פסקי דין על אמד עאזם | פסקי דין על מואייד עאזם | פסקי דין על גסאן גאבר ואח' |

8847-06/10 פ     17/06/2015




פ 8847-06/10 מדינת ישראל נ' אמד עאזם, מואייד עאזם, גסאן גאבר ואח'




לך



27

בית משפט השלום בטבריה
בפני
כב' השופט ניר מישורי לב טוב
ת"פ 8847-06-10 מדינת ישראל
נ' עאזם ואח'


17 יוני 2015





בעניין
:







מדינת ישראל



המאשימה

נגד


1. אמד עאזם

2. מואייד עאזם

3. גסאן גאבר
4. גיהד חאג יחיא


הנאשמים

נוכחים:
מטעם המאשימה עו"ד לני אלפורד

מטעם הנאשמים- נאשם 1 נדון
נאשם 2 – נדון
נאשם 3 בעצמו וע"י עו"ד ארז מושקוביץ
בהעברה מעו"ד עלא עתאמנה
נאשם 4 - נדון
<#2#>
גזר דין בעניינו של נאשם 3

1.
על פי עובדות כתב האישום המתוקן אשר הוגש כנגד הנאשמים , בתאריך 24.07.2009 סמוך לשעה 20:00 , בשמורת טבע נחל תבור, עסקו הנאשמים בציד חיית בר מוגנת באמצעות רובה ציד מסוג רמינגטון שמספרו
n873773v
, תוך שהם סורקים את השטח בזרקור במהלך נסיעה ברכב.

בארגז הרכב בו נסעו הנאשמים נמצא מגן שמש ונייר עיתון , שהיו מוכתמים בדם של צבי.

הצבי הינו חיית בר מוגנת. לנאשמים לא היו רישיונות ציד.
אזור נחל תבור הינו אזור אסור בציד. במעשיהם כאמור פגעו הנאשמים בשמורה.

הנאשמים שהו בשעות הלילה בשמורה וביצעו את הציד, למרות השילוט המוצב בשמורה האוסר להימצא בתחומה בשעות החשיכה והאוסר לפגוע בבעלי החיים שבשמורה. לנאשמים לא היה היתר למעשיהם.

נאשמים 1,2 ו – 4 :
2.
ביום 23.06.2014 הודו הנאשמים 1,2 ו – 4 בעובדות כתב האישום המתוקן ועל סמך הודאתם הורשעו בעבירות צייד חיית בר מוגנת לפי סעיף 14 + 2 (ב) לחוק להגנת חיית בר, התשט"ו – 1955
(להלן: "החוק"), החזקת חיית בר מוגנת לפי סעיף 8 (א) (3) + 14 (א) לחוק, צייד ללא רישיון ציד בניגוד לסעיפים 2 ו – 14 (ב) לחוק, ופגיעה בשמורת טבע בניגוד לסעיפים 30 (ד) ו – 57 (א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע , אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח – 1998 .


ביום 23.06.2014 טענו הנאשמים 1,2 ו – 4
לעונש וביקשו לכבד הסדר הטיעון לעניין העונש אליו הגיעו הצדדים, ובהתחשב בנסיבות גזר בית המשפט על כל אחד מהנאשמים 1,2,4 את העונשים הבאים:
א.
מאסר על תנאי לתקופה של 3
חודשים והתנאי הוא כי במשך
3
שנים החל מיום גזה"ד לא יעברו אחת מן העבירות בהן הורשעו ויורשעו בגינה בתקופת התנאי או לאחריה.
ב.
קנס בסך 6,500 ש"ח או 65
ימי מאסר תמורתו.
ג.
הנאשמים יחתמו על התחייבות להימנע מלעבור עבירה לפי הסעיפים בהם הורשעו משך 3 שנים
החל מיום גזר הדין. ההתחייבות תהא על סך 12,000
ש"ח או 120
ימי מאסר תמורתו;

הדיון בעניינו של נאשם 3 :
3.
ביום 10.11.2014 הודה הנאשם 3 בעובדות כתב האישום המתוקן, על סמך הודאתו הורשע הנאשם 3
בעבירות צייד חיית בר מוגנת לפי סעיף 14 + 2 (ב) לחוק להגנת חיית בר, התשט"ו – 1955
(להלן: "החוק"), החזקת חיית בר מוגנת לפי סעיף 8 (א) (3) + 14 (א) לחוק, צייד ללא רישיון ציד בניגוד לסעיפים 2 ו – 14 (ב) לחוק, ופגיעה בשמורת טבע בניגוד לסעיפים 30 (ד) ו – 57 (א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע , אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח – 1998 .
4.
ביום 16.12.2014 הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, על קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 3 בהתייחס לשאלת הרשעה או אי הרשעת הנאשם.

תסקיר שירות המבחן:

כעולה מתסקיר שירות המבחן מיום 06.05.2015, מדובר בנאשם כבן 55, תושב טייבה, נשוי+ 5 ילדים. הנאשם בוגר מכללת בית ברל במקצוע הוראה, ומשמש מזה כ – 20 שנה כמנהל בית ספר יסודי בטייבה.

מתוך האבחון עלה כי מדובר בנאשם המתפקד באורח נורמטיבי ביותר ומקדם את עצמו ללא עבר פלילי או תיקי מב"ד פתוחים.

בהתייחסותו לעבירה נשוא כתב האישום המתוקן, לקח הנאשם אחריות והודה,
תיאר הרקע לביצועה, כאדם שאוהב צייד, על כן השיג נשק כחוק ומורשה להחזיק נשק ולצוד עימו.

במהלך האבחון הנאשם הביע את חששו מפני הרשעה, שלגישתו הרשעה לאדם בגילו ובתפקידו תהווה פגיעה קשה בתדמיתו החברתית, המשפחתית והתעסוקתית.

שירות המבחן התרשם, כי הטלת עונש של של"צ על הנאשם, יהווה עבורו עונש חינוכי , עונש שיש בו כדי להקטין ביכון של הישנות ביצוע העבירה.

לפיכך הומלץ על הטלת של"צ בהיקף של 200 שעות ביחידה לקידום נוער, וזאת במתן שיעורי עזר לתלמידים נזקקים.

לעניין ההרשעה המליץ שירות המבחן, לסיים ההליך המשפטי ללא הרשעה וזאת מאחר ומדובר בעבירה ראשונה ויחידה של הנאשם, לגביה מקבל הוא אחריות מלאה והחשש מפגיעה בתדמיתו החברתית ובעיסוקו כמנהל בית ספר.

טיעוני הצדדים לעונש :
5.
בתאריך 19.05.2015 טענו הצדדים לעונש.
א.
ב"כ המאשימה טענה כי עבירת ציד חיית בר מוגנת וציד ללא רישיון ציד הינה עבירה חמורה. מדובר במצבור של 3 עבירות חמורות, בשמורת טבע בה יש צבאים.
מדובר בנאשם שהיה לו בעברו רישיון צייד , כך שלגישת המאשימה ההנחה היא שהנאשם יודע ומכיר את החוק והתקנות ולכך יש השלכה לעניין חומרת העבירה.

לטענת המאשימה, העובדה שהדם שנמצא ברכבם של הנאשמים אינו טרי, אינה מבטלת את העובדה שצבי נפגע, ושחלקו שנמצא, נמצא בתוך הרכב.

לגישת ב"כ המאשימה, אין לקבל המלצת שירות המבחן ויש להרשיע הנאשם, בפרט לאור העובדה שהנאשמים 1,2 ו – 4 הורשעו ויש לשמור על כללי אחידות הענישה.
ביחס לטענה העולה מהתסקיר בדבר הפגיעה בתדמיתו ותעסוקתו של הנאשם, טענה המאשימה כי לא הובא שום מסמך שהנאשם יפוטר מעבודתו, היה ויורשע.
לגישת המאשימה, מהבחינה החברתית ייאלץ הנאשם לשאת הנזק שייגרם לו, בפרט לאור העובדה שקבלת האחריות נעשתה בשלב מאוחר ולכן, אין המאשימה סבורה כי הנאשם זקוק להליך שיקומי.

ב"כ המאשימה הגישה במסגרת הטיעונים לעונש חוות דעתו של ד"ר סיימון נמצוב (ת/2). חוות הדעת מעודכנת לשנת 2010. מחוות הדעת עולה כי הצבי הינו חיית בר מוגנת, והוא אחד מסמליה של ארץ ישראל (המכונה בתנך כ"ארץ הצבי") ואחד מסמלי שמירת הטבע בישראל. אוכלוסיית הצבאים הישראלית נמצאת כיום בסכנת הכחדה ממשית ברוב האזורים בארץ. כל צבי הניצוד מהווה מכה ממשית לאוכלוסייה ומקרב אותה לקריסה טוטאלית. כל צבי בטבע הוא יקר ערך.
ב"כ המאשימה הגישה חוות דעת מעודכנת לחוות דעתו של ד"ר סיימון נמצוב, חוות דעת מעודכנת לשנת 2013 של ד"ר נעם לידר (ת/3). חוות הדעת זהה במהותה לחוות דעתו של ד"ר נמצוב (ת/2) , ומוסיף ד"ר לידר כי הצבי הישראלי מופיע בספר האדום של החולייתנים בישראל כמין בסכנת הכחדה עם סיווג
vulnerable
, כלומר שעתידו בסכנה, לאור זאת שהאוכלוסייה מונה פחות מ – 3,000 בוגרים וכי מתרחשת תנודתיות רבה בגודל האוכלוסייה והיא דעכה בשיעור של 30% לפחות במשך 10 השנים האחרונות.

גורמי הסיכון וההפרעה העיקריים על פי הספר האדום הם:
א.
ציד בירי על ידי ציידים בלתי חוקיים ובמלכודות בעיקר על ידי עובדים זרים.
ב.
לחץ טריפה גבוה כתוצאה מעלייה בגודל אוכלוסיות הטורפים (תן, זאב, שועל וכלבים שהתפראו) מעבר לכושר הנשיאה של השטח, כתוצאה מהיצע מזון גדול (פגרים ומזבלות).
ישראל מהווה כיום בפועל את המוקד העולמי לשמירה על בעל חיים נדיר זה, הייחודי למזרח התיכון, וזאת לאחר שהמין הושמד במרבית המדינות השכנות, ולמעשה נשמר כיום רק בגבולותיה של ישראל. בשנת 1985 נאמדה האוכלוסייה בכל האזור המרכזי והצפוני של הארץ בכ- 9,000 -10,000 פרטים, בשנת 2002 גודל אוכלוסיית המין בישראל נאמד בכ – 3,000 צבאים.


המאשימה עותרת למתחם ענישה הכולל קנס כספי בגובה 6,500 ₪ וחתימה על התחייבות כספית בסך של 12,000 ש"ח . מאסר על תנאי למשך לתקופה של
3 חודשים במשך 3 שנים. כמו כן, עותרת המאשימה לחילוט רובה הצייד מסוג רמינגטון שמספרו
n873773v
והגישה אסופת פסיקה לעניין מדיניות הענישה (ת/4).

ב.
ב"כ הנאשם מבקש לכבד את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעת הנאשם בדין. לגישתו, שירות המבחן הוא ידו הארוכה של בית המשפט ועל מנת לסטות מהמלצת שירות המבחן יש צורך בנימוקים כבדי משקל. ב"כ הנאשם הפנה בעניין הימנעות מהרשעה להלכת תמר כתב ורומנו, וציין כי הנאשם עומד במבחנים הנדרשים להימנע מהרשעה.
לגישת ב"כ הנאשם, גם ביצוע השל"צ עבור הנאשם אינו קל לאור העובדה שהנאשם אינו צעיר, עובד במשרה מלאה, והשל"צ אינטנסיבי -
200 שעות, 4 פעמים בשבוע אחה"צ, ולכן גם השל"צ מהווה ענישה הרתעתית.

המדובר בנאשם נורמטיבי, מנהל בית ספר יסודי , עובד שנים רבות במשרד החינוך. הרשעה תגרום נזק לתדמיתו בעיני תלמידיו וסגל מוריו. ב"כ הנאשם טען, כי מן המפורסמות שעובדים בחינוך יכולים לאבד את זכויותיהם ולהיות מפוטרים , קל וחומר כאשר מדובר במנהל בית ספר. כאשר משרד החינוך מקבל דיווח על הרשעת עובד, הדבר יגרור נזק של פיטורין או ענישה משמעתית.

עוד טען, כי הדם שנתפס אינו דם טרי, ולכך יש משמעות משפטית ועובדתית. מציין, כי הנאשם מואשם בעבירת צייד לא חוקי של חיית בר ולא של צבי באופן ספציפי ועל כן ניתן להניח שלא התבצע צייד של צבי. כמו כן, הרכב לא של הנאשם.


ביחס לנסיבות ביצוע העבירה מציין ב"כ הנאשם, כי על בית המשפט להתחשב ברקע ממנו מגיע הנאשם. נושא הציד מהווה תחביב ספורט מקובל, הנאשם נושא נשק מזה כ – 24 שנים, הוציא רישיון נשק כדין והיה לו רישיון צייד על פי כל דין, רישיון שלפני מספר שנים פקע לאור העובדה שהנאשם לא שילם אגרה
וכשרצה לשלם אגרה ולחדש רישיון הצייד מנעו ממנו זאת.

הנאשם הודה לאחר תיקון כתב האישום ובכך חסך זמן שיפוטי יקר,
לקח אחריות על מעשיו.

לעניין מדיניות הענישה הגיש אסופת פסיקה (נ/1),
הביע הסכמה לתרומה לרשות הטבע והגנים או השתת הוצאות משפט.
ביחס לחילוט, טען ב"כ הנאשם כי המדובר באמצעי דרסטי ויש לעשות את האיזון הראוי בפרט שהנאשם החזיק בנשק ברישיון.

דברי הנאשם לעונש:
הנאשם מסר בטיעוניו לעונש כי עשה טעות והביע חרטה על מעשיו.
הוא מחזיק ברישיון נשק כמעט 25 שנים, מדובר בעבירה הראשונה שלו, היחידה שלו, מתחייב שלא לחזור על העבירה, מודה בעובדות כתב האישום המתוקן , כי בא לצוד אך לא מודה שהגיע לצוד צבי.
הנאשם נשוי ואב לחמישה ילדים,
שלושה מהילדים סטודנטים,
מעיד על עצמו שהתחנך ומחנך לערכים,
מעיד על עצמו כאדם חשוב בעיר, מקובל מאוד , מהנכבדים בעיר וכי עוזר לחברה ומקדם אותם.
טען כי עובד במשרד החינוך מזה כ -35 שנה, כ – 20 שנה מנהל בית ספר,
מנהל כ – 420 תלמידים, ובאם יורשע זה יפגע בתדמיתו מול התלמידים וסגל המורים. הרשעה תפגע לו בקריירה שכן
הנאשם מבקש להתקדם ורוצה לגשת למכרז מקדם, ובאם יורשע הדבר לא יתאפשר לו.
מבקש לכבד את המלצת שירות המבחן. טען כי הוא זה שבנה את תוכנית השל"צ בהיקף
200 שעות, על מנת לשקם את ילדי הנוער שעומדים לנשור מבית הספר ומהקהילה. לגישתו מדובר בעבודה קשה והוא יעזור להם להיות ישרים.

בית המשפט אפשר לנאשם להגיש עד ליום 26.05.2015 מסמכים רלוונטים בנוגע להשלכות הרשעה עתידית על תעסוקתו כפי שטען, תוך התייחסות להשלכת אי הרשעה בפן התעסוקתי. עד מועד מתן גזר הדין, הנאשם לא המציא המסמכים הרלוונטים, ובחר שלא לעשות כן.

דיון והכרעה

6.
הרשעה או אי הרשעה
העבירה שבה הודה הנאשם הינה עבירה חמורה למדי , כאשר עונש המאסר המקסימאלי בגינה הוא שנתיים. כמו כן, העונש יכול להיות "מאסר שנתיים או כפל הקנס".
ביום 24.07.2009, סמוך לשעה 20:00 בשמורת טבע נחל תבור, עסק הנאשם (בצוותא עם הנאשמים 1,2 ו – 4 )
בצייד חיית בר מוגנת באמצעות רובה ציד מסוג רמינגטון שמספרו
n873773v
, תוך שהם סורקים את השטח בזרקור במהלך נסיעה ברכב. הנאשם שהה בשעות הלילה בשמורה וביצע את הציד, למרות השילוט המוצב בשמורה .
הנאשם הודה בביצוע העבירות המיוחסות לו , אך עתר לאי הרשעתו.

על רקע טיעוני הצדדים , אבחן תחילה
סוגיית ההרשעה ולאחר מכן היחס בינה לבין תיקון 113 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 ( להלן:" תיקון 113").

לציין כי הבחינה הדו שלבית נדונה לאחרונה בפסיקת בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 14 / 58354 מדינת ישראל
נ' זהביאן (לא פורסם), (28/1/2015) , שם נקבע כי שתי האפשרויות (הכרעה ראשית בסוגיית ההרשעה או הכרעה בסוגיית ההרשעה במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם והעונש הראוי) הינן לגיטימיות והולמות את לשון החוק בנושא באותה המידה.

הכלל הוא, כי מי שהודה בפלילים , יורשע בדין. החריג הוא, הימנעות מהרשעה.
בע"פ 2513/96 מדינת ישראל
נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, קבע בית המשפט העליון בעמ' 683, כי :
" שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק".

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, במסגרת ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 337 (להלן : "הלכת תמר כתב") , במסגרת הלכה זו נקבעו בין היתר, התנאים הנדרשים להימנעות מהרשעת הנאשם בדין ולפיהם, הימנעות מהרשעה בדין אפשרית בהצטבר שני גורמים:

ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

ככל שחומרתה של העבירה רבה כן יגבר האינטרס הציבורי ויטו כפות המאזניים לכיוון הרשעה. על המאזן הנדרש עמד בית המשפט בע"פ 2669/00 מדינת ישראל
נ' פלוני פ"ד (3) 685 :
" משהתבקש ביהמ"ש לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראיה כוללת נשקל... הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט מביצועה-גוברים. כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט- הנאשם... באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין".

המשנה לנשיא, כב' השופט ש' לוין בהלכת תמר כתב שלעיל , מנה מספר מבחנים אותם נוהג לשקול שירות המבחן בבואו לשקול המלצה להימנע מהרשעה ושעניינם שיקולי שיקום בעיקר , אותם יש לבחון בבואנו להכריע בשאלת ההרשעה, ואלו הם :

א)
האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם;
ב)
מהי חומרת העבירה והנסיבות בהן בוצעה;
ג)
מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;
ד)
מידת הפגיעה של העבירה באחרים;
ה)
הסבירות שהנאשם יבצע עבירות נוספות;
ו)
האם ביצוע העבירות על ידי הנאשם משקף דפוס התנהגות כרונית או המדובר בהתנהגות מקרית;
ז)
יחסו של הנאשם, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה;
ח)
משמעות הרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם;
ט)
השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם.

כב' השופט ש. לוין מוסיף :
"מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי: ע"פ 3467 ,2513/96 תקדין עליון כרך 404 (3)96"

חומרת העבירות ונסיבות ביצוען
במקרה שבפני
עסקינן בעבירות מסוג עוון שבצדן קבע המחוקק עונשים מרביים של שנתייםמאסר. כמו כן, העונש יכול להיות "מאסר שנתיים או כפל הקנס".

נסיבות ביצוען של העבירות אף הן חמורות. מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם הגיע עם 3 חברים נוספים (הנאשמים 1,2 ו – 4 ) לשמורת טבע נחל תבור, בשעות הלילה, למרות השילוט המוצב בשמורה האוסר להימצא בתחומה בשעות החשיכה, ועסקו בציד חיית בר מוגנת באמצעות רובה ציד, השייך לנאשם, תוך שהם סורקים את השטח בזרקור במהלך הנסיעה, עובדה המעידה על תכנון מוקדם לביצוע העבירה. בארגז הרכב נמצא מגן שמש ונייר עיתון שהיו מוכתמים בדם צבי.
כפי שהקדמתי, המדובר במסכת עבירות חמורות המחייבות ענישה מרתיעה והולמת. הנאשם הגדיל לעשות בשעה שהפגין
זלזול מופגן בהוראות החוק ורשויות אכיפת החוק. הנאשם, נשא בעברו רישיון ציד ולטענתו פג תוקף הרישיון בשנים האחרונות לאור העובדה שלא שילם אגרה, ואין כל ספק שמכיר הוא את החוקים והתקנות באופן מעמיק, וחרף זאת לא היסס להיכנס לשמורת טבע בשעות הלילה –בחשיכה במטרה לצוד חיית בר.

עבירה ראשונה או יחידה של הנאשם
לקולתו של הנאשם יש לקחת בחשבון כי המדובר בעבירתו הראשונה והיחידה, וכי הנאשם נעדר עבר פלילי.
במסגרת הטיעונים לעונש נטען ע"י ב"כ הנאשם בתיק כי הנאשם שיתף פעולה עם שירות המבחן. הנאשם ציין בטיעוניו לעונש כי מביע חרטה ולוקח אחריות מלאה על מעשיו.

הסבירות שהנאשם יבצע עבירות נוספות :
שירות המבחן התרשם בתסקיר שהוגש בעניינו של הנאשם כי מדובר בעבירה ראשונה ויחידה , בנאשם שמתפקד באורח נורמטיבי ביותר ומקדם את עצמו ללא עבר פלילי או תיקי מב"ד פתוחים. הנאשם עסוק בחששו כי יורשע, ושירות המבחן סבור כי הטלת עונש של של"צ יש בו כדי להקטין סיכון להישנות ביצוע עבירות באמצעות תרומה לחברה ופיצוי על הנזק והפגיעה שהסב הנאשם.

האם ביצוע העבירות על ידי הנאשם משקף דפוס התנהגות כרונית או המדובר בהתנהגות מקרית
כעולה מהתסקיר, אין המדובר בעבירה המאפיינת את התנהלותו של הנאשם במהלך חייו ובדרך כלל. מדובר באדם נורמטיבי ,נשוי + 5 ילדים, ללא הרשעות קודמות,
עובד משרד החינוך 35 שנים וכ – 20 שנה מנהל בית ספר, מעיד על עצמו כאדם מכובד , וטען כי הוא מחנך לערכים תרבותיים וחיובים. אך יחד עם זאת, הנאשם
תיאר בשירות המבחן
את הרקע לביצועה של העבירה , בהיותו "אוהב צייד", על כן השיג נשק כחוק והלך לצוד.
עוד טען בפני
שירות המבחן כי הוא מורשה זה שנים רבות להחזיק בנשק ולצוד עימו.
בהקשר זה אציין, כי הנאשם כעולה מטיעוניו לעונש, אינו מחזיק ברישיון צייד ואינו מורשה לצוד, להבדיל מהדברים שטען בתסקיר בפני
שירות המבחן והיוו עובדות עליהן ביסס שירות המבחן את המלצתו . בהקשר זה אפנה לפרוטוקול הדיון מיום 19.05.2015 עמוד 24 שורות 20 – 22 :
"לפני מספר שנים מועטות רישיון הצייד שלו (של הנאשם – נ.מ.ל) מבחינה טכנית פקע בגין אי תשלום אגרה, כאשר הוא ביקש לחדשו על ידי תשלום האגרה הוא סורב בשל אי החידוש, ומאז הוא למעשה לא חידש את הרישיון וזהו חטאו".

יוצא איפוא, שלנאשם אין רישיון צייד וחרף זאת, בחר לעשות שימוש בנשק במטרה לצוד חיית בר מוגנת, בניגוד לכל דין, וזאת כי הוא "אוהב לצוד", כתחביב, כספורט. בהקשר זה אפנה לעמוד 24 לפרוטוקול הדיון מיום 19.05.2015 שורות 18-19 :
"בית המשפט יכול גם לנסות להסתכל על תיק זה מרקעו התרבותי, במגזר אליו משתייך הנאשם מדובר בתחביב ובספורט מקובל..."

דווקא בנקודה זו רואה אני טיעוניו של הנאשם בנושא הרקע והמניע לביצוע העבירה לחומרתו של הנאשם ולא לקולתו. הנאשם, שיודע הוא על איסור צייד חיית בר מוגנת, על האיסור לשהות בשמורת טבע בשעות החשיכה, בוחר לעשות כן עם חבריו, משיג נשק כטענתו, והולך לצוד. הנאשם מנסה להסביר זאת כתחביב/ספורט, כדבר שהוא אוהב לעשות.
סבור אני כי פגיעה בבעלי חיים מעידה על אטימות, דווקא בעידן הנוכחי, בה בעלי החיים חשופים לאלימות חריפה מבעבר ולסכנת הכחדה כתוצאה מפגעי אדם וטבע. אין בידי לקבל כאמירה ערכית
אהבה לצוד כתחביב/כספורט כמניע לגיטימי לציד בלתי חוקי ופגיעה כמעט אנושה באוכלוסיות בעלי חיים מוגנות בחוק. בעלי חיים מוגנים מנסים לשרוד בטבע, ובין כה וכה נמצאים בסכנת הכחדה, ועל האדם לנהוג באנושיות יתרה ולהקפיד על צמצום כאבם הנגרם על ידו ולהגן עליהם. בהקשר זה יפים הם
דבריו של כבוד השופט ג'ובראן ברע"פ 8122/12 פחמאווי נ' מדינת ישראל
:

"בטרם סיום אציין כי אף אני שותף לעמדתו של בית המשפט המחוזי, כי יש מקום להחמיר בענישה הנוגעת לפגיעה בבעלי חיים, הן חיות הבר הן חיות הבית. התאכזרות ופגיעה בבעלי חיים, מעבר לפגיעה העקיפה שהיא גורמת לבני האדם, מעידה על אטימות לב וקהות חושים. נדמה כי דווקא בעידן הנוכחי, עידן השפעה טכנולוגי, חשופים בעלי החיים לאלימות חריפה מבעבר. חדשות לבקרים אנו שומעים על ניסויים מעוררי פלצות הנעשים בחיות תמימות לצרכים מסחריים, על תנאי גידול ואחזקה אכזריים שלבעלי חיים בתעשיית המזון, ועל צמצום מרחב המחיה הטבעי של בעלי חיים מוגנים המנסים לשרוד בטבע. ברי, כי ישנם מקרים בהם אין מנוס מפגיעה בחי ובצומח, בין אם לשם הצלת חיים אדם ובין אם לצורך פיתוח אנושי. יחד עם זאת, חובה עלינו להקפיד הקפדה יתרה לצמצם את הכאב הנגרם על ידינו, בייחוד כאשר מדובר במי שאת זעקותיו אנו מתקשים לשמוע, ושאינו יכול לעמוד על זכויות. מהלך זה, להגנת האנושיות שבנו על ידי צמצום פגיעתנו בבעלי החיים הסובבים אותנו, צריך להשפיע על כלל תחומי המשפט, ובתוכו אף על המשפט הפלילי."

יחסו של הנאשם, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה
כעולה מתסקיר שירות המבחן ומהטיעונים לעונש, הנאשם הודה ולקח אחריות על ביצוע העבירות, הביע חרטה על מעשיו ואף הודה בהזדמנות הראשונה בעובדות כתב האישום המתוקן. הנאשם טען כי הוא מוכן לשאת בתוצאות מעשיו. מציין כי זוהי מעידתו הראשונה והוא מבקש סליחה,
כי הוא סובל בגלל האירוע הנדון, והוא מתחייב שלא לחזור על "המעשה הזה".

משמעות הרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם
הנאשם טען כי הוא עובד כ – 35 שנה במשרד החינוך ומתפקד כמנהל בית ספר מזה כ – 20 שנה. הנאשם הביע את חששו מהרשעה, הן בטיעונים לעונש והן בתסקיר, באופן שטען כי הרשעה תיפגע בדימוי העצמי שלו, ייגרם נזק לתדמיתו האישית ובנוסף, כאיש חינוך אשר אמון על נורמות חברתיות אותן הוא רוצה להעביר לתלמידיו וסגל מוריו, באם יורשע, לא יוכל להסתכל עליהם.
בנוסף ציין כי הוא "אדם חשוב מאוד בעיר", מקובל מאוד , מהנכבדים בעיר ובאם יורשע תדמיתו החברתית תיפגע.

שירות המבחן ממליץ, על מנת להימנע מפגיעה בתדמיתו החברתית ובעיסוקו של הנאשם כמנהל בית ספר, ולאור הנסיבות של התיק, לסיים ההליך המשפטי ללא הרשעה בדין.

דווקא לאור מעמדו של הנאשם כאיש חינוך וחששו של הנאשם מפגיעה בדימויו העצמי באם יורשע, ניתן היה לצפות ממנו, כאיש חינוך המועסק כמנהל בית ספר שבו לומדים מאות תלמידים ועם סגל מורים העובדים תחתיו, לתת דוגמא ולהתוות נורמות התנהגות של אכיפת חוקים, לקיימם ולנהוג על פיהם.

מצופה מהנאשם כאיש חינוך לשמור על החוקים ולכבדם, לתת משמעות לעבודתו כמנהל בית ספר וכמחנך, להדגיש את יחסו למערכת אכיפת החוק והחובה שלנו כחברה לאכוף את החוקים על מנת לשמור על נורמות התנהגות מקובלות.

סבורני כי חובה זו חלה על כל אדם מן הישוב , קל וחומר חלה חובה זו על איש חינוך המנהל בית ספר ונמצאים תחתיו סגל של עובדי הוראה ותלמידים הבוחנים אותו ולמדים ממנו.

השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם
ב"כ הנאשם טען באריכות כי הרשעה פלילית תחתום את הגולל על עתידו התעסוקתי של הנאשם כעובד מדינה בכלל ובמשרד החינוך בפרט. הוא ציין כי הנאשם לא יוכל לגשת למכרזים ומן המפורסמות שעובדים בחינוך יכולים לאבד את זכויותיהם ולהיות מפוטרים או יקבלו ענישה משמעתית, קל וחומר כאשר מדובר במנהל בית ספר.
על חששו זה של הנאשם אנו למדים גם מדבריו של הנאשם במסגרת הטיעונים לעונש וגם בתסקיר שירות המבחן.

בדיון שהתקיים ביום 19.05.2015 אפשר בית המשפט לנאשם להגיש מסמכים רלוונטים בנוגע להשלכות הרשעה עתידית על תעסוקתו תוך התייחסות להשלכת אי הרשעה בפן התעסוקתי. חרף חששו המשמעותי של הנאשם ומכלול טענותיו על ההשלכות הרות הגורל שתהיה בהרשעתו על המשך תעסוקתו, נמנע הנאשם מלהציג אסמכתא כזו אחרת ביחס לטענתו.

יתרה מכך, לא טען ב"כ הנאשם כי הנאשם יפוטר באם יורשע אלא כי מן המפורסמות שמשרד החינוך יפטר או תהא ענישה משמעתית, אך כאמור לעיל, לא הציג שום אסמכתא לביסוס טענותיו.

הנאשם טען כי לא יוכל לגשת למכרזים, אך יחד עם זאת לא הציג בפני
בית המשפט כל אזכור ו/או ראיה למכרזים כטענתו.

לא הוגשו לעיון בית המשפט כל מסמך רשמי ממשרד החינוך ו/או מכל גורם אחר אשר יעמיד את בית המשפט על שיקולי משרד החינוך, עובדי מדינה ומיון מועמדים למכרזים בעלי רישום פלילי זה או אחר.

נקבע בפסיקה, שככל שרישום פלילי , יפגע בעתידו, תפקודו וקידומו של נאשם
עומדות בפני
ו אפשרויות שונות למחיקה ההרשעה, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"פ 4947/05 פלוני נ' מדינת ישראל
(תק-על 2006(3),3532,3533(2006) :

" נציין, כי הדין כולל הסדר להביא למחיקה של הרשעות, אף מחוץ לגדרו של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981. לכן, בבוא היום ובהנחה כי המערערים לא יחזרו לבצע עבירות, יוכלו הם לפנות, כמובן, על מנת שיוסר הכתם שהביאו הם על עצמם" .

לצד השיקולים המפורטים לעיל אשר שוקל שירות המבחן בבואו בהמלצה בעניינו של נאשם בסוגיית ההרשעה , על בית המשפט לשקול שיקולי האינטרס הציבורי לרבות שיקולי הרתעת הנאשם והרתעת הרבים.

גם לשיקול הרתעת הרבים משקל מסוים במקרה זה באשר מדובר בצייד חיות בר, אחזקת חיות בר ופגיעה בשמורות טבע תוך זלזול מופגן בהוראה חוקית שנועדה להגנתם של חיות הבר. על בית המשפט לשלוח מסר מרתיע כלפי עבריינים פוטנציאליים בעבירות אלו.

במקרה דנן, השאלה אליה אני נדרש היא האם בנסיבות המקרה כפי שפורט לעיל, יש להרשיע הנאשם, או שמא על בית המשפט להימנע מהרשעתו בדין.
עיננו הרואות כי הלכה היא שהאינטרס הציבורי מחייב, כי מי שנמצא אשם בדין, יורשע בעבירות שיוחסו לו, וזה הוא הכלל, והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה היא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. כפי שנקבע ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 337, בעמ' 344, (להלן: "הלכת כתב") והכל כמפורט לעיל.
וכפי שנפסק לאחרונה בעניין זה במסגרת ע"פ 9893/06 אסנת לאופר נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 31.12.07, טרם פורסם, כי:
"מקום שנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן, יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית, יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי.
מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות והשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו, יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות – גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה – האם, בנסיבות המיוחדות של העניין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי- מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין".

מן המקובץ עולה, כי על בית המשפט לאזן בין השיקולים הכרוכים בשמירה על האינטרס הציבורי, ומיצוי ההליך הפלילי בכדי להשיג הרתעה, מניעה, ואכיפה שוויונית, אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, כגון טיב העבירה, חומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו, והנזק הצפוי לו מהרשעה.

במקרה שלפנינו, טען הנאשם לפגיעה בפרנסתו, בעתידו המקצועי, באפשרות לגשת למכרזים ואף בפיטוריו.
בעניין זה אפנה לרע"פ 2460/09 אורה לשם ועידו לשם נ' מדינת ישראל

שם הורשעו הנאשמים בעבירה בתחום התכנון והבניה , ובית המשפט העליון דחה הערעור וחזר על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופטת ז' בוסתן) , וקבע כי הגם שמדובר בנאשמים ללא הרשעות קודמות, והגם ששירות המבחן המליץ על הימנעות מהרשעתם והגם שהנאשמים טענו שההרשעה תפגע בעתידם המקצועי/לגשת למכרזים/בפרנסתם, אין מתקיימים בנסיבות המקרה הנדון המבחנים המאפשרים סטייה מן הכלל הרגיל של הרשעה
(לפי הלכת תמר כתב) ולפיכך הרשיע את המערערים בעבירה שיוחסה להם.
כאמור, אחת מטענות המערערים במסגרת הערעור ברע"פ אורה לשם היתה, כי באם יבקשו להתמודד על משרה או כהונה ציבורית או מכרז או עיסוק ציבורי כלשהו, לא יתקבלו בשל הרשעתם. בית משפט השלום קבע בעניין זה, כי טענת המערערים שהרשעתם בדין עלולה לסכן את עתידם המקצועי נטענה בעלמא ללא ביסוס על כל ראייה או נתון קונקרטי שיכול לאשש אותה והעליון קבע כי " חרף המלצתו של שירות המבחן וטענות המערערים לעניין הנזק שייגרם להם, משהתרשם כי אין בכך כדי לעלות ל"פגיעה חמורה בשיקום הנאשם" וכי לא הוכח כי אכן תיגרם פגיעה חמורה למי מהמבקשים" .
בענייננו, העבירות בהן הורשע הנאשם, הינן עבירות חמורות ובתי המשפט נדרשים להחמיר בעבירות כאלה כדי לשדר מסר חד משמעי לציבור כי החברה סולדת מעבירות אלה, מציד בלתי חוקי, אשר יש בהן כדי לסכן את כלל חיות הבר המוגנות ואת הכחדתן.
בסופו של יום אני מוצא כי הגם שאין לנאשם הרשעות קודמות, כי ניהל אורח חיים נורמטיבי עד כה ושרות המבחן המליץ שלא להרשיעו, בכדי שלא לחבל באפשרויות המקצועיות העומדות בפני
ו, למרות האמור, בנסיבות ביצוע העבירות וחומרתן , העובדות הספציפיות של המקרה, היעדר איה כי הרשעתו של הנאשם תביא לפיטוריו ופגיעה אנושה בקידומו המקצועי, מחייב
האינטרס הציבורי את הרשעת הנאשם.

המלצת שירות המבחן
באשר לטענת בא-כח הנאשם ביחס לצורך לכבד את תסקיר שירות המבחן, באשר הוא "ידו הארוכה של בית המשפט" – אזכיר כי נפסק ש"תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד ובית המשפט אינו חייב לאמץ המלצה זו" (ראו: בש"פ 2970/08 קזמאר נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] (14.04.2008) וההפניות שם, וכן לאחרונה: בש"פ 2243/13 פלוני נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] (05.05.2013); כן עיינו: פסק-דינו של השופט מ' חשין ב-רע"פ 6908/04 איבגי נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] (27.7.2004)).

לסיכום
לאחר שבחנתי השיקולים הרלוונטיים שעל בית המשפט לשקול על פי הלכת כתב בסוגיית ההרשעה והימנעות מהרשעה במקרה זה נוטה הכף להרשעת הנאשם בדין. חומרתן של העבירות אותם עבר הנאשם, הימנעותו מהצגת מסמכים המעידים על השלכות הרשעתו או אי הרשעתו, מכתב מהמעסיק וכדומה – כל אלו מובילים למסקנה כי לאור חומרת העבירות בנסיבות המקרה מחד ופגיעה מוגבלת של ההרשעה בשיקום הנאשם מאידך, מן הדין
להרשיע הנאשם וכך אני עושה במקרה זה.


מכאן לגזירת דינו של הנאשם על פי תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן :"חוק העונשין").

7.
העבירה של ציד חיית בר מוגנת
סעיף 2 לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 : איסור צידה -
"לא יצוד אדם ציד או חיית בר מוגנת, אלא ברישיון ציד או בהיתר על פי סעיף 3".
סעיף 14 לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 קובע :
"(א) העובר עבירה על פי חוק זה או על תקנה שהותקנה לפי סעיף 16 למעט על פי פסקה (2), או העובר על תנאי מתנאי רישיון או היתר שניתן על פי חוק זה, דינו, אם אין הוראה אחרת בחוק זה, מאסר שנה אחת או קנס.
(ב) העובר עבירה לפי הוראות הסעיפים 2, 3 ו-4 דינו - מאסר שנתיים או כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977."

מכאן כי העבירה של ציד חיית בר מוגנת היא עבירה מסוג עוון, כאשר עונש המאסר המקסימאלי בגינה הינו שנתיים. כמו כן, העונש יכול להיות "מאסר שנתיים או כפל הקנס".

סעיף 36 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 מורה כדלקמן :
"נקבע בחוק מאסר בלבד או נקבע מאסר או קנס לחלופין, רשאי בית המשפט להטיל מאסר או קנס או שניהם כאחד; אולם מקום שנקבע בחוק מאסר חובה לא יטיל בית המשפט קנס בלבד."

סעיף 61 (א)(3) לחוק העונשין קובע כי :
"אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משנה ולא יותר משלוש שנים - קנס עד 75,300 שקלים חדשים". מכאן כי בסמכות בית המשפט להטיל קנס עד 150,600 ₪.

השלבים בגזירת הדין
בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין, מלאכת גזירת הדין מורכבת משלושה שלבים עיקריים . בשלב הראשון, על בית משפט לקבוע את מתחם העונש ההולם הנובע מן הערך החברתי שנפגע כתוצאה מהעבירה, מדיניות הענישה הנהוגה ביחס לעבירה זו ונסיבות ביצועה, לרבות מידת אשמו של הנאשם.
בשלב השני,
על בית המשפט לבחון אם יש מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם, בין לקולא ובין לחומרא. בשלב השלישי יקבע בית המשפט את העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם באם לא מצא נסיבות לחריגה ממתחם העונש ההולם.
אעמוד על שלושת השלבים:

השלב הראשון:
קביעת מתחם העונש ההולם בגין עבירות ציד חיית בר מוגנת וציד ללא היתר ציד:

הערך החברתי המוגן שנפגע מביצוע העבירה ובמידת הפגיעה בו
כב' השופט טירקל
ציין ברע"פ 1161/04 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל
,
תק-על 2005(2), את האיסור לצוד עוד מדיני המשפט העברי:
"בעניין ציד בעלי חיים ידועה תשובתו שלרבי יחזקאל לנדא, (פולין 1713 - פראג 1793) בעל שו"ת "נודע ביהודה", שההי רבה של פראג ומגדולי הפוסקים שבדורו, שנשאל:
"איש אחד אשר זִכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בה יערות תרמושֹ כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה [=רובה ציד] לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אי [=אם]משום צער בעלי חיים, אי משום בל תשחית, ואי משום שנהגו בו איסור".
בתשובתו אמר, בין היתר:
"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד [במקרא] רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב...ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?!".
בסיכום דבריו אמר:
"ולכן יש בדבר זה מדה מגונה, דהיינו אכזריות, וגם איסורא וסכנתא [=איסור וסכנה]... ולכן השומע לי ישכון בטחה שקט ושאנן בביתו, ולא יאבד זמנו בדברים כאלה... והיה זה שלום. מנאי [=ממני],הטרוד" (שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן י') (ההדגשות שלי - י' ט').

בע"פ (מרכז) 45128-12-10 - עלאא באזלאמיט ואח'
נ' מדינת ישראל
, תק-מח 2011(2), 11138 נקבע על ידי בית המשפט כי :
"על ביהמ"ש להילחם בתופעה של ציד בלתי חוקי ולהכביד ידו על מבצעי עבירה כאמור עד כי תהפוך בלתי כלכלית ובלתי כדאית לעוסקים בה. רק ענישה של ממש תביא להרתעה ויהא בה כדי להציל את נוף ארצנו".
ראה גם דברי כבוד השופט ג'ובראן ברע"פ 8122/12 פחמאווי נ' מדינת ישראל
כאמור לעיל.

המחוקק אף הביע דעתו בעניין הצורך בהחמרת הענישה בתיקון החוק (תיקון מס' 6 תשס"ט-2008), ובו הוגדל גובה הקנס המירבי לכפל הקנס שנקבע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

נסיבות ביצוע העבירה ומידת אשמו של הנאשם
העיקרון המנחה בענישה הינו עקרון ההלימה אשר מנוסח בסעיף 40ב לחוק העונשין כדלקמן:
"העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה, בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה - העיקרון המנחה)".

רכיב "מידת אשמו של הנאשם" בביצוע העבירה הוא עיקרון מנחה בענישה. בסעיף 40ט(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין נקבע כי בית המשפט יתחשב בהתקיימן של נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כאמור להלן, ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר שהן משפיעות על חומרת מעשי העבירה ועל אשמו של הנאשם:
(1)
התכנון שקדם לביצוע העבירה;
(2)
חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה".

במקרה שבפני
מדובר בביצוע עבירה של ציד חיית בר מוגנת. עבירה זו הינה העבירה המרכזית והדומיננטית בחוק ואשר משניים לה עבירות החזקת חיית בר מוגנת , ופגיעה בשמורת טבע מבחינת חומרת העונש שנקבע בצידן של עבירות אלו על ידי המחוקק הן במשך המאסר והן בגובה הקנס שניתן להטיל על עובר העבירה.
אומנם הנאשם פעל בביצוע העיבירות בצוותא עם שלושת שותפיו , אך הוא זה שהשיג את רובה הצייד ולו רישיון החזקת רובה הצייד. נאשם 3 הינו המבוגר בחבורה בשעה ששאר הנאשמים צעירים ממנו בכעשרים שנה. הפרש הגילאים בין נאשם 3 לשאר הנאשמים בצירוף העובדה כי הנאשם הינו האדם המנוסה בציד כבעל רישיון נשיאת רובה ציד ובעל רשיון ציד בעבר מלמדים כי הנאשם הינו הדמות הדומיננטית בביצוע העבירות.


"מידת הנזק" שנגרם או שהיה צפוי להיגרם מביצוע עבירה של החזקת חיית בר מוגנת הינה פונקציה של מספר גורמים :
א.
סוג החיה אותה ביקש הנאשם לצוד,
מידת נדירותה של אותה חיה, המאפיינים הייחודיים שבה, מידתה של סכנת ההכחדה בה מצויה החיה הניצודה , היקף ומהות האמצעים שננקטים על ידי הרשויות לשם הגנה על שלומה של החיה המוגנת בסביבתה הטבעית, מידת נפיצותן של העבירות שפוגעות באותה חיה מוגנת.

ב.
קיימת חשיבות למספר החיות המוגנות שניצודו שלא כדין.

במקרה דנן אומנם תוקן האישום באופן שיוחס לנאשם צייד של חיית בר מוגנת, אך מהממצאים שנמצאו בארגז הרכב בו נסעו הנאשמים נמצא מגן שמש ונייר עיתון, שהיו מוכתמים בדם של צבי.
בחיית הצבי שהינה חיה מוגנת אשר כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר נמצוב (ת/2) נמצאת בסכנת הכחדה ממשית בארץ ישראל בין היתר כתוצאה מציד בלתי חוקי . המדינה אמנם תרמה בהתנהלותה לדלדול אוכלוסיית הצבאים תוך מתן היתרי ציד עד 1994 אך מזה 21 שנים עושות רשויות המדינה כדי להילחם בתופעת ציד הצבאים אשר מאיימת להכחיד את אוכלוסיית הצבאים בארץ.

מהתרשמותי מתיקים אחרים בהם נשמעו ראיות עולה כי רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים מפעילה מערך אכיפה מורכב בניסיונה למגר את התופעה וזאת באמצעות חקירות חשודים , הצבת תצפיות אנושיות ואלקטרוניות ונוכח קשיי המרחב הגדול בו מבוצעות העבירות.

במקרה זה אין ראיה כי הנאשם צלח בניסיונו לצוד צבי אך כן אותרו ממצאים בארגז הרכב בו נסעו הנאשמים, ונמצא דם של צבי.

"מידת האשם" בביצוע עבירה של ציד חיית בר מוגנת :
על פי חוות הדעת הצבי הוא אחד מסמליה של ארץ ישראל ואחד מסמלי שמירת הטבע בישראל, ולכך יש השלכה.
כמו כן, הנאשם הוא זה שהשיג את הנשק, הוא נושא ברישיון נשק ובעברו נשא ברישיון צייד. נראה כי אשמו באירוע הנדון הוא משמעותי.


מדיניות הענישה הנוהגת

להלן התייחסות לפסיקה הנוהגת בעבירת ציד חיית בר מוגנת בנסיבות דומות ככל הניתן :
א.
עפ (מרכז) 45128-12-10 - עלאא באזלאמיט ואח'
נ' מדינת ישראל
, תק-מח 2011(2), 11138, ציד והחזקת 48 חוחיות. בית המשפט המחוזי דוחה הערעור על הטלת מאסר מותנה, קנס והתחייבות ע"ס 5000 ₪ ומגדיל הקנס מ 5000 ₪ אשר הושתו על ידי בית משפט קמא ל 10,000 ₪.
ב.
ע"פ 1642-12-11 מדינת ישראל
נ' סלאח אל דין – בית המשפט המחוזי דוחה ערר המדינה בגין הטלת קנס ע"ס 2000 ₪ והתחייבות ע"ס 10,000 ₪ וזאת בגין ציד דורבנים באמצעות מלכודות. עם זאת מציין בית המשפט כי :
"לאחר ששמענו טיעוני הצדדים ואף שאנו סבורים שהצדק הוא עם ב"כ המערערת, באשר למדיניות הענישה המחייבת החמרה בעבירות צייד תוך פגיעה בחיות בר מוגנות וכי העונש שהוטל על המשיב הינו נמוך במידה משמעותית מהרף הנהוג שלפיו מן הראוי היה להטיל עליו לכל הפחות קנס בסך 5,000 ₪, לא ראינו לנכון להתערב במקרה זה בגזר הדין וזאת נוכח הנסיבות האישיות הקשות, עליהן עמד המשיב בטיעוניו בפני
נו. "
ג.
פ 3891/05 מ"י נ' עראידה ריאד (שלום נצרת) : בית המשפט מטיל על שני הנאשמים קנסות בסך 2500 ₪ ו – 3500 ₪ בהתאמה וכן חתימה על התחייבות כספית בגין ציד אנפות באמצעות רובי ציד.
ד.
ת"פ 34575-11-09 מדינת ישראל
נ' אנוור חיר ואחר (שלום נצרת) – בית המשפט מטיל על הנאשמים קנסות בסך 4000 ₪ ו – 5000 ₪ בהתאמה בגין ביצוע עבירות צייד בשיטות אסורות ועבירת החזקת חיית בר מוגנת וציד ללא רשיון לכל אחד מהנאשמים בנפרד.
ה.
ת"פ 6331-09-08 מדינת ישראל
נגד יוסף חסונה ואח'
(שלום נצרת) : בית המשפט מטיל על הנאשמים קנסות בסך 3500 ₪ ו – 6000 ₪ בהתאמה וחתימה על התחייבות כספית בגין ציד דורבנים באנצעות סריקה רכובה באמצעות זרקור. לציין כי במקרה זה ניתן גזר הדין שלוש וחצי שנים לאחר ביצוע העבירה.
ו.
ת"פ (חיפה) 1480/06 - מדינת ישראל
נ' מסלמאני מחמוד, תק-של 2007(3), 2401 : בית המשפט מטיל קנס סך 7000 ₪, חילוט התחייבות מתיק קודם וחתימה על התחייבות בסך 10,000 ₪.

מצבו הכלכלי של הנאשם כגורם בקביעת מתחם העונש ההולם :
ב"כ הנאשם והנאשם 3 לא טענו בפני
י לעניין מצבו הכלכלי של הנאשם ו/או ביחס לחובות.
הנאשם נשוי +5 ילדים, 3 מהם סטודנטים. הנאשם עובד משרד החינוך כ – 35 שנה וכ – 20 שנה משמש כמנהל בית ספר.
הנאשם לא הציג בפני
י תלושי שכר ו/או כל אסמכתא אחרת לעניין מצבו הכלכלי.

מתחם העונש ההולם :
לאור האמור לעיל אני קובע כי
מתחם העונש בנסיבות ביצוע העבירה שבפני
, לפי "מידת הנזק" ו-"מידת האשם" הוא כדלקמן:
א.
מהימנעות מהטלת מאסר ועד מאסר בפועל לתקופה של מספר חודשים שיכול וירוצה בעבודות שירות.
ב.
קנס כספי הנע בין 2500 ₪ - 12,000 ₪.
ג.
חתימה על התחייבות כספית בין 5000 ₪ - 20,000 ₪.


השלב השני :
האם יש מקום לסטות ממתחם העונש ההולם
הנאשם נעדר עבר פלילי ומוחזק כאדם נורמטיבי תסקיר שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעת הנאשם אך מצאתי לנכון במקרה זה להרשיע הנאשם מהטעמים לעיל ומכאן כי אין בידי לסטות
ממתחם העונש ההולם לקולא.
מאידך, לאור עברו הנקי של הנאשם ומהות העבירות לא מצאתי כי קיים חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות דומות וכי החמרה בעונשו והרחקתו מהציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור.
מכאן כי גם לא מצאתי מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם שקבעתי ולהחמיר בדינו של הנאשם מעבר למתחם העונש ההולם שנקבע.

השלב השלישי : קביעת העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם
לצורך קביעת העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם לקחתי בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם לרבות חלוף הזמן משנת 2009 ועד היום ואת הודאתו של הנאשם בהזדמנות הראשונה. מאידך שקלתי את חומרת העבירות כפי שבאה לידי ביטוי בכוונת המחוקק בהחמרה עם עברייני הציד הבלתי חוקי .
שיקול נוסף להחמרה בעונשו של הנאשם הינו הצורך בהרתעת הרבים במקרה של עבירת ציד חיות בר מוגנות בלא היתר.
סעיף 40 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מגדיר את שיקול הרתעת הרבים בקביעת העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם :
"מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, וכי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים, רשאי הוא להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם."

כפי שנאמר לא אחת בפסיקה, בעת שבית המשפט נדרש לראיות הנסיבתיות המצויות במרבית תיקי החקירה בעבירת ציד בלתי חוקי, המרחבים הגדולים בהם מצויות חיות הבר המוגנות ובהם פועלים עברייני הציד הבלתי חוקי מקשים על איסוף ראיות ישירות כך שלרוב נדרשת הרשות לאסוף ראיות נסיבתיות – עובדה המקשה על הבאתם של עבריינים לדין והרשעתם לא אחת בדין. כמו כן נדרש בית המשפט למתן פרשנות מרחיבה למונח "צידה" כאמור בסעיף 1 לחוק . לפער זה בין היקף התופעה הנרחב ובין הקושי ממשי בהבאת נאשמים לדין, השלכה ממשית על הצורך לקבוע ענישה מרתיעה כלפי אלו שנתפסו עובראים העבירות ואלו העשויים לעבור העבירות הקבועות בחוק.

יפים הדברים שנאמרו לעניין זה בפי כב' השופטת ל. גופר בתפ (נצרת) 6331-09-08 - מדינת ישראל
נ' יוסף חסונה ואח'
, תק-של 2011(1), 29419 :
"לא לעיתים קרובות נוקט המחוקק נוסח כה גורף בקביעת עבירה, ואם בחר לנקוט בלשון "עשיית מעשה", בלא לפרש מהו גדר אותו מעשה או להגבילו בדרך כלשהי, גילה דעתו כי אכן התכוון לכלול במונח גם מעשים המובילים למטרה של פגיעה בחיות בר ולא רק מעשים ישירים שיש בהם כדי לגרום לפגיעה עצמה.
עצם הפגיעה הפיזית בחיית הבר קשה להוכחה. העבירה נעברת הרחק מעין רואים, במהירות ובלא להותיר סימנים. לו הוגבלה הגדרת ה"מעשה" לעצם הפגיעה בחיית הבר, ספק אם ניתן היה להעמיד אדם כלשהו לדין, למעט הבודדים הנתפסים בכף.
לא פעם נתפסים ציידים בנסיבות המעידות עליהם באופן חד משמעי כי הם מצויים בעיצומו של מסע ציד, אך זאת - טרם הפגיעה בחיה עצמה, או לאחריה. כאמור, מלמד הנוסח הרחב של הסעיף על הכוונה לכלול גם את אלה בין העוסקים בצידה ולאפשר העמדתם לדין והענשתם."


גם בחינת תכליתו החקיקתית של הסעיף מובילה למסקנה דומה. אין חולק היום כי אוכלוסיית חיות הבר במדינת ישראל
נתונה בסכנה אמיתית של הכחדה, וכי מינים לא מעטים נכחדו כבר או עומדים בפני
הכחדה. עיקר סכנת ההכחדה נובע מפני ציידים בלתי חוקיים הפוגעים ללא אבחנה, ללא מידה וללא פיקוח בחיות הבר השונות. אין גם חולק כי הצורך בהגנה על חיות הבר מפני אותם ציידים בלתי חוקיים הינו צורך חשוב ביותר לשם שימורו של המאזן האקולוגי בארץ ישראל, ולשם מניעת אובדנם של זנים שונים, שחלקם אופייניים ואף ייחודיים לאזור זה.
לשם השגת תכלית זו, ונוכח המציאות הקשה המאיימת על חיות הבר מחד, והקושי בלכידת הציידים מאידך, מובן מדוע בחר המחוקק לנקוט בלשון מרחיבה כל כך, ומדוע על בתי המשפט ליתן פרשנות מרחיבה כזו להוראות החוק.
ראה ע"פ 1166/06 עראדה נ' מ"י, רע"פ 1161/04 מחמוד חאג' יחיאנ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(2), 762 (2005).
הקושי של רשויות האכיפה לשים ידם על עברייני הציד , לאסוף כנגדם ראיות מרשיעות ובכך למגר התופעה דורשים כי ידעו העבריינים בפועל והעבריינים בכוח כי העונש הצפוי לאדם הבוחר לצוד חיות בר מוכנות בלא היתר הינו מרתיע והופך את העבירה לבלתי כדאית כלכלית בעליל.

עוד נתתי דעתי כי התביעה לא עתרה להטלת עונש מאסר בפועל, ולו מאסר מותנה אלא הסתפקה ברכיבים הכספיים הגם שהחוק מצא לנכון להכפיל משך תקופת המאסר שבסמכות בית המשפט לפסוק בעבירות הציד הבלתי חוקי.
עמדה זו סבירה בעיני לנוכח העדר עבר פלילי ובמיוחד נוכח חלוף 6 שנים מיום העבירה. כמו כן, לקחתי בחשבון את גזר דינם של הנאשמים 1,2 ו – 4 מיום 23.06.2014. עם זאת, לאור האמור לעיל והנימוקים לחומרא במקרה זה סבורני כי אין מקום לגזור עונשו של הנאשם ברף הנמוך של מתחם העונש ההולם
בכל האמור ברכיב הכספי, מה גם שקבעתי במתחם העונש ההולם קנס מירבי הפחות מעשירית הקנס המירבי הקבוע בחוק בגין העבירות בהן הורשע הנאשם.

לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א.
קנס בסך 6,500 ש"ח או 65 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם
ב - 10 שיעורים חודשיים שווים ורצופים, תשלום
ראשון עד יום 01.09.2015
ובכל 1 לחודש
ועד התשלום המלא בפועל.
אי תשלום אחד מהשיעורים, יעמיד את היתרה לפירעון מיידי.

ב.
הנאשם יחתום על התחייבות להימנע מלעבור עבירה לפי הסעיפים בהם הורשע משך 3 שנים
החל מהיום. ההתחייבות תהא על סך 12,000 ש"ח; אם לא יחתום תוך 7 ימים מהיום ייאסר למשך
30 ימים.

ג.
מאסר על תנאי לתקופה של 3
חודשים והתנאי הוא כי במשך
3
שנים החל מיום גזה"ד
לא יעבור אחת מן העבירות בהן הורשע ויורשע בגינה בתקופת התנאי או לאחריה.
במידה ובתיק יש פיקדון, הפיקדון יקוזז כנגד פיצויים שנפסקו, אם נפסקו, לאחר מכן יקוזז כנגד קנס שהוטל. במידה וקיימת יתרה , היתרה תוחזר למפקיד והכל בכפוף להוראות כל דין ועיקול.
חילוט רובה הצייד

המאשימה עתרה לחילוט רובה הצייד של הנאשם. עת שקלתי חילוט רובה הצייד לקחתי בחשבון כי:
א.
מאז העבירה עברו 6 שנים ומדובר בפרק זמן ניכר.
ב.
הנאשם למד את לקחו מן האירוע.
ג.
הנאשם התחייב לא לבצע עבירה דומה בעתיד.




דיון והכרעה :
ברע"פ 1161/04 מחמוד חאג' יחיא נ' מ"י ,תק-על 2005(2),
762 סוקר בית המשפט העליון מפי כב' השופט טירקל את הכללים הנוגעים לחילוט נשק בעבירות צייד וקובע :
"אוסיף ואומר כי הוראת סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלפיה "אין פוגעים בקנינו של אדם", היא בבחינת הוראת-על - ובלשון קדמונינו "כלל גדול" - בשיטת המשפט שלנו. אם אין הוראה מפורשת בדין שמכוחה ניתן להפקיע את בעלותו של אדם בנכס, או להשעות את זכויותיו בו, לעולם חל הכלל הגדול ( ראו בש"פ 6686/99 אליהו עובדיה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(2) 464, 481-480 (להלן - "עניין עובדיה"). החילוט מכוח סעיף 12(א) לחוק הוא, אפוא, חריג לכלל והשימוש בו חייב להיות זהיר ושקול. יודגש כי חילוט זה איננו עונש נוסף אלא ציווי הנלוה לעונש שהוטל על העבריין והוא נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. מטרתו של הציווי היא להרחיק את העבריין מן העבירה על ידי הוצאתם של כלי המשחית ששמשו למעשה העבירה מידיו..."
ומוסיף –
"אכן, חילוט כזה אינו מונע מן העבריין לרכוש כלי משחית אחר חלף זה שחולט, אולם, מלבד ההוצאה הכספית הנדרשת לשם כך, יש לחילוט כשלעצמו גם משמעות חינוכית. יידע העבריין ויזכור מה היה סופו של הכלי ששימש למעשה העבירה. משמעות חינוכית זאת היתה, כנראה, גם לעיני חכמינו, שייחסו חשיבות לביעור כלים ששימשו לעבירה".

במקרה זה נקבע פה אחד כי יש לאשר החלטת בית המשפט אשר הורה על חילוט רובה ציד כאשר הצייד סרק איזור הצייד בזרקור כשהוא נושא רובה הציד וזאת בלי שפגע לרעה בחיה.
בבוחנו את סוגיית חילוט הרכוש שנתפס מאת נאשם יערוך בית המשפט איזון בין השיקולים הבאים:
א.
החומרה הקיימת בנסיבות העבירה שנעברה.
ב.
עברו הפלילי של הנאשם.
ג.
השימוש שנעשה בתפוס במסגרת ביצוע העבירה.
ד.
הנזק שיגרם לנאשם כתוצאה מחילוט הרכוש התפוס.

לאחר ששקלתי השיקולים לעיל במקרה הנוכחי באתי לכדי מסקנה כי מן הדין להורות על חילוט רובה הציד השייך לנאשם 1 וזאת מן הטעמים הבאים :

1.
העבירה אותה ביצע הנאשם חמורה באשר נמצא ברכב דם של צבי. הנאשם שבעברו החזיק
רישיון צייד הכיר את החוק ומגבלותיו, ובכל זאת בחר לעשות שימוש ברובה הצייד תוך הפרה גסה של האמון שנתנו בו הרשויות בהסמכתו כצייד מורשה בעבר, העבירה בוצעה תוך התארגנות של הנאשם ומספר מעורבים נוספים שאינם מחזיקים ברישיונות ציד, תכנון מוקדם שכלל השגת אמצעים ושימוש באמצעים לציד הבלתי חוקי.
2.
הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן לפיו ביצע עבירת צייד חיית בר מוגנת
באמצעות רובה הציד נשוא החלטה זו והורשע בגין ציד זה. מכאן כי הרובה שימש אמצעי בביצוע העבירה.
עיון בהחלטת בית משפט המחוזי בחיפה במסגרת ע"פ 10028-05-11 מוחמד אבו ריא נ' המשרד לאיכות הסביבה - רשות שמורות הטבע, תק-מח 2011(3), 13003 במקרה דומה מגלה כי עמדת בית המשפט הינה לחילוט כלי נשק במקרים דומים :
"לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. העונש שנגזר לרבות חילוט רובה הציד, הוא עונש מקובל וראוי לעבירות מסוג זה. מהניסיון המצטבר עולה כי חילוט הרובה מהווה את הענישה המרתיעה ביותר לנאשמים בעבירות ציד, ובהתאם, ומטעם זה, עומדת המאשימה על גזירת עונשים של חילוט רובה ציד ובתי המשפט נענים לבקשתה.
לא מצאנו במקרה שבפני
נו מתקיימים תנאים חריגים המצדיקים הימנעות מחילוט הרובה, ובמיוחד שאין זה מדובר בפעם הראשונה בה מעורב המערער בעבירות ציד."

לאור האמור לעיל אני מורה על חילוט רובה הציד - רובה מסוג

רמינגטון שמספרו
n873773v
השייך לנאשם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
<#3#>

ניתנה והודעה היום ל' סיוון תשע"ה, 17/06/2015 במעמד הנוכחים.


ניר מישורי לב טוב
, שופט









פ בית משפט שלום 8847-06/10 מדינת ישראל נ' אמד עאזם, מואייד עאזם, גסאן גאבר ואח' (פורסם ב-ֽ 17/06/2015)