פסקי דין על נ.ק. | פסקי דין על חברת ידיעות אחרונות | פסקי דין על ירון דורון | פסקי דין על רון ירון |

16949-11/12 א     09/06/2015




א 16949-11/12 נ.ק. נ' חברת ידיעות אחרונות בע"מ, ירון דורון, רון ירון





בפני

כבוד השופטת דורית פיינשטיין
תובעת

נ.ק.

ע"י בא כוחה אשר אוחיון
נגד
נתבעים

1.חברת ידיעות אחרונות בע"מ

2.ירון דורון

3.רון ירון

4.ארנון מוזס
ע"י באת כוחם שירה בריק חיימוביץ

פסק דין
לפניי תביעה לפיצוי בגין לשון הרע. תביעה זו הוגשה בעקבות כתבת תחקיר של עיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי ה- 27.2.12 שפורסמה בעמודיו המרכזיים, ובה יוחסו למפקד מחוז ירושלים ניסו שחם, מספר עבירות של תקיפה מינית של קצינות ושוטרות. בין היתר צוין בכתבה כי הקצינה נ' ממחוז ירושלים קיימה עם ניצב שחם יחסי מין בהסכמה. התובעת טוענת כי חלק זה בכתבה התייחס אליה והיה שקרי, ומכאן שהיא תובעת פיצוי על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 בסך של 600,000 ₪.

רקע עובדתי:
1. התובעת הייתה במועדים הרלבנטיים לכתבה זו, ועודנה גם היום, קצינה במשטרת ישראל והיא שירתה ומשרתת במחוז ירושלים.

2. ניסו שחם היה מפקד מחוז ירושלים, בדרגת ניצב, ועם סיום תפקידו פנו קצינות ושוטרות למח"ש וטענו כי תקף אותן מינית. יש לציין כי בעקבות תלונות אלו התנהלה חקירה במח"ש, וכיום תלוי ועומד כנגד מר שחם הליך פלילי.

3. כידוע "ידיעות אחרונות" הוא אחד העיתונים הנפוצים ביותר במדינה, ובוודאי ביום שישי, שאז התפוצה שלו עולה. הנתבע 2, מר דורון ירון
, ערך את התחקיר לכתבה, על בסיס מקורותיו הסמויים והגלויים, וכתב אותה. הנתבעים 3-4 ערכו את הכתבה ואת העיתון.

4. בטרם פרסום הכתבה, פנה הנתבע 2 לתובעת וביקש לקבל את תגובתה למעשים המיוחסים לה. התובעת, בהיותה כפופה לכללים החלים על שוטרים, הבהירה לנתבע 2 כי אין היא יכולה להשיב באופן ישיר לעיתונאי, והפנתה אותו לשוחח עם דובר המשטרה. דובר המשטרה אמר לנתבע 2 כי אין בסיס לטענה שמיוחסת לתובעת, כפי שאמר זאת לעיתונאים נוספים, אך הנתבעים החליטו בכל זאת לכלול את הדברים בכתבה. יש לציין כי היו עיתונאים נוספים שפנו לדובר, ונאמר גם להם כי התובעת לא קיימה יחסים עם מר שחם, ועיתונאים אלו בניגוד לנתבעים לא פרסמו דבר או חצי דבר, הנוגע לתובעת בפרשה זו.

האם הפרסום הוא בגדר לשון הרע:
5. אפתח ואומר כי הנתבעים הכחישו שהפרסום המתייחס לתובעת הוא לשון הרע כהגדרת מושג זה בסעיף 1 לחוק:
" לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו";

6. יש לציין כי במסגרת הפרסום גם נכתב כי קיום יחסי מין עם הקצינה נ', אמנם היה בהסכמה, אך תוך ניצול יחסי מרות, ושהקצינה נ' זומנה לחקירה במח"ש. יש בפרסום זה כדי לרמוז שקידומה של התובעת לא נבע מכישוריה המקצועיים דווקא, ושהמעשים המיוחסים לה מהווים גם הם עבירה או עבירת משמעת, ועל כן זומנה למח"ש לחקירה.

7. לטענת הנתבעים, הפרסום אינו עונה על הגדרת לשון הרע וזאת משני טעמים: הראשון שאין הוא מאפשר את זיהויה של התובעת, והשני שממילא עיתונאים נוספים ידעו על המעשים המיוחסים לתובעת, והפרסום לא העלה ולא הוריד דבר בכל הנוגע לחרושת השמועות בעניינה.

8. אין בידי לקבל את שתי הטענות של הנתבעים בעניין זה. אפתח ואומר כי התובעת טרחה והשיגה תעודת עובד ציבור, שבה מפורטים כל השמות של הקצינות שהיו במחוז ירושלים באותה תקופה. אמנם התובעת טענה כי היא הייתה הקצינה היחידה ששמה מתחיל באות נ', והתברר כי יש קצינה נוספת, אך כל העדים שהתובעת הזמינה לעדות ובהם קצינים בכירים ממחוז ירושלים כדובר המשטרה, וראש ענף התביעות, אשר העידו כי גם הם חשבו שמדובר בתובעת, ואינם מכירים כלל את אותה קצינה נוספת ששמה מתחיל באות נ'. יובהר כי בניגוד לתובעת שעוסקת בחקירות, שהינן בליבת העשייה של המשטרה, הקצינה הנוספת עוסקת במחשוב ומטבע הדברים באה במגע עם הרבה פחות גורמים בתוך המשטרה. כלומר, לגורמים בתוך המשטרה היה ברור כי מדובר בתובעת, הן בגלל ההפניה לכך שעסקינן בקצינה במחוז ירושלים, הן בגלל התפקיד שלה, שהעמיד אותה בקשרי עבודה יומיומיים עם ניצב שחם, וגם בגלל הצללית שצורפה לכתבה שמזכירה את התובעת. אילו באמת היו הנתבעים מעוניינים להסתיר את זהותה של התובעת היו מסתפקים בכך ששוטרת קיימה יחסי מין בהסכמה, וגם היא זומנה לחקירה. הם לא היו מציינים כי היא קצינה, לא היו מייחסים אף אות לשמה, וגם לא היו כותבים שהיא ממחוז ירושלים.

9. אזכיר בעניין זה כי כב' הנשיא (כתוארו דאז) ברק קבע כבר לפני שנים כי ניתן לזהות אדם על סמך פרסום, שכמעט ולא כלל פרטים מזהים ( ראו רעא 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, נה (5) 510 ) .
"דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צוין באופן מפורש בדברים שפורסמו...דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות...
כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר – יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם...
...
הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה היתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו – לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו" (עא 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי [פורסם בנבו, 27/07/11])."

10. כאמור, הנתבעים גם טענו כי הפרסום לא היה על ידם שכן הדברים המיוחסים לתובעת היו ידועים לכל. הנתבע 1 העיד כי באותו ערב שבו התפוצצה "פרשיית ניסו שחם" כל מי שעמד ברחבה מול מגרש הרוסים בירושלים, דיבר על התובעת ועל הרומן שניהלה עם שחם. הנתבעים גם הזכירו כי אל התובעת פנו עיתונאים נוספים, דבר המעיד על כך שגם הם ידעו על הרומן, וזאת עוד לפני הפרסום בעיתון ידיעות אחרונות. טוב היה אילו טענה זו לא הייתה מועלית כלל. כל פרסום, בין אם הוא ראשון ובין אם הוא אחרון, הינו פרסום, וחלים עליו דיני לשון הרע. אין להשוות לטעמי בין רכילות שבעל פה, לפרסום בעיתון ותיק, ונפוץ, שחזקה עליו כי הוא פועל עם ייעוץ משפטי צמוד, אך על כך אעמוד בהמשך הדברים. כך או כך, כאשר הנתבעים פרסמו את הדברים היה עליהם לבדוק את אמיתותם, והפרסום בעיתון הוא "פרסום" כהגדרתו בחוק לשון הרע. לא בכדי פנה הנתבע 2 לתובעת כדי לקבל את תגובתה, ולא בכדי המשיך ופנה לדובר המשטרה. לכן ראוי היה לא לטעון, אפילו ברמיזה, שהנתבעים פרסמו את מה שהיה כבר ידוע לכל. אוסיף ואומר כי כאשר אדם קורא דבר בעיתון, הוא מניח שהפרסום מבוסס על יותר משמועות ורכילויות, ונראה כי מטעם זה נמנעו כל הכתבים האחרים מפרסום ולו רמיזה בעניינה של התובעת.

11. על כן אני קובעת כי הדברים שיוחסו לתובעת בכתבה הינם בגדר פרסום לשון הרע, כהגדרת מונח זה בדין.

האם קמות לנתבעים טענות הגנה:
12. הנתבעים טענו כי עומדות להן מספר טענות הגנה ובהן הטענה כי הפרסום הוא "פרסום מותר", "אמת דיברתי" וההגנות של תום הלב המנויות בתת סעיפים (1) עד (6) לסעיף 15 לחוק. לא מצאתי ממש באף אחת מטענות אלו.

13. אפתח ואומר כי הנתבעים לא הוכיחו שפרסמו אמת, ואף לא הוכיחו כי טרחו לברר את האמת. התרשמותי היא הפוכה, שכן עדותה של התובעת הייתה אמינה עלי לחלוטין וממנה עולה כי לא הייתה לה מערכת יחסים אינטימית עם ניצב שחם. הנתבע 2 טען כי גם מקורותיו במח"ש וגם השמועות ברחבה מול מגרש הרוסים, העידו על כך שהתובעת אכן ניהלה רומן. יש לציין כי לא התרשמתי באופן חיובי מעדותו של הנתבע 2 אשר נראה כי התבסס על שמועות בעניינה של התובעת, ולא על מקורות. השמועות הן בוודאי לא מקור סביר להוכחת "אמת דיברתי" אך גם בעניין מח"ש התרשמתי כי לא היו מקורות כאמור. הנתבע 2 אמנם טען לחסינות המקורות, אך התובעת הזמינה את מי שריכז את תיק החקירה כנגד שחם לעדות בפני
. מעדותו עולה כי מספר ימים לאחר שהחלה החקירה, חזרו התוצאות של בדיקות נתוני התקשורת של מכשירי הטלפון שהיו בבעלות שחם. מבדיקות אלו התברר כי בין שחם לתובעת היו מאות שיחות במהלך השנים, ונוכח התלונות כנגד שחם, התעורר במח"ש החשד כי התובעת אולי הותקפה או הוטרדה על ידו, ואולי ניהלה עימו רומן. עדותה של התובעת כי הייתה כפופה לניצב, ונדרשה במסגרת תפקידה לדבר איתו מדי כמה ימים, לא נסתרה. לעד היה קשה לשחזר במועד מתן העדות אם נתוני התקשורת היו במח"ש לפני פרסום הכתבה או רק אחריה. אף אם אניח כי במועד פרסום הכתבה ידע הנתבע 2 ממקורותיו כי היו מאות שיחות, הרי שנוכח תפקידה של התובעת, אין בשיחות אלו כדי לבסס את האמור בכתבה ולפיו התובעת ניהלה רומן עם שחם.

14. יש לציין כי נציג מח"ש העיד במפורש כי במועד פרסום הכתבה לא היו אינדיקציות לכך שהתובעת קיימה יחסי מין עם שחם, והיא אף לא זומנה לחקירה. כלומר הפרסום שכלל את הטענה שהתובעת זומנה לחקירה, גם הוא לא היה אמת. התובעת זומנה לחקירה רק לאחר ניתוח נתוני התקשורת, ופרסום הכתבה.

15. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובעת סירבה להיחקר במח"ש דבר שיש בו כדי להעיד שהיו יחסים אסורים ושהיא ניסתה להסתיר אותם. גם טענה זו טוב היה אלמלא נטענה. כפי שהעיד נציג מח"ש מלבד שיחות הטלפון לא הייתה כל ראיה לכך שהיחסים בין התובעת לניצב שחם חרגו ממסגרת יחסי עבודה. ברור שהדברים לא עלו בתלונות של מי מהמתלוננות, לא עלו בחקירתו של שחם, ולא הייתה שום סיבה לא להאמין לתובעת כי בדומה לקצינים אחרים היא דיברה פעמים רבות במהלך השנים עם מפקד המחוז.

16. משכך אני דוחה את הטענה כי הפרסום של הנתבעים, ככל שהוא נוגע לתובעת היה אמת.

17. בסיכומים זנחו הנתבעים את הטענה שמדובר בפרסום מותר, ואכן לא חלות על פרסום זה אף אחת מההגנות המנויות בסעיף 13 לחוק.

18. לעומת זאת טענו הנתבעים חזור וטעון כי הפרסום היה בתום לב, והם פרסמו את הדברים מכוח תפקידם העיתונאי ומעורבותה של התובעת בחקירת מח"ש תוך הסתרת הפרטים המזהים. אין בידי לקבל גם טענה זו. במועד הפרסום התובעת עוד לא זומנה למח"ש, לא היה ניסיון אמיתי וכן להסתיר את הפרטים המזהים, ואף צוין במפורש כי היא קצינה ובאיזה מחוז היא משרתת. על פי הרשימה שהוצגה בפני
באותה תקופה שירתו במחוז ירושלים פחות מ-40 קצינות, כלומר פרסום הכתיבה הצביעה על התובעת כמי שמשתייכת לקבוצה מאוד מצומצמת. יתר על כן, העובדה שפורסמה האות הראשונה של שמה, ולא אות של שם בדוי, כפי שטען הנתבע 2 בחקירתו, מעידה על כן שהנתבעים הבינו ש"יודעי ח"ן" ידעו טוב מאוד במי מדובר.
19. כפי שגם התובעת ציינה, אין חולק כי הייתה חשיבות רבה לפרסום של הכתבה. חשוב היה שהציבור ידע על המעשים המיוחסים לניצב, וכפי שהתברר במהלך השנתיים שחלפו מאז, פרסום זה כמו פרסומים נוספים, הובילו לחשיפת נורמות התנהגות קשות בצמרת המשטרה. אך לא הייתה שום חשיבות לפרסם מידע על התובעת, כאשר ניתן היה להמתין עוד מספר ימים, ולראות האם ההתפתחות בחקירה מעידה על קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות. הנתבעים יכלו להסתפק במידע שפרסמו בנוגע לתלונות, מבלי לערב כלל את התובעת. התהודה הציבורית שהיה לפרסום לא הייתה נפגעת אם הנתבעים היו מגלים אחריות וזהירות בנוגע לתובעת, וממתינים עם פרסום הדברים.

20. על כן אני קובעת כי אין לנתבעים טענות הגנה על פי חוק איסור לשון הרע, והתובעת זכאית לפיצוי כספי.

האם יש להקל בפסיקת גובה הפיצוי הכספי:
21. הנתבעים טוענים כי חלים בעניינם הוראות סעיף 19, שאין בהן כדי להוות רשימה סגורה: לא היה זיהוי של התובעת בכתבה, בנוסף התברר כי יש קצינה נוספת במחוז ירושלים ששמה הפרטי מתחיל באות נ', וגם כי הנתבע 2 היה משוכנע באמיתות לשון הרע, והוא לא התכוון לפגוע. אין בידי לקבל טענות אלו. כפי שהעידו כל העדים מטעם התובעת, ובהם קצינים בכירים במשטרה, לאיש מחבריה לעבודה לא היה ספק בדבר זהותה, גם חבריה של התובעת העידו כי זיהו שהכתבה מתייחסת אליה, ושהיא סבלה סבל רב, כאשר בני משפחה, הגרוש שלה, אמה וילדיה הניחו שהכתבה היא גם עליה. על כן אין מקום להקל בפסיקת גובה הפיצוי הכספי.

גובה הפיצוי:

22. התובעת כאמור דרשה פיצוי בסך 600,000 ₪ וזאת חרף המלצות חמות של בית המשפט כי היא ובא כוחה ישקלו הסתפקות בפיצוי נמוך יותר וריאלי. פסק הדין היחיד שבא כוחה הציג בפני
בית המשפט ובו נפסק פיצוי גבוה יותר, אינו רלבנטי לענייננו שכן מדובר בפסק הדין חריג בנוף הפסיקה הן בנסיבותיו הקיצוניות והן בסכום שנפסק בו (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח', ניתן ביום 4.8.08).
23. בבואי לפסוק פיצוי בתובענה זו עמדו לנגד עיני

פסק דין
אמר (ראו לעיל) שבו פורטו הנסיבות השונות שעל בית המשפט לשקול בקביעת גובה הפיצוי, ובין היתר גם שהפיצוי יהיה בו כדי להרתיע את המפרסמים, לרבות פיצוי עונשי, היקף הציבור שנחשף לפרסום, וכמובן תוכנו:
" הקשיים המיוחדים מתעוררים בכל אותם המקרים – והם מרבית המקרים – שבהם לשון הרע גורמת נזק לא רכושי. נזק זה נוגע לפגיעה בשמו הטוב של אדם, במעמדו בחברה ובהערכתו את עצמו...
בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד...יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים"

24. בשים לב לכך שהפרסום היה כאמור במסגרת הכתבה המרכזית של העיתון הנפוץ ביותר בישראל בסופי השבוע, ולכך שהוא גם ייחס לתובעת עבירת משמעת חמורה, וגם רמז כי קידומה היה מבוסס על קשרים מיניים, ובשים לב לתפקיד הרגיש אותו ממלאת התובעת, הרי שאני קובעת לה פיצוי בסך 200,000 ₪. (ראו גם תא (ת"א) 1320/97 וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ [פורסם בנבו, 04/06/09]תא (ת"א) 2667/00 ששון מרון נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ [פורסם בנבו, 09/10/07] תא (חי') 34097-11-10 יעקב שורץ נ' אורנה לאה סגל [פורסם בנבו, 04/01/15]; עא 8954/11 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו, 24/04/14]).

24. התובעת לא ביקשה כי אורה לנתבעים לפרסם פרסום מתקן, ועל כן אני לא מורה דבר בעניין זה.

25. בנוסף לאמור לעיל יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 2,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחה בסך 30,000 ₪ כולל מע"מ.

פסק הדין יפורסם תוך ציון ראשי התיבות של שמה של התובעת בלבד, ושמה המלא יוותר חסוי.
ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ה, 09 יוני 2015, בהעדר הצדדים.


בית משפט השלום בירושלים
ת"א 16949-11-12 ק. נ' חברת ידיעות אחרונות בע"מ
ואח'
תיק חיצוני:
1 מתוך 8








א בית משפט שלום 16949-11/12 נ.ק. נ' חברת ידיעות אחרונות בע"מ, ירון דורון, רון ירון (פורסם ב-ֽ 09/06/2015)