פסקי דין על רונן ממן | פסקי דין על ירון יונתן גריאן

48003-06/14 תק     20/06/2015




תק 48003-06/14 רונן ממן נ' ירון יונתן גריאן








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו



ת"ק 48003-06-14 ממן ואח' נ' גריאן ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
אפרת בוסני


תובע
/ נתבע שכנגד

רונן ממן
נגד


נתבע/ תובע שכנגד

ירון יונתן גריאן



פסק דין

1.
לפניי תביעה ותביעה שכנגד לפיצויים בגין נזקי רכוש בתאונה מיום 08.12.2013 בה היו מעורבים שני הצדדים. לכל אחד מהצדדים גרסה משלו אודות נסיבות התאונה, וכל צד מנסה לגלגל את האחריות על משנהו.

2.
אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה ארעה בעת שרכב התובע (הנתבע שכנגד) (להלן: "התובע") נכנס לתא חניה בחניון בניצב לקיר וכי רכב הנתבע (תובע שכנגד) (להלן: "הנתבע") היה בעצירה מוחלטת בחניה בניצב לקיר בתא החניה שמימין מימין לרכב התובע. גדר המחלוקת הוא בשאלה האם הנתבע פתח את דלת רכבו בפתאומיות בעת נסיעת רכב התובע לתא החניה שמשמאלו כטענת התובע, או האם דלת רכב הנתבע הייתה פתוחה קודם לכניסת רכב התובע לתא החניה במהירות העולה על המותר, כטענת הנתבע.

3.
לגרסת התובע בכתב התביעה בעת שנסע בנסיעה איטית וזהירה בחניון, החל להיכנס לתא החניה והיה עם קדמת רכבו במרחק של חצי מטר לערך מסיום החנייה בניצב לקיר התוחם את תא החנייה, חש חבטה ברכב. הנתבע אשר רכבו חנה מימין לרכב התובע, פתח על פי הנטען, בפתאומיות וללא נקיטה באמצעי זהירות, את דלת רכבו ופגע ברכב התובע.

התובע חזר על גרסתו זו גם בהודעה מיום 22.1.14 שהגיש למבטחיו (סומנה ת/1).

4.
לכתב התביעה לא צורפו מסמכים, אף שצוין כי אלה צורפו לכתב התביעה. התובע הגיש את מסמכיו רק בחודש נובמבר 2014, כחמישה חודשים לאחר מועד הגשת התביעה וזאת חרף החלטות בית המשפט בעקבות בקשות חוזרות של הנתבע. מחדלו זה של התובע גרם לדחיית המועד להגשת כתב הגנה מטעם הנתבע, והצריך את הנתבע לפנות לבית המשפט בבקשות חוזרות. הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה עקב התנהלות לקויה זו של התובע. בית המשפט
בהחלטתו מיום 3.9.14 קבע כי הבקשה תידון בדיון. התובע לא סיפק טעם למחדלו ואיחורו, אולם לא מצאתי לחייבו בהוצאות, נוכח העובדה כי רק במועד הדיון הראשון התברר לתובע כי הוגשה נגדו תביעה שכנגד וכי הנתבע הגיש את חוות דעת בוחן התנועה מטעמו, ביום 4.6.15, כחמישה חודשים לאחר מועד הגשת מסמכי התובע וששה ימים לפני מועד הדיון מיום 10.06.11 שהתקיים בתיק. זאת, אף שכבר בדיון מיום 17.09.14 הצהיר התובע כי בכוונתו להגיש חוות דעת זו.

5.
על פי חוות הדעת שהוגשה על ידי התובע, רכב התובע ניזוק בחלקו הימני קדמי, מגן קדמי ופנס ראשי קדמי. רכב התובע, על פי חוות דעת השמאי, נבדק על ידי השמאי ביום 27.1.14. על פי חשבונית התיקון, חלק מהחלפים הוחלפו במקור עקב אי התאמה לחלק חלופי תואם וניתנה הנחה. סכום התיקון לא עלה על הקבוע בחוות דעת השמאי. התובע תובע את הוצאות תיקון רכבו על פי חוות דעת השמאי וחשבונית התיקון (בסך של 6,074 ₪), שכ"ט שמאי (בסך 600 ₪), טרחה ועוגמת נפש.


6.
הנתבע טען מנגד בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד כי רכבו היה בעצירה מוחלטת בתא החנייה מאונך לקיר החנייה. לאחר שווידא כי אין כלי רכב בסמוך, פתח הנתבע את דלת רכבו לצורך יציאה מהרכב, ואף החל להוציא את רגלו מחוץ לרכב. אלא שלפתע, על פי הנטען, הגיח רכב התובע במהירות גבוהה מעבר למותר לתא החניה משמאל לרכב הנתבע ופגע בדלת הנתבע בעודה פתוחה. הנתבע טען התובע אמר לו כי הוא ממהר לדיון.


הנתבע חזר על גרסתו בהודעה למבטחיו (נ/1). ההודעה אינה נושאת תאריך וגם לא את חתימת הנתבע.

7.
הנתבע צרף לכתב התביעה שכנגד הצעת מחיר מיום 07.09.14, תשעה חודשים לאחר מועד התאונה, להחלפת/תיקון דלת שמאלית קדמית שניזוקה
לטענתו בתאונה, ותבע את הוצאות התיקון בסך 6,801 ₪, וכן אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש.

הנתבע לא צרף לכתבי הטענות שהגיש
תמונות של הנזק ברכבו, ועל פי הצעת המחיר שהציג מדובר בהחלפת דלת מקורית.

8.
בעקבות כתב התביעה שכנגד, הגיש התובע הודעה על צרוף מסמכים במסגרתה כפר בתביעה שכנגד, בה הוא רואה כתביעה שנולדה כמשקל נגד נוכח תביעתו. התובע טען עוד כי לרכב הנתבע לא נגרם נזק, למעט שפשוף קל על דלת שמאל קדמית וחוזר על טענתו כי הוא נסע במהירות נמוכה ובשיקול דעת בעת כניסתו לחניה. לדבריו, החניה גובלת בקיר בטון, דבר שחייב אותו להיכנס למתחם החניה במהירות אפסית ובזהירות מרבית.

9.
בתיק התקיימו שתי ישיבות, בהן העידו הצדדים וחזרו על גרסתם.
10.
התובע העיד שנסע לאט כ-10-15 קמ"ש. לדבריו, מדובר בחניון צר ותא החניה גובל בקיר ולא ניתן היה לנסוע במהירות גבוהה יותר. התובע העיד כי לא היו אורות ברכב הנתבע, ולא היה כל סימן שיכול היה ללמד כי בכוונת נהג הרכב לצאת מהרכב. לדברי התובע כשהיה לקראת סיום החניה, במרחק של כמטר לפני הקיר, הנתבע פתח את דלת רכבו ופגע בחלק הקדמי ימני של רכב התובע, נתן לו מכה בחלק "הקשה" של הדלת ו"גירד" לו את הכנף שכן המשיך לנסוע. לדברי התובע בעדותו, רכב הנתבע כמעט ולא ניזוק למעט פגיעה קלה ליד המיפתח בצד שמאל של הרכב. התובע הכחיש בעדותו כי היה בסערת רגשות עובר לתאונה ובמענה לשאלת הנתבע כיצד רכב התובע ניזוק באופן חמור אם נסע לאט, השיב התובע כי הדבר נובע מעוביו הדק של הטמבון שניזוק. התובע הביע נכונות להיבדק בפוליגרף להוכחת אמיתות גרסתו.

11.
הנתבע, עו"ד בהכשרתו, הבהיר כי אינו עורך דין פעיל. הנתבע העיד כי פתח את דלת הנהג על מנת לרדת, הוציא רגל אחת החוצה ניגש לקחת את תיקו ואז ארעה התאונה וכלשונו: "ראיתיו, פתחתי את הדלת, הוצאתי רגל אחת החוצה ניגשתי לקחת את תיקי ואז היה הבום החזק ממנו" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 17.09.14שו' 28-29).

לדברי הנתבע התובע נסע מהר מעבר למותר והתחנן בפני
ו שיודה וישלם. הנתבע אישר את הנזק שנגרם לרכב התובע על פי דוח השמאי, וטען
על פי תמונה רכב התובע שהציג (בשוגג לא סומן בפרוטוקול ומסומן -נ/2) כי נראה סימן של "מכה" בקדמת רכב התובע מצד ימין מתחת לפנסי הערפל, ללא סימני "שפשוף".

12.
באשר לתמונות רכב הנתבע, הנתבע העיד בתחילת עדותו שלא צילם את רכבו. בהמשך חזר בו ואישר כי יש לו תמונה של הרכב, אולם הוא לא הביא אותה עמו (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 10.06.15 שו' 16- 17).

13.
המותב שישב בדין בישיבת בית המשפט הראשונה ושמע את הצדדים, לא השתכנע כי דלת הרכב של הנתבע הייתה פתוחה בעת שהתובע נכנס לחניה, והדיון נדחה על מנת לאפשר לנתבע להביא ראיות נוספות וחוות דעת בוחן תנועה.

14.
הנתבע הגיש חוות דעת בוחן תנועה. בוחן התנועה (להלן: "הבוחן") קובע בחוות דעת כי התובע נכנס לתא החניה כאשר שדה הראיה שלו לתוך תא החניה מוגבל מאד. הבוחן מצא על פי הנזק ברכב התובע והתקנים הרלוונטיים כי מהירותו המינימלית של רכב התובע הייתה 12 קמ"ש, וכי התובע עבר מרחק של 3 מטרים בשנייה.
כן קובע הבוחן כי לנתבע היושב בתוך רכבו וחונה בניצב לקיר אין שדה ראיה, ואין באפשרותו לראות את רכב התובע מתקרב, אלא לראשונה בזמן כניסת רכב התובע לתא החניה משמאלו. על פי הבוחן, מכיוון שמהפינה האחורית של רכב הנתבע ועד לדלת כשהיא פתוחה יש כ-3 מטר, המשמעות שהתאונה התרחשה בתוך זמן התגובה של הנתבע. על יסוד קביעות אלה מוצא הבוחן כי בעוד שהיה בידי התובע למנוע את התאונה על ידי כך שהיה נכנס לתא החניה במהירות שתאפשר לו למנוע את התאונה, הנתבע, לפי המומחה, לא היה יכול לצפות את הסיטואציה ולכן לא היה יכול למנוע את התרחשותה.

15.
הבוחן הבהיר בחקירתו כי קיים תקן משנות ה-70 למהירות נסיעה בביצוע חנייה, אולם לא טען שהתובע חרג ממנו, אלא כי במהירות בה נסע התובע זמן התגובה לא אפשר לשני הצדדים להגיב להתרחשות. בחקירתו אישר הבוחן כי גם אם הדלת הייתה נפתחת תוך כניסת רכב התובע לתא החנייה, התובע לא היה מסוגל להגיב. עוד הבהיר בוחן התנועה בעדותו כי ראה מכה בפינה הימנית של רכב התובע, דבר המעיד כי דלת הנתבע הייתה פתוחה בזווית 45 מעלות קודם לכניסת רכב התובע לתא החנייה. לדבריו, אם דלת רכב הנתבע הייתה נפתחת תוך כדי כניסת רכב התובע לחניה, היו צריכים להראות שריטות על רכב התובע.
הבוחן אישר בעדותו כי גם על הנתבע, בשל מגבלות שדה הראיה, בעצם פתיחת הדלת יש לנקוט מידה של חובת זהירות. לדבריו, כשרכב התובע מגיע לתחום החניה בין שתי המכוניות, הנתבע לא רואה אותו אלא עד שהוא מופיע ממש לפתח החניה.
מדובר על מרחק של בערך 4.4.2 מטר והאורך של מרכב רכב הנתבע כ-3 מטר. כשהתובע נכנס לפתח החניה ועד לפגיעה עובר משהו כמו שניה. זמן תגובה לפעולה זה 1.25 שניות.

לדברי הבוחן מי שנכנס לפתח תא חניה צריך לקחת בחשבון שנהגים יפתחו דלת על מנת לצאת מכוניות חונות וכן אם הנתבע היה מזיז את ראשו הוא יכול היה לראות את התובע אבל בהתחשב במהירות הנסיעה של התובע, אם הנתבע היה מחזיר את הראש לחזית או מסתובב לדלת הוא כבר לא היה רואה אותו.

דיון והכרעה

16.
בחנתי ושקלתי את העדויות. בחנתי את טענות הצדדים בכתבי הטענות, את הנזק בכלי הרכב המעורבים ואת חוות הדעת ועדות בוחן התנועה. על יסוד כל
אלה הגעתי לכלל דעה לקבל את גרסת התובע לנסיבות התרחשות התאונה, אולם לחלק את האחריות להתרחשות התאונה בין הצדדים המעורבים כדלקמן: התובע – 20%% והנתבע - 80%.

17.
מצאתי לקבל את גרסת התובע לפיה דלת רכב הנתבע לא הייתה פתוחה בעת שהוא נכנס עם רכבו לתא החנייה שמשמאל לרכב הנתבע, וכי דלת רכב הנתבע נפתחה בעת שרכב התובע כבר החל בכניסה לתא החנייה ופגעה ברכב התובע.

18.
התובע העיד עדות סדורה ואחידה. ומסר אותה גרסה גם למבטחיו ביום 22.1.14. (ת/1).
התרשמתי מעדותו של התובע ומכנותה, ומצאתי לקבלה. מנגד עדות הנתבע לא הייתה אחידה, ולא התרשמתי מכנותה.

הנתבע הציג כתמיכה לגרסתו את הודעתו למבטחיו (נ/1). אלא שמסמך זה אינו נושא תאריך וגם לא את חתימת התובע, ולא ניתן לקבוע האם נכתב בסמוך לאחר התאונה, או בזמן אחר מאוחר יותר. בנוסף, בהודעת הנתבע למבטחיו הנתבע אינו טוען להוצאת רגלו מחוץ לרכב הנתבע, כפי שנטען בכתב התביעה שכנגד. גרסת הנתבע בעדותו לפיה ניגש לקחת את תיקו ואז ארעה התאונה, אינה נזכרת בכתב ההגנה ובכתב התביעה שהנתבע הגיש, וגם לא בהודעת הנתבע למבטחיו.

19.
עדות הנתבע, לפיה הוציא רגל אחת החוצה וניגש לקחת את תיקו, גם איננה נמצאת סבירה בעיני. באשר אם הנתבע, כטענתו, הוציא רק רגל אחת מהרכב, כיצד יכול היה לגשת לקחת תיק? לא למותר לציין כי לו היה הנתבע מוריד את רגלו לשטח החנייה, הייתה צריכה הרגל להיפגע מרכב התובע, דבר שלא נטען.

20.
בנוגע לתמונות הנזק ברכב הנתבע, הנתבע לא העיד עדות אחידה. הנתבע, אשר טען כי דלת שמאל קדמית של רכבו ניזוקה בתאונה ונדרשת החלפתה, לא צרף לכתב התביעה שכנגד תמונות של הנזק ברכבו. תחילה טען הנתבע בעדותו כי לא צילם את רכבו, ואין לו תמונות של הנזק, אולם בהמשך חזר בו ואישר כי
יש לו תמונות של נזקי הרכב, אולם לא הביאם לדיון. (ראה עמ' 3 שו' 16-17 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.15).

21.
הנתבע לא צרף לכתב התביעה שכנגד חוות דעת שמאי וגם לא תמונות של הנזק ברכבו. מחדל זה של הנתבע, אשר הגיש תביעה שכנגד לפיצוי נזקי רכבו, עת שהתובע טוען כי רכב הנתבע לא ניזוק אלא קלות, עומד לנתבע לרועץ, ויש בו כדי לתמוך בגרסת התובע כי רכב הנתבע לא ניזוק בתאונה.

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו". (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פ"ד מ"ד(4) 595 602).

22.
בהקשר לנזקי רכב הנתבע לא ניתן להסתמך על הצעת המחיר שצורפה לכתב התביעה שכנגד.
מועד הצעת המחיר כתשעה חודשים לאחר התאונה, ולאור משך הזמן הרב שחלף ממועד התאונה, ומאחר והנתבע לא הציג תשתית ראייתית לקיומו של הנזק הנטען ברכבו לא ניתן להסתמך על הצעת המחיר להוכחת קיומו של נזק ברכב הנתבע ושיעורו.

23.
נתתי דעתי לכך שבדו"ח בוחן התנועה מטעם הנתבע בעמ' 3 מצוין "תמונת רכב הנתבע נגרם נזק בדלת ראה דוח שמאי עודד רייכמן מס' הנזק לא נמסרה". הנתבע לא צירף את דו"ח השמאי רייכמן, ומחדל זה, מחזק אף הוא, את התהיות באשר לנכונות טענת הנתבע לקיומו של נזק ברכבו כפועל יוצא מהתאונה.

24.
לאור האמור אין אני מקבלת את טענת הנתבע כי הדלת הקדמית שמאלית של רכב הנתבע ניזוקה בתאונה וכי מתחייבת החלפתה. בכך די לדחות את התביעה שכנגד.

25.
הנזק ברכב התובע, תומך אף הוא בקבלת גרסת התובע לנסיבות התאונה. רכב התובע, על פי דו"ח השמאי ניזוק בחלקו הימני קדמי, מגן קדמי ופנס ראשי קדמי. בתמונת הרכב (נ/2) נראים סימני מעיכה וכיפוף כלפי פנים של הפח באזור מגן קדמי, עד כדי קריעתו. סוג הנזק ברכב התובע ומיקומו, אל מול העדר הוכחה לנזק ברכב הנתבע, יש בו ללמד כי הנתבע פתח את דלת רכבו לאחר שרכב התובע כבר נכנס למתחם תא החניה לשמאלו ובטרם השלים התובע את הגעתו עם קדמת הרכב לקצה גבול החניה.

מסקנה זו גם עולה מעדותו של הנתבע לפיה הוא ראה את רכב התובע ואז פתח את הדלת, וכלשונו: "ראיתיו, פתחתי את הדלת, הוצאתי רגל אחת החוצה ניגשתי לקחת את תיקי ואז היה הבום החזק ממנו". (פרוטוקול הדיון מיום 17.09.14 עמ' 3 שו' 28-29).

26.
בהקשר זה, אף כי בתמונה נ/2 לא נראים סימני חיכוך ושריטות על מרכב רכב התובע מימין, אין בכך כדי לגרוע מעדותו של התובע לפיה היו ברכב התובע שריטות וכן מקביעתי כי הנתבע פתח את דלת הנהג ברכבו לאחר כניסת רכב התובע לתא החנייה שמשמאלו. הנתבע לא הציג תמונות של הנזק ברכבו, אף שאישר בעדותו כי יש בידו, כך שטענת התובע כי רכב הנתבע ניזוק קלות באזור מפתח הרכב משמאל לא נסתרה, והעדר נזק אינו עולה בקנה אחד עם היות דלת רכב הנתבע פתוחה עוד קודם לכניסת רכב התובע לתא החניה.

27.
תקנה 80 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 אוסרת על פתיחת דלת רכב, אלא לאחר שהנהג ברכב נקט את כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי האורח. ככלל, נוהג רכב המבקש לפתוח דלת במקום בו יש תנועת כלי רכב חייב לנהוג בזהירות מרבית, לבדוק היטב אם אין בפתיחת הדלת כדי להפריע למשתמשים בדרך או לפגוע ברכבים או באנשים העוברים בסמוך לאותו רכב. כך ביתר שאת כאשר הוא מבחין ברכב המתעתד להיכנס לחנייה. הנתבע פתח את דלת רכבו לאחר שרכב רכב התובע נכנס בנסיעה לתחום החניה. על פי עדותו של הנתבע, הוא ראה את רכב התובע שהיה בנסיעה בטרם פתח את הדלת. היה על הנתבע
לנקוט משנה זהירות ולא לפתוח את הדלת, אלא לאחר שרכב התובע היה משלים את החניה. לפיכך אני מוצאת להטיל את האחריות המרבית להתרחשות התאונה על הנתבע, ולקבוע אחריות זו בשיעור של 80%.

28.
למעלה מן הצורך, על פי הדין והפסיקה, האיסור על פתיחת דלת בטרם נקיטה באמצעי זהירות חל לא רק על פתיחת דלת, אלא אף על השארתה פתוחה, וחל איסור מוחלט להשאיר את הדלת פתוחה ללא צורך. גרסתו של הנתבע, אותה לא קיבלתי, כי דלת הרכב הייתה פתוחה קודם לכניסת רכב התובע לתא החניה וכי הוא הוציא רגל אחת וניגש לקחת את תיקו, גם בה יש להטיל אחריות מרבית לקרות התאונה על הנתבע, בהשאירו דלת פתוחה שלא לצורך.

29.
בנסיבות העניין מצאתי לקבוע לתובע תרומת רשלנות להתרחשות התאונה.
התובע העיד כי נסע בחניון במהירות של 10-15 קמ"ש. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע לפיה התובע נסע במהירות גבוהה מעבר למותר, טענה זו לא הוכחה ואינה עולה בקנה אחד עם זירת התאונה, נסיעה בחניון צר ועם מיקום תא החניה במאונך לקיר. גם הבוחן מטעם התובע לא קבע כי מהירות הנסיעה של רכב התובע חורגת מהמותר. עם זאת, בוחן התנועה מטעם התובע קבע בחוות דעתו, על פי עוצמת הנזק ברכב התובע, כי התובע נסע במהירות מינימלית של 12 קמ"ש, ועבר 3 מטרים בשנייה. על פי ממצאי בוחן התנועה לשני הצדדים היה שדה ראייה מוגבל, ומהירות הנסיעה של התובע, אף שלא חרגה מהמותר, צמצמה את זמן התגובה ולא אפשרה לשני הצדדים להגיב.

תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961
קובעת: "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". התובע נסע בחניון, והיה עליו לצפות שדלתות כלי רכב חונים יפתחו לשם הורדת נוסעים ונהגים, לנקוט בזהירות ואף להאט משמעותית את מהירות נסיעתו בעת כניסה לחנייה על מנת להבטיח, בשדה ראיה מוגבל כפי שהיה, כי זמן התגובה שלו יהיה גבוה יותר וכך יהיה ביכולתו להגיב למקרה בו דלת תיפתח. יחד עם זאת, משמצאתי כי הנתבע פתח את הדלת לאחר כניסת רכב התובע לתא החניה, אני מוצאת לקבוע את תרומתו של התובע להתרחשות התאונה בשיעור של 20%.

30.
נתתי דעתי לחוות דעת בוחן התנועה מטעם התובע, אולם אינני מקבלת את ממצאיה כי בעוד שבידי התובע היה למנוע את התאונה, לא היה ביכולתו של הנתבע למנוע את התאונה.
הבוחן מטעם התובע ביסס את מסקנותיו על הנחה שלא קיבלתי, שדלת רכב הנתבע הייתה פתוחה קודם לכניסת רכב התובע לתא החניה. בנוסף, הבוחן אישר בעדותו כי לנתבע שישב בתוך רכבו בחניה לא היה שדה ראיה ולא היה באפשרותו לראות את רכב התובע מתקרב, עד שנכנס לתא החניה וכי גם אם הדלת הייתה נפתחת תוך כדי כניסת רכב התובע לחנייה, התאונה לא הייתה נמנעת. על פי עדותו של הבוחן אם הנתבע היה מזיז את ראשו הוא יכול היה לראות את התובע אבל בהתחשב במהירות הנסיעה של התובע, אם הנתבע היה מחזיר את הראש לחזית או מסתובב לדלת הוא כבר לא היה רואה אותו. מעדות הנתבע עולה כי ראה את התובע לפני שפתח את הדלת, ובהתחשב בכל קביעות הבוחן מטעמו, שומה היה על הנתבע, אשר ראה את רכב התובע, לא לפתוח את הדלת בטרם רכב התובע ישלים את החניה.

31.
לאור כל האמור אני מטילה על הנתבע את מרב האחריות לתאונה, וקובעת כי הנתבע נושא באחריות בשיעור של 80% לתאונה ולנזקי רכב התובע בתאונה, והתובע בשיעור של 20%.

32.
באשר לנזק, התובע צרף חוות דעת שמאי וחשבונית תיקון הרכב. על פי חוות דעת השמאי רכב התובע נבדק על ידי השמאי ביום 27.01.14, כחודש וחצי לאחר התאונה. שיהוי זה במועד הבדיקה יש בו לפגום בהסתמכות על חוות דעת השמאי לעניין קביעת היקף הנזק שנגרם לרכב התובע בתאונה נשוא התביעה. עם זאת, הנתבע אישר בעדותו כי אינו חולק על הנזק על פי דו"ח השמאי (ראה עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 10.6.15 שו' 6: "זה הנזק שלו מהדו"ח שלו. אני מאמץ את זה"). בנוסף, תמונות הנזק ברכב התובע ונסיבות התאונה כפי שמצאתי עולים בקנה אחד עם ממצאי חוות דעת השמאי שצורפה, ולאור חשבונית התיקון של רכב, אני קובעת את נזקי רכב התובע בסך של 6,074 ₪ בתוספת שכ"ט השמאי בסך של 600 ₪, ובסה"כ 6,674 ₪.


נזקי רכב התובע לא הוכחו, ואינני מקבלת את תביעת התובע בגין נזקיו.

סוף דבר

33.
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה העיקרית חלקית, ועל בסיס חלוקת האחריות שקבעתי לעיל,
הנתבע ישלם לתובע סך של 5,339 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התאונה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

34.
התביעה שכנגד תידחה.

35.
משקיבלתי את התביעה העיקרית, אף כי בחלקה, ודחיתי את התביעה שכנגד, הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך של 800 ₪ בתוך 30 יום.

36.
בנסיבות המקרה לא מצאתי לפסוק לתובע עגמת נפש, רכיב אשר בתביעות "פח אל פח" ככלל בא לידי ביטוי בהוצאות המשפט.


ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום,
ג' תמוז תשע"ה, 20 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
















תק בית משפט לתביעות קטנות 48003-06/14 רונן ממן נ' ירון יונתן גריאן (פורסם ב-ֽ 20/06/2015)