פסקי דין על רחל אודליה שרון | פסקי דין על יוסף יצחק שרון | פסקי דין על זיו ישראל בע"מ

22499-12/14 תק     09/06/2015




תק 22499-12/14 רחל אודליה שרון, יוסף יצחק שרון נ' זיו ישראל בע"מ








בית משפט לתביעות קטנות בקריית גת



ת"ק 22499-12-14 שרון ואח' נ' זיו ישראל בע"מ




בפני

כב' השופט אור אדם
, סגן נשיאה


התובעים:

1
.
רחל אודליה שרון

2
.
יוסף יצחק שרון



נגד


הנתבעת:

זיו ישראל בע"מ






פסק דין

1.
התובעים הגישו תביעה זו לתשלום יתרת פיצוי כספי בסך 32,220 ₪, בגין איחור במסירת דירה בקרית מלאכי שרכשו מהנתבעת.
2.
ביום
16.2.12 נחתם חוזה בין התובעים לנתבעת לרכישת דירה ברח' ספרא 7 קריית מלאכי.
הדירה נמסרה לתובעים באיחור של עשרה חודשים ועשרה ימים לאחר המועד הקבוע בחוזה.
אין מחלוקת כי עובר למסירה הוחתמו התובעים על הסכם התחשבנות סופית, לפיו סך הפיצוי בגין האיחור יעמוד על סך של 26,000 ₪ בלבד.
3.
התובעים טענו כי הוחתמו על האישור תחת לחץ כי לא יקבלו את מפתחות הדירה אם לא יחתמו על הסכום האמור, וחתימתם נעשתה תחת מחאה, מבלי לוותר על זכותם לתבוע את מלוא הפיצוי שהם זכאים לו על פי דין.
4.
הנתבעת טענה כי התובעים חתמו מרצונם החופשי. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי לא היה כל איחור במסירה, נוכח סייגים הקבועים במפורש בחוזה. הנתבעת חלקה גם על גובה הפיצוי בגין איחור, במידה והיה.

5.
הוראות הדין



הדין החל על דרישת פיצוי בשל איחור במסירה, הוא סעיף 5 א' לחוק המכר (דירות) התשל"ג – 1973, (להלן: "החוק"), כפי שתוקן בתיקון התשע"א.
החוק קובע, כי אם לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו 60 יום מהמועד החוזי, זכאי הקונה לפיצויים בלא הוכחת נזק, בעבור התקופה מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, בסכום המוסכם בחוזה או בסכום הקבוע בחוק לפי הגבוה.

החוק קובע, כי הפיצוי יעמוד על סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ומיקומה כשהם מוכפלים ב- 1.5 לשמונה החודשים הראשונים, וכשהם מוכפלים ב- 1.25 לגבי התקופה מהחודש התשיעי ואילך.

סעיף 5א' (ג) לחוק קובע, כי הצדדים לחוזה המכר רשאים להסכים כי הסעיפים לא יחולו על איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר, ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו.
6.
מהאמור לעיל עולה, כי המחוקק קבע הוראה קוגנטית באשר לחובה לפצות בגין איחור במסירה. המחוקק גם קבע כי הפיצוי יהא לפי המוסכם בחוזה או לפי הקבוע בחוק – הגבוה ביניהם. בנסיבות אלו, אם קביעת הצדדים היא נמוכה מקביעת הדין, יחולו הוראות החוק. יחד עם זאת, ס"ק (ג) אפשר לצדדים לסייג תקופות מסוימות של איחור במסירה כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר.
7.
הסכמה על גובה הפיצוי
התובעים בפני
י העידו על נסיבות החתימה על ההסכם לפיו הפיצוי יעמוד על 26,000 ₪ בלבד. לטענתם החתימה נכפתה עליהם. התובעת העידה תחת אזהרה, כי היא ניסתה להתנגד לחתימה ואפילו הסכימה באותו שלב שהנתבעת לא תתחייב לשלם פיצוי כלל, אולם נציג הנתבעת אמר לה, שאם היא לא תחתום, היא לא תקבל מפתחות לדירה, והכניסה לדירה תעוכב בחודשים ארוכים, ואילו אם תחתום - תקבל מיד את המפתחות.

בעניין זה של אופן החתימה על "ההסכמה" לפיצוי מוקטן של 26,000 ₪ בלבד, מקובלת עלי עמדת התובעים. השתכנעתי כי אכן החתימה נדרשה מהם תחת לחץ, בכוונה לעקוף הוראה מפורשת וקוגנטית של הדין בדבר פיצוי בגין איחור במסירה.

בנסיבות אלו, אין בחתימה זו כשלעצמה כדי לאיין את זכאותם של התובעים לפיצוי מלא בגין האיחור במסירת הדירה, בין מכוח הוראות דיני החוזים לגבי חובת תום הלב, ובין מכוח קביעת החוק בדבר הפיצוי, הגוברות על כל הסכמה אחרת.
8.
על מנת לחשב את גובה הפיצוי המגיע לתובעים יש להכריע במחלוקת, הן באשר לתקופת האיחור והן באשר לגובה הפיצוי בגין כל חודש איחור.
9.
תקופת האיחור

אין מחלוקת כי על פי ההסכם מועד הכניסה לדירה היה אמור להיות 30.7.13, אולם בפועל נכנסו התובעים לדירה ביום 9.6.14, באיחור של עשרה חודשים ועשרה ימים.
10.
הנתבעת טענה כי ההסכם קובע שאיחור במסירה של עד 60 יום לא יהווה הפרה יסודית. קביעה זו אין בה לשלול פיצוי מן החודשיים הראשונים.

הפסיקה קבעה, כי משמעות הסכמה מעין זו היא שמעבר לתקופה זו מהווה האיחור הפרת ההסכם. יחד עם זאת, מרגע שהופר ההסכם זכאי הקונה לפיצוי מלא, מהיום שבו התחייב המוכר למסור לו את החזקה בנכס ולא מתום הארכה (ע"א 758/87 מרדכי קאופמן נ' גזית קונסוליום השקעות בע"מ, פ"ד מ"ד (2) 60 (14.3.1990) ; ת"א (של' ת"א) 8337-12-11 שני בלו נ' ס.י אבן יזמות בע"מ (10.6.13), פסקה 33 לפסה"ד).

לפיכך התקופה תחושב מיום שהיה על הנתבעת למסור את הדירה כפי שנקבע בהסכם.
11.
הנתבעת טענה, כי בהתאם להוראות סעיף 7 להסכם המכר, סויגה תוקפת האיחור בשל שורה של גורמים:

סעיף 7.3 מסייג איחור שלא יימנה, כתוצאה ממלחמה, סגירת שטחי יהודה ושומרון, ימי גשם רבים, העדר אפשרות לחיבור הבניין למערכת הבניין, הגז, המים, הניקוז והביוב וכן הפרעות ועיכובים לא מתוכננים בפעולות התכנון, הבניה והפיתוח.

סעיף 7.4 מסייג איחור שלא יימנה, כאורך תקופה הנדרשת לביצוע שינויים לפי בקשת הרוכש.
12.
סגר ומלחמה

- הנתבעת פרטה כי בתקופת עבודות הבניה, נסגרו שטחי יהודה ושומרון לתקופה של 23 ימים. בנוסף לכך, במשך שמונה ימים נערך מבצע "עמוד ענן".
13.
לעניין ימי הסגר, טענו התובעים כי מעיון במסמכים עולה כי הסגר היה לתקופות של ימים בודדים בעת תקופת החגים ולא על חשבון ימי עבודה.

מעיון ברשימת ימי הסגר שצורפה לכתב ההגנה, עולה כי יש ממש בטענת התובעים. מדובר במספר מצומצם של ימי סגר שרובם לא היו על חשבון ימי עבודה.

יחד עם זאת, ידוע כי במבצע עמוד ענן אכן סבל האזור מטילים רבים, ומדובר בנסיבה חיצונית שאיננה תלויה בנתבעת.

על דרך האומדן, אני נכון להעריך כשבוע עיכוב מוצדק שלא יימנה, בגין המצב הביטחוני והעדר הגעת עובדים משטחי יהודה ושומרון.
14.
ימי גשם

– הנתבעת טענה לכ- 111 ימי גשם שיש לקזז מן התקופה. כאמור בסעיף 7.2 להסכם, אין די בעצם קיומם של "ימי גשם רבים", אלא על הנתבעת לשכנע כי עקב ימי הגשם הרבים והבלתי צפויים חל עיכוב בבנייה.

התובעת טענה, כי חלק מימי הגשם המופיעים ברשימה שצרפה הנתבעת להגנתה, כלל אינם בתקופת הבניה, ובחלק אחר מדובר בכמויות קטנות שאינן מעכבות בניה.


עיון ברישום ימי הגשם שצורף לכתב ההגנה, מעלה כי בחלק מהימים מדובר אכן בכמויות מזעריות, שברור שאינן מצדיקות עיכוב בעבודה. הכוונה בסעיף ההחרגה האמור, היתה לנסיבות שאינן צפויות מראש. ככלל, אין מדובר בחורף חריג המצדיק עיכוב כה ממושך בעבודה כנטען.

עם זאת, נציג הנתבעת העיד כי באותו חורף היתה סערה יוצאת דופן, הבניין הוצף והעבודה נעצרה לעשרה ימים. בנסיבות אלה על דרך האומדן, אני נכון לנכות מתקופת האיחור כאיחור מוצדק שבוע נוסף, בגין אותה סערה בלתי צפויה.
15.
עיכוב נוכח עבודות שינוי

- הנתבעת טענה כי לאחר השלמת הריצוף על ידי החברה, דרשו הרוכשים את פירוק הריצוף והתקנת ריצוף חדש והדבר ערך 49 ימים נוספים.

התובעים אישור כי נעשתה החלפה של הריצוף, עקב טעות של ספק המרצפות, אולם לטענתם, המרצפות טרם הורכבו בבית. נטען כי כאשר הגיעו המרצפות אשר הוזמנו מחב' טובול, התובע הגיע למקום וביקש להמתין עד שאשתו תאשר את הריצוף. כעבור יומיים בלבד, היא הגיעה וראתה שאין מדובר במרצפות שהוזמנו כך שמרצפות הוחלפו באופן מיידי.

מעיון במכתב שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה, עולה כי ביום 21.5.13 התקבל האישור על החלפת הריצוף, כאשר האריחים החדשים היו צריכים להגיע עד 30.5.13, דהיינו מדובר בתשעה ימים בלבד. לא ברור כמה ימים התעכבה הבניה מעבר לאותם תשעה ימים, ולא ברור למה לא ניתן היה לקדם במקביל עבודות אחרות. עוד יצויין שממילא צריך היה לרצף את הבית, כך שעצם זמן הריצוף לא ניתן לקיזוז.

על דרך האומדן אני מעריך עיכוב זה שאיננו תלוי בנתבעת בשבועיים נוספים.
16.
עיכוב גורמי התכנון

- עוד נטען להפרעה ועיכוב בפעולות תכנון ובניה, בכך שהועדה המקומית החליטה לחייב את הנתבעת בהתקנת מכפילי חניה ובתשלום היטל שצ"פ, היה צורך להגיש עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים והדבר הביא לעיכוב של כ- 65 ימים נוספים לכל הפחות, מעת הגשת הבקשה לבית המשפט לצו זמני ועד לקבלת פסק הדין.

בעניין זה, מהמסמכים אכן נראה כי בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הנתבעת, כי מדובר בדרישה בלתי ראויה של גורמי התכנון. לא הוברר בפני
י מדוע עניין זה התעורר בשלב כה מאוחר, ואם ניתן היה לזרז את הטיפול, באופן שלא יעכב את מסירת הדירה לתובעים.
מכל מקום, בנסיבות אלו אני נכון להכיר בתקופה זו של עיכוב של 65 יום מעת הגשת הבקשה ובית המשפט ועד מתן פסק הדין, כתקופה מוצדקת על פי ההסכם שאין להביאה בחשבון במסגרת הפיצוי בגין האיחור.
17.
עיכובים נוספים

- באשר לטענה בדבר עיכובים נוספים נוכח דרישות של הרשויות המוסמכות, הג"א ומכבי אש, בשל הצורך בהתקנת מערכות סינון במתקן, אני דוחה את טענת הנתבעת, לאחר שנתברר כי מדובר בדרישה של פיקוד העורף ע"פ תקנות שהותקנו עוד בשנת 2010. שוכנעתי כי היה על הנתבעת לצפות מראש דרישה זו, ולא מדובר בגורם בלתי צפוי שאיננו תלוי בנתבעת, המחייב הפחתה בתקופה האיחור במסירה.
18.
סיכום תקופת העיכוב

נוכח כל האמור לעיל, מתקופת האיחור הכוללת של עשרה חודשים ועשרה ימים מהמועד החוזי, יש לנכות 93 יום (שבוע בגין מלחמה וסגר, שבוע בגין סערה, שבועיים בגין ריצוף, 65 יום בגין גורמי התכנון) שהם כשלושה חודשים ויום, דהיינו יש לפצות את התובעים בגין איחור במסירת הדירה לתקופה של שבעה חודשים ותשעה ימים.
19.
גובה פיצוי בגין כל חודש איחור



הנתבעת טענה, כי בהתאם להסכמה החוזית, הפיצוי בגין כל חודש איחור עומד על 2,500 ₪ בלבד. התובעים טענו כי שכירת דירה בסדר גודל כזה עולה כ- 3,300 ₪ ולכן יש לפצות אותם בסכום של 4,950 ₪ בגין כל חודש איחור במסירה עד לשמונה חודשים.
20.
כפי שציינתי בפתיח, חוק המכר (דירות) התשל"ג – 1973, קבע כי הפיצוי בגין תקופת האיחור במסירה, יהיה לפי החוזה, או לפי הקבוע בחוק, הגבוה מבינהם.

אין מחלוקת כי החוק קובע סכומים גבוהים יותר מאלה שנקבעו בהסכם בין הצדדים. לפיכך ברור כי יש ללכת לפי קביעת המחוקק.
21.
הנתבעים טענו כי שכר הדירה של דירה דומה, גודלה ומקומה עומד על סכום של 3,300 ₪. הנתבעת לא הביאה כל ראיה נגדית לשכר דירה בדירה דומה בגודלה ובמיקומה.

התובעת העידה, כי זהו שכר הדירה המשולם בגין דירות דומות בבניין. לטענתה, קיים חוזה אחד בסכום של 3,200 ₪ לחודש, אולם המחיר הנמוך נקבע בגלל שהמשכיר דירה לשוכרים במחיר מוזל משום שהם דיירים נוחים.

הנתבעת טענה כי הפיצוי עליו הסכימו הצדדים בסך 2,500 ₪ משקף שכר דירה ראוי, על יסוד תשועה של 4.3% ממחיר הדירה. המחוקק לא נקט באחוז מערך הדירה, אלא בשכר דירה בדירה דומה בגודלה ומיקומה. לא הובאה ע"י הנתבעת כל ראיה לעניין גובה שכר דירה כזה, ולא הובאה כל התייחסות לטענה כי החוק דורש פיצוי הגבוה פי 1.5 משכר הדירה הסביר.
22.
בנסיבות אלו, אין לי אלא לקבל את עדותה של התובעת, לפיה שכ"ד בדירה דומה בגודלה ומיקומה עומד על 3,200 ₪ לחודש, היינו הפיצוי בעבור שמונה חודשים ראשונים של איחור אמור לעמוד על 4,800 ₪ לחודש.

23.
סך הפיצוי



קבעתי לעיל כי מדובר באיחור בלתי מוצדק בשיעור של שבעה חודשים ותשעה ימים, בגינו היה על הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי של 4,800 ₪ לחודש. מדובר איפוא בפיצוי כולל בסך 35,000 ₪ במעוגל. כיוון שהנתבעת שילמה לתובעים רק 26,000 ₪, יש להשלים את היתרה בסך 9,000 ₪.
24.
התובעים עתרו להוסיף לסכום הפיצוי הישיר, גם סך של 5,000 ₪ כהוצאות תשלום לעורך דין וסך של 4,000 ₪ בגין עגמת נפש.

לא ברור בגין מה נדרש ליווי של עורך דין והאם התשלום ניטל רק בגין התנהגות בלתי ראויה של הנתבעת, או בגין טיפול ברכישת הדירה בכללותה. לא הוצגה כל קבלה, ואף תצהיר עורך הדין (שלא התייצב לדיון ולא נחקר לגביו), איננו מציין את גובה התשלום ואת עילתו.
25.
בית המשפט לתביעות קטנות, כשמו כן הוא, נועד לתביעות בסכומים קטנים באופן מהיר ויעיל. לפיכך נאסר על ייצוג משפטי בבית המשפט לתביעות קטנות. כפועל יוצא מאיסור זה, קבעה ההלכה כי על דרך הכלל אין מקום לפסוק שכר טרחת עורך דין במסגרת הליכים בבית המשפט לתביעות קטנות (ר' ת"ק (ת"א) 600/06 לפיד יצחק נ' גולן רונית, (2006) ; ת"ק (ב"ש) 2408/08 אלישקוב נ' הפניקס (2010) ; ת"ק (ת"א) 10302/05 ניצן דוד נ' הדקה ה-90 בע"מ, (2006)).
26.
יחד עם זאת, אני נכון לקבל את טענת התובעים כי התנהלות הנתבעת בדרישה לחתימה מיידית כדי לקבל את מפתח הדירה, גרמה להם להוצאות ולעגמת נפש משמעותית, שאני נכון להעריכן בסכום כולל שיהיה מידתי לגובה הנזק, של 1,500 ₪ נוספים.

27.
טענת קיזוז



הנתבעת הוסיפה וטענה כי מכל סכום שיפסק לטובת התובעים, יש לקזז סכומים שהם חייבים לנתבעת בהתאם להוראות סעיף 11.9 להסכם המכר כעלויות הכרוכות ברכוש המשותף אשר לא היו קימות בעת חתימת החוזה.

הנתבעת טענה כי התקנת מערכת סינון בעלות של 4,500 ₪, גלאי בעלות של 180 ₪ ועוד עבודות בעלות של 3,700 ₪ מחייבת קיזוז מהפיצוי.

עוד נטען כי יש לקזז 25,000 ₪ נוכח פירוק הריצוף והתאמתו מחדש.
28.
באשר למערכת הסינון, הגלאי והתקנתם, התייחסתי לעיל בפרק שעסק בתקופת העיכוב, וקבעתי כי מדובר בדרישה שהופיעה בתקנות עוד בשנת 2010. היה על הנתבעת לצפות זאת בעת חתימת החוזה, ואין מקום לחיוב התובעים בסכומים אלה.

יתרה מכך, על פניו נראה כי מדובר בדרישה ש"צצה" פתאום רק עם הגשת התביעה הנוכחית. כאשר נשאל נציג הנתבעת, אם העלות בגין התוספות הללו נדרשה מכל הדיירים, הוא התחמק מתשובה ברורה ואישר שיש דיירים שלא שילמו. לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא יצאה דרישה כזו בכתב, באופן מסודר לכל הדיירים, ונראה כי מדובר בנסיון נואל לצמצם את הפיצוי הצודק הנתבע בתביעה זו.
29.
באשר לדרישת קיזוז 25,000 ₪ בגין פירוק הריצוף,
מדובר בדרישה מופרכת אשר באה רק עתה, נוכח התביעה, ולא עלה כל זכר לה בעת ביצוע השינוי.

בנספח ג' לכתב ההגנה, צויין במפורש כי החלפת הריצוף תעשה "ללא חיוב נוסף".
30.
נוכח האמור לעיל אני דוחה את טענות הקיזוזים.

גם בשאר טענות הצדדים לא מצאתי ממש.
31.
סופו של דבר

- נוכח כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים סכום כולל בסך 10,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא הפועל, ובצירוף הוצאות משפט בסכום כולל של 600 ₪ נוספים.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.


המזכירות תשגר את

פסק דין
לצדדים.
בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 מיום קבלת פסק הדין.



ניתן היום,
כ"ב סיוון תשע"ה, 09 יוני 2015, בהעדר הצדדים.









תק בית משפט לתביעות קטנות 22499-12/14 רחל אודליה שרון, יוסף יצחק שרון נ' זיו ישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 09/06/2015)