פסקי דין על בנק המזרחי המאוחד בע"מ | פסקי דין על סילביה פרץ | פסקי דין על פרץ ויקטור |

2075-08/07 תאק     30/05/2015




תאק 2075-08/07 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' סילביה פרץ, פרץ ויקטור








בית משפט השלום בעפולה



תא"ק 2075-08-07 בנק המזרחי המאוחד בעמ נ' פרץ ואח'

תא"ק 37123-06-10 בנק מזרחי טפחות בע"מ סניף עפולה נ' פרץ


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
שאדן נאשף-אבו אחמד


תובע

בנק המזרחי המאוחד בע"מ


נגד


נתבעים

1.סילביה פרץ

2.פרץ ויקטור




פסק דין


לפניי מונחות שתי תביעות כספיות שהדיון בהן אוחד.

להלן פרטי התביעות לפי סדר הגשתן הכרונולוגי:

ת"א 2075-08-07
- ביום 15.5.2007 הגיש התובע, 'בנק מזרחי טפחות בע"מ' (להלן: "הבנק") תביעה כספית ע"ס 340,833 ₪ בהליך של סדר דין מקוצר נגד שלושה נתבעים, פרץ סילביה (להלן: "סילביה" או "הנתבעת"), פרץ משה (הנתבע 2) ובר און חיים (נתבע 3), בגין ערבותם כלפי הבנק לחיוביו של הלווה, ויקטור פרץ (להלן: "הלווה" או "ויקטור" או "החייב העיקרי"), בחשבון מס' 431951 שהתנהל אצל הבנק. החייב העיקרי לא נתבע אותה עת משום שהיה מצוי בהליכי פשיטת רגל ונגדו ניתן צו כינוס נכסים ביום 10.07.2005 במסגרת תיק פש"ר מס' 1117/04 (מחוזי נצרת) .

במסגרת כתב התביעה טוען הבנק, כי ויקטור פתח ביום 12.1.1995 חשבון בנק עו"ש עסקי-פרטי אצל התובע. ביום 07.12.2003 חתמה סילביה, אשתו של החייב העיקרי, על "כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבל בסכום" להבטחת חיוביו של בעלה, החייב העיקרי, כלפי הבנק. ביום 23.11.2003 חתמו הנתבעים 2 ו- 3, משה פרץ ובר און חיים, על "כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום" להבטחת כל חוב של ויקטור כלפי הבנק מוגבל לסך של 100,000 ₪.

ביום 23.02.2010 ניטל כנגד הנתבע 2, בנו של ויקטור,

פסק דין
בהעדר התייצבות וביום 13.03.12 ניתן נגדו צו פשיטת רגל במסגרת תיק פש"ר 27029-06-10.


נגד הנתבע מס' 3, אחיה של סילביה וגיסו של ויקטור, ניתן

פסק דין
מנומק ביום 28.12.11 לאחר שנשמעו ראיות בתיק. במסגרת פסק הדין האמור, חויב בר און בתשלום סך של 100,000 ₪ בתוספת ריבית מיום 15.5.07 ועד לתשלום המלא בפועל וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. עוד נקבע בגדר פסק הדין, כי בר און הינו ערב לא מוגן, לפיכך סכום ערבותו עומד ע"ס 100,000 ₪, כאשר החיוב הינו ביחד ולחוד עם הערב הנוסף, משה פרץ, ומשום כך בידי הנושה לפרוע את סכום הערבות במלואו מבר און בלבד.

יצוין עוד, כי גם נגד סילביה ניתן צו כינוס נכסים במסגרת תיק פש"ר 261/09 (מחוזי נצרת). עקב כך, עוכבו ההליכים נגדה במסגרת התביעה הנ"ל. ההליכים נגדה חודשו לאחר שביום 20.02.2011
התקבלה ע"י בית המשפט המחוזי בקשתה של סילביה להתיר לה להמשיך ולנהל את ההליך דנן (ראו הודעת הצדדים מיום 06.07.11).

ת"א 37123-06-10
- ביום 21.06.10 הגיש הבנק תביעה כספית ע"ס 415,091 נגד ויקטור בהליך של סדר דין מקוצר לאחר שהליכי פשיטת הרגל נגדו בוטלו ביום 30.11.09.

במסגרת כתב התביעה, טוען הבנק כי ביום 12.01.95 פתח ויקטור חשבון עו"ש עסקי-פרטי בבנק שמספרו 431951 ע"ש "איטום גגות פרץ" (להלן: "החשבון") ובו נרשמה סילביה כמיופת כוח בחשבון. במסגרת פתיחת החשבון, נחתם טופס פתיחת חשבון, הסכם תנאים כלליים לניהול חשבון והסכם תנאים כלליים לפעילות באשראי, לרבות מסמכים הנלווים המפרטים את תנאי החשבון.
על-פי תנאי החשבון התחייב ויקטור לשלם לבנק כל סכום המגיע לבנק לפי דרישתו הראשונה אם וכאשר יהפוך החשבון לחשבון דביטורי בתוספת ריבית חריגה בשיעור מקסימאלי שיהיה נהוג אצל הבנק מעת לעת.

ביום 26.02.2001 חתמו ויקטור וסילביה על שטר משכון זכויות בלתי מוגבל בסכום להבטחת החזר מלוא התשלומים המגיעים לבנק מהחייב העיקרי ולפיו שיעבדו ויקטור וסילביה לבנק בשעבוד קבוע מדרגה ראשונה את זכויותיהם בקשר למקרקעין מסוג דירת מגורים שבבעלת שניהם.

סילביה ניהלה חשבון בבנק התובע שמספרו 431951 ובמסגרתו היא נטלה הלוואות שונות ועם השנים צבר יתרה שלילית שעמדה נכון ליום 10.12.2003 ע"ס 563,863 ₪.

עקב הצטברות חובות בחשבונותיהם של ויקטור וסילביה אצל התובע, פנו האחרונים אל הבנק בבקשה להסדיר את חובם ע"י העמדת הלוואות לכיסוי חובם כלפי הבנק שעמד נכון ליום 10.12.2003 ע"ס 662,060 ₪. ביום 09.12.2003 העמיד הבנק לבקשת סילביה וויקטור שתי הלוואות ע"ס כולל של 667,000 ₪. כתנאי לאישור מתן ההלוואות הללו, חתמה סילביה ביום 07.12.2003 על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום ובגדרו היא ערבה כלפי הבנק לסילוק כל חובותיו של ויקטור, שהיה בן זוגה. כן חתמו ויקטור וסילביה ביום 10.12.2003 על הסכם מול הבנק, במסגרתו הודו בחובם כלפי הבנק וביקשו להעמיד להם בחשבון שתי ההלוואות האמורות. על פי ההסכם הנ"ל, יתרת החוב בשני החשבונות תאוחד ותועבר לחשבונו של ויקטור ואילו חשבונה הפרטי של סילביה ייסגר. ההלוואות הללו הוזרמו לזיכוי החשבון של החייב העיקרי, מתוכן סך של 564,025 ₪ הועבר לחשבונה הפרטי של סילביה לכיסוי חובה אשר עמד נכון ליום 12.08.2003 ע"ס 563,000 ₪, ואילו יתרת הסכום שימשה לכיסוי פיגורים בהלוואה קודמת של ויקטור שלא עמד בתשלומיה. עוד הוסכם, כי ערבותה של סילביה הקיימת בחשבון תיוותר בתוקפה ותבטיח את סך החוב בו הודו סילביה וויקטור, כאמור.

נטען, כי ויקטור לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק ולא פרע תשלומי ההלוואות האמורות כסדרם וביום 30.08.2004 העמיד הבנק לבקשת החייב העיקרי הלוואה שלישית במספר ע"ס 25,000 ₪
לכיסוי הפיגור שנוצר בהחזרת ההלוואות הקודמות.

הבנק טוען, כי ויקטור יצר יתרה שלילית בחשבון, בין היתר, בשל משיכות יתר ואי פירעון תשלומי הלוואות האמורות כסדרם והתראות שנשלחו אליו לסילוק חובו, לא נענו. נכון לחודש אפריל 2005 עמד החוב בחשבונו של ויקטור ע"ס 665,548 ₪ לא כולל ריבית בנקאית מיום 01.03.2005. נוכח אי-עמידת החייב העיקרי בהתחייבויותיו כלפי הבנק, כאמור, שיגר האחרון אל החייב העיקרי והערבים מכתבי התראה ובהם דרש להסדיר את החוב כלפיו.

משלא הוסדר החוב חרף דרישותיו, נקט הבנק נגד החייב העיקרי בהליכים במסגרת לשכת ההוצאה לפעול למימוש רכבה של סילביה שמושכן על ידה לבנק להבטחת כלל התחייבויותיה והתחייבות החייב העיקרי, וכן ננקטו הליכים למימוש נכס מקרקעין מסוג דירת מגורים שבבעלותם של ויקטור וסילביה ואשר שועבד לטובת הבנק לאחר שחתמו האחרונים ביום 26.02.2001 על שטר משכון זכויות בלתי מוגבל בסכום להבטחת מלוא התשלומים המגיעים לבנק מהחייב העיקרי.

מהסכומים שהתקבלו ממכירת הדירה והרכב הממושכן, נוכו הוצאות כינוס ושכ"ט עו"ד, כפי שאושרו ונפסקו על ידי ראש ההוצל"פ, ונותרה לחובת החייב העיקרי יתרת חוב שעמדה ע"ס 340,833 ₪ לא כולל ריבית בנקאית. לאחר סגירת תיקי הוצל"פ שפתח הבנק על מנת לממש את הבטוחות בחשבון, קרי הרכב והדירה, המשיכה יתרת החוב שבחשבון לצבור ריביות כנהוג ומקובל בבנק ועמדה נכון ליום 23.05.2010 ע"ס 415,091 ₪.


מכאן, התביעות שבפני
י ובמסגרתן עותר הבנק לחיוב ויקטור וסילביה (מכוח ערבותה המתמדת ללא הגבלה בסכום) בתשלום יתרת החוב שנצברה בחשבונו של ויקטור אצל התובע לאחר שננקטו כאמור הליכי מכירת הדירה והרכב שמושכנו לטובת הבנק, כאשר לא היה בתקבולים הסופיים מהמכירות
לכסות את החוב של ויקטור.

סילביה וויקטור יכונו כאן- "הנתבעים".

במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגישה סילביה, נקבע כי תינתן לה רשות להתגונן רק ביחס לשאלות הבאות :

-
האם יש מקום לפטור את הנתבעת מערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, כיוון שבניגוד לטענת הבנק, במועד החתימה על כתב הערבות היא לא הייתה אשתו של ויקטור, אלא גרושתו, וככזו היא עונה על הגדרת "ערב יחיד", כמשמעו בסעיף 19 לחוק הערבות, ולכן על פי סעיף 21 לחוק הערבות, היא פטורה מערבותה בהיותה בלתי מוגבלת בסכום ;
-
האם הסביר הבנק לנתבעת מהות הערבות עליה היא חתמה, היינו ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום ;
-
האם הסכומים שהתקבלו ממכירת הדירה והרכב במסגרת לשכת ההוצל"פ כיסו את החוב נשוא התובענה.

ויקטור הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד התובענה ובמסגרתה טען, בין היתר, כי הבנק רימה והטעה אותו שעה שהחתים אותו על שלל מסמכים תוך ניצול תמימותו ומצוקתו ומבלי להסביר לו את תוכנם ומשמעותם. נטען כי הבנק פעל נגד הנתבע בחוסר תום לב, היפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפיו ולא עמד בחובת הגילוי בה הוא מחויב
כבנק כלפי לקוחו. בנוסף, הסתיר הבנק מהנתבע מידע רלוונטי והציג בפני
ו מצגי שווא. נטען כי יש בכל אלה, כדי להביא לדחיית התביעה נגדו.

הנתבע טוען, כי הבנק ניצל את מצוקתו הכספית הקשה שאליה נקלע בעקבות תאונת עבודה שאונתה לו ומנעה ממנו לעמוד בפירעון תשלומי ההלוואות שנטל מהבנק. בקשתו של הנתבע מהבנק,
כי יידחה את פירעון ההלוואות נדחתה, והבנק פעל לעיקול רכבו ודירתו שהייתה רשומה גם ע"ש גרושתו שלא הייתה צד לנטילת ההלוואות. עקב מצבו, הסכים הנתבע בלית ברירה לשתף פעולה עם הבנק בהליכי המימוש, כאשר בינו לבין ב"כ הבנק הוסכם כי לאחר המכירות של הרכב והדירה תימחק היתרה השלילית בחשבונו וייסגר תיק ההוצל"פ נגדו. נטען כי בניגוד למוסכם, המשיך הבנק גם לאחר סגירת תיק ההוצל"פ לחייב את הנתבע בפירעון ההלוואות ואף הגיש תביעות כספיות נגדו ונגד הערבים.

טעם נוסף שבפי הנתבע לדחיית התביעה נגדו נעוץ, לטענתו, במכירת הדירה והרכב במסגרת לשכת ההצל"פ שהיה בה כדי לכסות את מלוא חובו כלפי הבנק, לרבות הפיגור בתשלומים, ולכן הסכומים המפורטים בכתב התביעה הינם מוגזמים ומופרזים.

הנתבע מוסיף וטוען, כי הבנק התרשל כלפיו כאשר העמיד לו הלוואות בתנאים גרועים, שלא התאימו לרמת הכנסותיו ויכולותיו הכלכליות, ללא בטוחות מספיקות וללא ביטוח חיים, כמתחייב מלקיחת משכנתאות, ובכך העמיד את הנתבע בסיכון עצום וגרם לו לנזק כספי ממשי.

לויקטור ניתנה רשות להתגונן בהסכמה ללא שנערך דיון בבר"ל,
כך שמרבית טענותיו לא הצטמצמו והן עומדות לדיון והכרעה במרכזו של תיק זה (ראו החלטת האיחוד בהסכמת הצדדים מיום 6.7.11).

מכאן לעיקר טענות הצדדים בסיכומים.

עיקר טענות הבנק

את התביעה נגד סילביה מבסס הבנק על כתב הערבות המתמדת ללא הגבלה בסכום עליו היא חתמה כאמור, בהיותה בת זוגו של ויקטור בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו. ערבותה של סילביה מיום 07.12.2003 נועדה להבטיח כספים שלוו היא וויקטור מאת הבנק ואשר הוזרמו בחלקם לחשבונה הפרטי של סילביה ושימשו לכיסוי יתרה שלילית שהייתה בחשבונה, כאמור בכתב הצהרה והתחייבות עליו חתמו הנתבעים. לאחר העברת הכספים אף נסגר חשבונה של סילביה שהתנהל אצל התובע. מכאן, טעם נוסף לחיובה של הנתבעת, לשיטת הבנק, נעוץ בעובדה שהאחרונה קיבלה ונהנתה מטובת הנאה ישירה שצמחה לה כאמור מנטילת ההלוואות.

לטענת הבנק, הלוואות אלו ניתנו אחר שהנתבעים הציגו את עצמם בפני
נציגי הבנק כבעל ואישה ו/או בני זוג לכל דבר ועניין. תנאי למתן ההלוואות ואישורן היה חתימת הנתבעת על כתב ערבות בלתי מוגבל בסכום, כבת זוגתו הידועה של ויקטור. לגרסת הבנק, למן פתיחת החשבון נהגו הנתבעים במסגרת יחסיהם כלפי הבנק להציג מצג שווא ולפיו הם נשואים ו/או לכל הפחות בני זוג. על מצג שווא זה נסמכה החלטת מנהל האזור של התובע להתנות אישור וקבלת ההלוואות בערבותה של הנתבעת לסכומי ההלוואות, בפרט שעה שעל פי ההסכם נועדו ההלוואות לכסות גם את חובותיה של הנתבעת כלפי התובע.


הבנק דוחה מכל וכל את גרסת הנתבעת בדבר גירושיה מהנתבע בשנים 95-96, היינו זמן רב לפני
החתימה על כתב הערבות דנן. לטענת הבנק, הוכח לאחר שמיעת העדויות בתיק כי הנתבעים ניהלו פעילות משותפת ענפה ובכל הקשור להתנהלותם מול הבנק יצרו, למעשה, מצג שווא לפיו הם נשואים ו/או לכל הפחות בני זוג. מעשיהם המשותפים של הנתבעים מעידים על מערכת היחסים שניהלו על קו התפר בין נשואים ללא נשואים והדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בקניית בית משותף בשנת 1997, שנה אחת לאחר גירושיהם הנטענים, לקיחת הלוואת משכנתא לשם רכישת הבית, מתן ייפוי-כוח לנתבעת לניהול חשבון הבנק של הנתבע ממועד פתיחתו בשנת 1996, משכון רכבה של הנתבעת לכיסוי הלוואות בחשבון הנתבע, שעבוד זכויותיה של הנתבעת בדירת המוגרים המשותפת לטובת הבנק לכיסוי כל התחייבויותיו של הנתבע כלפי הבנק וחתימה על שטר משכון זכויות בלתי מוגבל בסכום, חתימה משותפת על הסכם לסילוק חובם של הנתבעים בשני החשבונות שניהלו בבנק ושלל פניות בכתב של הנתבעת אל הבנק בשנת 2005, 6 שנים לאחר הגירושים הנטענים, בבקשה לעכב את הליכי המכירה של הנכס המשועבד שלה ושל הנתבע עקב קשיים כלכליים שאליהם נקלעו הנתבעים. פניות אלו של הנתבעת נעשו בשמה ובשם הנתבע. יש בכל אלה, לטענת הבנק, להעיד כי הנתבעים ניהלו אורח חיים משותף, לרבות בפן הכלכלי, והציגו זאת בפני
הבנק לקבלת הדרוש להם ממנו.

עוד טוען הבנק, כי בהתנהגותה של הנתבעת, כפי שתוארה לעיל, היא יצרה מצג בפני
הבנק, לפיו היא בת זוגו של הנתבע, ובהסתמך על מצג זה שינה הבנק מצבו לרעה והעניק לנתבעים הלוואות, כאשר תנאי למתן הלוואות אלו והבטוחה בגינן הייתה ערבותה של הנתבעת, הלוואות אשר עפ"י ההסכם כיסו את חובה של הנתבעת והובילו לסגירת חשבונה. משכך, מנועה הנתבעת מלטעון טענות הסותרות מצג זה לקבלת פטור מערבות, נוכח אותו מצג שיצרה בהתנהגותה משך שנות הפעילות בבנק התובע.

הבנק גורס, כי לפי סעיף 19 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, ערב יחיד מוגדר בין היתר כמי שאינו בן זוג של החייב, כאשר בחינת מעמדה של הנתבעת אמור להיעשות על פי "מבחן האינטרס" שחל ביחס לסעיף 19 לחוק הערבות, הנוקט במונח כללי ורחב -"בן זוג", החוסה תחתיו צורות יחסים זוגיים שאינן בגדר נישואין, ושאינו דורש כי בני הזוג יהיו נשואים. מבחן זה מוביל למסקנה, כי הנתבעת
אינה חסרת אינטרס בשל אותן טובות הנאה ותלות כלכלית משותפת ששררה בינה לבין הנתבע -
הגרוש שלה.

בשל כל הטעמים שנמנו לעיל, סבור הבנק כי יש לחייב את הנתבעת אחר שהוכח, לטענתו, כי לכל תקופת חיי החשבון, הציגו הנתבעים בפני
ו מצג שווא, כי הם בני זוג. טענות הנתבעת בעניין ידיעת הבנק אודות גירושיה מהנתבע, לא אומתו. כן אין די בעדות העד מטעמה, מר עופר צברי, ששימש בזמנו כמנהל הסניף של התובע, כי להושיע להגנת התובעת, שהבנק הסתמך על המצג אשר הוצג בפני
ו, ואין הנתבעת יכולה לטעון כנגד מצג זה.
אשר לחיוב הנתבע, טוען הבנק כי מקור חיובו נעוץ בעובדת נטילת ההלוואות ואי עמידתו בתשלומי ההלוואות, כסדרם. לגרסת הבנק, טענות ההגנה שהשמיע הנתבע הינן טענות סתמיות שנטענו בעלמא ולא בוססו בראיות כלשהן. כך למשל, טענתו של הנתבע כי הבנק התחייב בפני
ו למחוק את חובו לאחר מכירת הנכס הממושכן, נטענה באופן סתמי תוך שהנתבע מוסר גרסאות סותרות בסוגיה זו. כן יש לדחות את הטענה שהופרכה, לפיה לא חתם הנתבע על הסכם תנאים כלליים, כפי שיש לדחות את הטענה כי נהג עמו הבנק בחוסר תום לב כשהעמיד לו הלוואות בריביות גרועות שאינן מתאימות לצרכיו, והכול בהעדר הוכחה. לשיטת הבנק, טענותיו של הנתבע ביחס ליתרת החוב לאחר מימוש הנכסים אף היא דינה דחייה, שכן נטענה ללא כל תימוכין ואין בה לסתור את מסמכי הבנק המהווים רשומה מוסדית. דין דומה באשר לטענת הנתבע ולפיה הבנק לא יידע אותו שעליו לרכוש פוליסת ביטוח חיים, בהעדר הוכחה.

בהתייחס לטענת הנתבעים, כי תקבולי מכירת הדירה והרכב היה בהם לכסות את חובות הנתבע, טוען הבנק כי טענה זו נדונה ונדחתה במסגרת פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט ביום 28.12.11 בעניין בר און. עוד נטען, כי הנתבעים זנחו בתצהיריהם ובחקירות עדי התביעה טענה זו, כלל לא התייחסו לסכום החוב ולא הביאו ראיות שיש בהן להדוף גרסת הנתבע בהקשר זה. טענת הנתבעים, כי הובטח להם ע"י באת-כוח הבנק למחוק את יתרת החוב לאחר הליכי המימוש כלל לא הוכחה. יתרה מכך, ההסכם עליו חתמה הנתבעת במסגרת הליכי המימוש ביחס לשעבוד נכס המקרקעין לא היה בו כל זכר להבטחה נטענת זו.

עיקר טענות הנתבעת

בסיכומיה, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את גרסת הבנק, לפיה הציגה הנתבעת מצג שווא בפני
הבנק עת הציגה עצמה כאשתו של הנתבע, שכן טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה שבגדרו עתר הבנק לחיוב הנתבעת בחוב הנתבע מכוח כתב הערבות בלבד, מבלי שנטען לקיומו של מצג שווא כאמור. טענה זו עלתה לראשונה בתצהירי העדות הראשית מטעם הבנק, וחרף תיחום הפלוגתאות בגינן ניתנה הרשות להתגונן בהתאם להחלטתה של כבוד הרשמת מיום 3.12.14, לא ביקש התובע לתקן את כתב תביעתו ולהוסיף את עוולת מצג השווא, כעילה לחיוב הנתבעת בחובותיו של הנתבע כלפי הבנק. משכך, על פי האמור בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ומכוח פסיקת בית המשפט העליון בע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל (14.7.11), העוסק בהרחבה בשאלת הרחבת חזית, יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת בנימוק כי טענת הבנק למצג שווא מהווה הרחבת חזית אסורה שאין להידרש אליה.

עוד טוענת הנתבעת, כי אין לעדויות התביעה כל משקל ראייתי, באשר עדותה של עדת התביעה, גב' ראניה שוכן, הינה בגדר עדות שמיעה באשר עדה זו לא עבדה בסניף התובע בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, לא הכירה את הנתבעים ולא טיפלה אישית בעניינם. מנגד, הניחה הנתבעת לפתחו של בית המשפט ראיות מספקות התומכות בגרסתה בדמות עדותו של מנהל הסניף לשעבר, מר עופר צוברי, שמכיר אישית את הנתבעים וטיפל בעניינם בתקופה הרלוונטית לתביעה. לשיטת הנתבעת, מדובר בעד אובייקטיבי, חסר פניות שתמך בגרסת ההגנה ולפיה הבנק ידע במעמד החתימה על כתב הערבות כי הנתבעת גרושה מבעלה לשעבר ואף הציגה את תעודת הגירושין בפני
הבנק ומסרה עותק הימנה לפקיד הבנק, מר
שטרית יצחק. נטען כי במצב עובדתי זה, שומה היה על הבנק לפעול על פי הסטאטוס המשפחתי הפורמאלי של הנתבעת במועד החתימה על כתב הערבות, קרי גרושתו של החייב העיקרי, ולהימנע מלהחתימה על כתב ערבות בלתי מוגבל בסכום, ומשלא פעל הבנק כך, הרי שפטורה הנתבעת מערבותה.

לחלופין, ובמידה ותידחה טענות הנתבעת לעניין הרחבת חזית או ידיעת הבנק אודות מצבה המשפחתי האמיתי של הנתבעת, טוענת האחרונה כי יש להקיש מהאמור בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א 1536/02 הבנק הבינלאומי הראשון נ' יגאל זבולונוב (4.4.06), בו נפסק כי הצהרתו של ערב, כי הוא בעל עניין בתאגיד, או אף מצג מעין זה בפני
הבנק, אינה רלוונטית לצורך ההתייחסות אליו כבעל עניין, כל עוד הוא אינו משקף את המצב העובדתי האמיתי לאישורו. לפיכך, ערב שנתבע על ידי הבנק ולא היה רשום כבעל מניות של החברה ולא כיהן כדירקטור שלה או מנהלה, לא ניתן לראות בו כבעל עניין בחברה, על פי סעיף 19 לחוק הערבות, אלא כערב יחיד הפטור מסכום חיובו על פי ערבות בלתי מוגבלת בסכום. בענייננו, מצגים בדבר היות הנתבעת בת זוגתו של החייב העיקרי, אין בהם כדי להכשיר אותה כבת זוגתו לצורכי סעיף 19 לחוק הערבות, ומשכך היא פטורה מערבותה הבלתי מוגבלת בסכום.

עיקר טענות הנתבע

בסיכומיו, חזר הנתבע על עיקר טענות ההגנה שפורטו בבקשת הרשות להתגונן.

עוד הצטרף הנתבע בסיכומיו לטענות הנתבעת בכל הקשור למשקל הראייתי שיש לייחס לעדויות התביעה המהוות, לשיטתו, עדויות מפי השמועה, בפרט עדותה של עדת התביעה, ראניה שוכן, שלא הייתה לה כל מעורבות בנטילת ההלוואות. עקב כך, לא עלה בידי הבנק להפריך את גרסת הנתבע כי הוחתם על מסמכים תוך ניצול מצוקתו הגופנית והכלכלית, וללא שהוסברו לו משמעויות החתימה. עוד נטען, כי הימנעות הבנק מהבאת עדים רלוונטיים שהיו מעורבים בטיפול בעניינו של הנתבע ראוי כי תיזקף לחובתו של הבנק.

הנתבע הוסיף וטען, כי הבנק פעל בניגוד להוראות סעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 האוסר עליו לנצל את מצוקתו של לקוח, לרבות חולשתו הגופנית, כדי לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי סבירים, כפי שארע בעניינו.

העדויות

הצדדים הגישו את עדויותיהם בתצהירים.

מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של גב' ראניה שוכן המשמשת כסגנית מנהל סניף התובע בעפולה (להלן: "שוכן") ומר יצחק שטרית, עובד בסניף התובע בעפולה שבפני
ו חתמה הנתבעת על כתב הערבות (להלן: "שטרית").

הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם וזימנו לעדות את מר עופר צברי, ששימש בזמן הרלוונטי לתביעה זו כסגן מנהל הסניף של התובע (להלן: "צברי").

דיון והכרעה

לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, אני מחליטה לקבל את התביעות המאוחדות כנגד שני הנתבעים, כפי שיפורט להלן.

לפני שאכנס לעובי הקורה, יש להסיר מדרכי את טענת הנתבעת לקיומה של הרחבת חזית אסורה
בטענת הבנק אודות מצג שווא שהציגו בפני
ו הנתבעים לעניין נישואיהם במועד החתימה על כתב הערבות נשוא התביעה. אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לא שוכנעתי שמדובר בהרחבת חזית אסורה ולהלן הטעמים העומדים ביסוד מסקנתי זו.

הרחבת חזית

כפי שכבר צוין לעיל, התביעה שהוגשה נגד הנתבעת בשנת 2007 הינה במהותה תביעה לחיוב מכוח ערבותה כלפי הבנק לחיוביו של הנתבע, שהינו בעלה, מסוג ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום. מנגד, טוענת הנתבעת כי אין כל תוקף משפטי לערבותה באשר במועד החתימה היא כבר התגרשה מן הנתבע. משום כך, ולאור הוראות סעיף 19 לחוק הערבות המוציא מכלל תחולה "בן זוג", יש מקום לפטור אותה מערבותה בהיותה בלתי מוגבלת בסכום.

בתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן (סעיף 8) נטען כי "עפ"י ייעוץ משפטי שקיבלנו אין הבנק רשאי להחתים את המבקשת סילביה על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום ועל כן יש לדחות את התביעה ו/או ולהוציא את המסמך הנ"ל מכתב תביעתה". סתמה הנתבעת ולא פירטה עוד.

רק במהלך הדיון בבר"ל טענה הנתבעת, לראשונה, כי במועד החתימה על כתב הערבות היא כבר הפכה לגרושתו של הנתבע. בהחלטתה, מציינת כב' הרשמת ג' גבארין-כליפה כי במהלך חקירתה בבר"ל טענה הנתבעת, כי בעת החתימה על כתב הערבות היא לא הייתה אשתו של החייב העיקרי אלא גרושתו (שורות 7-10 עמוד 2 לפרוטוקול). נקבע, כי טענה זו מעלה הגנה לכאורה מפני תוקף ערבותה של הנתבעת לערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום עפ"י סעיף 19 לחוק הערבות המוציא מכלל תחולתו של המונח "ערב", בין היתר, "בן זוג". כבוד הרשמת התוותה בהחלטה האמורה את גדר הפלוגתאות בתיק, עת קבעה כי "בנסיבות אלה ומשהעלתה הנתבעת טענה כי בעת החתימה על כתב הערבות לא היתה אשתו של החייב העיקרי הרי זכאית היא למתן רשות להתגונן לצורך בירור טענה עובדתית זו המקנה לה הגנה מפני התביעה. וכן לבירור טענתה באם אכן הוסבר לה מהות הערבות עליה חתמה, ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום".

הנה כי כן, הטעמים הפוטרים את הנתבעת מערבותה והופכים את כתב הערבות לחסר תוקף משפטי, לא צוינו בתצהיר התומך בבר"ל והועלו על ידה, לראשונה, במהלך חקירתה הנגדית בדיון בבקשת הבר"ל. על סמך האמור בחקירה זו, ניתנה לה רשות להתגונן בגין טענה זו בלבד, זאת בשים לב להגדרת המונח "ערב יחיד" הקבוע בסעיף 19 לחוק הערבות.

במסגרת הסיכומים שהגיש הבנק בפני
הרשמת בעניין הבר"ל עוד משנת 2008, דחה הבנק מכל וכל את גרסתה של הנתבעת לעניין היקף החיוב הנערב והרשות להחתימה על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום וטען כי "היה ידוע למשיב כפי שטענו בפני
ו החייב והמבקשת, כי המבקשת הינה רעייתו של החייב" וכי טענתה של הנתבעת בחקירתה הנגדית, לפיה הייתה גרושתו של הנתבע במועד החתימה על כתב הערבות נשוא התביעה, נסתרה במכתביה של האחרונה אל הבנק מהתאריכים
14.4.05 ו- 29.8.05 ומהם עולה, כי נכון למועדי פניות אלה היו הנתבעים נשואים ואף גרו תחת אותה קורת גג בנכס המקרקעין אותו שעבדו להבטחת התחייבויות הנתבע לבנק (סעיפים 61-63 לסיכומי הבנק בבקשת הבר"ל).

בדיון שהתקיים בפני
י ביום 13.02.12 מסר ב"כ הבנק את הדברים הבאים : "אנו טוענים שהיה מצג אחר שהוצג בפני
הבנק לגבי מצב הערבה בזמן שחתמה על כתב הערבות, היא הייתה נשואה למר פרץ ביטון ולכן אינה ערבה יחידה". חרף דבריו אלה, לא טענה הנתבעת במעמד הדיון כי מדובר בהרחבת חזית אסורה ולא נשמעה מפי בא-כוחה כל התנגדות לגרסה זו.
ביום 3.6.12 הוגש תצהיר עדות ראשית של שטרית מטעם הבנק, כמי שהחתים את הנתבעת על כתב הערבות ובו מסר האחרון, כי הבקשה להעמדת שתי ההלוואות אושרה בהתבסס על הבטוחות שהיו קיימות אותה עת והותנתה "בחתימת סילביה רעייתו של ויקטור" על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום (סעיף 6 לתצהירו). כן נכתב בתצהירו של שטרית, כי "הריני לשוב ולהגיש כי המצג אותו הציגה סילביה הינו כי היא רעייתו ו/או בת זוגתו של מר ויקטור פרץ החייב העיקרי, היא היוותה דמות דומיננטית בניהול החשבון, ומעולם לא אמרה ולא הציגה כי הם גרושים ו/או פרודים" (סעיף 9 לתצהיר שטרית).

לאחר מכן, עם הגשת תצהירי העדות הראשית של הנתבעת בתיק, ביום 9.10.12, חודשים לאחר הגשת תצהירי עדי התביעה, חזרה הנתבעת על גרסתה כי בזמן החתימה על כתב הערבות היא הייתה גרושה מהנתבע, וגם אז לא השמיעה הנתבעת במסגרת התצהיר מטעמה טענה בעניין קיומה של הרחבת חזית אסורה. גם במהלך דיון ההוכחות שהתקיים ביום 6.11.12 ובו נחקר שטרית שהחתים, כאמור, את הנתבעת על כתב הערבות, וחרף טענותיו בתצהירו לעניין ידיעת הבנק במעמד החתימה אודות הסטאטוס המשפחתי של הנתבעת כמי שנשואה לנתבע, לא נטען מפי ב"כ הנתבעת כי גרסה זו מהווה הרחבת חזית אסורה ולה הוא מתנגד. אם בזאת לא סגי, אף שהתקיימו בתיק מספר ישיבות הוכחות, לא הועלתה במהלכן טענה להרחבת חזית אסורה. די באמור, על מנת לדחות את הטענה שהועלתה, לראשונה, בסיכומיה של הנתבעת לעניין הרחבת חזית אסורה.

אכן, טענה אשר לא נטענה בכתב טענותיו של בעל דין מהווה שינוי חזית ובית המשפט לא יתירה, אלא בהתקיים נסיבות מסוימות בהן קיומה של הסכמה מפורשת או מכללא של בעל הדין שכנגד להעלאת הטענה. ככלל, סוגיית שינוי החזית אין עניינה אך בטענות עובדתיות אלא אף בטענות משפטיות המהוות משום שינוי חזית המחלוקת. עם זאת, מקום בו הטענה המשפטית מצויה בגדר מסגרת עילת התביעה ונובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים אשר הונחו לפתחו של בית המשפט ובעל הדין שכנגד, אין למנוע העלאתה. בייחוד, מקום בו ניתנה לצדדים ההזדמנות להתמודד עם הטענה (רע"א 9123/05 אבי חברה לעבודות עפר כבישים בניה ופיתוח (1982) בע"מ נ' חברת ביטום בע"מ (24.7.08)). האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך, שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא. עוד נפסק, כי במצב שבו הטענה המשפטית והתשתית העובדתית הונחו בפני
בית המשפט עוד בבקשת רשות להתגונן, למרות שנאמרו בחצי פה 'כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני
בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפני
ה (ראו:
רע"א 4793/06 עו"ד אורלי גלמן נ' אורי דגן (15.11.06)). עוד נפסק, והדברים יפים לענייננו, כי הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, כמובן; וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות עצמן או בתצהיר העדויות, תוך שבית המשפט עושה מלאכתו לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא (רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.5.08)).

בענייננו, הגנתה של הנתבעת לא קופחה, ניתנה לה הרשות לשטוח את גרסתה בפירוט רב, כאשר הדיון נסב אודות השאלה המשפטית והעובדתית ולפיה האם יש לחייב או שמא לפטור את הנתבעת שערבה לחובותיו של הנתבע בחתימתה על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, בשים לב לסטאטוס המשפחתי שלה במעמד החתימה על כתב הערבות, כגרושתו או כרעייתו של הנתבע, וכן
ידיעת הבנק או אי ידיעתו אודות נתון זה, ככל שיוכח. טענת הבנק להצגת מצג שווא בפני
ו לעניין היות הנתבעים בני זוג, נטענה כבר מתחילתו של ההליך ללא כל התנגדות מצד הנתבעת, ומשכך אין בידי לקבל טענתה להרחבת חזית אסורה שבאה, לראשונה, אך בסיכומיה.

מכאן נעבור לסלע המחלוקת והיא, האם זכאית הנתבעת לפטור מהערבות עליה היא חתמה, מאחר שהיא לא הייתה נשואה לנתבע במועד זה והתגרשה ממנו, לטענתה, שנים רבות לפני החתימה על כתב הערבות והדבר אף הובא, לטענתה, לידיעתו של הבנק עוד לפני החתימה על הערבות.

ייאמר כבר עתה, כי לאחר שמיעת העדויות בתיק, שוכנעתי כי הנתבעים הבינו את תוכנם ואת מהותם של המסמכים עליהם חתמו, בין אם מדובר בכתב הערבות ובין אם מדובר בכתב המשכון, וכן ניהלו חשבונות בבנק ונטלו הלוואות תוך מודעות מלאה למצב הכספי ולשלל ההתחייבויות שנטלו על עצמם. דברים אלה עלו מחקירות הנתבעים בפני
י, שלא היה בהן כל תימוכין לגרסה, כי הם חתמו על המסמכים השונים מבלי שהדבר הוסבר להם ומבלי שהובאו לידיעתם מהות החתימה ומשמעותה. במצב דברים זה, חלה ההלכה ולפיה "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה הוא חתם ובמה הוא התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". על המבקש לסתור את החזקה האמורה להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (17.8.2000)).

וביתר פירוט.

חיוב הנתבעת מכוח ערבותה

בסעיף 19 לחוק הערבות מוגדר "ערב יחיד", כדלקמן: "מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה, היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל עניין בתאגיד. לעניין זה, בעל עניין בתאגיד- כהגדרת בעל עניין בתאגיד, בחוק ניירות ערך תשכ"ח-1968" (ההדגשה שלי- ש.נ).
בהתאם לאמור בסעיף הנ"ל, בן זוג של החייב לא יכול להיות ערב יחיד וממילא אינו יכול להיות ערב מוגן. ההגדרה שהציע המחוקק ל"ערב יחיד", בתיקון תשנ"ב, היא הגדרה "מבדלת" (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (17.8.2000)). כך נמצא כי, בחוק הערבות, הוציא המחוקק מכלל ההגדרה של "ערב יחיד", בין היתר, את בן זוגו של החייב, ובמילות החוק: "...למעט בן זוגו של החייב...". החוק שלל, אפוא, באופן מפורש מבן זוגו של החייב היחיד את האפשרות לזכות במעמד של ערב יחיד לחובו של בן זוגו, ובן הזוג אינו זכאי להגנות השונות העומדות לערב יחיד. בעשותו כן, הבהיר המחוקק את כוונתו שלא לפרוש הגנת "ערב יחיד" על מי שנושא באינטרס כלכלי זהה לזה של החייב, ובכלל זה בן זוגו של החייב. כך נקבע גם ביחס לשותף עסקי של החייב. באותו קו ממש נקט המחוקק כאשר הוציא מגדר ההגנה על ערב יחיד את בעל העניין בתאגיד והיפנה לשם כך להגדרת מושג זה בחוק ניירות ערך, המזהה גם הוא לצורך הגדרת 'החזקה' במניות את המחזיק ואת בני משפחתו הקרובים כישות אחת (ע"א 645/04 דינה בן שושן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (30.04.09)- להלן: "עניין בן שושן").

בחינת הפסיקה מעלה, כי ככל שעסקינן בחלופה המבדלת השנייה על פי סעיף 19 לחוק הערבות, העוסקת בבעל ענין בתאגיד, קיימות שתי גישות: האחת מאמצת 'בחינה פורמאלית צרה' כגון זו שאומצה ע"י השופט נ. ישעיה בת"א (מח' ת"א) 1536/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יגאל זבולונוב (4.4.06)) (להלן: "עניין זבולונוב"), לפיה לא ניתן 'לנשל' חייב ממעמדו כערב יחיד רק משום שהוא חתם על טופס, כזה או אחר, בו הוא מצהיר כי הוא בעל ענין בתאגיד ואפילו הציג עצמו ככזה בפני
הבנק, או נציגיו. מתן אפשרות לנושה לשלול מחייב את מעמדו המגן והמוגן כ-'ערב יחיד', ע"י החתמתו על הצהרה, או תוך הסתמכות על התנהגות או על מצגים, שאינם משקפים את העובדות 'מקנות המעמד', לאשורן, תעשה פלסטר את כוונת המחוקק ותשלול לחלוטין את משמעותו ונפקותו של פרק ב' לחוק הערבות הנ"ל. השנייה המאמצת 'בחינה מהותית רחבה' כגון זו שאומצה ע"י השופט גדעון גינת בת"א (מח' חיפה) 338/07 בנק לאומי סניף המפרץ נ' המפתל בע"מ (בפירוק) (06.5.11). באותו עניין הבהיר השופט גינת, כי הבחינה הפורמאלית שהתבצעה בפסיקה כגון עניין זבולונוב ופסקי דין אחרים, ביקשה הפסיקה להצר את צעדי הבנק, מקום בו היא חוששת למצבו הכלכלי של הערב עקב אי הבנה של מהות המסמך הנחתם ומהי ההתחייבות והסיכון אותם לקח הערב על עצמו, כשהיא רלוונטית למצבים בהם קיים חשש מפני חוסר תום לב מצד התובע-הבנק. לפיכך, הנטייה היא דווקא לבחון את פרשנות המונחים הנוגעים לשאלת ערב יחיד באופן מהותי, ולא טכני וכך פעל ביהמ"ש. לגישה מהותית רחבה זו נמצא עיגון במספר פסקי דין של בית המשפט העליון כגון ע"א 4415/03 יואל אהרנשטם נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ (13.9.04); ראו והשוו ת"א 37316/08 בנק דיסקונט סניף יפו ראשי נ' אסנת אוסובסקי (17.5.12) וע"א 1677-07-12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אסנת אוסובסקי (12.6.12)).

באשר לחלופה המבדלת הראשונה, היא זו העוסקת בבני זוג, נמצא כי אחר בחינת הפסיקה שדנה בטענות לביטול ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום ביחסים של בני-זוג, עולה כי בתי המשפט בערכאות הנמוכות בחנו מספר אלמנטים שהיוו משקל לבחינת תוקפה של החתימה על ערבות מסוג זה, שכללו, בין היתר, את מועד החתימה על כתב הערבות ומועד שינוי הסטאטוס המשפחתי, מהות הקשר שבין בני הזוג בפועל, קבלת טובת הנאה, מקום המגורים, רכוש משותף ועוד. דומני כי דברים אלה מתיישבים עם יישומו של המובן הלשוני של הדיבור "בן זוג" והמובן המשפטי שלו, כפי שעמד הרציונל ביסוד מעייניו של המחוקק עם תיקון חוק הערבות. המובן הלשוני אשר נידון, למשל, בהרחבה בע"א 2000/97 ניקול לינדורן נ' קרנית- קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים (19.12.1999), ולפיו "דומה שהמובן הלשוני של הדיבור 'בן זוג' דינו 'אחד מן השניים שהם זוג" (א. אבן-שושן, המלך החדש 243 (כרך א, תשכ"ו)). בן-זוג הינו, אפוא, אחד מצמד. לעניין זה, אין כל דרישה לשונית שהצמד יהא נשוי כדת וכדין"). כמו כן, בחינת מערכת היחסים בין בני הזוג, אינה יכולה לפסוח על התפישה הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים שביניהם, דהיינו כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם (בהקשר של מימוש שטר משכנתא על דירת מגורים של בני זוג שלא נקשרו בקשר נישואים ראו למשל ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש (7.12.09) וההפניות שם)).

במקרה אחד, טען ערב כי מעמדו הוא כערב מוגן הואיל ובעת מתן הערבות לא היה בן זוגה של החייבת העיקרית. ב

פסק דין
מפורט של כב' השופט מיכאל תמיר, נקבע כי הנתבע טוען כי לא היה בן זוגה של הנתבעת במועד החתימה על כתב הערבות. דא עקא, הנתבע עצמו הגיש תעודת עובד ציבור, שלפיה התגרש מהנתבעת רק ביום 23.5.99 והשינוי עודכן במרשם האוכלוסין רק ביום 7.7.99. מכאן, שבמועד החתימה על כתב הערבות, דהיינו ביום 25.3.99 הנתבע עדיין היה נשוי לנתבעת. באותו מקרה, נפסק כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו על-מנת להוכיח כי לא היה בן זוגה של הנתבעת מכל בחינה שהיא, ובכלל זה בכל הנוגע לקשרים אישיים, מקום המגורים, ניהול חשבונות משותפים, העברה של כספים, רכוש משותף וכדומה. הנה כי כן, נמצא כי אף בשאלת הגדרת בן זוג, הוכרה בפסיקה הבחינה המהותית הרחבה שמעבר להגדרה הפורמאלית (ת"א 25800/03 בנק המזרחי נ' הוניגבאום (16.6.2010)). באותו מקרה הערב חתם לטובת בת זוגו על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום אף באותו יום בו הוא קיבל לידיו את אישורו של ביהמ"ש לענייני משפחה על הסכם הממון, כאשר הסכמה זו לחתימה על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום הכוללת במפורש את ההגדרה, כי הוא אינו ערב יחיד, מחייבת ומבדלת את הגדרתו כערב יחיד.

במקרה אחר, בו טענה ערבה לבטלות כתב הערבות ללא הגבלת סכום, שאין מחלוקת כי היא חתמה עליו, משום שהוא חסר תוקף, בהיותה נכנסת להגדרת 'ערב יחיד' מאחר והבנק ידע לפחות במועד מתן ההלוואות שהיא נפרדה מבעלה ובהמשך התגרשה ממנו. כב' השופט חדש-חיים אשר דן בתביעה, דחה את הטענה על שני חלקיה. באותו הליך, אמנם, דחה ביהמ"ש את טענות הערבה לאחר שהוכח כי בני הזוג היו נשואים במועד החתימה על כתב הערבות, הוא המועד הקובע לצורך בחינת המצב המשפטי, כאשר נושא הפרידה והגירושין לא הובא לידיעת הבנק והערבה מעולם לא פנתה לבנק בבקשה לבטל את ערבותה (ת"א 1848/98 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' גולן (שרביט) צפורה (31.12.08); בש"א 15402/05 בלאו רבקה נ' בנק לאומי סניף נצרת עילית (19.1.06); ת"א 25712/04 בנק אוצר החייל בע"מ נ' ל.י. מתל פלסט בע"מ (8.3.05)); במקרה בו הערבה הייתה ידועה בציבור של החייב העיקרי ראו תא"ק 1096-11-12 בנק הפועלים בע"מ נ' מורנו (5.10.13) כן ראו ספרו של קהן בעמ' 473-474) (ראו והשוו: תא"מ 3366-12-09 בנק אוצר החייל בע"מ נ' סגלית זוהר (21.6.12) בו נדונה ערבות של בני זוג בהליכי גירושין (פרודים) המתגוררים יחדיו; תא"ק 46517/08 בנק הבינלאומי סניף רמת גן נ' אלון צדוק בע"מ (11.4.10)).

לאחרונה, בעניין שושן העוסק בחלופה המבדלת השנייה (הדברים שנקבעו שם יפים גם לעניין החלופה המבדלת הראשונה) הדגישה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, כי ההגנה על הערב היחיד מתמקדת בערבים שאין להם אינטרס עסקי משותף וזהה לזה של החייב, וכאשר מדובר בתאגיד, רואים בעל עניין בתאגיד החייב כמי שמזוהה עם האינטרס העסקי של אותו גוף. הגנה זו, מכוונת בעיקרה לערבים אשר לקחו על עצמם התחייבות לטובת אחר בלא תמורה, ובלא שיש להם אינטרס כלכלי בכך, כגון ידידים של החייב, עמיתיו לעבודה, או בני משפחה מרוחקים שאינם מתגוררים עם החייב, או עם בעל הענין בתאגיד החייב, ואינם סמוכים על שולחנו או על פרנסתו. ההגנה מכוונת לערבים שהמניע המוביל למתן ערבותם היה רצון טוב לסייע לחייב, בלא שנתלוותה להתחייבותם כל טובת הנאה, ואשר הסיכון הכלכלי שלקחו על עצמם במתן הערבות לא היה מלווה ב"סיכוי" מקביל להפקת רווח כלכלי כלשהו מהתחייבותם.

עוד נפסק שם, כי הרעיון הטמון בהגדרה מצמצמת זו של "ערב יחיד" ברור על פניו. הוא מכוון להוציא מתחומי ההגנה המיוחדת הניתנת לערב יחיד את אותם ערבים שיש להם אינטרס כלכלי מובהק המזוהה עם האינטרס של החייב (כשהוא יחיד), ושל "בעל הענין" כאשר החייב הוא תאגיד. התכלית החברתית של מתן הגנה לערב התמים, שיש לו אינטרס כלכלי במתן האשראי לחייב, איננה מתקיימת בדרך כלל ביחס לבני זוג ובני משפחה תלויים בחייב, או בבעל ענין בתאגיד החייב. בבני משפחה הנמנים על הגרעין הקרוב ביותר לחייב או בבעל ענין בחברה מתקיימת זהות אינטרסים וציפיות משותפות לאלה המניעים את החייב בקבלת האשראי, והסיכון והסיכוי הנלווים לקבלת אשראי משותפים גם להם. לפיכך, אין הצדקה לפרוש עליהם את ההגנה המיוחדת שהחוק מעניק לערב היחיד, אשר לוקח על עצמו אך סיכון במתן ערבותו, בלא שלסיכון זה נלווית טובת הנאה כלשהי (שם, פסקאות 25-26).
ידוע הוא, כי הרציונל שהנחה את המחוקק בתיקוני חוק הערבות היה ניסיון להגן על ערבים, למעט אלה שיש להם קשר עסקי לחוב נשוא הערבות, ושיש להם אינטרס שהערבות תינתן לחייב. כך הוא המצב לגבי ערבים הקשורים לחייב ולגביהם קיים סיכוי גדול יותר שהם יהיו מודעים להיקף החוב והסיכוי לפירעונו ע"י החייב. לפיכך, הוציא המחוקק מתחולת ההגדרה של 'ערב יחיד' בני זוג של החייבים, שותפים ו-"בעלי עניין" לגביהם ניתן להניח, כי יש להם אינטרס בכך שתינתן לחייב הלוואה, וכי יש להם דרך לקבל את המידע על מצב החוב, החייב וההלוואה- לא רק מהנושה אלא גם מהחייב עצמו (ר' בר קהן בספרו "דיני הגנת הערב", עמ' 237).

ובחזרה לענייננו.

כפי שצוין לעיל, הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הבנק ערוך וחתום ע"י שטרית אשר אין חולק, כי החתים את הנתבעת על כתב העברות נשוא התביעה.

ייאמר כבר עתה, כי קיימת חשיבות ראשונה במעלה לעדותו של שטרית משום שהינו עד ישיר לנסיבות ההחתמה על כתב הערבות והמידע אשר היה מצוי ברשות הבנק באשר לסטאטוס המשפחתי של הנתבעים במועד החתימה על הערבות. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי תנאי להעמדת ההלוואות היה חתימתה של הנתבעת על הערבות בתור רעייתו של הנתבע, כאשר אין חולק כי חלק ניכר מכספי ההלוואות הועברו לחשבונה הפרטי לסילוק היתרה השלילית שבו ואגב כך נסגר חשבונה.

בתצהירו התייחס שטרית לנסיבות החתמת הנתבעת על כתב הערבות, כדלקמן:

"הריני להצהיר כי הבקשה להעמדת שתי ההלוואות ביום 9/12/03 אושרה בהתבסס על הבטוחות שהיו קיימות אותה עת והותנתה בחתימת סילביה רעייתו של ויקטור על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, כך היה וכך הובהר והוסבר לסילביה, בייחוד לאור העובדה כי עם העמדת ההלוואות נפרע חובה של סילביה בחשבון הפרטי" (סעיף 6 לתצהיר).

עוד ציין שטרית, כי "הריני להצהיר כי ביום 07/12/03 חתמה הגב' סילביה פרץ
על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב, לאחר שהסברתי לה מהות ומשמעות חתימתה" (סעיף 8 לתצהיר).

שטרית שלל מכל וכל את טענת הנתבעת, כי טרם החתימה על כתב הערבות, הובא לידיעתו כי הנתבעים גרושים. בהקשר זה טען שטרית בסעיף 9 לתצהירו, כי "הריני לשוב ולהדגיש כי המצג אותו הציגה סילביה הינו כי היא רעייתו ו/או בת זוגתו של מר ויקטור פרץ החייב העיקרי, היא היוותה דמות דומיננטית בניהול החשבון, ומעולם לא אמרה ולא הציגה כי הם גרושים ו/או פרודים" (הדגשה הוספה – ש.נ.). עוד מסר שטרית בתצהירו, כי "במעמד החתימה על כתב הערבות בחודש דצמבר 2003 הוצג בפני
הבנק על ידי הנתבעים 1 ו-2, הן בעל פה, הן בהתנהלותם והן בפני
ותיהם בכתב, כי הנתבעים 1 ו-2 הינם בני זוג ויתרה מזאת הוצג כי סילביה הינה רעייתו של ויקטור. בנסיבות אלו לא הייתה כל מניעה להחתים את סילביה על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום מבלי לנקוב בסכום קצוב בכתב הערבות, מה גם שהדבר היה בידיעתה המלאה של סילביה והסכמתה" (סעיף 10 לתצהיר).

שטרית נשאל ע"י ב"כ הנתבעים בחקירה נגדית באשר לנוהל והפרקטיקה המוקבלים הנוהגים בכל הקשור להחתמת ערבים ודרכי זיהויים, והלה העיד כי כאשר עסקינן בערבים חיצוניים שאינם מוכרים לבנק, במובחן מלקוחות קיימים המוכרים לבנק, נוקט האחרון בנוהל לווידוי פרטי זיהויים, כגון הצגת ת"ז, תלושי שכר וכדומה. לדבריו, במקרה הספציפי בו עסקינן, כשהבנק ידע כי הנתבעים הינם בעל ואישה, לא נתבקשה אסמכתא לעניין נישואיהם בעת החתמת הנתבעת על כתב הערבות, והבנק נסמך בהקשר זה על נתונים שקיימים ברישומיו (עמ' 11, 15-18). קיומו של נוהל זה אף אושר בעדותה של שוכן (עמ' 7-8).

שטרית הבהיר עדותו, כי לא ביקש מהנתבעת מסמכים מאמתים בעת החתמתה על כתב הערבות בהסתמכו על מצב קיים, ובפרט על האופן בו הציגו הנתבעים את עצמם כבעל ואישה בעת פניותיהם אל הבנק בבקשה לקבלת ההלוואות מושא הערבות, וכדבריו: "אחד מהתניות הבקשה הייתה להחתים את האישה על הערבות להסדרת החוב. לא נתבקשתי לבדוק ת.ז. או תלושי שכר, אם היה מדובר בערב צד שלישי, על מנת לבדוק את טיב הערב, לעשות לו זיהוי מוחלט על פי ת.ז ... כבעל ואישה ראיתי בסניף מסדרת את הכל. הבנתי שהם נשואים. לא צריך לחפש ולראות אם לקוח גרוש או לא. במסגרת המכתבים שהם פנו אלינו לבנק, הם פנו אלינו כזוג. אני פעלתי לפי הנחיות אישור האשראי" (עמ' 12, 9-11 וש' 15-17).

שטרית לא הכחיש בעדותו, כי היכרותו עם הנתבעת הייתה מהסניף בלבד בהיות הנתבעת לקוחה של סניף התובע ותושבת העיר עפולה וכדבריו: "הייתי נוסע לכיוון הבית, רואה איפה היא גרה, ידעתי שהם בעל ואישה . אם אישית, זה רק מהיכרות מהסניף ותוך כדי תנועה לכיוון הבית. הייתי גר לא רחוק מהם" (עמ' 12, ש' 1-2).

בעדותו בפני
י חזר שטרית והכחיש באופן גורף טענת הנתבעת, כי נמסרה לו תעודת גירושין, תוך שהוא מתייחס גם למידת מעורבותו בעניין ההחתמה על כתב הערבות:

"ש. האם מעולם לא קיבלת העתק מהסכם הגירושין של הזוג?
ת. "מעולם לא. אף אחד לא מסר לי , לא ויקטור ולא סילביה. הם התנהלו יותר מול מנהל הסניף מר עופר צברי. אני הייתי פקיד טכני, היה אישור אמרו לי תעשה עשיתי, לא שבדקתי. מר צברי הוא מנהל הסניף הקודם. הם תמיד התנהלו מולו. ברגע שהיו מגיעים למסקנות וקבלת החלטות , מגיע אישור והייתי ממלא לפי ההתניות".

לעומתו, טוענת הנתבעת כי הבנק ידע אף ידע במועד החתמתה על כתב הערבת, כי היא והנתבע גרושים.

כך מסרה הנתבעת בתצהירה:

"9. לא ידעתי שהנני חותמת על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב ולא הייתה לי כל כוונה לערוב לחובותיו. ... כתב הערבות הבלתי מוגבלת בסכום שעליו הוחתמתי עת שהייתי גרושתו של ויקטור, אינו בתוקף ושהנני פטורה מערבותי הנטענת.
10. בזמן החתימה על כתב הערבות הבלתי מוגבלת בסכום בתאריך 7.12.13 הייתי גרושתו של ויקטור, אני וויקטור התגרשנו בתאריך 20.5.96 (מצ"ב תעודת גירושין), עובדה זו הייתה ידועה היטב לבנק. עפ"י בקשתו של מר עופר צברי, שהיה סגן מנהל הבנק מסרתי העתק מתעודת הגירושין על מנת שהבנק לא יחבר את מסגרת האשראי שלי למסגרת האשראי של ויקטור....
11. עופר צברי וגם שטרית יצחק, פקידי הבנק שהיו 'מעורבים' בעניין ויקטור וליוו את הליך מתן ההלוואות, שניהם ידעו היטב ואף נמסרו להם מסמכים המעידים על היותנו גרושים. ולא רק זאת, מר יצחק שטרית הינו תושב עפולה והוא מכיר אותנו באופן אישי ועובדה זו הייתה ידועה לו היטב" (סעיפים 8-11 לתצהיר הנתעבת מיום 9.10.12).

לטענת הנתבעת, מקור הידיעה של הבנק אודות גירושיה מהנתבע במועד החתימה על כתב הערבות
נעוץ בשניים:
האחד - תעודת גירושין שנמסרה לבקשתו של צברי ; והשני- ההיכרות האישית הקיימת בינה לבין שטרית בשל היותו תושב עפולה.

כפי שצוין לעיל, הנתבעת הזמינה את צברי למתן עדות בביהמ"ש, כעד מטעמה, לתמיכה בגרסתה.

ואולם, אין בעדותו של צברי כדי להושיע את הנתבעת, שכן עדויות הנתבעת וצברי לקו בסתירות הנוגעות לנקודות מהותיות, באופן השומט את הקרקע מגרסתה של הנתבעת באשר לידיעת הבנק אודות גירושיה מן הנתבע במועד החתימה על הערבות.
במה דברים אמורים?

ראשית, יצוין כי הנתבעת מסרה בתצהירה גרסה כללית, עמומה ובלתי מפורטת בנוגע לידיעת הבנק בדבר גירושיה, המועד שבו נודע לו על הגירושין, האופן שבו הובא הדבר לידיעתו ובאילו נסיבות. במהלך חקירתה הנגדית נתבקשה הנתבעת להתייחס למעמד המסירה של תעודת הגירושין לבנק, כטענתה:

"ת. אני באתי אליו (צברי – ש.נ.) להגדיל את האובליגו, אני זוכרת את הסיטואציה הזו, הוא אמר לי שאי אפשר, ויקטור יש לו אובליגו גבוה ואי אפשר לקשר בין בעל ואישה, אמרתי לו שאנו גרושים, ועופר לא עפולאי ואינו יודע, אמרתי לו שכל הבנק יודע וגם כל העפולאים. אז עופר ביקש תעודת גירושין ולמחרת הבאתי לו. זה היה הרבה לפני שנת 2003 . הוא נתן את התעודה לאיציק שישים בתיק שלי, ליתר דיוק, הוא אמר שהוא ימסור לאיציק כדי שישים בתיק האישי שלי". (עמ' 28, ש'
2-8).

מעדותה של הנתבעת עולה, כי תעודת הגירושין נמסרה לצברי עוד לפני החתימה על הערבות. הנתבעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי מסרה את תעודת הגירושין לשטרית טרם החתימה על הערבות. נהפוך הוא, הנתבעת העידה כי בשל ההיכרות בינה לבין שטרית היא לא ראתה לנכון
למסור לידיו את תעודת הגירושין וכלשונה: "... לאיציק לא הייתי צריכה להגיש כי הוא ידע, הוא מכיר אותנו" (עמ' 28, ש' 1-15).

עדותה של הנתבעת באשר למועד מסירת תעודת הגירושין לבנק עומדת בסתירה לעדותו של צברי אשר מסר, כי תעודת הגירושין נמסרה לבנק ע"י הנתבעת לאחר החתימה על כתב הערבות.

יצוין כי עדותו של צברי לא הייתה נקייה מספקות והיא התאפשרה רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה משום שהוא לא הסכים להעלות את גרסתו על תצהיר בכתב.

צברי אישר בפני
י כי טיפל בעניינם של הנתבעים מתוקף תפקידו כמנהל הסניף של התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו. צברי מסר בחקירתו הראשית, כי נודע לו מהנתבעת כי התגרשה מהנתבע עת הגיעה אליו בבקשה לקבלת אשראי ולהתרת הקשירה של האובליגו בין שני החשבונות שלה ושל בעלה בבנק.

"ת. אני יודע שהם גרושים. זה נודע לי לאחר שקיבלתי לאחר שיחתי עם סילביה שהיא ביקשה ממני לקבל אשראי והחשבון שלה מבחינת אובליגו קשרנו אותו לחשבון של בעלה. ברגע שאתה קושר שני חשבונות של גבר ואישה האובליגו הכולל שהיה להם באותה תקופה עבר את הסמכות שלי והיה צריך להגיע למנהל המרחב ואז היא ביקשה לא לקשור את החשבונות בטענה שהיא גרושה ואז נודע לי לראשונה שהיא התגרשה. קשה לי לזכור תאריך מדויק מתי זה היה, זה היה בטווח השנים 2003-2004" (עמ' 14, ש' 26-27 ועמ' 15, ש' 1-4 – ת/1).

במהלך חקירתו הנגדית הקשתה ב"כ התובע על צברי בנוגע למועד הגילוי בדבר שינוי הסטאטוס המשפחתי של הנתבעים מנשואים לגרושים. בהמשך חקירתו הנגדית העיד צברי, כי אינו יכול לזכור תאריך מדויק, אך הוא ידע על גירושיהם של הנתבעים לאחר העמדת ההלוואות מושא הערבות, היינו לאחר החתימה על כתב הערבות (עמ' 17, ש' 17-32). לדבריו, פניית הנתבעת אליו לקבלת אשראי באה לאחר הבקשה שהגיש למנהל המרחב ביום 08.12.03 (ת/1) ביחס להלוואות שביקשו הנתבעים ליטול מהבנק.

חרף דיווחה הנטען של הנתבעת לבנק על השינוי במעמדה האישי מנשואה לגרושה, המשיכה הנתבעת גם לאחר נטילת ההלוואות והחתימה על כתב הערבות להציג את עצמה כבת זוגתו של הנתבע ואף ייצגה את האינטרס שלו אל מול הבנק. הדבר בא לידי ביטוי בפני
ותיה אל הבנק בשמה ובשם הנתבע על מנת למנוע את הגזירה של מכירת דירת המגורים עקב שעבודה לאחר שהנתבע נפגע בתאונת עבודה ונבצר ממנו לעמוד בהסדרי התשלומים של ההלוואות. כך למשל, בפני
יתם המשותפת של הנתבעים אל הבנק מיום 14.04.2005 בבקשה להקפיא את ההליכים המשפטיים נגדם על מנת לנסות ולהגיע עם הבנק להסדר חוב, התייחסה הנתבעת אל הנתבע כאל בעלה תוך שימוש במונח "בעלי". עוד ציינה הנתבעת בפני
יתה, כי עקב פציעתו של הנתבע היא נאלצה לפרנס את בני ביתם לבד.

כך גם נהג צברי לאחר שלא עמד הנתבע בתשלומי ההלוואות, כאשר הוא הציג את הנתבעים בפני
מנהל המרחב כבני זוג והתייחס אליהם כתא משפחתי אחד. בפני
יתו אל מנהל מרחב חיפה והצפון מיום 25.02.2005, קרי כשנה וחצי לאחר החתימה על הערבות ולאחר שכבר נודע לו על גירושיהם של הנתבעים, כטענתו, מציע צברי ליתן לנתבעים, אשר כונו על ידו "משפחה", ארכה למכירת הבית בכוחות עצמם (ת/2). למכתבו זה צירף צברי את מכתבם של הנתבעים מיום 14.04.2005 עם הצעותיהם לעיכוב ההליכים נגדם כאמור. ללמדך, כי צברי בעצמו המשיך להציג את הנתבעים בפני
מנהל המרחב של הבנק, כבעל ואישה, ללא שטרח לעדכן את האחרון בדבר השינוי במצב המשפחתי שלהם, גם לאחר שנודע לו, כטענתו, על גירושיהם.

צברי נשאל מדוע לא ציין בפני
יתו למנהל המרחב בשנת 2005 כי הנתבעים גרושים, והלה מסר תשובה מתחמקת וטען כי "אל תנסו להיות חכמים בדיעבד ... באותו רגע הראש ממוקד בזה ולא מתעסק בפרטים שאינם רלוונטיים לי באותו רגע" (עמ' 19, ש' 11-13).

נימוקיו של צברי בהקשר זה אינם משכנעים ואין בידי לקבלם.

סתירה נוספת אשר נתגלתה בין עדותו של צברי לבין זו של הנתבעת נוגעת לזהות מקבל תעודת הגירושין. מצד אחד, טוען צברי כי תעודת הגירושין נמסרה לשטרית, ומצד שני טוענת הנתבעת כי התעודה נמסרה לצברי. יצוין כי בגרסתו של צבי נפלה סתירה, כאשר תחילה מסר הלה כי תעודת הגירושין נמסרה לשטרית (עמ' 15, ש' 8) ובהמשך עדותו, סתר את גרסתו הקודמת וטען כי תעודת הגירושין נמסרה לידיו (עמ' 16, ש' 11). ניכר כי בעדותו זו ניסה צברי לגלגל את האחריות לפתחו של שטרית אשר חזר והכחיש, כי מעולם לא נמסרה לידיו כל תעודת גירושין וכי במועד החתימה על כתב הערבות ידע כי הנתבעים נשואים.

מהאמור לעיל עולה, כי לא הוכח בפני
י ששטרית קיבל לידיו את תעודת הגירושין מאת הנתבעת או צברי והטענה, כי ידע על גירושיה של הנתבעת מהנתבע טרם החתימה על הערבות מכוח היכרותו עם הנתבעת בהיות שניהם תושבי העיר עפולה, אינה יכולה להתקבל בהעדר הוכחה.

תימוכין לכך, ניתן למצוא בעצם העובדה, שלא נערך עדכון בשינוי מצבה המשפחתי של הנתבעת ברישומיו של הבנק, ובפרט בכרטיס דוגמת חתימה, על אף ידיעתו הנטענת של צברי בדבר השינוי האמור.

על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כממצא שבעובדה, כי במועד החתימה על כתב הערבות לא ידעו נציגי הבנק בכלל ושטרית בפרט, כי הנתבעים היו גרושים.

מכאן לראיות שצירפה הנתבעת להוכחת מעמדה האישי במועד החתימה על כתב הערבות דנן. בהקשר זה יצוין, כי הנתבעת עשתה שימוש במסגרת תצהיר העדות הראשית שלה ולאחריו במונח "תעודת גירושין" לצורך ביסוס המעמד האישי שלה. ברם, עיון במסמך שכונה על ידה "תעודת גירושין" שצורף לראשונה לתצהיר העדות הראשית מטעמה, מעלה כי מדובר במסמך שנושא את הכותרת "אישור גירושין זמני" ערוך מיום 20.5.96 ובו נכתב מפורשות כי "מסמך זה אינו יכול לשמש כתחליף לתעודת גירושין". עינינו הרואות, כי ככל שבמסמך האמור עסקינן, וככל שכוונתם של הנתבעת וצברי לכך, שמסמך זה הוא "תעודת הגירושין" שהציגה הנתבעת בפני
הבנק, הרי ספק אם ניתן להתבסס על האמור במסמך זה על מנת ללמד, כי בתעודת גירושין עסקינן, שכן במסמך 'זמני' זה נאמר על ידי בית הדין הרבני באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המסמך אינו מהווה תעודת גירושין.


אף שהנתבעת מסרה בעדותה בפני
י, כי נחתם הסכם גירושין בינה לבין הנתבע ואף שולמו לה מכוחו דמי מזונות, נמנעה הנתבעת מהצגת הסכם הגירושין ואסמכתא כלשהי על עצם תשלום דמי מזונות
ע"י הנתבע. מדובר במסמכים המצויים ברשותה ובשליטתה של הנתבעת ובנקל יכולה הייתה להציגם בפני
בית המשפט, ומשלא עשתה כן, מחדלה זה ייזקף לחובתה ויפגום בטענתה אודות מעמדה האישי כאישה גרושה במועד החתימה על כתב הערבות.

מעבר לאמור, וזה העיקר, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעת כי במועד החתימה על הערבות נשוא התביעה היא הייתה גרושה מהנתבע, אין בכך לשנות ממסקנתי אודות חיובה כלפי הבנק מכוח ערבותה, מכיוון שמצגיהם של הנתבעים בפני
הבנק מוקיעים את היסוד מתחת לטענתה בעניין הפטרתה מהערבות.

כאן המקום להדגיש, כי אין בקביעותיי במסגרת

פסק דין
זה כדי לקבוע מסמרות לעניין מעמדם האישי של הנתבעים ומהות היחסים ביניהם, והדברים נאמרים רק בהקשר של טענתה של הנתבעת לעניין תוקפה המשפטי של ערבותה ביחסיה עם הבנק בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, אשר בעיקרם מבוססים על התנהלותם של הנתבעים הקשורה למצגים שהציגו האחרונים בפני
הבנק.
סבורה אני, כי במקרה כגון זה, אין בידי לאמץ את הגישה הפורמאלית הצרה, כפי שאומצה בפסיקה ביחס לחלופה המבדלת השנייה, וראוי הוא, כך לעניות דעתי, להחיל על נסיבות העניין שלפנינו גם ביחס לחלופה המבדלת הראשונה, את הגישה המהותית הרחבה אשר בוחנת את מצג הדברים בפועל כפי שהציגו או פעלו על פיו בעלי העניין, היינו הנתבעים.

כאשר אני בוחנת את התנהלות הנתבעים מול הבנק, אני מוצאת כי פעלו תחת מצג שהם בני זוג, או למצער, כבעלי אינטרס כלכלי ישיר משותף בניהול החשבונות, איחוד החשבונות, סגירת חשבונות, נטילת הלוואות, חתימה על שטר משכון, חתימה על כתב הצהרה והתחייבות בגין שתי ההלוואות, וחתימה על כתב הערבות דנן, ואנמק.

הנתבעת חתמה ביום 26.9.96, קרי חודשים לאחר אישור הגירושין הנטענים, על ייפוי-כוח (ת/4) לפעול בחשבון של הנתבע (מס' 431951). כמו כן, בשנת 1997 היא חתמה, ביחד עם הנתבע על הסכם לרכישת נכס מקרקעין הידוע כגוש 16657 חלקה 16 תת חלקה 44 הנמצא ברח' עליכם 6 בעפולה (ת/5) ובמסגרתו היא והנתבע רכשו את הנכס האמור במשותף. הנתבעים אף נטלו יחדיו משכנתא לצורך מימון עלויות רכישת הדירה הנ"ל.


ביום 20.2.2001, 5 שנים לאחר גירושיהם הנטענים, חתמו הנתבעים על שטר משכון זכויות לטובת הבנק (ת/6), במסגרתו שעבדו שניהם את ביתם המשותף לטובת הבנק לכיסוי כל התחייבויות הנתבע. עיון בשטר המשכון מעלה, כי הכתובת הרשומה על גבי השטר לכל אחד מהנתבעים היא "רסקו 23 עפולה". למיותר לציין, כי בחתימתה של הנתבעת על שטר המשכון האמור, הפכה הנתבעת למעורבת בניהול חשבון הנתבע ובעלת אינטרס כלכלי בכל הקשור להתנהלותו הכספית של נתבע בחשבון זה, אף שהיא לטענתה כבר גרושה ממנו משך 6 שנים קודם לכן.

ביום 25.7.02, עוד לפני החתימה על כתב הערבות, בוצעה פעולה שהוגדרה ברשומה המוסדית מטעם הבנק "גריעת מיופה הכוח פרץ סילביה". יום למחרת, הוחתם הנתבע על חוברת "תנאים כלליים לניהול חשבון" וחוברת "תנאים כללים לפעילות באשראי (לקוח עסקי)". דא עקא, ביום 21.10.2003, כחודשיים לפני נטילת ההלוואות, שיגרו הנתבעים אל מנהל סניף עפולה ומנהל מרחב חיפה והצפון מכתב פנייה ובו ביקשו לפרוס את חובם על ידי העמדת שתי הלוואות. עיון במכתב זה מעלה, כי הנתבעים נוטלים אחריות על החוב ומבקשים פריסת ההלוואות ל- 15 שנים. כך גם היה מצב הדברים במכתב פנייתם מיום 26.10.2003 לקבלת ארכה לחיסול הפיגורים של ההלוואות.

ביום 7.12.03 חתמה הנתבעת על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב של הנתבע, ואישרה בחתימתה את התנאים הכלליים לערבות זו. כן היא חתמה על "הודעה לערב או לממשכן על פי כתב ערבות שאינו מוגדר 'ערב יחיד' ובו נרשם, בין היתר, כי עפ"י הנתונים שנמסרו ע"י הנתבעת הינה אינה בגדר "ערב יחיד". עוד נכתב בכתב הערבות בריש גלי, כי ניתנת לערבה הודעה לפיה סך כל חיוביו של הלקוח (הנתבע) לבנק הידועים ליום 7.12.03 הינם בסך 97,974 ₪, ונאמר במפורש כי הערבות מיועדת להבטחת אשראים מכל סוג שניתנו או יינתנו בעתיד.

ביום 10.12.03 חתמו הנתבעים על כתב הצהרה והתחייבות ובו הצהירו שניהם, כי עקב הצטברות החובות בשני החשבונות שהם מנהלים אצל הבנק, הם חייבים לבנק את סכום החוב הנקוב שהגיע לסך של 662,060 בשני החשבונות וכי החוב בחשבונה של הנתבעת עמד אותה עת ע"ס של כ- 564 אלף שקלים (חשבון מס' 467689) בעוד שהחוב בחשבונו של הנתבע עמד על סכום נמוך מזה שהיה בחשבון של הנתבעת והגיע לסך של כ- 98 אלף שקלים. עוד הוחלט על איחוד יתרת החוב בשני החשבונות והעברתה לחשבון של הנתבע וסגירת חשבונה של הנתבעת. לשם כיסוי החוב הועמדו לרשות בעל החשבון, קרי הנתבע, שתי הלוואות, כאשר הערבות של הנתבעת הקיימת בחשבון הרשום על שמו של הנתבע תישאר בתוקפה ותבטיח את סכום החוב. הנה כי כן, נמצא כי הנתבעת הייתה בעלת זיקה ישירה לחוב הנערב, וניתן היה לראות בה כבעלת אינטרס עסקי מובהק בחשבון הנתבע ואף קיבלה טובת הנאה עקב נטילת ההלוואות בדמות סילוק החוב שהיה קיים בחשבונה וסגירתו. הדבר אף מתיישב עם התנהלותם של הנתבעים מול הבנק במישור היחסים שביניהם כמי שחוק הערבות המעניק מעמד לערב יחיד, לא בא להגן עליהם. בהתאם לכך, ביום 9.12.03, ימים ספורים לאחר חתימת הנתבעת ויתר הערבים על כתבי הערבות, העניק הבנק לנתבע שתי הלוואות ע"ס כולל של 667 אלף שקלים ובשנת 2004 העניק הבנק לנתבע הלוואה שלישית ע"ס 25 אלף שקלים (30.8.04).

אמנם, ניסתה הנתבעת להתנער מהתלות הכלכלית הקיימת בינה לבן הנתבע ולהרחיק את עצמה מטובת ההנאה שהיא קיבלה עקב נטילת ההלוואות. כאשר עומתה הנתבעת בחקירה נגדית עם המטרה שלשמה נועדו ההלוואות, שקבלתן הותנתה בערבותה לסכומי ההלוואות, והיא לכיסוי חובותיה בחשבונה הפרטי, התחמקה הנתבעת ממתן תשובה עניינית וענתה כי " לא אני עשיתי אותה. אם הוא כיסה לי חוב הוא רצה להיות נחמד אליי. אני לא עשיתי שום הלוואה" (עמ' 26). ואולם, חתימתה של הנתבעת על כתב הצהרה והתחייבות מיום 10.12.2003, בו היא מודה בקיומו של החוב ומביעה הסכמה לאיחודו בשני החשבונות, שלה ושל הנתבע, והזרמת עיקר כספי ההלוואה לחשבונה הפרטי, מוכיחה כאלף עדים כי זכתה לטובת הנאה, גם אם נאמר שהיא בעצמה לא נטלה את ההלוואה בפועל.

יצוין, בבחינת למעלה מהנדרש, כי הנתבעת צירפה לבקשה שהגישה במסגרת הליכי מימוש המשכנתא ומכירת הבית, צילום של תעודת הזהות שלה. ברם, צילום זה כלל אך את החלק המתייחס לפרטיה ופרטי ילדיה של הנתבעת מבלי לצרף החלק המתייחס למצבה האישי (נשואה/ גרושה). רוצה לומר, הנתבעת לא הציגה בפני
י צילום מלא של תעודת הזהות או אסמכתא ממשרד הפנים המעידים על מצבה המשפחתי ומעמדה האישי נכון למועד החתימה על הערבות, לא הוכיחה כי היא קיבלה תעודת גירושין, בשונה מאישור גירושין זמני שהוצג על ידה, ולא צירפה הסכם ממון בין בני הזוג. אסמכתאות אלו, לו הוצגו ייתכן והיה בהן להוות ראיות לחיזוק גרסת הנתבעת, לעומת הראיות הברורות שהציג הבנק. אי הצגת ראיות אלו, במיוחד בשים לב לקשר הכלכלי והאישי שהיה בין הנתבעים במעמד החתימה על כתב הערבות, מחזק דווקא את גרסת הבנק.

אף לאחר הפיגור בתשלומי ההלוואה, המשיכו הנתבעים לפנות אל הבנק בניסיון להסדיר את העמידה בתשלומי ההלוואות וחוב הפיגורים, תוך שהם מציגים את עצמם 'כבעלי החשבון' המחזיקים באינטרס כלכלי זהה. כך למשל, מצאתי כי במכתב שנשלח על ידם לבנק בתאריך 29.8.05, בו ביקשו להגיע עם הבנק להסדר תשלומים, הם כתבו בשם שניהם, בין היתר, "ובכדי שנוכל לעמוד בתשלומים החודשיים ע"ס 5000 ₪ בחודש... אנו מתחייבים לשלם מיידית..." כן נכתב כי "מקווים שתענו להצעתנו בחיוב מפני שאנו לא רוצים לאבד את הבית שלנו ושל ילדנו". כן נמצא כי במכתב ששלחו הנתבעים למנהל מרחב הצפון בבנק ביום 14.4.05, שעניינו בקשה להקפאת ההליכים המשפטיים שהבנק החל לנקוט נגדם, כותבת הנתבעת "לבעלי ויקטור ארעה תאונת עבודה", תוך חזרה על השימוש במונח "בעלי" ותוך הכרה בכך, שמדובר בחוב והתחייבויות כספיות משותפים של שניהם, ואף הצגת היחסים בינה לבין הנתבע כתא משפחתי אחד, וכלשונה "עקב התאונה אותה עבר בעלי, כמפורט לעיל, נותרתי המפרנסת היחידה בביתנו" (נספחים כח' לתצהיר התובע). נמצא כי במכתבים אלה, ביקשה הנתבעת כי הבנק יקפיא הליכים משפטיים נגד הנתבעים, תוך שהיא נוטלת אחריות לסילוק החוב לבנק הנובע, לטענתה, מפיגורים בהלוואה "שלנו" ומפרטת את המהלכים שבדעתה ובדעת הנתבע לבצע לשם סילוק החוב, לרבות מכירת נכס המקרקעין, תוך שהיא עושה שימוש חוזר ונשנה במונח "בעלי".

הנתבעת נחקרה על תצהירה, אישרה את חתימתה על כתב הערבות והעידה כי יש לה ולנתבע
מערכת יחסים טובה המבוססת על שיתוף ונכונות לסייע אחד לשני, סיוע זה משתרע לא רק על הפן האישי, חרף הגירושין, אלא גם על הפן הכלכלי, לרבות רכישת בית שנרשם על שם שניהם (ולא על שם ילדיהם חרף הטענה כי הוא נועד להוות בית המגורים של הילדים) וכולל, בין היתר, פניות לבנק ומוסדות רשמיים אחרים תוך שימוש במונח "בעלי", "בית המגורים שלנו" ונטילת אחריות משותפת על תשלום החובות אליהם נקלע הנתבע.

ויודגש, לאורך ניהול ההליך דנן, סמכה הנתבעת את יתדותיה על אישור גירושין זמני שאינו מהווה על פי האמור בו תעודת גירושין. מסמך זה, הוא המסמך היחיד שהוגש מטעמה לביסוס גרסתה באשר לגירושיה הנטענים מהנתבע במועד החתימה על כתב הערבות. אף שהודתה כי קיים הסכם גירושין היא לא מצאה לנכון לצרפו (עמ' 27, ש' 18), תוך שהיא מפנה ל-"תעודת הגירושין", הוא האישור הזמני שעל פי האמור בו אינו מהווה תחליף לתעודת גירושין. עיון באישור הגירושין שצורף מעלה, שמדובר באישור גירושין זמני במסגרת הליך של סידורי גיטין שהתנהל בבית הדין הרבני האזורי בחיפה ובו נכתב, כי הנתבעים "התגרשו בג"פ כדמו"י. הגט סודר ביום 20.5.96". באישור הזמני האמור נכתב מפורשות, כי "מסמך זה אינו יכול לשמש כתחליף לתעודת גירושין". כזכור, הנתבעת לא צירפה תעודת גירושין ובמסגרת עדותה ותצהירה כינתה את האישור הזמני "תעודת גירושין". על-פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, פרק טז בסידור גט, נקבע כי הליך של סידור גט מתחיל בבקשה לגירושין ומסתיים במתן

פסק דין
לגירושין. ברם, לאחר שיינתן

פסק דין
לגירושין, נקבע מועד לסידור הגט, לא לפני מתן פסק הדין לגירושין. כן עולה כי אחרי הגירושין, מוציא בית הדין "מעשה בית דין" שהוא מסמך שבו מאשר בית הדין כי טקס הגירושין בוצע והושלם. כאמור, הנתבעת לא הגישה את המסמך בדבר מעשה בית דין, לא צירפה תעודת גירושין ואף אין בפני
י כל ראיה כי מעמדה האישי שונה במרשם משרד הפנים ובתעודת הזהות שלה. ככל שראיות אלה מצויות בידיה של הנתבעת במועדים הרלוונטיים לחתימה על כתב הערבות והיא לא צירפה אותם להליך שבפני
י, מחדלה זה פועל לרעתה.

יתרה מזו, בחקירתה בפני
הרשמת, הודתה הנתבעת כי היא הייתה בעלת עניין בשני החשבונות שלה ושל הנתבע אצל הבנק, על אף שבמעמד החתימה על כתב הערבות היא הייתה גרושה מהנתבע, וכשונה
"פתח לי את החשבון [צברי – ש.נ.] על מנת לשחק בין שני החשבונות כי החשבון הנוכחי היה חשבון עסקי של ויקטור". גם בדיון בפני
י, היא העידה על קיומו של קשר הדוק בינה לבין הגרוש שלה, וכדבריה "
אני עד היום בקשר טוב מאוד עם הגרוש שלי, הוא הגבר היחידי שהיה בחיי, הוא אבא של הילדים שלי, אנו עושים הכל ביחד חוץ מלגור ביחד. קנינו בית במשותף שיהיה רכוש של הילדים שלנו, אנו עד היום בקשר טוב"
(עמ' 22, ש' 8-12).

אמנם, שני הנתבעים העידו כי לאחר גירושיהם הם לא התגוררו יחדיו, אולם הם אישרו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי בפועל ניהלו את ענייניהם הכספיים תוך שותפות ועזרה הדדית. כך נשמעה עדותה של הנתבעת בנושא זה: "
ויקטור נקלע לקשיים, בד"כ הייתי עוזרת לו, היינו בקשר טוב, אז עופר הציע לנו שהוא יכול לעשות הלוואה גדולה וגם לכסות את המינוס, הוא קיבל גם עבודה והיה צריך כסף עבור חומר. הוא אמר לנו שבנק מזרחי יכסה את המשכנתא בבנק לאומי והיה לנו חוב של 300,000 ₪ ואנו נמשכן את הבית בחלק של ויקטור". לא נעלם מעיני כי הנתבעת ניסתה בעדותה לסייג את דבריה בטענה, כי היא נתנה את הסכמתה לחתימה על המשכון של הדירה, רק על החלק היחסי שלה, ברם גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם החתימה שלה על כתב המשכון שחל על מלוא הזכויות בדירה, מבלי לסייג זאת כפי שהיא טוענת היום, ומהמסמכים שהבנק הניח בפני
י עולה כי הנתבעת אף חתמה על ייפוי-כוח נוטריוני במסגרתו התחייבו שני הנתבעים כי תירשם עליו משכנתא לטובת הבנק ללא הגבלת סכום ומבלי שהדבר תוחם לחלק היחסי שלה בנכס המקרקעין (עמ' 22 ש' 15 ואילך ועמ' 23 ש' 1-12).

זאת ועוד, הנתבעת שעבדה את רכבה הפרטי בשנת 1998, היינו כשנתיים לאחר אישור הגירושין הזמני (עמ' 23 ש' 24-31). על-פי אישור על רישום משכון על הרכב (ת/7), נרשמה כתובת זהה של שני הנתבעים (מנחם 60 דירה 4), אף שבמועד המשכון הם היו כבר גרושים כאמור.

חשוב להדגיש, כי אף
שהנתבעת לקחה אחריות על סילוק החוב של הנתבע ופעלה על מנת להביא לפריסתו, טענתה בדבר הפטר מהערבות מחמת גירושיה מהנתבע עלתה, לראשונה, בגדר ההליך דנן ואף שהגישה בקשות מבקשות שונות לתיק ההוצל"פ במסגרת הליכי המימוש של הדירה בניסיון לדחות את המכירה במטרה להשיג עבורה מחיר יותר גבוה מהמוצע, היא מעולם לא טענה כי היא גרושה מהנתבע, לא כל שכן שערבותה בטלה מפאת נימוק זה (ראו למשל בקשה להוצל"פ מיום 21.03.2006 - ת/9 וכן עדות הנתבעת בעמ' 25, ש' 16 ואילך). נהפוך הוא, במסגרת פניותיה אל הבנק ובקשותיה בהליכי מימוש, מגדירה הנתבעת את הנתבע כבעלה.


ביטוי נוסף להתנהלות המשותפת של הנתבעים חרף הגירושין נמצא בעדותה המצוטטת כאן:

" ש.
עיינתי במסמכים וראיתי שלמרות שהייתם גרושים, בשנת 2000 את פונה לביטוח הלאומי בשמו של ויקטור.
ת.
אמרתי שעזרתי לו, אז מה פסול פה? לא באתי לבנק ואמרתי שאני נשואה לו, הבנק ידע שאני גרושה, הצגתי תעודת זהות וייפוי כוח, מופיע שאני גרושה. אני עזרתי לו ועד היום אני עוזרת לו, מישהו אוסר עליי את זה. אני לא באתי והזדהיתי כנשואה אלא גרושה.
ש.
יש לך הסכם חוץ מתעודת הגירושין.
ת.
בוודאי שיש לנו הסכם. אני צריכה לצרף הסכמים אישיים שלי לבנק שכל הפקידים יראו?
ש.
לא לבנק, עכשיו לתצהירים.
ת.
אני לא צריכה שתראו מה ההסכם שלי איתו, יש תעודת גירושין כדת וכדין.
ש.
מי גר בדירה מאז 2001.
ת.
אני והילדים.
ש.
למה מאז שנת 2002 עד 2003 המשכתם להציג תעודת ביטוח לבית על שם שניכם.
ת.
זה ביטוח של הבית כי אחרת הוא לא היה מקבל את ההלוואה. הבית על שם שנינו. הוא גר אצל אבא שלו. נעשתה חקירה בביטוח הלאומי כי הגשתי בקשה עזרה לסיוע לבני ללימודים, הם נותנים את זה לאחר ששלחו חוקר שהגיע בשעה 6:30 בבוקר ונכנס לחדר השינה, אישרו לי את העזרה שמגיעה לאימהות חד הוריות" (עמ' 27).

כאשר נחקרה הנתבעת לגבי תקופת פציעתו של הנתבע בתאונת עבודה עלה, כי הוא אף התגורר זמנית עמה ועם ילדיהם והיא סעדה אותו והושיטה לו עזרה במהלך תקופת הפציעה, וכלשונה
"אני גם עזרתי לו אז, הוא נפל ושבר שתי חוליות בגב, הוא היה סיעודי לחלוטין ואז הבאתי אותו הביתה, אני והילדים סעדנו אותו עד שהוא חזר לעמוד על רגליו וחזר לאביו"
(עמ' 27, ש' 28-32). עוד עולה מעדותה של הנתבעת, כי היא הייתה מודעת לכך שהנתבע אינו עומד בתשלומי ההלוואות, והדבר הובא לידיעתה מהנתבע עצמו, וכדבריה "אנו ידידים טובים, אנו מתייעצים אחד עם השני והוא הגבר היחיד בחיי. הוא שיתף אותי שאינו עומד בהלוואה" (עמ' 28, ש' 8-10).

בעדותו בפני
י אישר הנתבע, כי על אף גירושיהם הוא קנה את הרכב של הנתבעת ממיטב כספו ורשם אותו על שמה (עמ' 29, ש' 13-14). כך היה המצב גם לגבי הליך רכישת הדירה ונטילת המשכנתא בגינה. על פי עדותו, הנתבע השתתף במכרז, זכה בו ונטל הלוואה לצרכי רכישת הדירה ובסופו של יום רשם את הדירה על שם שניהם לאחר שמכרו את הדירה הקודמת (שם, ש' 21-22). בהקשר זה מסר הנתבע בעדותו בפני
י כי "אני לקחתי הלוואה ורשמתי את הדירה על שמי ועל שמה. למרות שהתגרשנו, רציתי לחזור אליה, להשלים איתה, ניסיתי וזה לא הלך ואז אמרתי לה... את יודעת שאוהבים מוכנים לרשום כל דבר כדי להשיג את המטרה אבל לא הצלחתי" (שם, ש' 28-30).

הנתבע הודה בחקירה נגדית, כי מעולם לא פנה אל הבנק והודיע לו על גירושיו מהנתבעת. לדבריו, שטרית ידע זאת עקב ההיכרות ביניהם כי הוא והנתבעת התגרשו. הנתבע נשאל בחקירה נגדית מדוע לא הביא לידיעת הבנק שהוא וסילביה אינם נשואים עוד, והלה השיב כי "
אולי לא ידעתי שהיא פנתה לבנק על הסדר זה או אחר, אני לא הייתי איתה, היא עשתה על דעת עצמה מה שהיא רוצה. גם היום יש לי בת זוג אבל עדיין ממשיך לקרוא לה אשתי.

הבנק ידע ואיציק שהתנהלתי מולו הוא שכן שלי 10 מטר לידי, כל יום היה עובר והיינו מדברים, בוודאי שהם ידעו" (עמ' 32, ש' 23-28).

על האמור יש להוסיף, כי חרף טענתה של הנתבעת, כי כתב הערבות עליו הוחתמה חסר תוקף משפטי מחמת היותה גרושתו של הנתבע, היא מעולם לא נקטה בהליך הצהרתי נגד הבנק להצהיר על כתב הערבות כבטל או להורות על בטלותו מהטעם שהיא מעלה היום במסגרת ההליך דנן.

סיכומם של דברים: ההגנה הניתנת לערב יחיד בחוק הערבות אינה משתרעת על מתן הגנה לערב המזוהה עם האינטרס הכלכלי של בעל העניין בתאגיד החייב, או על בן זוגו של החייב העיקרי מאחר והוא בעל אינטרס כלכלי בחשבון, אלא להחיל על ערב כזה את ההסדר הכללי הרגיל של חוק הערבות, ללא ההגנות המיוחדות הניתנות על-פיו לערב היחיד.

בענייננו, הוכח כי הנתבעת הייתה בעלת אינטרס כלכלי מובהק בשני החשבונות שניהלה היא והנתבע אצל הבנק התובע. על אף גירושיה הנטענים וחרף שהחזיקה בידיה אישור גירושין זמני, שאינו מהווה תעודת גירושין על פי האמור בו, חתמה הנתבעת על ייפוי-כוח לפעול בחשבון של הגרוש- הנתבע,
לאחר מכן היא רכשה ביחד עמו בית מגורים שנרשם על שם שניהם ולא על שם ילדיהם המשותפים, חתמה על שטר משכון של הבית המשותף לטובת הבנק תוך הודאתה בחוב קיים או עתידי, שלחה מכתבים עוד לפני נטילת שתי ההלוואות תוך נטילת אחריות על החוב הקיים ימים ספורים לאחר החתימה על כתב הערבות המתמדת הבלתי מוגבלת בסכום, חתמה ביחד עם הנתבע על כתב הצהרה והתחייבות, בו הצהירו שניהם בדבר אחריותם לחוב שהצטבר בשני החשבונות שלהם בבנק, ניתנו שתי הלוואות כאשר חלק נכבד מהן הועבר לחשבונה הפרטי של הנתבעת לטובת סגירת החוב שהצטבר שם שהגיע בזמנו למאות אלפי שקלים, תוך הותרת כתב הערבות וכתב המשכון על כנם. בהמשך, שיגרה הנתבעת בשמה ובשם הנתבע מכתבים בהם נעשה שימוש במונח "בעלי", תוך ראיית החוב והאחריות לסילוקו כמוטלת על שכמי שניהם. מכל חומר הראיות עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הנתבעת הייתה דמות דומיננטית בניהול החשבון, נטילת ההלוואות והגשת בקשות לפריסת חוב פיגורים, היא ייצגה את האינטרסים שלה ושל הנתבע, ועל כן יש לראות בה כבעלת אינטרס כלכלי מובהק בחשבונות שנוהלו בבנק.
משכך, בענייננו חל הרציונל המחייב החרגת בן-זוג מההגדרה של 'ערב יחיד', כמתואר בספרו של ר' בר קהן, דיני הגנת הערב (נבו, ירושלים, 1998) בעמוד 237: "נראה כי בסיטואציות אלו אין המדובר בערב שחולק 'בסיכון ללא סיכוי' והינו חסר אינטרס, אלא המדובר במי שהחלת מבחן האינטרס לגביו מובילה לכך שאינו זקוק להגנה. הערבות במקרים אלו אינה 'צרכנית' וללא תמורה אלא הינה בעל מאפיינים מסחריים כאשר חזקה על הערב כי קיבל טובת הנאה".

בענייננו, אין לראות בנתבעת ערב "צרכני" או חיצוני, ובשל כך אין הצדקה כי החוק יפרוש את הגנת הערב היחיד עליה. הוכח כי לנתבעת הייתה מעורבות ישירה בניהול החשבונות, בנטילת ההלוואות, חתימה על משכונות, ואף בניהול משא ומתן עם הבנק לשינוי תנאי ההלוואה. עוד נמצא, כי היא ראתה בעצמה בעלת אחריות לתשלום, ובכך לא מדובר בצד חלש שהוראת חוק הערבות דנן באה להגן עליו.

אחריות הנתבע – החייב העיקרי

כזכור, ההתנגדות שהוגשה על ידי החייב העיקרי, התקבלה בהסכמת הצדדים מבלי שהיא נדונה לגופה ומבלי לחוקרו על תצהירו שניתן בתמיכה לבר"ל, זאת לאחר שהליכי הכינוס שנפתחו נגדו במהלך ניהול התביעה, בוטלו. משכך, טענותיו, כפי שהועלו בבר"ל, לא הצטמצמו. יחד עם זאת, אף לאחר בחינת כל הטענות שהנתבע מעלה ביחס לתובענה, נמצא כי מדובר בטענות כלליות, סתמיות שלא הוכחו כלל ועיקר.

באשר לטענתו של הנתבע, כי הוא הוחתם על מסמכים תוך כדי ניצול מצוקתו הכלכלית ומבלי להסביר לו את מהות המסמכים עליהם הוא חתם, נמצא כי לא כך הדבר כאשר הנתבע בעצמו העיד בפני
י כי
"אם מישהו מציע כסף את לא תיקחי ואני במצב קשה", כאשר אף לגישתו של הנתבע
בראש מעייניו עמדה מטרת קבלת כספי ההלוואה, ללא כל קשר למידת האחריות והמחויבות שייטול על עצמו (עמ' 30).

טענתו של הנתבע בעניין פנייתו לבנק בדרישה לפריסת החוב ודחייתה, הייתה סתמית והותירה עלי רושם בלתי מהימן, כאשר ניכר כי הנתבע ביקש להרחיק את עצמו מהפניות בכתב ששיגרה הנתבעת
בשם שניהם ובמסגרתן היא דרשה את פריסת החוב (עמ' 31 ש' 1-10).

כמו כן, יש לדחות את טענת הנתבע לעניין נטילת הלוואות בתנאים גרועים, שכן כשנחקר הוא בטענה זו העיד בפני
י, כי הוא לא זוכר על אילו ריביות מדובר, וכדבריו "שבן אדם נמצא בקשיים כלכליים ובבעיה, אף אחד לא בא לבדוק את כל הסעיפים הקטנים שהבנק מגיש לך, את נמצאת במצב כזה, רק שיתנו הלוואה ולא הסתכלתי על הריביות בכלל. לא יודע מה היו הריביות בבנקים אחרים וברגע שהציעו לי הצעה לפתור את הבעיה הכלכלית שלי אני חתמתי. לא שמתי לב כמה ריביות והכל היה בתום לב" (עמ' 30, ש' 13-21). בדומה לנתבעת, מצאתי בטענותיו של הנתבע משום ניסיון לחמוק מתשלום החוב על ידי העלאת טענות מטענות שונות בדבר חוסר תום לב שדבק בהתנהלות הבנק שאינן נתמכות בתשתית ראייתית כלשהיא. בהקשר זה, ראוי לציין כי הלכה היא, שמי שחותם על מסמך משפטי מוחזק כמי שמבין ומודע למשמעות החתימה, והן לתוכן האמור במסמך עליו חתם (ע"א 6055/04 אורית לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (12.07.06)). הנתבעים חתמו על מסמכי הבנק על מנת לנהל את ענייניהם הכספיים, שכללו את ניהול חיי המשפחה המשותפים והעסק לאיטום גגות. הנתבע העיד באופן ברור ומפורש, שהוא חתם על כל מסמך על מנת לצאת מהמצב הכלכלי הקשה אליו נקלע, ומשכך הם פני הדברים, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

בהתייחס לטענת הנתבע, כי לא חתם על הסכם תנאים כלליים, גרסה זו הופרכה עת אישר הנתבע בחקירתו את חתימתו על הדף האחרון בהסכם תנאים כלליים (ת/12) (ראו עדות הנתבע בעמ' 30, ש' 10-11).

אשר לטענת הנתבע בעניין סכום התביעה ויתרת החוב לאחר מימוש הנכסים (דירה ורכב), הרי שטענות דומות הועלו ע"י אחד הערבים שנגדו ניתן בזמנו

פסק דין
וטענותיו אלו נדונו בהרחבה במסגרת פסק הדין שניתן כנגדו וכולן נדחו בהעדר הוכחה. אל מול מסמכי הבנק המוכיחים את סכום התביעה ושיעור הניכויים בגין מימוש הנכסים במסגרת תיק ההוצל"פ, לא הביא הנתבע ראיות הסותרות אותם מסמכים או ראיות, כגון חוות דעת חשבונאית המוכיחה טענתו, כי מימוש הנכסים היה בו כדי לכסות את סכום החוב. בהקשר זה, יצוין כי הנתבע נשאל בחקירה נגדית ביחס לאמור בסעיף 35 לתצהירו ובו חלק על יתרת החוב הנטענת בתביעה, ובתשובתו הוא מסר כי "אני לא יודע איך הגיעו לסכומים האלו" (עמ' 32, ש' 6). עוד לא ידע הנתבע לומר כמה כספים נתקבלו עקב מכירת הדירה והרכב, דבר המלמד על חוסר רצינות טענותיו של הנתבע בנושא זה (שם, ש' 1-4).
יתרה מכך, נראה כי הנתבעים זנחו טענה זו במסגרת תצהיריהם וסיכומיהם
ואף נמנעו מלחקור את עדי התביעה בנושא סכום התביעה ואופן חישובו. ולכן עדויותיהם בתצהירים בכל הקשור לסכום התביעה, הליכי המימוש וההוצאות הכרוכות בו אשר אושרו זה מכבר ע"י ראש ההוצל"פ, כלל לא נסתרו.

לעניין טענת הנתבע, כי הבנק לא יידע אותו שעליו לרכוש פוליסת ביטוח חיים, דין טענה זו להידחות מחמת חוסר רלוונטיות לעניין המחלוקת שלפנינו. מכל מקום, לא הוכח בפני
י שהייתה מוטלת על הבנק חובה ליידע את הנתבע בנושא זה.

לסיכום פרק זה – טענותיו של הנתבע בגדר בקשת הרשות להתגונן נטענו באופן סתמי, כללי ולא נתמכו בראיות כלשהן. משך, דינן להידחות.
שחרור הנתבעים או ההפטר מהערבות

לסיום עליי להידרש לטענת הנתבעים, כי הגיעו לכלל הסכמה עם ב"כ הבנק, עו"ד עדינה וויל, לפיה לאחר מימוש הנכסים במסגרת הליכי ההוצל"פ (דירה ורכב) יימחק החוב במלואו, ייסגר נגדם תיק ההוצל"פ ולא תהיינה לבנק טענות או תביעות נגדם בקשר להלוואות נשוא התביעה.

יצוין כבר עתה, כי דין טענה זו להידחות.

ההסכם עליו חתמו הנתבעים במסגרת הליכי מימוש הנכסים הינו ברור ומחייב את הנתבעים להמשיך ולפרוע את יתרת החוב שתישאר לאחר מימוש הערבויות מכוח הליכי משכון המקרקעין והרכב שהיה בבעלותם. טענתם להפטר מערבות מכוח התחייבות בעל-פה של התובע או מי מטעמו, עומדת בסתירה מוחלטת לאמור בהסכם זה, שאין מחלוקת כי הם חתומים עליו.

טענה זו נטענה בעלמא וללא הובא כל ראיה ע"י מי מהנתבעים לתמיכה בה. הנתבע אף נשאל בחקירה נגדית מי מטעם הבנק התחייב כלפיו למחוק את החוב עקב מימוש הנכסים, והוא השיב שאינו יודע (עמ' 28, ש' 31-32 ועמ' 29, ש' 5-6). מעבר לכך, בנושא זה הנתבע מסר עדויות סותרות, כאשר בתחילת עדותו טען כי הבנק התחייב למחוק את חובותיו ולסגור את תיק ההוצל"פ לאחר מימוש הנכסים, ואילו בהמשך עדותו מסר כי לאחר המימוש יתכן ויידרש לשלם סכום נוסף שלא יעלה על 10,000 ₪ (עמ' 31, ש' 25-27). גם מטעם זה יש לדחות את גרסת הנתבע אודות התחייבות הבנק למחוק את חובותיו.

יודגש, כי כל טענות הנתבעים הנוגעות לתפיסה ולמכירה של הדירה והרכב שהיו משועבדים לבנק והסכומים שהתקבלו בגינן, אין מקומן כאן, לאחר שאלה אושרו זה מכבר על ידי ראש ההוצל"פ. מקומן של טענות אלו היה במסגרת הליכי ההוצל"פ, ומשלא נטענו במסגרת זו אין מקום להעלותן כעת במסגרת ההליך שבפני
י. מכל מקום, בגין טענות אלו לא ניתנה רשות להתגונן וגם מטעם זה אין להידרש אליהן.

סוף דבר

לשיטה אחרונה, דין התביעות שבאיחוד נגד שני הנתבעים להתקבל במלואן.

הבנק יגיש תוך 14 יום בשני התיקים שבאיחוד פסיקתאות לחתימתי.

אני מחייבת את הנתבעת ב- תא"ק 2075-08-07 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 22,000 ₪.

עוד אני מחייבת את הנתבע ב- תא"ק 37123-06-10 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מיום החתימה על הפסיקתאות, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

התיק לעיוני ביום 20.06.15.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
י"ב סיוון תשע"ה, 30 מאי 2015, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 2075-08/07 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' סילביה פרץ, פרץ ויקטור (פורסם ב-ֽ 30/05/2015)