוד לדינים המסדירים את תשלום הארנונה, הרי שבענייננו ישנה הוראת חוק הקובעת במפורש כי הגשת הערר מאפשרת את עיכוב התשלום נשוא הערר (סעיף 33 לחוק בתי הדין). עם זאת, לא מצאתי כי להוראת חוק זו ישנה משמעות מכרעת בענייננו.
אני סבור, כי יש להבחין בין עצם קיומה של הסמכות, לבין אמות המידה להפעלתה. עיכוב הביצוע יינתן רק אם סבור יו"ר ועדת הערר כי "ראוי לעשות כן בנסיבות העניין". חוק בתי הדין הינו חוק כללי אשר "הולבש" על המאטריה בענייננו, ואולם אנו חייבים לבחון בזהירות את תחולתו של סעיף 33 לחוק זה על המאטריה קא עסקינן. למשל, כיצד הגיעה הרשות ל"החלטה" נשוא הערר, מהי רמת הרגולציה המושתת על הרשות וכיו"ב.
במצב דברים זה, הפרמטרים שהציב כב' השופט ביין בפסק-דינו, מסייעים לנו באיתורן של אמות המידה להפעלת הסמכות.
17. מן הראוי לציין גם את החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בהמ' (באר-שבע) 11764/97 רותם אימפרט נגב בע"מ נ' המועצה האיזורית תמר ואח', תק-מח 98(2) 1596, שם התבקשו הצדדים וכן היועץ המשפטי לממשלה ליתן את דעתם על השאלה המשפטית הבאה:
"האם הכופר בחבותו לשלם ארנונה לרשות מקומית חייב בתשלום החלק השנוי במחלוקת, בטרם רשות שיפוטית תכריע בעניין חבותו".
ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' אבידע), אימץ את דעתו של היועץ המשפטי לממשלה וקבע, כי "חובה על חייב בתשלום ארנונה לשלם לרשות המקומית גם את סכום הארנונה השנוי במחלוקת".
18. בפני
כב' השופטת אבידע עלתה הטענה שקביעת הארנונה על ידי הרשויות המקומיות עלולה להיות מושפעת מהאפשרות לשרירות לב ביישום חוקים ותקנות. שכן, כפי שנטען, "שיקוליה של עיריה, המטילה את מיסי הארנונה הם שיקולים צרים ואינטרסנטים, ואילו "מנהל הארנונה" המטפל בהשגה מכח הוראות חוק הערר על קביעת ארנונה, הינו עובד שכיר של העירייה, הכפוף להוראות הממונים עליו".
חרף זאת, קבעה כב' השופטת אבידע כי "(ש)המענה לטענה זו בדומה לטענות שהעלתה המבקשת בדבר עצם חיובה בתשלום הארנונה הינה בהרחבת העילות שבעטיין יטה בית המשפט לעכב גביית ארנונה שהיא במחלוקת, כולל שהדבר ייעשה, במקרים חריגים, אף במסגרת הסמכות הטבועה שבידי בית המשפט".
19. כב' השופטת אבידע המשיכה ודחתה את הטענה לפיה אין לחייב בתשלום מס שבמחלוקת בטרם התקבלה הכרעה שיפוטית.
20. יתר על כן, אף שכאמור, החשבון אשר נשלח לעורר איננו בגדר "

פסק דין
אזרחי", נראה לי שהקריטריונים שהציבה ההלכה הפסוקה לשאלת עיכוב ביצועו של פסק-דין כספי, עשויים להשליך גם על ענייננו.
כך למשל, ישנו משקל לא-מועט לעובדה שמצבה הפיננסי של המשיבה 1, הינו יציב ביותר, כאמור בתצהירה. מכאן עולה, כי אין חשש סביר לאי-השבת הכספים ששילם העורר, אם הוא יזכה בערר. כאן אנו למדים היקש מדברי כב' השופט מצא בבש"א 8240/96, ע"א 6626/96 איתן חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, שנאמרו לעניין עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי:
"כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעורו לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. חשש זה אינו מתקיים כאשר מול המבקש עומדת המדינה, שחזקה עליה כי היה ותפסיד בערעור, תשיב למבקש את כספו. כך נפסק לא פעם מקום שהתובע הוא בנק (ראה, למשל, בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, דינים כב 535). קל וחומר שדין זה יפה למדינה".
21. לא למותר להוסיף, כי מעמדו של בעל הזיכיון, הן מפאת החברות המשמשות כבעליו והן בשל הרגולציה המתקדמת החלה עליו - בהצטרף לחובות החלות עליו כגוף דו-מהותי מובהק - מחזק את מסקנתי כי ככלל, תוכל המשיבה 1 להשיב את המצב לקדמותו.
נראה לי, שבצד החובות המוגברות החלות על בעל הזיכיון כגוף דו-מהותי מובהק, הרי שהוא "זכאי" ליהנות גם מחלק מן החזקות הקיימות לטובתה של הרשות המינהלית, ובכלל זה החזקה שאם הוא יפסיד בערעור, הוא יוכל להשיב למבקשות את כספן.
22. זאת ועוד. כפי שנקבע לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 7221/01 י.ג רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178, הרי ש:
"כלל הוא כי הזוכה על פי

פסק דין
זכאי בדרך כלל לממשו באורח מיידי, והגשת ערעור אינה מעכבת מימוש כזה, אלא אם קיים טעם מיוחד המצדיק עיכוב... טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים אלה: סיכוי טוב לקבלת הערעור וקושי בהחזרת המצב לקדמותו אם פסק הדין ימומש והערעור לאחר מכן יתקבל".
23. מכל האמור לעיל החלטתי לאמץ את הכלל המנחה, לפיו, אין בהגשת ערר כדי לעכב את הליכי הגביה של החשבון אשר נשלח לעורר. אשר על כן, על העורר לשלם את החשבון נשוא הערר במועדים הקבועים בחוק, ללא קשר לעצם הגשת הערר.
עם זאת, ייתכנו מקרים יוצאי-דופן בהם תעכב ועדת הערר את הליכי הגביה של החשבון נשוא הערר, וזאת במצב בו עלול להיגרם לעורר נזק רב ובלתי הפיך - כתוצאה מתשלומו המיידי של החשבון. לשם הפעלת שיקול הדעת בסוגיה זו, תונחה ועדת הערר מקביעתו של ביהמ"ש העליון בע"א 6647/98 מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1) 187, לפיה:
"הפתח הפתוח לעיכוב הביצוע של פסק-דין כספי בשל הנזק שייגרם לחייב ממימוש נכסים, אף שאינו חסום לחלוטין, צר מן הפתח לעיכוב הביצוע של פסק -דין כספי בשל החשש לחוסר יכולתו של החייב להשיב את כספו במקרה של קבלת הערעור. באופן עקרוני, הצורך לממש נכסים לשם קיום חיוב כספי אינו סיבה מספקת לעיכוב הביצוע".
24. בעניין מנשה גנן הציב ביהמ"ש העליון מספר קריטריונים להפעלת שיקול הדעת:
"ייתכנו נסיבות, בלתי רגילות, בהן יהיה בית המשפט מוכן לסטות מן הכלל ולעכב ביצוע של חיוב כספי הכרוך במימוש נכסים. נסיבות כאלה צריכות להיות בעלות חומרה מיוחדת, החורגת מן ההכבדה או הנזק הכרוכים בדרך כלל במכירת נכסים. כך הוא הדבר, לדוגמה, כאשר ביצוע פסק -דין כספי עלול להוביל להתמוטטות כלכלית של החייב (בש"א 2449/96 לוי נ' לוי, לא פורסם) או למכירת נכס בעל חשיבות מיוחדת עבורו, כגון דירת מגוריו ומיטלטליה (רע"א 214/88, לעיל). בכל מקרה, מערער המבקש שבית המשפט יעכב ביצוע של חיוב כספי שהוטל עליו, בשל התקיימותה של נסיבה מיוחדת, אינו יוצא ידי חובה בהפרחת טענות לאויר אודות ההשלכות של ביצוע פסק-הדין לגביו. עד שבית המשפט יואיל להיעתר לבקשה כזאת, נדרשים להתמלא מספר תנאים. תנאים אלה הוגדרו זה מקרוב על-ידי השופט מצא, בבש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 406-405, כך:
'ראשית, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין, למהותם ולאפשרות תיקונם, ולצורך כך על המבקש להגיש תצהיר שבו יפורטו היטב העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו...
שנית, על המבקש לשכנע את בית המשפט בכך שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל;
ושלישית, מוטל על בית המשפט לתת את דעתו, בהקשר האמור, גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב'.
לענין התנאי השלישי הרחיב השופט מצא במקום אחר, וכך אמר:
'כדי שבית המשפט ייענה לבקשה כזאת מצד חייב, לא די לו שישתכנע כי מימוש הבטוחה לאלתר יגרום לחייב נזק גדול או בלתי הפיך, אלא עליו להשתכנע גם בכך, שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה, באותה מידה, גם אם יושעה המימוש. כדי לשכנע את בית המשפט, בקיומו של תנאי אחרון זה, מוטל על המבקש להראות, כי לנכס המשועבד שווי כספי יציב, שמאז השיעבוד נשמר ערכו ביחס שווה לגובהו המשתנה של החוב שלהבטחתו שועבד, וכי יש יסוד איתן להאמין, שיהיה די בו כדי להבטיח את סילוק החוב שיעמוד לזכות המשיב, אם יידחה הערעור'".
25. אשר על כן, אני קובע כי הקריטריונים שצויינו בעניין מנשה גנן לעניין עיכוב ביצועו של חיוב כספי, מתאימים להיות הקריטריונים המנחים בענייננו, כאשר עיקר הדגש הינו פירוט העובדות (הנתמך בתצהיר כדין) הנוגעות לעניין הנזק "הרב והבלתי הפיך" אשר עלול להיגרם לעורר אם לא יעוכבו הליכי הגביה. כל זאת, בכפוף לכלל המנחה, לפיו אין בהגשת ערר כדי לעכב את הליכי הגביה של החשבון אשר נשלח לעורר.
מן הכלל אל הפרט
26. בנסיבות דנן החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב הליכי הגביה. אדגיש, כי מפאת ראשוניותו של ההליך לא דקדקתי עם המבקשות בכללים הפרוצדורליים שסוכמו והותוו בעניין מנשה גנן. ואולם, לנוכח העדר כל נימוק או טענה מצדן של המבקשות בדבר נזק "רב ובלתי הפיך" שעלול להיגרם להן, לא מצאתי לנכון לעכב את הליכי הגבייה. לא נעלמו מעיניי טענותיה של המשיבה 1 לעניין "סיכויי הערר", ואולם כאמור, הטעם הדומיננטי לקבלת הבקשה מונח בטיעונים הנוגעים למהות ולהיקף הנזקים החמורים שייגרמו למבקשות.
27. כמו-כן, אני מורה למזכירת ועדת הערר לקבוע דיון דחוף בערר, בכפוף לזכותה של המשיבה 1 להגיש כתב תשובה לערר תוך 30 ימים מיום שהומצא לה עותק כתב הערר.
28. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י"א ניסן, תשס"ג (13.4.03)

_______________
עו"ד אילן בומבך
יו"ר ועדת הערר
8









ערר ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה 4/03 בסט קאר בע"מ,ניו בסט בע"מ נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ , חב' כביש חוצה לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/04/2003)