פסקי דין על אמנון צוקר | פסקי דין על אהרן קליין

26841-10/10 א     28/05/2015




א 26841-10/10 אמנון צוקר נ' אהרן קליין








בית משפט השלום בנתניה



ת"א 26841-10-10 צוקר נ' קליין


תיק חיצוני: 1618380102


בפני

כב' השופטת
ד"ר איריס רבינוביץ ברון


תובע

אמנון צוקר
ע"י ב"כ עו"ד פרידפרטיג


נגד


נתבע

אהרן קליין
ע"י ב"כ עו"ד לב




פסק דין


מבוא
1.
בפני
י תביעתו של מר אמנון צוקר
(להלן: "התובע"), על סך 400,000 ₪ (משיקולי אגרה) כנגד מר אהרון קליין (להלן: "הנתבע") בגין שטר חוב נושא תאריך 11.8.01 על סך של 1,000,000 ₪ (להלן: "שטר החוב").
בין הצדדים נחתם ביום 11.8.01 הסכם להקמת חברה משותפת בשם "סאונד דיזיין" (להלן: "הסכם השותפות"), כאשר סוכם בין הצדדים כי מניות החברה יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים. במועד החתימה על ההסכם אף נחתם שטר החוב, אשר במסגרתו התחייב הנתבע כדלקמן:
"אני, הח"מ מתחייב בזאת לשלם לסאונד דיזיין בע"מ (להלן: "החברה") ו/או אמנון צוקר
סך של 1,000,000 ₪ (מיליון ₪) סכום השטר ישולם על פי דרישתכם הראשונה בגין חובות אישיים למי מהצדדים ואו במקרה שהתחייבויותיי על – פי הסכם שותפות עם אמנון צוקר
(להלן: "ההסכם") לא ימולאו התחייבויותיי הכספיות על פי ההסכם...
... ספרי החברה וחשבונות בנק החברה ו/או חשבונות אמנון צוקר
יהוו אסמכתא לגובה החוב."
2.
הנתבע הועמד לדין פלילי בשל שורה של עבירות מירמה, ובכללן בגין תלונתו של התובע שנגעה להסכם השותפות שביניהם. ההליך הפלילי הסתיים לבסוף בעסקת טיעון. הנתבע הורשע ובמסגרת גזר הדין חויב לשלם פיצויים לכל המתלוננים, ובין היתר חויב הנתבע לשלם לתובע סך של 287,300 ₪.
3.
התביעה שבפני
י הוגשה בתחילה ע"י התובע, ביום 1.9.10, כבקשה לביצוע שטר החוב בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה.
הנתבע הגיש ביום 3.10.10 התנגדות לביצוע השטר. כחלק מנימוקי ההגנה, העלה הנתבע טענת התיישנות כנגד ביצוע שטר החוב.
ביום 3.10.10 הורתה רשמת ההוצאה לפועל בנתניה, הרשמת גלית אוסי-שרעבי, על העברת ההתנגדות לבית משפט השלום בנתניה.
ביום 7.2.11 ניתנה החלטה בטענת ההתיישנות. בהחלטה זו קבעה כבוד השופטת סמדר קולנדר – אברמוביץ כדלקמן:
"איני סבורה שבשלב זה וטרם יישמעו ראיות בתיק זה ניתן לקבוע שחלה התיישנות בכל הנוגע להגשת שטר זה להוצאה לפועל.
על כן, הבקשה נדחית."
ביום 24.7.11 קבעה הרשמת מרי יפעתי כי יש ליתן לנתבע רשות להתגונן מפני התביעה. הרשמת קבעה בהחלטתה כי הגנת הנתבע איננה "הגנת בדים" וכי יש לברר בראיות את טענות ההגנה שהעלה הנתבע. עוד נקבע כי התביעה תידון בסדר דין רגיל, בשל סכום התביעה.
4.
בהחלטת בית המשפט מיום 19.4.12, נקבע כי לאור הסכמת הצדדים, ומאחר ומדובר בתובענה שטרית, הנתבע יגיש את ראיותיו ראשון והתובע לאחריו.
הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר תשובה.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.
הצדדים נחקרו על תצהיריהם.
הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.





טענות התובע
5.
לטענת התובע, מדובר בתביעה לפי עילה שיטרית בגין שטר החוב על סך 1,000,000 ₪. לטענתו, הנתבע התחייב לשלם הסך הנ"ל לתובע בגין חובות אישיים או במקרה שהתחייבויותיו הכספיות של הנתבע עפ"י הסכם השותפות לא יקוימו.
בהתאם לאמור בסעיפים 13-12 להסכם השותפות, הנתבע התחייב להפקיד 1,000,000 ₪ באמצעות שיקים של חברה קודמת שלו. כמו כן, התחייב הנתבע להכנסה של 400,000 דולר ארה"ב עבור עבודות לחברת
mgm

בגין עבודות סאונד לצי השישי.
עוד התחייב הנתבע כי ספרי החברה או חשבונות מטעמו של התובע ישמשו כאסמכתאות מחייבות לגובה החוב.
התובע טוען כי נטל הראיה מוטל על הנתבע וכי עליו להוכיח כי אין הוא מחויב בתשלום לפי השטר. לטענתו, הנתבע לא עמד בנטל זה ולא הוכיח כי לא הפר את ההסכם שבין הצדדים, שכן בפועל הוא לא העמיד לרשות החברה החדשה את הסך של 1,000,000 ₪ כפי שהתחייב בהסכם השותפות. כמו כן, לא דאג הנתבע להכנסה בסך 400,000 דולר ארה"ב כפי שהתחייב בכתב.
מאחר והנתבע לא עמד בהתחייבויותיו עפ"י הסכם השותפות, רשאי היה התובע להפעיל את שטר החוב.
6.
לטענת התובע, ההליך שבגין העילה השטרית וההליך הפלילי, בו חויב הנתבע בתשלום פיצוי לתובע בסך 287,300 ₪, הינם שני הליכים נפרדים.
חיובו של הנתבע בתשלום פיצוי לתובע בסך של 287,300 ₪, אף שהנתבע גרם לתובע נזק של למעלה מ-1,000,000 ₪, נפסק לפי סעיף 77 לחוק העונשין המוגבל בתיקרה. על כן, אין בחיוב זה בכדי למנוע מהתובע למצות את הדין עם הנתבע גם במסגרת האזרחית ולהגיש נגדו תובענה כספית, תוך הפעלת שטר החוב כנגדו לאחר שדרישת התשלום לא נענתה. התובע מפנה לכך שהוא לא לקח חלק בהסדר הטיעון ולכך שגם בפסק הדין הפלילי נקבע כי הנתבע הסב לו נזק של 1,000,000 ₪.
7.
התובע מוסיף וטוען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. לטענתו, המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו עפ"י האמור בשטר, "ממועד הדרישה הראשונה" לתשלום לפי השטר, וזאת בהתאם לכוונת והסכמת הצדדים. משקבעו הצדדים ביניהם, בהסכמה מלאה, כי העילה לתשלום הינה ממועד "הדרישה הראשונה", אזי אין מקום להתערב ברצונם זה.
לטענת התובע, הדרישה הראשונה והיחידה לתשלום לפי שטר החוב נעשתה על ידו ביום 17.8.10 באמצעות מכתב ששלח לנתבע. לפיכך, המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו יום 17.8.10 ועל כן אין מקום לטענת ההתיישנות.
לחילופין, טוען התובע כי המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו רק בשנת 2004. בתצהירו טען כי בשנת 2004 הבין כי יצליח לגבות כספים במסגרת תיקי ההוצאה לפועל שפתח (כנגד צדדים שלישיים). בסיכומיו ציין התובע כי רק בשנת 2004
נודע לו על פסק הדין שניתן כנגד הנתבע בתיק הפלילי בו הורשע. התובע מסביר כי הוא לא לקח חלק בהסדר הטיעון לעונש ולא עודכן בעניין גזר הדין של הנתבע.
לחילופי חילופין, טוען התובע כי המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו רק לאחר שעבר "הזמן הסביר" מאז הופר ההסכם ע"י הנתבע. לטענתו, הנתבע לא עמד בנטל להוכיח האם עבר "הזמן הסביר" לצורך הפעלת השטר, מאז הפר את ההסכם עם התובע ועד למועד הקובע למועד תחילת מרוץ ההתיישנות – 1.9.03.
עוד לחילופין, טוען התובע כי בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות יש לראות בתשלום הנתבע בסך של 30,000 ₪ בתיק ההוצל"פ משום "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות". לטענתו, דינו של תשלום זה הינה הודאה בקיום זכותו של התובע לפי שטר החוב נשוא תיק זה, הודאה שיש בה כדי להאריך ולחדש שוב את מניין תקופת התיישנות.

טענות הנתבע
8.
לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה ממספר טעמים.
ראשית, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. לטענתו, שטר החוב, הנושא את תאריך 11.8.01, הוגש לביצוע רק בשנת 2010 ולפיכך השטר התיישן והזוכה לא היה רשאי להגיש אותו לביצוע.
לטענת הנתבע, קיים קשר הדוק בין הסכם השותפות לשטר החוב, באשר שטר החוב ניתן במסגרת ההסכם ובשים לב לכך שהם נחתמו באותו היום. העסק, שתכננו הצדדים להקים במסגרת השותפות, לא צלח ולא נוצרה כל פעילות בחברה. בגין אותה עסקת שותפות, במסגרתה ניתן כאמור שטר החוב, הגיש התובע תלונה במשטרה כבר בשנת 2002. בגין תלונה זו (ובגין תלונות נוספות) הועמד הנתבע לדין פלילי. שטר החוב הוגש כראיה במשפט הפלילי ואף התובע מסר למשטרה את שטר החוב במועד הגשת התלונה.
לטענתו, העילה להפעלת שטר החוב קמה, לכל המאוחר, במועד הגשת התלונה, קרי בשנת 2002. לטענתו, זהו מועד "הדרישה הראשונה" (ר' עמ' 14 לפרוטוקול עדותו, שורה 19). לפיכך, מאחר שעברו למעלה מ-7 שנים ממועד התגבשות העילה וממועד ה"דרישה הראשונה", התביעה מכוח שטר החוב התיישנה.
הנתבע מוסיף, כי לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה רק בשנת 2004 הוא הבין כי לא ניתן להוציא כספים מתיק ההוצל"פ ולכן רק במועד זה התגבשה עילת השטר. מדובר, לטענתו, במועד שאינו רלוונטי לקביעת תקופת ההתיישנות.
עוד טוען הנתבע כי אין לקבל את טענת התובע לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מיום 17.8.10, שהוא לטענת התובע "מועד הדרישה הראשונה". אין מדובר בדרישה "הראשונה" שכן הדרישה הראשונה נעשתה, כאמור, כבר בשנת 2002 בעת הגשת התלונה. עוד טוען הנתבע, כי אותו מכתב שנשלח כלל לא נתקבל אצלו, שכן התובע שלח את המכתב לכתובת המגורים שלו בעבר מתוך כוונה ברורה כי לא יקבל את המכתב.
9.
הנתבע טוען כי התובע הגיש את הבקשה לביצוע שטר החוב משיקולים זרים ותוך ניצול לרעה של הליכי המשפט. במשך כל השנים, החל ממועד הגשת התלונה במשטרה בשנת 2002 ועד לשנת 2010 התובע לא הגיש תביעה כנגד הנתבע, זולת אותה בקשה לביצוע שהוגשה בשנת 2010. הליך ההוצל"פ נפתח רק לאחר שהתובע צפה בטלוויזיה וגילה אודות מצבו הפיננסי האמיד, כביכול, של הנתבע. לולא היה נחשף מצבו הכלכלי של הנתבע בטלוויזיה, למעלה מ-8 שנים לאחר הגשת התלונה למשטרה, לא היה התובע מגיש את השטר ללשכת ההוצל"פ.
הנתבע טוען כי שטר החוב הינו על סך של 1,000,000 ₪ בעוד תביעת התובע עומדת על סך של 400,000 ש"ח בלבד. לטענתו, לו היה מדובר בחוב אמיתי, לא היה התובע מוותר על סך של 600,000 ₪ בקלות כזו.
הנתבע מוסיף וטוען כי התובע הגיש נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ עוד בטרם מסירת אזהרה. קיומו של הצו נודע לו רק בסמוך לנסיעת עבודה לחו"ל. לטענתו, התובע ניצל את מצוקתו והתנה את הסכמתו ליציאת הנתבע מהארץ רק בכך שהאחרון יפקיד סך של 50,000 ₪ (30,000 ₪ במזומן ו – 20,000 ₪ בשיק שיופקד בנאמנות). לטענת הנתבע, תמוה שאדם הסבור כי מגיע לו למעלה מ-1,000,000 ₪ וחושש כי ייתכן והנתבע יברח מהארץ ללא תשלום החוב, יסכים לביטול צו העיכוב תמורת 50,000 ₪ בלבד.
10.
לטענת הנתבע, על שטר החוב חל מעשה בית דין ולפיכך אין על בית המשפט להידרש עוד למחלוקות בין הצדדים.
לטענתו, בגזר הדין
אשר ניתן בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו בבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 4241/02), נקבע כי עליו לשלם לתובע סך של 287,300 ₪ והסך שולם על ידו במלואו.
לטענתו, פנייה זו ללשכת ההוצאה לפועל מהווה בעצם פנייה שנייה לערכאות בגין אותו שטר, שכן השטר הוגש למעשה כבר במסגרת ההליך הפלילי בשנת 2002. הסכום אשר נפסק בגזר הדין (287,300 ₪), במסגרת עסקת הטיעון, נגזר מתוך עדותו של התובע במשטרה. לפיכך, קיים קשר הדוק בין שני ההליכים ולא עומד עוד לנתבע חוב כנגדו.
11.
עוד מוסיף וטוען הנתבע כי לא קיים לו עוד חוב לתובע. בסיכומיו מציין הנתבע כי התובע העלה לראשונה, רק במהלך חקירתו הנגדית, טענה כי העביר לנתבע כספים ומזומנים רבים
בשווי מיליוני ₪ וכי אין לגרסה זו כל בסיס. לטענת הנתבע התובע לא הסביר מאין משך את אותם כספים שהעביר לכאורה לנתבע; לא הסביר על שם מי רשם את אותן המחאות שהעביר לכאורה לנתבע; ולא הביא אסמכתאות כלשהן להעברת הכספים, כנטען, לידי הנתבע.
הנתבע טוען כי עדותו של התובע בעניין זה הינה עדות כבושה אשר אין לתת לה משקל. לטענתו, לא מתקבל על הדעת כי התובע לא יעלה טענות בדבר החובות הללו במשך כל אותם השנים, לא ינקוט כל פעולה בעניין חובות אלו ויעלה זאת לראשונה רק במהלך החקירה הנגדית, למעלה מ-10 שנים לאחר מכן.

דיון והכרעה
12.
לאחר שהובאו ראיות מטעם הצדדים ונשמעה עדותם, יש להכריע תחילה בטענת התיישנות התביעה לביצוע שטר החוב.
דיני ההתיישנות בתביעה על פי שטר נקבעו בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1985 (להלן: "חוק ההתיישנות") וכן בסעיף 96 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"):
סעיפים 5 ו -6 לחוק ההתיישנות קובעים כך:
" 5.
התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1)
בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2)
במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.
6.
תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. "


סעיף 96 לפקודת השטרות קובע כך:

" 96. (א)
אין להיזקק לתובענה על פי שטר חליפין או שיק או שטר חוב כנגד מי שהוא צד להם ואינו מסב, לאחר שעברו שבע שנים, וכנגד מסב – לאחר שעברו שנתיים, מן הזמן שבו נולדה לראשונה לאוחז באותה שעה עילת התובענה כנגד אותו צד; ואולם צד לשטר חליפין, לשיק או לשטר חוב, יכול לוותר על טענת ההגנה שאין להיזקק לתובענה נגדו על פי מסמך כאמור, משום שעברה התקופה האמורה בסעיף קטן זה, ומותר לרשום את הוויתור בין בגוף המסמך כאמור ובין בתעודה נפרדת, בין לפני תחילת התובענה ובין לאחריה, ואם נרשם הויתור בתעודה נפרדת לא יהיה מחייב, אלא אם האדם שרשם אותו בתעודה קיבל בעדו תמורה בת-ערך.

(ב)
לגבי הקבל תתחיל התקופה האמורה מחלותו של השטר, זולת אם –
(1)
צריך הצגה לפרעון כדי לחייב את הקבל, כי אז תתחיל התקופה האמורה מתאריך ההצגה;
(2)
קובל השטר לאחר חלותו, כי אז תתחיל התקופה האמורה מתאריך הקיבול.

(ג)
לגבי המושך או מסב תתחיל התקופה האמורה מן התאריך שבו נתקבלה הודעת חילול."

המחוקק בחר לתחום את התקופה שלאחריה לא ניתן עוד להגיש תובענה, הן על פי הוראות חוק ההתיישנות (הדין הכללי) והן עפ"י פקודת השטרות (דין ספציפי), כדי ליצור איזון הוגן וראוי בין האינטרסים השונים של הצדדים:
" ההגינות כלפי הנושה מחייבת ליתן לו שהות מספקת להכין תביעתו כראוי ולתבוע את המגיע לו, וההגינות כלפי החייב מחייבת לקבוע את הזמן בו לא יהיה חשוף עוד לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור את ראיותיו לזמן בלתי מוגבל.
תורת ההתיישנות אף מאפשרת לבית המשפט להקדיש את הזמן השיפוטי לבעיות אקטואליות של ההווה, ולא לעסוק בנושאים שאבד עליהם הכלח בסוגיות שלא ניתן להוכיחן מחמת חלוף הזמן.
תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות, איפוא, מן הזמן שבו נולדה לראשונה עילת התובענה, קרי: החל מלמחרת יום הפרעון המוסכם, וכלל הוא שאין ממתינים לגיבושו של החוב לכימותו המדויק להשגת אסמכתא להוכחתו, שכן היום שבו נולדה עילת התביעה לראשונה, הוא יום תחילת המרוץ. "
(ר': ע"א (ת"א) 1952/04 משה אלי נ' יגני שלחוב אור (פורסם במאגרים, ניתן ביום 5.3.06)).
13.
המונח "עילת התובענה" הוגדר בפסיקה כדלקמן:
" "עילת התובענה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע) (ראה ע"א 242/66 [1]; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין,
1988
)
121
). ה"יום שבו נולדה עילת התובענה" הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע) (ראה ע"א 331/74 [2]). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית-משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין (ראה ע"א 115/52 [3], בעמ'575 ). "
( ר' ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ'
israel british bank (london) (in liquidation)

באמצעות המפרקים:
peter barrows; alan wheatlwy
פ"ד מ"ד(2), 265, עמ' 271)
14.
לטענת התובע, בשטר החוב נקבע במפורש כי: "סכום השטר ישולם על פי דרישתכם הראשונה". על כן, אין לקבוע את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות כמועד שבו התגבשה העילה עפ"י עסקת היסוד כי אם ביום 17.8.10, שהוא היום שבו שלח לראשונה מכתב דרישה לנתבע.
הנתבע טוען כי מועד התגבשות העילה השטרית הוא מועד הגשת התלונה למשטרה בשנת 2002. לטענתו, התובע התלונן כבר אז במשטרת ישראל וטען כי הסכם השותפות ביניהם הופר ונגרמו לו נזקים כספיים. הנתבע מוסיף וטוען כי שטר החוב אף הוצג למשטרה במועד התלונה, כראיה מטעם התובע. לפיכך, טוען הנתבע כי "הדרישה הראשונה" נעשתה כבר במועד הגשת התלונה וכי התביעה מכוח שטר החוב, אשר נחתם ביום 11.8.01 יחד עם הסכם השותפות, התיישנה כבר בשנת 2009. הנתבע טוען כי הבקשה לביצוע השטר הוגשה רק ביום 1.9.10 ולפיכך לא ניתן עוד לבררה.
15.
שקלתי את טענות הצדדים. במועד הגשת התלונה, בשנת 2002, כבר ידע התובע כי הנתבע אינו עומד בהוראות הסכם השותפות ואף עדכן בעניין זה את משטרת ישראל. אין מחלוקת כי כבר באותו מועד לא עמד הנתבע בהתחייבויותיו, משום שכבר קודם לכן, כמפורט לעיל, חזרו השיקים שמסר הנתבע לידי החברה החדשה שהוקמה ובכך הפר את הסכם השותפות. אף התובע, בחקירתו הנגדית, מאשר זאת:
"ש. בפברואר 2002 אתה מגיש תלונה במשטרה. מה אתה מספר למשטרה?
ת. בקווים כלליים, שהאיש הגיש לי שיקים לא תקינים. היה גם ערבות בנקאית מאיזה בנק מחו"ל שפשט את הרגל וגם את זה הוא ניסה לדחוף. הראה לי מצגת של אנשים שהיו איתו בקשר שהכל היה זיופים. כל זה נמסר למשטרה.
ש. אם כך, למה לא הגשת נגדו תביעה בשנת 2002?
ת. לא הגשתי תביעה מכמה טעמים: קליין טען שהשיקים טובים ולעשות עליהם הוצל"פ. התחלתי הליכי הוצל"פ והאמנתי באיזה שהוא שלב שהכסף יגיע. בשנת 2004 כשהבנתי שהשיקים לא יפרעו וגם תקח את מה שקרה בביהמ"ש שהוא התחייב, הבנתי שכסף אני לא אראה בצורה הזו. לא הגשתי נגדו כלום כי הוא ישב בבית סוהר. חיכיתי ליום שהוא ישתחרר ויבנה את עצמו והאמנתי לתומי שהאיש יבוא כשהוא חזק כלכלית ויעמוד בהתחייבויות שלו. כשראיתי שהוא לא עושה את זה הגשתי את שטר החוב לפירעון.
ש. אני אומר לך שהגשת את התביעה שלך לאחר שראית שמר קליין מרוויח כסף בשנת 2010 בתקשורת ואז אמרת שיש לך שטר חוב ותגיש אותו. תאשר שבסמוך לזה מר קליין התפרסם בתקשורת.
ת. ביום שראיתי שהוא צובר כספים, הבנתי שיש טעם לתבוע אותו. "
(עמ' 28-27 לפרוטוקול עדות התובע)
משידע התובע כי ההסכם השותפות הופר, הרי שעילת התביעה התגבשה כבר במועד זה. הדרישה לתשלום, באמצעות הגשת התלונה למשטרת ישראל, נעשתה כבר בשנת 2002. לפיכך, יש למנות מועד תחילת מרוץ ההתיישנות החל ממועד הגשת התלונה בשנת 2002. הבקשה לביצוע שטר, אשר הוגשה בשנת 2010 נעשתה אם כן לאחר שהתביעה התיישנה ועל כן לא ניתן עוד לבררה.
16.
גם אם אין לראות בהגשת התלונה למשטרה משום "דרישה" לעניין שטר החוב, הרי שבהתאם לפסיקה, נושה מחויב לתת דרישה תוך זמן סביר:
" עקרונות כלליים מחייבים, כי אם

הנושה צריך ליתן דרישה לשם קביעת מועד הפירעון, עליו ליתן את הדרישה תוך זמן סביר, ואין הוא רשאי להמתין עד בוש. עקרונות כלליים אלה הם שניים
:
ראשית, העיקרון הכללי בדבר ביצוע פעולה משפטית בתום-לב (סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי)). עקרון תום הלב דורש כי הנושה יבצע הדרוש בזמן סביר ולא יעמיד את החייב בפני
מצב שאין הוא יודע עוד מה דין החוב וכיצד להוכיחו; שנית, העקרונות הכלליים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות, אשר, כפי שנראה (ראה פיסקה 21 להלן), מצדיקים מתן הודעה תוך זמן סביר כדי להגן על האינטרסים הראויים של החייב ושל הציבור...
... מה הדין

אם הנושה אינו דורש פרעון החוב בתוך הזמן הסביר? נראה לי כי התשובה על כך הינה, כי מועד הפירעון מתגבש עם חלוף הזמן הסביר שבו הדרישה או ההודעה היו צריכות להינתן. כאשר נקבע בהסכם שבין הצדדים כי מועד הפירעון הוא "עם דרישה", והדרישה לא באה בתוך זמן סביר, יש לראותה כאילו ניתנה תוך אותו זמן. כך נפסק בארצות-הברית בכל אותן מדינות בהן הדרישה היא תנאי לקביעת מועד הפירעון (ראה ,
note

.rav
.
harv. l 63"statues of limitation-developments in the law
"
1211- 1210, 1177
(
1950-1949
)
.
כאשר לא נקבע בחוזה שבין הצדדים מועד הפירעון
,
יש לפרוע את השטר תוך זמן סביר. ההודעה לחייב באה ליתן לחייב מידע באשר לנקודת הזמן המיוחדת שבה עליו להכין עצמו לפרעון החוב, בתוך מיתחם הזמן הסביר העומד לרשותו. אם הנושה לא קבע נקודת זמן זו, ניתן לאחרה עד לסיום תקופת הזמן הסביר, אך לא מעבר לכך. משבא הזמן הסביר לסיומו, שוב אין צורך בדרישה נוספת של הנושה, שכן עתה יודע כבר החייב כי מועד הפירעון הגיע, ותקופת ההתיישנות תחל מאז. אכן, אין לאפשר לנושה לעקוף את הדין הקובע את מועד הפירעון בתוך זמן סביר, על-ידי מתן דרישה מעבר לזמן זה. תום הלב החוזי חייב למנוע זאת ממנו
.
אין גם צידוק להעניק לחייב תקופת פירעון נוספת, רק משום שהנושה נמנע מליתן הודעה לאחר עבור הזמן הסביר. תום הלב דורש מהחייב לפרוע את

החוב עם עבור הזמן הסביר. אכן, דרישת הדרישה באה לסייע לצדדים בקביעת המועד המדויק בתוך מיתחם הזמן הסביר, ואין להופכה למנוף לביטולו של זה. "
(ר' פס"ד בעניין עיזבון ולטר נתן וויליאמס לעיל, עמ' 274 ו- 284 (ההדגשות אינן במקור, א.ר.ב); ור' בעניין זה גם ת"א (י-ם) 7094/01 דוד שרון נ' משה כהן ואח' (פורסם במאגרים, ניתן ביום 30.11.03)).
אני סבורה כי ניתן ללמוד מ

פסק דין
זה לענייננו. בנסיבות העניין, מצאתי כי הזמן הסביר, שבמסגרתו היה על התובע לדרוש את פרעון השטר, הוא בסמוך להפרת ההסכם ולכל היותר מספר חודשים לאחר מכן. בשנת 2002 פנה התובע למשטרה ובמועד זה, אף לשיטתו, כבר הפר הנתבע את התחייבויותיו לפי ההסכם בין הצדדים ואת התחייבויותיו כלפי התובע. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את הטענה החלופית של התובע לפי ה"זמן הסביר" לדרישה הינו עד חלוף מספר שנים. למעשה, במשך למעלה מ-8 שנים התובע לא הגיש תביעה אזרחית או תביעה שטרית לביהמ"ש או ללשכת ההוצל"פ. המועד בו שלח ב"כ התובע מכתב דרישה בשנת 2010 הינו הרבה מעבר לזמן הסביר בו היה עליו לעשות כן. אף קשה להתעלם מהנסיבות שהובילו אותו לבסוף לפעול, במועד שבו אכן פעל בעניין.
המועד הסביר לדרישה, אם כן, היה לכל המאוחר בשנת 2002. מאחר והשטר הוגש לביצוע ביום 1.9.10 והמועד הרלבנטי לתחילת ההתיישנות הינו ביום 1.9.03 (שבע שנים קודם לכן) הרי שמועד זה הינו מועד מאוחר למועד הסביר שבו היה על התובע לבא בדרישה לנתבע.
17.
עוד אוסיף, כי אין בידיי לקבל את טענותיו החלופיות של התובע לעניין קביעת המועד שבו יש להתחיל למנות את תקופת 7 השנים שלאחריה התביעה תתיישן.

18.
לפי טענתו החלופית של התובע, המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הינו משנת 2004. במועד זה, לדבריו, נודע לו אודות גזר דינו של הנתבע. אך, מועד זה אינו מועד רלוונטי לעניין ההתיישנות. גם המועד בו הבין התובע, לטענתו, בשנת 2004 כי הליכי הוצל"פ שהחל בהם עוד קודם לכן כנגד צדדים שלישיים, בעניין השיקים שחזרו לא יצלחו, אינו מועד רלוונטי לעניין התגבשות העילה. התובע אף לא פירט ולא ביסס את טענתו מדוע דווקא בשנת 2004 הבין כי הליכי ההוצל"פ בקשר לשיקים לא יצלחו.
19.
זאת ועוד, בשטר החוב נושא התובענה שבפני
נו, שהובא לעיל, צוין כי ישולם: "...בגין חובות אישיים כלפי מי מהצדדים או במקרה שהתחייבויותיי על פי הסכם שותפות עם אמנון צוקר
(להלן: "ההסכם") לא ימולאו...". עולה מן האמור כי השטר ניתן לתובע כביטחון לקיום התחייבויותיו של הנתבע, ובכלל זאת עפ"י האמור בהסכם השותפות ביניהם. במצב דברים זה, מדובר, אפוא, ב"שטר ביטחון" אשר הפעלתו מותנית בכך שהנתבע אכן יפר את הסכם השותפות או יחוב חוב אישי לתובע (ר':
ע"א 205/87
ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד מג

(4) 680)
על פי הפסיקה, התביעה השטרית מתיישנת לאחר חלוף 7 שנים מהיום שבו קמה לנושה עילת תביעה לפי עסקת היסוד, היינו ביום בו החייב אינו עומד בהתחייבויותיו עפ"י ההסכם שבין הצדדים (לעניין זה ר': ע"א 331/74 שמואל כהן נ' משה גרודזינסקי, פ"ד כ"ט(1) 689). יישום ההלכה בענייננו מעלה כי עילת התובענה שבפני
נו התגבשה כבר ביום שבו לא עמד הנתבע בהתחייבויותיו עפ"י הסכם השותפות, קרי במועד אי כיבודם של השיקים שמסר לידי התובע.
בחקירתו, טען התובע כי כבר בשנת 2001 נודע לו שהשיקים של הנתבע לא כובדו ע"י הבנקים (ר' עמ' 20 לפרוטוקול עדותו, החל משורה 29 ועד עמ' 21, שורה 6). הנתבע לא הכחיש בתצהירו ובחקירתו כי השיקים שמסר אכן לא כובדו.
לפיכך, ובשים לב לכך שהסכם השותפות שבין הצדדים הופר כבר בשנת 2001, אני סבורה כי עילת התובענה השטרית שבפני
נו התגבשה כבר בשנת 2001, היינו בסמוך למועד שנודע לתובע אודות אי כיבודם של השיקים שנמסרו לו ע"י הנתבע.
יצויין, כי מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי אכן טענותיו כלפי הנתבע התגבשו עובר להגשת התלונה במשטרה (ר' עמ' 20-19, 27 לפרוטוקול עדותו של התובע).
20.
התובע מוסיף וטוען, לחלופין, כי יש לראות בהסכם הפשרה שנערך בין הצדדים במסגרתו בוטל
צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד הנתבע והתשלום של 30,000 ₪ על פיו "על חשבון החוב" משום "הודאה בזכותו של התובע" שיש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות עניינו מצב דברים בו הודה החייב (ובענייננו, הנתבע) "בקיום זכות התובע" או ביצע "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות", שאז תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.
בענייננו, התשלום בוצע על מנת שצו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל. צוין בהסכם כי התשלום בסך 30,000 ₪ לא יוחזר וכי "לגבי רכיב זה לא תהיינה לחייב טענות כלשהם". בנוסף הותנה בהסכם כי:
"אין בהסכם זה כדי לגרוע מטענות הצדדים מכל מן וסוג שהוא".
אינני סבורה כי ניתן לראות במצב דברים בו הוסכם לשלם
30,000 ₪ כנגד ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ ובאמירה כי התשלום הינו "על חשבון החוב", שעה שמוגש לביצוע שטר על סך מיליון ₪ ובהסכם נאמר מפורשות כי אין בו כדי לגרוע מטענות הצדדים, כמצב דברים הבא בגדר
"הודאה בקיום הזכות" של התובע לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
21.
אשר על כן, אני קובעת כי התביעה התיישנה.

משקבעתי כי התביעה התיישנה אין צורך עוד לדון בתובענה לגופה

.
סוף דבר
22.
התביעה נדחית.

בשים לב להחלטת הרשמת מרי יפעתי מיום 24.7.11, התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 2,000 ₪.

בנסיבות, לא מצאתי לעשות צו להוצאות מעבר לכך.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
י' סיוון תשע"ה, 28 מאי 2015, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 26841-10/10 אמנון צוקר נ' אהרן קליין (פורסם ב-ֽ 28/05/2015)