פסקי דין על עזבון המנוח יצחק לב ז"ל | פסקי דין על אורי לב | פסקי דין על עודד לב ואח' | פסקי דין על מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל | פסקי דין על עיריית הוד השרון |

19428-01/14 א     17/06/2015




א 19428-01/14 עזבון המנוח יצחק לב ז"ל, אורי לב, עודד לב ואח' נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל, עיריית הוד השרון








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



ת"א 19428-01-14 לב ואח'
נ' מדינת ישראל ואח'




תיק חיצוני:





מספר בקשה:
3

בפני

כבוד השופט
אהרון מקובר


התובעים

(המשיבים)

עזבון המנוח יצחק לב ז"ל

באמצעות יורשיו התובעים 3-1
1. אורי לב

2. עודד לב
3. ליסה לב

ע"י ב"כ עו"ד בועז ארבל


נגד


הנתבעים

(הנתבעת 1 - המבקשת)

1.
מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

ע"י ב"כ פמת"א, עו"ד טל פישמן לוי

2.
עיריית הוד השרון
ע"י ב"כ עו"ד אבידע שדה



החלטה

1.
המבקשת (הנתבעת 1) הגישה בקשה לסילוק על הסף של תביעת התובעים למתן צו הצהרתי שיצהיר שהתובעים הם בעלי זכות הבעלות הבלעדיים והיחידים במקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 6442 בהוד השרון (להלן: "המקרקעין"), ולחילופין בעלי רשיון בלתי הדיר ולחילופי חילופין בחזקת דייר מוגן במקרקעין. התובעים גם ביקשו בתביעתם צו מניעה קבוע נגד הנתבעות להימנע מלהיכנס למקרקעין וסילוק יד של הנתבעות מהן והשבת מצבן לקדמותו, ובנוסף פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים בסכום של 150,000 ₪.

2.
התובעים טוענים לזכותם במקרקעין מכח רכישה בשנת 1927, וכמו כן מכח עיבוד וחזקה מאז שנת 1927 עד היום, כ- 85 שנים, על ידי סבם ואביהם המנוחים, ולאחר מכן על ידם.

3.
בבקשתה לסילוק התביעה על הסף טוענת המבקשת כי מדובר במקרקעין מוסדרים, מסוג מתרוכה, אשר רשומים על שם המדינה משנת 1933, וכי על פי הכתוב ברשם המקרקעין,
מדובר בוואדי, וכך נרשם עוד בשפה האנגלית. על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לתוכנו.

4.
המבקשת טוענת, כמו כן, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, מאחר שהתובעים לא הביאו כל מסמך התומך בטענתם לזכויות במקרקעין, וגם אילו הייתה עילה, הרי שזו התיישנה על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיו תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הינה 25 שנה, וזו עברה זה מכבר.

5.
המבקשת טוענת כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין אשר חוסם שימוש בטענת ההתיישנות, אינו חל בענייננו מאחר והוא מתייחס לתביעות שעניינן קיום זכות רשומה, בעוד אצלנו מבקשים התובעים לקיים זכות, לכאורה, שאיננה רשומה, העומדת גם בסתירה לרישום בפנקסי המקרקעין.

6.
המבקשת טוענת גם בעניין הפקעת המקרקעין שנטענה בעבר על ידי התובעים, אולם התובעים הבהירו כי הם אינם טוענים עוד להפקעה, לאחר שהתברר להם בהליך קודם שהתקיים בבג"צ שהמקרקעין לא הופקעו.

7.
התובעים (המשיבים), אשר טענו בתביעתם המקורית כי עילת התביעה מבוססת על חזקה ועיבוד בפועל של המקרקעין במשך כ- 85 שנה, תיקנו את כתב התביעה והוסיפו טענה לזכויות בעלות במקרקעין מכח רכישת זכויות הבעלות בשנת 1927 על ידי סבם המנוח.

8.
התובעים טוענים כי הנתבעת 1 לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כשלטענתם ההזדמנות הראשונה הייתה בהליך קודם בבג"צ שהתקיים בין הצדדים, ויש לפרש את הביטוי "הזדמנות ראשונה" באופן מרחיב, כך שיחול גם על הליכים שקדמו להגשת כתב הטענות, לרבות הליך קודם.

9.
התובעים טוענים לחילופין, לחלותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלטענתם רק ביום 3.6.12 נודע להם על השחתת חלק מהפרדס שהיה נטוע במקרקעין ורק אז התגלתה להם הפגיעה במקרקעין והצורך להגן על זכויותיהם.



10.
התובעים טוענים כי אין התיישנות כאשר התביעה היא לסעד הצהרתי על זכויות בעלות מן היושר או מכח החוק, רשיון בלתי הדיר ודיירות מוגנת. לטענת התובעים, הזכויות שביושר לא נוצרו בזמן שהמקרקעין נרשמו על שם הנתבעת 1 אלא הן פועל יוצא של העיבוד והחזקה הרצופים במקרקעין מצד אחד ושתיקתה של הנתבעת 1 בכל אותה תקופה, כשהמקרקעין נמצאו ונמצאים בחזקתם של התובעים עוד קודם להסדר הקרקעות משנת 1933.

11.
עוד טוענים התובעים כי עובדת רישום הזכויות במקרקעין על שם הנתבעת 1 בפנקס רישום המקרקעין "אינה ממצה את הנושא", מאחר שהמקרקעין הוחזקו ברציפות על ידם במשך כ- 85 שנה, מתוכם כ- 42 שנים לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, ולכל הפחות 37 שנים לפני מועד ביצוע ההסדר, ועל כן התובעים רכשו את זכותם במקרקעין מכח החזקה רבת השנים.

12.
התובעים טוענים כי כתב התביעה מגלה עילה, והיא רכישת הזכויות במקרקעין בטרם ההסדר, לרבות על דרך החזקה ועיבוד ברציפות כל אותם שנים, גם אם הדבר סותר לכאורה את הרשום במרשם המקרקעין. גם טענתם לרשיון בלתי הדיר ו/או דיירות מוגנת מחייבת בירור מעמיק.

13.
התובעים מזכירים כי ההלכה בבקשות לסילוק על הסף היא, שכל עוד קיים סיכוי, ולו קלוש, על פי הנטען בכתב התביעה לבדו, כי התובע יזכה בתביעתו, אין למחוק את כתב התביעה.

דיון

14.
התובעים טוענים לזכויות שביושר מכח רכישת זכויות הבעלות במקרקעין, ומכח חזקה ועיבוד רצופים רבי שנים. אין בידי התובעים הסכם בכתב או כל מסמך אחר שיתמוך בטענת הרכישה, אולם לטענת התובעים בשלב זה אין עליהם להוכיח במסמכים את טענתם זו. התובעים זכאים לאפשר להם להוכיח את טענת רכישת הזכויות גם ללא מסמך כתוב, אלא באמצעים ובדרכים אחרות, ככל שיש להם כאלה, ואין הם חייבים כבר בשלב מקדמי זה לפרוס את כל מערכת הוכחותיהם. השאלה היא, גם אם נצא מהנחה שזכויות הבעלות במקרקעין אכן נרכשו על ידי סבם של התובעים, מה דין זכויות אלה כיום, לאחר שנעשה הסדר הרישום במקרקעין בשנת 1933, שאז נרשמו המקרקעין על שם הנתבעת 1.

15.
התובעים מפנים להחלטה שניתנה בת"א (מחוזי נצרת) 26246-08-11, ג'ינו נ' מתניה, ביום 1.11.11, על ידי כב' הנשיא ד. חשין, בבקשה לסעד זמני, כאשר גם שם היה מדובר במקרקעין מוסדרים והטענה הייתה שסבו ואביו המנוח של המבקש, יחד עם דודיו, החזיקו ועיבדו את הקרקע עוד משנת 1934 והדבר מבסס זכות בעלות מן היושר על החלקה. כב' הנשיא חשין קבע בהחלטתו בהתייחס לטענה זו, שהוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, לפיה הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו, אינה ממצה את העניין, לאור החזקת הקרקע ברציפות למעלה מ- 35 שנים בטרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין.

הנתבעת 1 טוענת כי ההחלטה הנ"ל ניתנה בבקשה לסעד זמני ולא במסגרת

פסק דין
, כשהשיקולים במקרה כזה שונים מהשיקולים בדין המהותי. כמו כן, באותו מקרה הוגשו תצהירים שנערכו לפני מועד רישום המשיב שם כבעלים בחלקה, בעוד אצלנו המקרקעין רשומים על שם המדינה משנת 1933.

ביום 25.2.15 ניתן

פסק דין
בתיק הנ"ל (26246-08-11), ע"י כב' השופט יונתן אברהם. בפסה"ד
נדחתה התביעה העיקרית, אולם מסיבה אחרת והיא שלא הוכחה רציפות העיבוד והחזקה ולא הוכחה חזקה נוגדת. טענת רשיון בלתי הדיר נדחתה, לאחר שנקבע שהנתבעים לא ידעו על החזקת התובע במקרקעין וממילא לא הייתה ידיעה של בעלי הזכויות בקרקע על החזקה בקרקע והימנעות מתגובה. גם טענת הדיירות המוגנת נדחתה, מאחר שלא הוכחה ידיעת הנתבעים על הפלישה למקרקעין והחזקתם וממילא לא ניתנה הסכמתם לזכות שכירות.

בשלב זה התובעים זכאים להוכיח את רציפות החזקה והעיבוד הנטענים על ידם במקרקעין, במסגרת ההליך העיקרי, וההשלכות הנובעות מכך, לטענתם, ואין למנוע מהם אפשרות זו כבר בשלב זה. כמו כן, סעיף 125(א) לחוק המקרקעין מוסיף כי אין הרישום בפנקסים אינו גורע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, שביניהן גם רישום שלא כשורה.

16.

באשר לטענת ההתיישנות, גם אם זו אינה נחסמת ע"י סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, שאינו חל בתביעה להכרה בזכות בלתי רשומה במקרקעין מוסדרים (ע"א 11422/04 עזבון המנוח עבדאלכרים זועבי נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם) (15.9.10) סע' 16-15 (להלן: "עניין זועבי"), וחוק ההתיישנות חל בענייננו, עומדת לתובעים זכותם להוכיח את חלותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כלל הגילוי המאוחר, על המקרה שבפני
נו, ואת טענתם שמירוץ ההתיישנות צריך להתחיל רק ביום 3.6.12, הוא המועד שבו התגלה להם לראשונה על הפגיעה במקרקעין והצורך להגן על זכויותיהם. סעיף 8 הנ"ל כולל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מהתובע; העובדות מהותיות ויורדות לשרשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (ת"א (מחוזי מרכז) 37422-04-13 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל
נ' כפר דניאל (לא פורסם) (5.2.14), סעיף 39). חלק מיסודות הסעיף מכילים מרכיבים עובדתיים שצריכים להתברר עובדתית קודם לקביעה אם הסעיף חל אם לאו, במסגרת ההליך העיקרי. יצויין, כי ההחלטה בעניין כפר דניאל הנ"ל ניתנה לאחר שהתקיימו חקירות של עדי הצדדים.

האמור בסעיף זה נכון גם לטענת השיהוי שהועלתה ע"י הנתבעת 1.

17.
טענת התובעים ליצירת נאמנות קונסטרוקטיבית מכוח הזכויות שביושר שיש להם (עניין זועבי), ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מעת שהנאמן - הנתבעת 1, כפר בזכויותיהם של התובעים, ובענייננו לאחר הגשת התביעה, אינה מושתתת על אדנים איתנים. לא ברור ממי נרכשו הזכויות במקרקעין. מכתב התביעה המתוקן עולה שהרכישה הנטענת נעשתה מידי השיח' אבו-קישק (סעיף 13 בכתב התביעה המתוקן), ואם כך הוא, כיצד הפכה הנתבעת 1 לנאמן שעה שהנאמנות הקונסטרוקטיבית על פי הפסיקה הינה בין המוכר ובין הקונה (עניין זועבי) ואילו הנתבעת 1 לא הייתה המוכרת כאן, אלא מי שהמקרקעין נרשמו על שמה בהסדר. לא נטען כאילו יש לראות בנתבעת 1 נאמן חליף, ומבלי להביע עמדה בדבר חוזקה של טענה כזו, לו הייתה מועלית, לא נדון בטענות שלא נטענו, מה עוד שלטענת הנתבעת 1 טענת הנאמנות הקונסטרוקטיבית היא טענה חדשה שלא נטענה כלל על ידי התובעים בכתבי הטענות.

18.
טענת התובעים כי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות כוללת גם הליך קודם אחר, אין לה יסוד. סעיף 3 בחוק ההתיישנות קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". הפסיקה אמנם הרחיבה את פרשנות המילים "ההזדמנות הראשונה" גם להליכים שקדמו להגשת כתב הטענות, אולם הכוונה היא להליכים כמו בקשה לצו מניעה זמני וכו', כשתמיד מדובר במסגרת אותו תיק ואותו הליך ואין היא כוללת הליך אחר בתיק אחר, גם אם אותו הליך אחר היה בין אותם צדדים ואף באותו עניין.

19.
איני רואה צורך להיכנס לטענת התובעים בדבר רשיון בלתי הדיר או דיירות מוגנת. טענות אלה, כך נראה, חלשות יותר ויש אולי בסיס לטענת הנתבעת 1 שהתובעים "קוששו" אותן מפסקי הדין השונים בעניין זה. כך או כך, גם אלו טענות שבעיקרן אמורות להתבסס על תשתית עובדתית שיש להוכיחה תחילה ורק לאחר מכן לגזור את הזכויות העולות ממנה, אם בכלל. באשר לטענה בדבר היות המקרקעין מסוג מתרוכה, טענה זו לא מוצתה דיה בטיעוני הצדדים והיא תישמר להליך העיקרי.

20.
לקראת סיום, אני מבקש להידרש לעניין הכללי שבבקשה למחיקה על הסף. אכן, תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת מחיקת תביעה על הסף בהתקיים אחת העילות המנויות בה, שהראשונה שבהן היא אם אין כתב התביעה מראה עילה. הרציונל העומד מאחורי תקנה זו הוא שלא להידרש לניהול משפט כאשר ברור כבר בהתחלה שאין לתביעה סיכוי, ולו קלוש, וזאת על מנת לחסוך בזמנו של בית המשפט ובזמנם של הצדדים. עם זאת, מחיקה על הסף הינה החלטה שבתחום שיקול הדעת של בית המשפט. התקנה אומרת "בית המשפט...רשאי...", ולא "חייב". וכבר נפסק כי מדובר ב"החלטה דראסטית" ו"אמצעי חמור" ויש לעשות שימוש בתקנה זו "במקרים חריגים בלבד" ורק "בלית ברירה". בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהד' 8, עמ' 162, אומר המלומד גורן כי "רצוי להימנע ממחיקה על הסף אפילו ניתן מבחינה דיונית-פורמאלית להגיע לתוצאה זו" (וראו גם: ע"א 50/89 ליטן נ' אילתה, פ"ד מה(4) 24 (1991), בעמ' 25).

ישנם מקרים שבהם יכול בית המשפט לסבור כי ראוי דווקא לקיים את ההליך המשפטי ולא למחוק את התביעה על הסף, לרבות משיקולי צדק, הגינות ועוד. לטעמי, כאשר תובעים טוענים להחזקה בקרקע 85 (!) שנים, ולא פלשו אליה או נטלו אותה בכוח, והם מעבדים אותה כל, או מרבית, התקופה, עוד מזמן סבם המנוח ולאחריו אביהם המנוח ועכשיו הם עצמם, לא יתכן לבוא ולשלול מהם את זכות הדיבור לחלוטין. זכות הגישה לערכאות הוכרה כמעט כזכות חוקתית והיא אינה כוללת רק את עצם האפשרות להגיש תביעה אלא גם את הזכות לדבר ולטעון בפני
בית המשפט. גם אם לדעת הצד השני אין לתביעה סיכוי מנימוק זה או אחר, אין בכך סיבה בלעדיה אין, למחוק התביעה בלי לאפשר בכלל לתובעים, שהחזיקו ועיבדו מקרקעין כמעט כמאה שנים, לטענתם, כל פתחון פה - לא להעיד, לא להביא ראיות ולא לערוך סיכומיהם כדבעי, לפחות בעיניהם. את החיסכון בזמן השיפוטי יעריך בית המשפט בעצמו, ואם ממליץ בית המשפט לנתבעת לשמור את טיעוניה לבירור וטיעון בהליך העיקרי, איני רואה סיבה להתעקשות על מחיקת התביעה בבחינת ייקוב הדין את ההר. אמנם נציגי המדינה אמורים וצריכים לשמור על זכויותיה ועל האינטרסים שלה, ובשל כך איני יוצא כנגד העלאת טענת ההתיישנות על ידם, מה גם שהיא מועלית על פי הנחיות פרקליט המדינה. שום זכות או אינטרס אינם נפגעים כאשר הטענות נשמרות להליך גופו. על כן תמוה בעיניי כאשר המדינה דוחה הצעת בית המשפט שלא לעמוד על בקשת המחיקה לעת הזו ולקיים את ההליך לגופו והיא עומדת על דרישתה למחיקה על הסף. החלטה זו מסורה, כאמור, לשיקול דעת בית המשפט, ודאי לגבי סדר שמיעת הטענות בהתחלת ההליך או בסופו. בנסיבות העניין, אני מוצא שיש לתת לתובעים יומם ולאפשר להם להעלות טענותיהם, כאשר רוצים לשלול מהם את הקרקע בה החזיקו לדבריהם זמן כה רב, ואפילו רשומים המקרקעין על שם רמ"י מזה שנים רבות, אולם ללא ידיעת התובעים, לטענתם. לנתבעת 1 שמורות, כמובן, כל טענותיה.

21.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. עניין ההוצאות יובא בחשבון בפסק הדין.


ניתנה היום, ל' סיוון תשע"ה, 17 יוני 2015, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 19428-01/14 עזבון המנוח יצחק לב ז"ל, אורי לב, עודד לב ואח' נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל, עיריית הוד השרון (פורסם ב-ֽ 17/06/2015)