פסקי דין על רג'אי אבו נאב | פסקי דין על עבדאללה אבו נאב | פסקי דין על ג'האד אבו נאב ואח' | פסקי דין על הרב יצחק רלב"ג | פסקי דין על מרדכי זרביב | פסקי דין על אבי שפרמן |

1889/15 רעא     31/05/2015




רעא 1889/15 רג'אי אבו נאב, עבדאללה אבו נאב, ג'האד אבו נאב ואח' נ' הרב יצחק רלב"ג, מרדכי זרביב, אבי שפרמן




החלטה בתיק רע"א 1889/15



בבית המשפט העליון


רע"א 1889/15



לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין


המבקשים:

1. רג'אי אבו נאב



2. עבדאללה אבו נאב



3. ג'האד אבו נאב


4. רולא אבו נאב


5. נאסר אבו נאב


6. אחמד אבו נאב


7. אחמד אבו נאב


8. מוחמד אבו נאב


9. ראניה אבו נאב



נ


ג


ד



המשיבים:

1. הרב יצחק רלב"ג



2. מרדכי זרביב



3. אבי שפרמן


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 10.02.2015 בתיק עא
008932-07-14


החלטה

א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים

ר' יעקובי
,
ר' וינוגרד
ו
ע' כהן
) בע"א 8932-07-14 מיום 10.2.15, במסגרתו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיאה השופט
א'

רובין
) בת"א 18976/08 מיום 11.5.14. הפרשה והבקשה נסבות על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יפונו המבקשים מבניין הנמצא בחזקתם, נוכח הוכחת בעלותם של המשיבים בנכס. כן הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בבקשה, שעם הגשתה ניתן (14.4.15) צו ארעי. אציין כבר כאן, כי הבקשה הוגשה במקור על-ידי תשעה מבקשים, אך בסופו של יום הגישו חמישה מהם בקשה לביטול ייצוג ולדחיית הבקשה ככל שהיא נוגעת אליהם.

רקע והליכים קודמים

ב.
המשיבים, נאמני הקדש בנבנישתי, הגישו בבית משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי המבקשים ממבנה, הידוע כחלקה 95, בגוש שומה 29986 אשר בשכונת סילואן שבירושלים. לטענת המשיבים, הבניין הוקדש בימי התורכים על-ידי ילדיו של משה בנבנישתי ע"ה לטובת עניי העדה היהודית בירושלים, ושימש כבית כנסת של הקהילה התימנית באזור עד לעזיבת היהודים את סילואן – בהוראת השלטון הבריטי – בשנת 1938. עוד נטען, כי לאחר מלחמת הקוממיות, עבר הבניין לניהולו של האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב, ולאחר מלחמת ששת הימים – לניהולו של האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. בסופו של יום, שיחרר האפוטרופוס הכללי את הבניין לטובת ההקדש, ומכאן התביעה. הסעד שהתבקש על-ידי המשיבים הוא פינוי המבקשים מהמבנה, וחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים בעבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. המבקשים טענו מנגד, כי המשיבים לא הוכיחו שחלקה 95 שייכת לנכסי ההקדש, וכי הואיל והמבנה שייך, לשיטתם, למשפחת ג'לאג'ל – אשר השכירה להם אותו מקדמת דנא – הם כיום דייריהם המוגנים.

ג.
בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבים לאחר שקבע, כי לא הוכח שחלקה 95, עליה נמצא הבניין נשוא התביעה, שוחררה להם על-ידי האפוטרופוס הכללי. בית המשפט נדרש לנוסח תעודת שחרור המקרקעין שהוגשה על ידי המשיבים, בה נרשם, כי המקרקעין המשוחררים הם אלה הרשומים "בלשכת רישום המקרקעין ירושלים על שם חכם מוסטון בן בניסתה, בספר טורקי מספר 3 בדף 6 ואשר מצויים בסילואן – ירושלים, וזאת על יסוד שטר מספר 4 מספטמבר 1881". בית המשפט קבע, כי המשיבים לא הצליחו להוכיח שהקרקע הנזכרת בתעודת השחרור היא אכן חלקה מספר 95. בנוסף, ולמעלה מן הצורך, דחה בית המשפט את טענת המבקשים, לפיה נהנים הם מדיירות מוגנת, וזאת בשל חשד כבד לגבי מהימנות הסכם השכירות שהוגש להוכחת הדיירות המוגנת, ובשל הימנעות המבקשים מהעדת יורשי ג'לאג'ל לשם תמיכת טענתם. כן קבע בית המשפט, כי הואיל וזכות המבקשים במבנה מוטלת בספק, ישא כל צד בהוצאותיו.

ד.
כלפי

פסק דין
זה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקשים מצדם הגישו ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות לטובתם, ולמען הזהירות אף על הקביעה בדבר אי התקיימותה של דיירות מוגנת. במהלך הדיון בערעור ביקשו המשיבים להגיש ראיות חדשות, וביניהן תעודת שחרור מקרקעין מתוקנת מיום 18.1.2015, שבגדרה הובהר כי חלקות 95 ו-96 בגוש שומה 29986 הן חלק מן השטח הרשום בנסח הרישום התורכי המפורט. בית המשפט המחוזי קיבל את תעודת השחרור המתוקנת וקבע, כי המשיבים עמדו בנטל להוכיח את הבעלות בקרקע, ולפיכך דין ערעורם להתקבל. בית המשפט ציין בנוסף, כי די היה בתשתית הראייתית שעמדה לפני בית משפט השלום לקבל את תביעת המשיבים. לעניין חיוב המבקשים בדמי שימוש ראויים, השיב בית המשפט את הדיון בעניין לבית משפט השלום, וזאת הואיל ונוכח קביעתו שהבעלות לא הוכחה על-ידי המשיבים, טרם נדרש בית משפט השלום לשאלת דמי השימוש. כן נדחה
הערעור שכנגד שהגישו המבקשים, ונקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לעניין הדיירות המוגנת.

הבקשה

ה.
בבקשה נטען, כי יש מקום להיענות לה מטעמים של צדק, מניעת עיוות דין, שיקולי הגינות, והיות העניין בעל חשיבות ציבורית; וזאת בשל התוצאה הקשה של
דחיית הבקשה – סילוק ידם של המבקשים לאחר שנות מגורים רבות. לגופה של הבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נעתר לבקשת המשיבים להגשת ראיה נוספת בערעור, וזאת הואיל ומדובר בראיה שמקורה באירוע שהתרחש טרם מתן פסק הדין, אשר היה ידוע למשיבים, ולכן ניתן היה להגישה זמן רב קודם לכן. כן נטען, כי מדובר בראיה בלתי קבילה, שכן לא ניתנה למבקשים ההזדמנות לחקור את מי שערך אותה. בנוסף גורסים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בקביעות עובדתיות רבות של בית משפט השלום, ושבאותה נשימה מיאן להתערב בקביעות העובדתיות הנוגעות לדיירות המוגנת. בכך – כנטען – נהג בית המשפט איפה ואיפה. לבסוף נטען, כי המבקשים הוכיחו את היותם דיירים מוגנים באמצעות צירוף כתב התביעה שהגיש נגדם ג'לאג'ל בשנת 1982 לתשלום דמי שכירות, ובו טען כי השכיר למבקשים את הנכס עוד משנת 1966. לדידם של המבקשים, נוכח זאת לא היה צורך להזמין את יורשיו של ג'לאג'ל להעיד, כדי להוכיח את עניין השכירות, וממילא אינם יכולים להעיד מכלי ראשון על אירועים מלפני יובל.

התגובה

ו.
בתגובת המשיבים נטען, כי אין מקום לקבל את הבקשה, ממספר טעמים. ראשית צוין, כי עוד בהליך שנוהל בבית משפט השלום נקבע – בהסתמך על הצהרת בא כוחם של המבקשים – שארבעה מתוכם אינם מתגוררים בנכס נשוא הסכסוך, ואין להם זכויות בו; אלו הם המבקשים 5-3 ו-9. כן צוינו הבקשות שהוגשו ואוזכרו מעלה, מטעם המבקשים 4,6,7,8,9, לביטול הייצוג ודחיית הבקשה ככל שהיא נוגעת אליהם. לפיכך נאמר, כי בסופו של יום מוגשת בקשה זו מטעמם של שני מבקשים בלבד; המבקשים 2-1. עוד נטען בתגובה, כי בבקשה אין עולה כל שאלה משפטית עקרונית, כי עיקר הטענות נסבות על קביעותיהן העובדתיות של שתי הערכאות, וכי עסקינן בתביעת פינוי קלאסית התחומה לד' אמותיה. לעניין הגשת הראיה הנוספת בבית המשפט המחוזי נטען, כי מדובר בתעודה ציבורית, ולכן כזו המהוה ראיה לא רק לעצם קיומה, אלא אף לאמיתות תוכנה. לבסוף נטען, כי אין בבקשת המבקשים כל התייחסות למארג הראייתי כמכלול, אשר על בסיסו הסיק בית המשפט המחוזי כי המשיבים הוכיחו את בעלותם בנכס.

הכרעה

ז.
עיינתי בבקשה, בתגובה, ובנספחים הרבים שצירפו הצדדים, והגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום למתן רשות ערעור. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן כאשר בקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם לצד כלשהו עיוות דין. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדרי אלה. כפי שציינו המשיבים בתגובתם, עסקינן בבקשה הנסבה רובה ככולה על קביעותיהם העובדתיות של שתי הערכאות הקודמות, וכידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב במעין אלה, זאת במיוחד כאשר מדובר בגלגול שלישי (ראו למשל רע"א 6474/99

צוקרמן נ' פאלוך
(1999); רע"א 6482/14
פאעור נ' דיאב
(2014)). אכן במקרה דנא חל שינוי בתוצאה בין שני בתי המשפט בשל הראיה הנוספת שנתקבלה, ולכך אדרש בקצרה להלן, אך במהות יש בכך
תוספת
ראייתית
, להבדיל משינוי
בהערכת
ראיות ועדויות, למשל. גם שיקולי פגיעה בדיירים מצטמצמים נוכח הצמצום הדרסטי במספר המבקשים, שלגבי חלקם היה מקום ליידוע מצד המבקשים.

ח.
כפועל יוצא, אף לגופה של הבקשה, נראה שאין מקום להתערבות. קשה לבוא בטרוניה עם בית המשפט המחוזי על שהתיר את קבלתה של תעודת שחרור המקרקעין המתוקנת מיום 18.1.15, היא הראיה הנוספת, אשר הבהירה, כי חלקה 95 נכללת בשטח ששוחרר על-ידי האפוטרופוס הכללי להקדש, ולפיכך לידי המשיבים. עיון בתעודה המתוקנת מצביע על אמירה בהירה כי שחרור המקרקעין נעשה למשיבים כנאמני ההקדש (אמנם בכפיפות לזכות צד ג' ובלא שהתעודה מראה הוכחה לבעלות). מכל מקום, כעולה מתאריך תעודת השחרור המתוקנת, מדובר בתעודה שהוצאה לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום, שהיה ב-11.5.14, ולכן אין מדובר בראיה שהיתה בידי המשיבים קודם לכן והם נמנעו מהגשתה. התוצאה "יישרה קו" בעצם עם תוצאת פסק הדין בבית משפט זה בע"א 5222/12

דויק נ' הרב רלב"ג
(2014), שאישרה תוצאת

פסק דין
בת"א (י-ם) 9403-07 מיום 25.5.12; וראו גם ת"א(י-ם) 21674-08 בו נדרש סגן הנשיא רובין מבית משפט השלום לתביעה באשר לנכס שכן.

ט.
לעניין טענת המבקשים בדבר הוכחת הדיירות המוגנת, בית משפט השלום קבע בעניין זה, כי "הנתבעים לא הביאו לעדות את יורשי ג'לאג'ל על מנת שיתמכו בטענה לפיה הם בעלי הנכס, וכי הנתבעים הם הדיירים המוגנים שלהם. דומה כי הנתבעים מבקשים לרקוד בעניין זה על שתי חתונות – כאשר מוגשת נגדם תביעה על ידי התובעים שלפניי הם ממהרים לטעון שהנכס שייך לג'לאג'ל, אך מצד שני הם נמענים מלהביא את ג'לאג'ל לעדות, מחשש שעדותו תזיק להם בהליכים עתידיים. התנהלות זו שומטת את הקרקע מתחת לאמינות טענת הדיירות המוגנת" (פסקה 23 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי קיבל זאת. בבקשה הנוכחית עתרו המבקשים להוכיח כי שגו שני בתי המשפט משדחו את טענתם בדבר הדיירות המוגנת, וזאת באמצעות הצבעה על כתב תביעה וכתב הגנה, שהוגשו במסגרת תביעה לתשלום דמי שכירות, אותם הגיש ג'לאג'ל כנגדם בשנת 1982. אולם המבקשים ציינו בבקשה, כי מסיבות השמורות עמם אין הם מגישים את פסק הדין עצמו. התנהלות מעין זו, מחזקת לכאורה את שקבע בית משפט השלום בדבר דרך התנהלותם של המבקשים, והקושי לגבי אמינותם, בכל הנוגע להוכחת טענותיהם. על המבקש להוכיח את טענתו בפני
בית המשפט, כאשר מדובר בטענה עובדתית, להיכבד ולהגיש את כל החומר הרלבנטי אשר בידיו לבית המשפט. אם נמנע בעל דין מעשות כך, מסיבות שאינן מבוררות, אל ייפלא כי בסופו של יום קביעות בית המשפט בדבר אמינות הראיות מצידו יהיו בהתאם.

י.
אין מקום איפוא להיעתר לבקשה. הצו הארעי בטל. לפנים משורת הדין החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.


ניתנה היום, י"ג בסיון התשע"ה (31.5.2015).









המשנה לנשיאה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


15018890_t04.doc

יש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







רעא בית המשפט העליון 1889/15 רג'אי אבו נאב, עבדאללה אבו נאב, ג'האד אבו נאב ואח' נ' הרב יצחק רלב"ג, מרדכי זרביב, אבי שפרמן (פורסם ב-ֽ 31/05/2015)