פסקי דין על תמר דהן | פסקי דין על מיכאל יודקביץ

58367-01/15 תת     07/06/2015




תת 58367-01/15 תמר דהן נ' מיכאל יודקביץ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"ת 58367-01-15 יודקביץ נ' דהן




תיק חיצוני: 0163917140




מספר בקשה:
1

בפני

כבוד הרשמת בכירה
ורדה שוורץ


מבקשת

תמר דהן


נגד


משיב

מיכאל יודקביץ



החלטה

1. המבקשת הגישה התנגדות לביצוע שטר חוב על סך של 5,730 ₪ שהגישה המשיבה בלשכת ההוצאה לפועל.
בבקשה לביצוע שטר טענה המשיבה כי הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית משפט זה מכח תניית שיפוט הקבועה בהסכם. בין שאר טענותיה של המבקשת, נטען להעדר סמכות מקומית מאחר ומקום יצירת ההתחייבות היה בקרית גת ומקום מגוריה של המבקשת במושב עוצם ולפיכך הסמכות המקומית נתונה לבתי משפט השלום במחוז הדרום.
ב"כ המבקשת טען כנגד תניית השיפוט כי מדובר בתנאי בלתי סביר ומקפח במובן סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים").
לטענת ב"כ המבקשת, אופן ההחתמה של המבקשת על ההסכם שהוא לדעת ב"כ המבקשת "דרקוני" ורומס את זכויותיה של המבקשת, הוא המעיד על כך כי מדובר בתנאי בלתי סביר ומקפח. עוד טוען ב"כ המבקשת כי מטרתו של תנאי זה היה להקשות על המבקשת ולגרום לה לא הגיש התנגדות.
בתצהירה טוענת המבקשת כי המשיבה הגישה את התביעה בתל אביב על מנת להמשיך את מסכת ההתעללות בה וכי המשיבה ידעה שיקשה על המבקשת להגיע לתל אביב ואולי לא תתגונן מפניה. עוד טענה המבקשת בתצהירה כי בכל מקרה חתימתה זויפה ועל כן התניה נרשמה על דעת המשיבה בלבד ולא על דעתה.

2. לגופו של עניין, טענה המבקשת בתצהירה כי פגשה את נציגת המשיבה בקניון עת היתה בדרכה לערוך קניות. נציגת המשיבה שכנעה אותה לחתום על יפוי כח לשם בירור האם היא זכאית להחזר מס ולצורך כך תבוצע הבדיקה עבורה ללא כל התחייבות (סעיף 10 לתצהיר).
בהמשך טענה המבקשת כי נציגת המשיבה הבטיחה לה שוב ושוב כי מדובר ביפוי כח בלבד שאינו מחייב ומהווה הליך של בדיקה ראשונית בלבד ללא תשלום וכי ככל שיגיע לה החזר תודיע לה המשיבה ואז תצטרך לשלם (סעיף 11 לתצהיר).
המבקשת טענה בתצהירה כי לאחר מכן לא שמעה עוד המשיבה אלא כאשר הגיעה אליה התביעה מלשכת ההוצאה לפועל. המבקשת ממשיכה ומדגישה כי חתמה רק פעם אחת וזאת על יפוי כח בלבד ובוודאות לא חתמה על המסמך שצורף לבקשה לביצוע השטר (סעיף 15 לתצהיר).
בסעיף 16 לתצהיר יש נסיגה קלה מהגרסה הקודמת והפעם אומרת המבקשת כי חתמה פעם אחת בלבד על יפוי כוח כפי שהוסבר לה ובכל מקרה לא חתמה שלוש פעמים כפי שמופיע על המסמך. בסעיף 17 אף טוענת המבקשת כי אין לה ספק כי חתימתה זויפה. בסעיף 25 לתצהיר טוענת המבקשת כי השטר לבד מולא כולו על ידי המשיבה תוך זיוף חתימתה.

3. יש לציין כי בחקירתה הנגדית של המבקשת על תצהירה, הודתה המבקשת כי חתמה על שטר החוב אך הכחישה את יתר חתימותיה על המסמך המורכב בחלקו העליון מהסכם ובחלקו התחתון משטר חוב (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 22-23) וזאת לאחר שבתחילת החקירה הכחישה את חתימותיה כולן על המסמך (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 14-17).
המבקשת טענה בחקירתה כי נציגת המשיבה לא נתנה לה לקרוא את המסמך עליו חתמה (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 28).
כמו כן התברר מחקירתה הנגדית של המבקשת, כי אכן בוצעו החזרי מס אך אלו בוצעו, לטענתה, לחשבון הבנק של בעלה וכי לאחר ביצוע החזר המס הראשון בסך 9,925 ₪, הורתה לבעלה לשלם למשיבה את שכר הטרחה למשיבה כפי שאכן נעשה.

4. דיון והכרעה:
הסמכות המקומית
:
מעיון בשטר החוב שצורף לבקשה לביצוע השטר עולה כי מדובר במסמך שכותרתו "הסכם לטיפול בהחזרי מס ותשלום עמלה".
באמצע סעיפי ההסכם מופיע מקום לחתימה לאחר סעיף 5 ועליו נחזית להיות חתימת המבקשת הזהה לחתימה המופיע בתחתית המסמך – החתימה בה הודתה המבקשת בחקירתה.
בסוף ההסכם, לקראת סוף המסמך, מופיעים המילים: "לראיה באתי על החתום" תאריך בכתב יד ומתחתיו מודפסות המילים: "שם ושם משפחה" שם נרשם בכתב יד "ניסים דהן" ומספר זהות. בהמשך אותה השורה במקום שמודפסת המילה: "חתימה" מופיעה שוב חתימה נחזית של המבקשת הזהה לחתימתה בתחתית המסמך בה הודתה. בשורה מתחת מופיעים שמה ומספר זהותה של המבקשת בכתב יד.
חלקו התחתון של המסמך מוכתר בכותרת: "שטר חוב". הפיסקה הראשונה עוסקת בהתחייבות לתשלום ובפיסקה השניה נרשם: "מקום השיפוט הבלעדי והייחודי לכל תביעה עפ"י שטר זה יהיה ביהמ"ש המוסמך בתל אביב בלבד." המשך הפסיקה דן ברשות הניתנת למשיבה למלא את החסר בו וכי תהיה פטורה מהצגה וכיו"ב חובות הנובעות מפקודת השטרות.

5. ב"כ המבקשת טוען כי תניית השיפוט האמורה הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד.
אין מחלוקת כי מדובר בחוזה אחיד. ב"כ המשיבה לא חלק על טענה זו אך לטענתו אין מדובר בתנאי מקפח ולא התמלאו התנאים לקיומו.
חוק החוזים האחידים מעניק לבית המשפט את הסמכות לבטל תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח הלקוחות. סעיף 4(9) לחוק קובע כחזקה הניתנת לסתירה כי תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך, הוא תנאי מקפח.
ב"כ המבקשת מפנה להחלטה שניתנה באוגוסט 2006 בת.א.(ת"א) 718411/06 פלאפון תקשורת בע"מ נ' ששון ולת.א. (י-ם) 8862/09 מירס תקשורת בע"מ נ' ציר הסעות ותיור בע"מ.
ההחלטה הראשונה אין האמור בו דומה לענייננו ובראש ובראשונה משום שהתובעת שם לא הגיבה כלל לטענות הנתבע שם כך שלא עמדה בנטל לסתור את החזקה שנקבעה בחוק. כמו כן, מדובר בהחלטה של בית משפט שלום ומאז ניתנו מספר פסקי דין בנושא בערכאות גבוהות יותר ובכלל זה בבית המשפט העליון.
ההחלטה השניה לא נמצאה במאגרי הפסיקה ורק הוזכרה ב

פסק דין
שניתן בתא (חי') 21652-11-09 מרכוס שיינר נ' מירס תקשורת בע"מ מיום 8.4.10. ניתן לראות כי ב"כ המבקשת ציטט מדברי בית המשפט כפי שהובאו בעניין ההחלטה השניה מבלי שהוא מציין כי מדובר בציטוט ב

פסק דין
אחר ואינו מביא את דעתו של בית המשפט באותו
פסק דין
המתייחס גם לפסק הדין שניתן 718411/06 הנ"ל ואומר:
"ואולם, כעולה מהתשובה לתגובה מטעם ב"כ הנתבעת מיום 6.4.10, זו אינה השקפתם של בתי משפט אחרים, גם בעקבות בחינת סעיף זה לאחר שתוקן. אכן, המבחן המכריע הוא מבחן ההרתעה מפני שימוש בזכויות."
מעיון בפסק הדין עולה כי פסק הדין ב 8862/09 צוטט בהקשר להבדל שיש לעשות בין צרכן קלאסי ובין צרכן עסקי. יש לציין כי ההתייחסות להבדל זה היא ברמת האהדה שיש לשמוע את טעוני הצרכן הקלאסי מול הצרכן העסקי ואין מדובר בהכרעה חד משמעית אלא בשיקול אחד מיתר השיקולים ובהם גם המבחן המכריע שהוא מבחן ההרתעה.

6. ההלכה הנכונה שיש להחיל בענייננו היא זו שנקבעה ב רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן, נז (4) 473 לפיה:
"המבחן שיש להפעיל הוא מבחן ההרתעה מפני מימוש זכויות. מבחן זה אינו מסתפק בפגיעה בנוחות, שהיא בבחינת שיקול משני, על-מנת לפסול תניה; הוא מחייב פגיעה מהותית בזכות להתדיינות משפטית. החלת מבחן זה במקרה דנן מביאה למסקנה כי התניה שבהסכם שבין המבקש לבין המשיבים אינה בלתי סבירה, שהרי אין לומר כי הנסיעה מבאר שבע לתל-אביב תרתיע בעל-דין ממימוש זכויותיו".
אמנם הלכה זו נפסקה בטרם הושמט התנאי של חוסר סבירות בקביעת מקום ההתדיינות מהוראת החוק, אך על פי פסיקה מאוחרת ברע"א 8713/06 פני ברוך נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ מיום 12.6.08, שינוי החוק אין בו אלא לשנות את נטל הראיה ומבחן ההרתעה נותר על כנו.
דהיינו, עתה מוטל נטל הראיה על התובע להראות כי אין מדובר בתנאי מקפח בכך שיראה כי מקום השיפוט שנקבע בהסכם במקרה הספציפי אינו מרתיע בעל דין ממימוש זכויותיו.
ראה גם לצורך העניין את האמור ברע"א 1108/10 מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' מאיר ברפי מיום 7.4.10 שניתן מאוחר יותר:

"עולה מפסק הדין בעניין מפעל הפיס, כי בשלב השני שבו בוחנים את התניה על יסוד הוראות
סעיף 3
לחוק, קיימים שיקולים נוספים שאותם יש להביא בחשבון. זאת ניתן ללמוד גם מלשון
סעיף 3
אשר קובע במפורש כי יש לשים לב "למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות" בעת בחינת השאלה האם יש בתניה מסוימת משום קיפוח הלקוח
."
באותם פסקי דין נעשה גם שימוש בהלכה הפסוקה שנקבעה ב
רע"א 6920/04
לוי נ' פולג,
פ"ד מט
(2) 731 לפיה חל פיחות במעמד הסמכות המקומית ככלי לקדם את נוחות בעל הדין.

7. בענייננו, טוען ב"כ המבקשת כי המבקשת מתגוררת במושב עוצם הסמוך לאשקלון כך שעל פי התקנות הסמכות המקומית קנויה לבתי המשפט במחוז דרום. כך אף לפי מקום יצירת ההתחייבות (בקרית גת).
טוען ב"כ המבקשת כי יש להתחשב בנסיבות המיוחדות של מקרה זה ומפנה לגרסת המבקשת לפיה הוחתמה על הסכם "דרקוני" בקניון תוך שהמבקשת עורכת את קניותיה ותוך רמיסת זכויותיה.
עוד טוען ב"כ המבקשת כי המשיבה יצרה סמכות שיפוט מקומית בתל אביב כדי להקשות על המבקשת ואולי בכך לגרום לה לא להגיש התנגדות לביצוע התובענה.
על כך משיב ב"כ המשיבה כי אין מדובר בנסיבות מיוחדות כנטען משום שאין מדובר בהסכם רב עמודים שתניית השיפוט בו מסתתרת אי שם לאחר כ 80 עמודים לאחר תחילתו ואין מדובר בתובע שהוא בעל סניפים רבים כך שהעדר התנאי בדבר סמכות שיפוט אחת היא שמקפחת דווקא את התובע ומאלצת אותו להתרוצץ בין בתי משפט.

8. הנסיבות המיוחדות הנדרשות בחינה על פי חוק החוזים האחידים אינן אופיו של ההסכם כהסכם "דרקוני" או לא או כיצד הוחתמה המבקשת על ההסכם לגרסתה. מדובר בגרסה שעדיין דורשת ראיות ומכל מקום אין לה דבר עם תניית השיפוט. כך שהנסיבות הרלוונטיות הן זהות המתקשרים, מקום מושבם ביחס לתניית השיפוט, אופי העסקה עצמה וזכויותיו של מנסח ההסכם.
מדובר בעובדות שאינן שנויות במחלוקת בשלב הראשון של הדיון.
בענייננו, אין די בכך כי מדובר בעיר אחרת מזו הקרובה למקום מגוריה של הנתבעת או למקום יצירת ההתחייבות. יש להפעיל כאן את מבחן ההרתעה ולשאול האם קביעתו של מקום השיפוט בתל אביב עשוי להרתיע את המבקשת הספציפית מכדי להתגונן כנגד התביעה.
הנני סבורה שלא. המבקשת מתגוררת במושב עוצם הנמצא במרחק של 12 ק"מ מקרית גת – מקום בו היא עורכת את קניותיה. דהיינו, מדובר באישה שאין לה קושי להתנייד בכלי רכב לעיתים קרובות דבר שהיא נדרשת לו כנראה לעיתים קרובות משום מקום מגוריה במושב הרחוק יחסית ממקום ישוב עירוני.
יש לציין כי המרחק בין אשקלון למושב עוצם הוא 17 ק"מ ואילו המרחק מבאר שבע הוא 54 ק"מ שהוא קצה (הסביר) של גבולות מחוז השיפוט הדרומי.
המרחק מתל אביב הוא 61 ק"מ, דהיינו, תוספת של כחצי שעה נסיעה על זמן הנסיעה לאשקלון.
האם ניתן לומר כי תוספת זמן הנסיעה של כ 1/2 שעה עשוי להרתיע את המבקשת מלהתגונן כנגד תביעה בסך של כ 6,000 ₪? התשובה היא בהחלט לא.

9. לכך יש להוסיף כי אין מדובר בתובע כמו בנק או חברת ביטוח שהם בעלי סניפים בכל עיר בארץ ואת ההלכה שנפסקה ברע"א 6920/04 לוי נ' פולג (מראה מקום לעיל) לגבי "ארצנו הקטנטונת" כמו גם את העובדה כי מדובר בהסכם המשתרע על כעמוד אחד המנוסח במילים פשוטות וברורות. כל האמור לעיל הם הנסיבות האחרות של המקרה שבפני
המשמשות רקע לדיון בבקשה שיש בהם כדי לדחות את הטענה כי יש להתעלם מתניית השיפוט משום שהיא תנאי מקפח בהסכם.

10. מתן רשות להתגונן:
טוען ב"כ המבקשת כי יש ליתן למבקשת רשות להתגונן בשל העדר עילה וכישלון תמורה מלא.
התשתית העובדתית של טענה זו היא טענת המבקשת כי נציגת המשיבה השיאה אותה להאמין כי חתימתה היא על יפוי כח בלבד כדי לבדוק אם היא זכאית להחזר מס וכי הבדיקה תבוצע עבורה ללא כל התחייבות (סעיפים 10 ו-11 לתצהיר).
מנגד אומרת המבקשת בתצהירה כי אותה נציגה של המשיבה אמרה לה כי הם ידאגו לה (סעיף 9 לתצהיר) ובסעיף 11 סיפא אומרת המבקשת: "ותהליך זה הינו בדיקה ראשונית ללא תשלום וככל שיהיה מגיע לי החזר הם יודיעו לי ואז אצטרך לשלם.."
דברים אלו הם בדיוק ניסוח בעל פה של ההסכם. סעיפים 1 ו- 2 להסכם משמשים כסוג של יפוי כח של המבקשת למשיבה לטפל בהחזרי מס. סעיפים 3 ו- 4 אין בהם אלא הצהרות שונות לגבי מידע ומסמכים שנמסרים על ידי המבקשת למשיבה ואילו סעיפים 5 ו 6 אכן יוצרים יחדיו חיוב בתשלום רק לאחר החלטת רשות המסים בדבר הזכות להחזר מס. כלומר – אין זכאות – אין תשלום עמלה.
יתר סעיפי ההסכם אינם רלוונטיים לענייננו. סעיף 10 להסכם אף מוצהר כי המבקשת חתמה על שטר החוב הרשום בתחתית ההסכם לאחר, בין השאר, שהבינה את משמעות חתימתה עליו.

11. המבקשת טוענת כי לא חתמה שלוש פעמים אלא פעם אחת בלבד ולפיכך, חתימותיה על פני ההסכם ושטר החוב זויפו. לדעתה חתמה רק על יפוי כח שלא צורף לתביעה.
בחקירתה הנגדית הודתה למעשה המבקשת כי חתמה על שטר החוב אך לטענתה חתמה רק פעם אחת ולא שלוש פעמים (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 22-23) ומעלה טענה חדשה לפיה לא נתנה לה נציגת המשיבה לקרוא את המסמך עליו חתמה (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 28).
לכך יש להוסיף את הודאתה של המבקשת בדבר תנאי ההסכם שנכרת בין הצדדים. המבקשת הודתה כי אכן התקבל החזר מס מרשות המיסים בסך 9,925 ₪ וכי בעקבות זאת הורתה לבעלה לשלם למשיבה את העמלה המוסכמת בסך 3,106 ₪ (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 15 עד 21).
המבקשת מסבירה מדוע היא מסרבת לשלם בגין החזר המס השני בסך 13,027 ₪ שהודתה כי בוצע על ידי רשות המיסים: "פעם שניה לא חתמתי לאף אחד לא לשום חברה אף אחד לא התקשר אלי ולא אמר שנכנס 13, מאיפה אני אחזיר? אני לא יודעת פעם שניה לא עדכנו אותי זו חברה אחרת בלבד". עמ' 5 לפרוטוקול שורות 20-21).

12. עולה מהאמור לעיל כי התשתית העובדתית שמעלה המבקשת וכפי שמתברר מחקירתה הנגדית אינם תומכים כלל בעילת ההגנה הנטענת על ידי בא כוחה של היעדר עילה וכישלון תמורה מלא.
טענתה כי לא קיבלה כל החזרי מס בשנים האחרונות ועל כן אין כל ערך שניתן בעד השטר נסתר לחלוטין כאשר הודתה כי התקבלו כספים בחשבון הבנק של בעלה. המבקשת העלימה מתצהירה את העובדה כי החזר המס התקבל בחשבון הבנק של בעלה וכי כתוצאה מכך שולמה עמלה למשיבה בהתאם להוראות ההסכם עליו חתמה.
על פי הוראות הדין (פרק שלישי לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]) לבני זוג תיק אחד במס הכנסה בו נרשמות הכנסות והוצאות שני בני הזוג, כך שכל החזר מס נדון ביחס להכנסות והוצאות של שני בני הזוג. לפיכך, אין כל רלוונטיות לטענת המבקשת כי שכרה כה נמוך שאינה מחויבת במס ועל כן אינה זכאית להחזר מס.
הטענה כי המבקשת לא חתמה על שטר החוב נסתרת בהודאתה של המבקשת בחקירה נגדית כי חתמה על שטר החוב. היעלה על הדעת כי המבקשת תחתום על שטר החוב דווקא מבלי שחקרה ושאלה וחתמה גם על ההסכם עצמו? לו היתה טוענת כי חתמה על ההסכם עצמו אך לא על שטר החוב היה ניתן להבין את גרסתה כמתקבלת על הדעת והגיונית יותר. לא נטען כי המבקשת אינה יודעת לקרוא עברית או מתקשה בהבנה עד כדי שתחשוב כי חתימתה על שטר החוב מהווה יפוי כח בלבד כטענתה.

13. לאור האמור לעיל, נותרת רק טענת הגנה אחת והיא כי החזר המס השני לא טופל ולא התקבל כתוצאה מטיפולה של המשיבה ועל כן אינה זכאית לעמלה בגינו.
המבקשת טענה כי על פי הידוע לה, לא פורט כיצד, סכום החזר נבע מפעולה של חברה אחרת.
מעבר לטיעון סתמי זה, לא הונחה כל תשתית עובדתית שהיא לטענה ולו זהותה של אותה חברה אחרת.
אין כל הסבר מדוע לא סופקו עובדות אלו במיוחד כאשר מדובר בבעלה של המבקשת.
בנסיבות העניין, מצאתי כי עילת ההגנה של המבקשת הינה דחוקה ביותר ועל כן תינתן למבקשת
הרשות להתגונן בתביעה כנגד הפקדת עירבון בסכום התביעה בסך 5,730 ₪.
העירבון יופקד בקופת בית המשפט תוך 21 יום מיום המצאת החלטה זו לידי ב"כ המבקשת.
המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בגין הדיון בבקשה להעדר סמכות מקומית בסך 1,500 ₪.



ניתנה היום, כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בהעדר הצדדים.











תת בית משפט שלום 58367-01/15 תמר דהן נ' מיכאל יודקביץ (פורסם ב-ֽ 07/06/2015)