פסקי דין על מלון נוף גנוסר | פסקי דין על גלה עולם | פסקי דין על קרושניבסקי יהושע | פסקי דין על קליינמן אברהם |

2915/00 א     15/02/2005




א 2915/00 מלון נוף גנוסר נ' גלה עולם בע"מ, קרושניבסקי יהושע, קליינמן אברהם




1
בתי המשפט
א 002915/00
בית משפט השלום נצרת
15/02/2005

כב' השופטת דינה מויאל

בפני

מלון נוף גנוסר

בעניין:
התובע

ע"י ב"כ עו"ד ג'אשאן

נגד
1 . גלה עולם בע"מ

2 . קרושניבסקי יהושע

3 . קליינמן אברהם
הנתבעים

ע"י ב"כ עו"ד עמוס


פסק דין
הקדמה

1. בפני
תביעה כספית על סך של 46,418 ₪ .

2. התובע הנו מלון רשום, חבר בהתאחדות המלונות בישראל.

3. הנתבעת מס' 1 הנה חברה רשומה בע"מ אשר עוסקת בין היתר בתיירות פנים ותיירות נכנסת (להלן: "החברה" או "גלה עולם").

4. הנתבע מס' 2 והנתבע מס' 3 הנם בעלי המניות והמנהלים של החברה.

טענות התובע

5. לטענת התובע, התקיים בינו לבין החברה הסדר לפיו, החברה מזמינה שירותים אצל המלון ומפנה אליו קבוצות תיירים מחו"ל ,ובתמורה התחייבה החברה לשלם למלון ע"פ החשבוניות אשר יספק לה המלון.

6. התובע סיפק לחברה שירותי תיירות בדמות אירוח שתי קבוצות תיירים, כאשר עלות האירוח הייתה סך השווה ל- 11,358.65 $ - הוא סכום התביעה.

7. התובע מבקש לחייב את החברה בתשלום הסכום. כן, הוא מבקש לחייב את מנהלי החברה הנתבעים 2 ו- 3, בחובותיה מהנימוקים כדלקמן:

8. לטענת התובע, בתחילת חודש 8/99 הגיעה לידי מנהל המלון, מר צבי רבינוביץ (להלן" רבינוביץ") הודעה מהמחלקה לרישוי סוכנויות נסיעות במשרד התיירות (להלן: "ההודעה") לפיה החברה פועלת ללא רשיון ועל כן, יש להימנע מלתת לה שירותים מאחר ואינה פועלת כדין ואין לה בטחונות במשרד התיירות.

9. לאחר קבלת ההודעה יצר רבינוביץ קשר טלפוני עם הנתבע מס' 2 על מנת לברר את עניין ההודעה. בעקבות אותה שיחה, נשלח למלון מכתב בשם החברה כשהוא חתום ע"י הנתבעים, לפיו הם מודים ביתרת החוב נשוא התביעה ומבטיחים באופן ישיר את פירעונו.

10. כתב התביעה ייחס לנתבעים הפרת חובה חקוקה בכך שפעלו בניגוד לסעיף 3 לחוק שירותי תיירות תשל"ו- 1976 (להלן: "חוק שירותי תיירות") והציגו את עצמם כ- "סוכן נסיעות", אך בפועל פעלו ללא רשיון ולא המציאו ערובה למילוי התחייבויותיה של החברה כלפי המלון.

11. עוד טען התובע כי הנתבעים ידעו כי הם והחברה פועלים בניגוד לחוק, הזמינו שירותים במלון, תוך שהם יודעים שאין להם בטוחה למילוי התחייבויותיהם. בנוסף, טען התובע כי ניהול החברה היה רשלני לטובת הנתבעים ולא לטובת החברה וכי הנתבעים ידעו היטב כי החברה לא הייתה יכולה לפרוע את חובותיה ובכל זאת הזמינו שירותי תיירות מהתובע.

12. בנוסף, טען התובע כי הנתבעים ניהלו בשם החברה מו"מ עם התובע, שלא בתום לב ובדרך מקובלת ובכך נהגו כלפיו בדרך של רמייה והטעו אותו כאשר הסתירו מעיניו את העובדה כי החברה פעלה ללא רשיון כחוק, שהחברה חדלת פירעון, ושכבר ביום הזמנת השירותים, מצב החברה היה רעוע ולא אפשר לה לפרוע את חובה. בהקשר זה, טען התובע כי אילו נהגו הנתבעים בתום לב ואילו היו מגלים לו את העבודות לאושרן, לא היה התובע מתקשר בהסכם עמם ללא קבלת בטוחות מתאימות מהחברה.

13. עוד טען התובע כי הנתבעים עיוולו כלפיו עוולות נזיקיות לרבות רשלנות, מצג שווא ותרמית.

טענות הנתבעים

14. הנתבעים טענו כי הודאת החברה בחוב הנה הודאה של החברה בלבד וכי אין היא בגדר הודאה של מנהליה הנתבעים 2 ו- 3.

15. לטענת הנתבעים החברה הגישה למשרד התיירות בקשה לקבלת רשיון ועד לקבלתו היא פעלה בהיתר זמני. עוד טענו הנתבעים כי בשל סכסוך בין החברה לבין בנק מרכנתיל נבצר מהחברה להפקיד את הערבות המתאימה וכך לא עלה בידיה לקבל רשיון. בהקשר זה טענו הנתבעים כי מתנהלת בעניין תביעה נגד בנק מרכנתיל בבית המשפט המחוזי בחיפה.

16. הנתבעים טענו כי הם פעלו כדין במסגרת "ההיתר הזמני". בנוסף טענו הנתבעים כי בהתאם לסעיף 3 לחוק שירותי תיירות הסמיך את השר להתקין תקנות אשר הותקנו לאחר המועד הרלבנטי לתאונה ובאין איסור אין הפרה.

17. לטענת הנתבעים התובע ידע כי לחברה אין רשיון וכי אף הנתבע 2 עצמו יידע אותו בהעדר קיומו של רשיון טרם קבלת ההודעה מהתאחדות המלונות.

18. לחלופין, טענו הנתבעים כי היה על התובע לדעת שאין לחברה רשיון וכי התובע עצם את עיניו מאחר והיה מעוניין ברווחים שהוא מקבל מעסקיו עם החברה.

19. הנתבעים טענו כי התביעה נגדם אינה מבוססת וכי יש לדחותה.

דיון

השאלה השנויה במחלוקת

20. בדיון שהתקיים ביום 29/5/01 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי סכום התביעה אינו שנוי במחלוקת וכי ניתן לתת

פסק דין
נגד הנתבעת מס' 1. כן, כי השאלה השנויה במחלוקת שהיא שאלת חבותם של הנתבעים 2 ו- 3 כלפי התובע ( ש' 4-6 בעמ' 7 לפ').

טענות הסף של הנתבעים

21. הנתבעים טענו בפני
מספר טענות סף:

א. לטענת הנתבעים בכתב התביעה לא פורט מעמדו המשפטי של התובע בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 . לדעתי פגם זה בא על פתרונו בתצהירו של מר רבינוביץ (ת/1) אשר פירט כי המלון הנו שותפות רשומה וצורף אליו העתק מ התעודה של רשם השותפויות (נספח א' לת/2). לפיכך, אין הדבר עומד לרועץ בפני
התביעה.

ב. התובע טען כי בישיבה מיום 8/2/01 הצהיר ב"כ התובע וקבע כי השאלה שבמחלוקת בין הצדדים: " המחלוקת הנה האם הפרה התובעת את חוקי שירותי התיירות בכך שלא הפקידה את הערבות ע"פ החוק והאם אי הפקדת הערבות מלמדת על חדלות פירעון כבר ביום הזמנת השירות מהתובעת דבר המהווה עילה להרמת מסך.. זוהי המחלוקת בין הצדדים".
מהאמור, ביקשו הנתבעים להסיק כי זוהי השאלה השנויה במחלוקת ואין להתיר לתובע לחרוג ממנה וכי יתר טענות התובע הנן בגדר הרחבת חזית.
טענה זו תמוהה בעיני ומוטב לו הנתבעים לא היו מעלים אותה כלל. הדברים אליהם מפנים התובעים לא נאמרו במסגרת רשימת מוסכמות ופלוגתאות אלא נאמרו אגב טיעונים בבשא 360/01 שהגישו הנתבעים לביטול צו בית המשפט נגדם לגילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון, ולבטח אין הם כובלים את התובע.
מה גם, שטענה זו של הנתבעות הנה בגדר ניסיון היתממות בלשון המעטה, טענה זו כוללת בחובה התנכרות להצהרת הנתבעים המפורשת שניתנה פני בית המשפט ביום 29/5/01 כאשר הודיעו שני הצדדים כי השאלה השנויה במחלוקת הנה שאלת חבותם של הנתבעים 2 ו- 3 כלפי התובע ( ש' 4-6 בעמ' 7 לפ').

ג. הנתבעים טענו כי תצהירי התובעים חרגו מהשאלה השנויה במחלוקת. טענה זו נגזרת מהטענה שקדמה לה ודינה להידחות כמותה. עוד טענו הנתבעים כי תצהירי העדים מטעם התובע לוקים בעדות שמיעה וסברה ובעדות נגד מסמך בכתב- טענה זו אינה טענת סף והיא תידון באספקלריה הכוללת של בחינת משקל כלל הראיות בתיק.

22. להלן אדון בשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים קרי- חבותם של הנתבעים 2 ו- 3 כלפי התובע.

האם החברה פעלה בניגוד להוראות חוק שירותי תיירות?

23. התובע הציג תעודת עובד ציבור מטעם הגב' חיה זינגר, הממונה על רישוי סוכנויות נסיעות במשרד התיירות (ת/2) והגב' זינגר נחקרה בפני
.

24. הגב' זינגר פירטה בתעודת עובד ציבור כי סוכנות נסיעות הרוכשת עבור תיירים מחו"ל שירותי ביתי מלון ושירותי תיירות אחרים חייבת ברשיון לסוכנות נסיעות. חובה זו חלה מכוח חוק שירותי תיירות וצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סוכנויות נסיעות, לנופש ותיירות פנים ומשרדים לתיור) התשכ"ז- 1967 (בתקופה הרלבנטית לתביעה דהיינו 1997-1999) והיום לפי תקנות שירותי תיירות (סוכנויות) התשס"א- 2000.

25. הגב' זינגר מסרה כי ביום 13/5/1998 הגישה חברת דיסקברי טורס בקשה לרשיון לסוכנות נסיעות (ת/4). ביום 15/6/1998 הגישה החברה הנ"ל תעודת שינוי שם מדיסקברי טורס בע"מ לגלה עולם בע"מ
. השינוי נעשה ע"פ דרישת משרד התיירות מאחר וכבר הייתה סוכנות בעלת רשיון בשם דומה.

26. גב' זינגר הטעימה כי לא ניתן לחברת דיסקברי טורס או גלה עולם בע"מ
כל רשיון או היתר זמני או קבוע לפעול. ניתן אך ורך אישור עקרוני ביום 24/6/1998 המתנה קבלת רשיון במספר תנאים שפורטו באישור. האישור העקרוני אינו מאפשר הפעלת סוכנות אלא בא להקל על המבקש שידע מהם התנאים בהם עליו לעמוד על מנת לקבל את הרשיון (להלן: "האישור העקרוני").

27. החברה לא ממשה את זכאותה לקבלת הרשיון מאחר ולא יכלה לעמוד בדרישת הפקדת ערבות בנקאית בסכום של 180,000 ₪, והאישור העקרוני שניתן לה בוטל ע"י הגב' זינגר ביום 7/9/1998. בימים 31/1/1999 ו- 15/7/1999 הוציאה הגב' זינגר הודעות להתאחדות המלונות כי לחברה אין רשיון.

28. מדברי הגב' זינגר ברי כי האישור העקרוני שניתן לחברה לא היה "היתר זמני" כטענת הנתבעים.

29. האישור העקרוני (נספח א1 לנ/3) כשמו כן הוא, הוא מפרט את התנאים שעל החברה לעמוד בהם ומצוין בו ברחל בתך הקטנה: "לתשומת לבכם עד לקבלת הרשיון אין להפעיל את סוכנות הנסיעות ואין למכור ולתת שירותי נסיעות מכל סוג כלשהו".

30. הנתבע מס' 2 טען בתצהירו ולאורך עדותו כי הוא הבין שהאישור שניתן לו הוא אישור זמני המתיר לחברה לפעול כסוכנות תיירות (ש' 22 בעמ' 32 לפ'). טענה זו אינה אמת מכיוון שנקוב בגוף האישור העקרוני באופן בלתי משתמע לשתי פנים כי אינו מאפשר לחברה להפעיל סוכנות נסיעות, והנתבע מס' 2 לא הוכיח שהוא אכן לא הבין את תוכן המסמך.

31. הנתבע מס' 2 טען כי הוא עמד בכל התנאים של משרד התיירות למעט הפקדת הערבות, ולאחר פניות למשרד התיירות ניתנה לחברה אורכה לצורך הפקדת הערבות עד ליום 10/11/1998. הנתבע מס' 2 טען בתצהירו כי הוא סומך את עמדתו על העובדה כי משרד התיירות לא הפסיק את פעילות החברה לאלתר למרות שלא היה לו כל קושי לעשות זאת. לא זו אף זו, בעדותו בפני
, טען הנתבע מס' 2 :

"לאחר המכתב היו לנו כמה שיחות עם גב' חנה זינגר, לא הסתרנו שאנו עוסקים בתיירות וגם אם במכתב מופיע שיש מפקח אזור ואכן היה והגיע למשרד שלנו כדי לראות אם הוא תואם לדרישות וכי דבר שעשינו בקטע הזה היינו בקשר ישיר עם משרד התיירות.." (ש' 2-4 בעמ' 41 לפ').

32. טענה זו של הנתבע מס' 2 אינה מקובלת עלי. הנתבע ידע כי אין בידיו רשיון זמני ושאסור לו להפעיל סוכנות תיירות. אכן משרד התיירות לא הפסיק את פעילות החברה מכיוון שמבחינת משרד התיירות החברה כלל לא פעלה על כן לא התעורר הצורך בהפסקת פעילותה.

33. טענת הנתבע מס' 2 כי פקח של משרד התיירות ביקר במשרדי החברה ושהגב' זינגר ידעה שהחברה עובדת כסוכנות תיירות נטענה בעלמא, הנתבעים לא חקרו כלל את הגב' זינגר בכיוון זה, באשר לאותו פקח, הרי הגב' זינגר ציינה מפורשות בעדותה כי אכן נשלח פקח של משרד התיירות לחברה אך הפקח לא מצא שם שום פעילות של סוכנות נסיעות (ש' 2 בעמ' 13 לפ').

34. התובע טען בהתאם לסעיף 3 לחוק שירותי תיירות ובהתאם לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סוכנויות לנסיעות לנופש ותיירות פנים ומשרדים לתיור) התשכ"ז- 1967 (להלן: "צו הפיקוח") : כל סוכנות נסיעות ו/או משרד לתיור כמשמעם בחוק מחוייבים להמציא למשרד התיירות ערובה למילוי התחייבויותיהם כלפי בתי מלון ו/או ספקי שירות, כתנאי למתן רשיון מאת הממונה על רישוי סוכנויות נסיעות במשרד התיירות.

35. הנתבעים טענו כי הם לא הפרו את הוראות החוק, הם טענו שהחוק ביטל את תחולתו של צו הפיקוח מאחר שלפי החוק היה השר רשאי להתקין תקנות שיסדירו את דרכי פעולת שירות תיירות. לפיכך, הם טענו כי השר התקין את התקנות רק בשנת 2000, לאחר הזמן הרלבנטי לתביעה אי לכך החוק והתקנות לא חלים על החברה.

36. טענה זו, עם כל הכבוד הראוי, אינה נכונה בעליל. החוק שחוקק בשנת 1976 לא ביטל את צו הפיקוח. צו הפיקוח נותר על כנו ובוטל רק בשנת 2000 עם חקיקת התקנות (תקנה 30 לתקנות שירותי תיירות (סוכנויות), התשס"א- 2000. טענת הנתבעים שחוק ביטל את הצו מתארת מצב אבסורדי לפיו בין השנים 1976- 2000 הדין לא הסדיר כלל את סוגיית רישוי סוכנויות הנסיעות!

37. לאור המקובץ לעיל, שוכנעתי כי החברה פעלה כסוכנות נסיעות ללא רשיון זמני או קבוע לעסוק כסוכנות נסיעות או לספק שירותי תיירות פנים.

האם התובע ידע שהחברה פועלת ללא רשיון כדין?

38. התובע טען כי מעולם לא ידע כי החברה פועלת ללא רשיון וכי הדבר נודע לו רק בתחילת חודש 8/99 כשקיבל את המכתב שהפנתה הגב' זינגר להתאחדות המלונות (נספח ח' של ת/1) וזאת לאחר שכבר סיפק לתובעת שירותי תיירות.

39. הנתבעים טענו כי כבר בתחילת הקשר העסקי עמם, ידע התובע כי לנתבעת אין רשיון אך הוא עצם את עיניו מאחר שהיה מעוניין בראש וראשונה בצבירת רווחים.

40. הקשר העסקי בין המלון לחברה החל בסוף 1998, ביום 3/11/1998 פנתה החברה בפקס למלון וביקשה להזמין שירותי אירוח עבור קבוצת תיירים שאמורה להגיע ביולי 1999.

41. בינתיים תמה האורכה שנתן משרד התיירות לחברה לשם המצאת ערבות בנקאית. וביום 22/11/198 הודיע הנתבע מס' 2 למשרד התיירות שלא עלה בידי הנתבעים להשיג את הערבות הדרושה ולפיכך הם נאלצים לסגור את החברה (נספח ה' לנ/3).

42. הנתבעים לא יידעו את התובע בכתב או בכל דרך אחרת (כפי שיוסבר להלן) כי החברה סגרה את משרדיה.

43. ביום 24/2/1999 שלחה החברה למלון מכתב נ/1 בו נרשם:

"חברת גלה עולם בע"מ
העבירה את כל פעולותיה לחברת מונה טורס חדרה (1986) נבקשכם לשלוח אלינו חוזה לחתימה על שם מונה טורס (19869 בע"מ- טיולי גלה עולם... מצורפת בזה תעודה של משרד התיירות".

למכתב זה צירפה החברה את רשיונה של חברת מונה טורס.

44. במכתב זה (נ/1) החתום בידי הנתבע מס' 2, בחרה החברה להעלים את העובדה כי משרדיה נסגרו וכי אינה פועלת יותר. מנוסח המכתב משתמע שהיה הסדר כלשהו בין החברה לבין חברת מונה טורס שבו העבירה החברה את פעילותה למונה טורס. אף גם משתמע כי שתי החברות התמזגו מאחר והחברה ביקשה להעביר אליה חוזה חדש על שם "מונה טורס בע"מ- טיולי גלה עולם". למכתב זה צורף הרשיון של מונה טורס דבר שנותן הכשר לכאורה לפעילות החברות שזה עתה התמזגו.

45. ביום 24/5/1999 פנתה החברה לתובע בפקס באשר להזמנות כאשר על גבי הפקס הופיע הלוגו של מונה טורס ת/6 . ביום 21/6/1999 נשלחו שתי הזמנות בפקס, הפעם על גבי נייר פירמה של החברה, גלה עולם.

46. בחודש 7/1999 התארחו הקבוצות של החברה במלון והמלון הוציא לחברה חשבוניות (נספחים ה', ו' ו- ז' לת/1).

47. בתחילת חודש 8/1999 הגיע לתובע מכתבה של הגב' זינגר ממשרד התיירות מיום 15/7/1999 אשר נשלח להתאחדות המלונות והופץ על ידי ההתאחדות לבתי המלון בארץ. במכתב זה הודיעה הגב' זינגר כי החברה פועלת ללא רשיון כחוק, מבקשת מהנמען להפיץ את המכתב לבתי המלון ומודיעה כי המשרד יעשה חקירה ויפעל לסגירת המשרד.

48. הנתבעים טענו כי חרף העובדה כי הם לא הודיעו לתובע בכתב ובאופן רשמי על סגירת החברה, ועל אף כי מהמכתב ששלחו לתובע משתמע שהם התמזגו עם מונה טורס - התובע ידע כי הם פועלים ללא רשיון.

49. עדי התובע, מר רבינוביץ' והגב' עדה עדה צורף (להלן: "צורף") מסרו את עדותם בתצהירי עדות ראשית ת/1 ו- ת/3 ונחקרו בפני
. עדים אלה הותירו בפני
רושם אמין. עדויותיהם היו בהירות וקונסיסטנטיות ואותות האמת ניכרו מדבריהם. שני העדים עמדו בחקירה נגדית צולבת ודבקו בגרסתם, שניהם הותירו בלבי רושם אמין ומהימן ושוכנעתי כי הם דיברו אמת בפני
.

50. רבינובץ מסר כי הוא לא ידע כי החברה פועלת ללא רשיון אלא רק בתחילת חודש 8/1999 עם קבלת המכתב מהתאחדות המלונות ושלמעשה בנסיבות אלה נוצר לראשונה קשר ישיר בינו לבין נתבע מס' 2. או אז, הבטיח לו הנתבע מס' 2 שחוב החברה ישולם ושלח ביום 3/8/1999 מכתב בשם החברה ובשם הנתבע מס' 2 והנתבע מס' 3 שבו הם מודים ביתרת החוב (נספח ט' לת/1) .בנוסף, מסר רבינוביץ' כי אילו ידע כי החברה פועלת ללא רשיון הוא לא היה כלל מקבל הזמנה ממנה (ש' 9-10 בעמ' 17).

51. הגב' צורף ששימשה כמנהלת ההזמנות בזמן הרלבנטי לכתב התביעה עמדה בקשר ישיר עם הנתבעים. היא מסרה שהחברה הציגה את עצמה כסוכנות תיירות ומסרה כי לאחר משלוח נ/1 בו ביקשה החברה לשלוח לה חוזה על שם מונה טורס - גלה עולם היא עשתה כן נ/2. הגב' צורף מסרה כי לאחר שהתחילה לקבל הזמנות בשם "דיסקבר", בשם "גלה עולם" ובשם "מונה טורס" היא התבלבלה- ובצדק -, הגב' צורף מסרה כי היא חשבה שחברת גלה עולם וחברת מונה טורס התמזגו ורצתה לדעת למי לשלוח את החשבונית כי מניסיונה היו מקרים שבהם סוכנויות נסיעות הצטרפו למשרד אחד אבל כל סוכנות עבדה בנפרד ( ש' 18-19 בעמ' 27 לפ'). לפיכך, היא התקשרה עם הנתבע מס' 2 אשר הסביר לה שיש להוציא את החשבוניות על שם "גלה עולם".

52. הנתבעים כאמור טענו כי התובע ידע כי אין לחברה רשיון אבל הם לא תמכו טענה זו פוזיטיבית.

53. הנתבעים טענו כי התובע ידע שהחברה פועלת ללא רשיון ולכן הוא לא הסכים לעבוד עמה באמצעות וואוצ'רים וביקש לעבוד עמה בשיטה אחרת שתבטיח את התשלום בפועל.

54. אין בידי לקבל טענה זו. מר רבינוביץ' מסר בעדותו כי המלון לא עבד עם החברה באמצעות וואוצ'ים מכיוון, שהוא בתור מנהל, התווה נוהל עבודה מיוחד בכל הנוגע לחברות חדשות. רבינוביץ' מסר כי לרוב הוא מבקש מחברה חדשה להעביר לו 50% מהתמורות הצפויות במזומן ומבקש את יתר התשלומים שיהיו אצלו מראש לתאריך דחוי. רבינוביץ' מסר כי החברה לא עמדה בלוח התשלומים המקובל באירוח קודם שהיה ב- 9/1998, הוא הורה לגבי עדה לסכם את תנאי התשלום עם החברה ולבקש מהם לשלוח שיקים דחויים. הנתבעים עשו כן במכתבם מיום 5/7/1999 (נספח ד' לת/1) ושלחו שיקים דחויים (נספחים יא' ו- יב' לת/1) (ש' 19- 21 בעמ' 14 לפ').

55. הגב' צורף, אף היא אישרה את גרסת רבינוביץ ומסרה:

"מאחר והטענה היתה שאנו ביקשנו תנאי תשלום שונים ולפיכך ידענו שהחברה פועלת ללא רשיון, בקשה לתנאי תשלום מיוחדים היו מעיכובים בקבוצה הראשונה ולא כיוון שידענו שהחברה פועלת ללא רשיון" (ש' 30- 32 בעמ' 28 לפ').

56. הנתבע מס' 2 טען בתצהירו ולאורך עדותו כי האישור העקרוני שהיה בידי החברה אפשר לה לעסוק בתיירות. כפי שבואר בפירוט לעיל, לנתבע מס' 2 לא היה כל יסוד סביר להניח כי הוא פועל בהיתר זמני, האישור העקרוני שניתן לחברה לא הותיר שמץ של ספק שלחברה אסור להפעיל סוכנות נסיעות ולמכור שירותי נסיעות מכל סוג שהוא.

57. כזכור, הגב' זינגר מסרה בתעודת עובד ציבור כי בימים 31/1/1999 ו- 15/7/1999 היא הוציאה להתאחדות המלונות הודעות שלחברה אין רשיון. בעקבות עדותה של הגב' זינגר, "נזכר" הנתבע מס' 2 להעלות בעדותו טענה אשר לא הועלתה בתצהירו, לפיה התובע קיבל את ההודעה הראשונה מיום 31/1/1999. טענה זו נטענה באופן סתמי, הנתבע הודה כי אין בידיו כל אישור שמסמך זה אכן התקבל אצל התובע (ש' 21-22 בעמ' 34). מה גם שהנתבעים לא מצאו לנכון להזמין עד מטעם התאחדות המלונות שיצהיר כי אותו מכתב מיום 31/1/1999 אכן הופץ לבתי המלון בכלל ואכן נשלח לתובע בפרט.

58. הנתבעים ביקשו להפוך את היוצרות וטענו כי היה על התובע לבדוק אם יש לחברה רשיון. טענה זו תמוהה בעיני, הטלת נטל כזה על מלונות יהיה בנסיבות אלה כבד מדי ולא ראוי מבחינת שיקולי מדיניות ויעילות. לטעמי, הדבר דומה להטלת חובה על אדם שעולה על מונית לדרוש מנהג המונית את רשיון הנהיגה שלו- החברה הציגה את עצמה כסוכנות נסיעות וחזקה שהיא אכן כזאת.

59. יתרה מזו, הנתבעת הציגה את עצמה כסוכנות נסיעות, לא גלתה לתובע כי משרד התיירות סגר את משרדיה ודווקא שלחה לתובע מכתב נ/1 ממנו משתמע כי היא התמזגה או נרכשה ע"י חברת מונה טורס ואף צירפה למכתב זה את רשיונה של מונה טורס. הנתבעים, בטענתם זו מבקשים לצאת נשכרים מהחטא שלהם עצמם.

60. לאור המקובץ לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים הטעו את התובע והציגו את עצמם כסוכנות נסיעות ללא שהיה להם רשיון כדין. חרף העובדה כי הנתבעים הודיעו למשרד התיירות כי הם סוגרים את משרדם כבר ב- 11/98 הם המשיכו לנהל מו"מ עם המלון לגבי אירוח קבוצה שהייתה אמורה להגיע ב- 7/99 זאת במקום לבטל את ההזמה העתידית ולצמצם את הזנק שייגרם לתובע ואף גרמו לכך שהתובע יארח את הקבוצה בפועל ב- 7/1999 . הנתבעים טענו בפני
התובע כי הם מעבירים את פעילותם לחברת מונה טורס והציגו את רשיונה ובכך הטעו את פקידי התובע אשר סברו לתומם כי החברה פועלת כדין.

61. אי לכך, ולאור המקובץ לעיל, שוכנעתי כי התובע לא ידע כי לחברה אין רשיון להפעיל סוכנות תיירות ולספק שירותי תיירות וכי הנתבעים הטעו את התובע והציגו את עצמם כמי שיש להם רשיון כדין.
אופן ניהול החברה

62. החברה מעולם לא קיבלה רשיון, אולם הדבר לא מנע מהנתבעים מס' 2 ו- 3 להפעיל אותה בניגוד לחוק. גם אחרי שהודיע הנתבע מס' 2 למשרד התיירות כי הם סוגרים את המשרד, המשיכו הנתבעים מס' 2 ו- 3 לנהל בפועל את החברה כסוכנות נסיעות לכל דבר ועניין תוך הפרה בוטה של החוק.

63. לא זו אף זו, מצבה הכלכלי של החברה היה רעוע לאורך התקופה שבה התיימרה להציג את עצמה כסוכנות נסיעות מורשית.

64. כבד בתחילת דרכה של החברה ב- 11/98 , הוגבל חשבונה של החברה בבנק מרכנתיל. הנתבעים טענו כי בנק מרכנתיל התנהג אליהם בחוסר תום לב "וסגר את הברזים"- בלשונם ובכך מנע מהם לגייס את הערבות הנדרשת למשרד התיירות. אולם, חרף העובדה כי הנתבעים טענו כי הם תבעו את בנק מרכנתיל בבית המשפט המחוזי בחיפה, הם לא מצאו לנכון להציג את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין והדבר אומר דרשני.
65. לאחר הגבלת חשבון החברה בבנק מרכנתיל, פתחו הנתבעים חשבון נוסף בבנק דיסקונט. בסוף 6/1999 עמד חשבון זה ביתרת חובה של כ- 600,000 ₪ (נספח ח לנ/3).

66. הנתבעים טענו בנק דיסקונט נתן להם אשראי "אדיר" של 600,000 ₪. אולם, טענה זו נטענה בעלמא מאחר והנתבעים לא מצאו לנכון להציג בפני
בית המשפט את הסכם מסגרת האשראי הרלבנטי.

67. עוד טען הנתבע מס' 2 בעדותו כי מסגרת האשראי של 600,000 ₪ הייתה מגובה בבטחונות, הוא מסר כי כנגדה עמדה ערבות בנקאית של לקוח של החברה על סך 100,000$ וכי לאחר פרעונה נותר החשבון ביתרת חובה של 100,000 ₪. אולם, הנתבעים לא הציגו ראיה כלשהי לעניין קיומה של הערבות.

68. עובדה היא כי בנק דיסקונט החזיר לחברה שיקים בסכומים נמוכים יחסית. מת/10 עולה כי הבנק החזיר לחברה ביום 29/6/1999 שלושה שיקים על סך 600 ₪ ושיק אחד על סך 1,200 ₪ - כולם באין כיסוי מספיק.

69. מהאמור מתחייבת המסקנה כי הנתבעים מס' 2 ו- 3 המשיכו לנהל את החברה ללא רשיון כאשר מצבה הכלכלי היה רעוע והם ידעו שלא תוכל לפרוע את חובותיה לספקים ובכללם - התובע.

הרמת מסך ההתאגדות

70. אקדים ואציין כי הנתבע מס' 2 העיד בפני
בלבד. הנתבע מס' 3 לא העיד כלל כיוון ששהה בחו"ל ותצהירו נמשך מתיק בית המשפט.

71. סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 קובע כי :

(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה.

72. במקרה דנן הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבעים 2 ו- 3 הנה צודקת ונכונה. כפי שהוכח בפני
, הנתבעים מס' 2 ו- 3 ניהלו את החברה ללא רשיון כלל, תוך הפרה בוטה של חוק שירותי תיירות. הנתבעים נהגו בחוסר תום לב והטעו את התובע בהציגם בפני
ו מצג לפיו החברה מורשית כחוק.

73. לא זו אף זו, הנתבעים מס' 2 ו- 3 עשו שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה על מנת לסכל את כוונתו של חוק שירותי תיירות ועל מנת לקפח את ספקי השירות בכלל והתובע בפרט. מה גם, כפי שהוכח בפני
, ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. החברה החלה להסתבך כלכלית כבר ב- 11/1998 אך הדבר לא מנע ממנה לקחת על עצמה התחייבויות שלא יכלה לפרוע שהיו מעותדות ל- 7/1999.

74. לפיכך מצאתי לנכון להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לנתבעים מס' 2 ו- 3 ולייחס להם את חוב החברה לתובע.

עילות התביעה

העילה החוזית

75. הנתבעים הפרו את חובת תום הלב הן במשא ומתן והן בקיום החוזה.

76. הנתבעים הציגו את עצמם כסוכנות נסיעות מורשית, הם לא גילו לתובע כי אין ברשותם כלל רשיון ואף הטעו אותו במכתבם נ/1 שצירפו אליו את רשיונה של חברת מונה טורס.

77. הנתבעים גם לא חשפו בפני
התובע את מציאות מצבם הכלכלי, ולא גילו בפני
ו כי אין בכוחם לעמוד בהתחייבויות אשר נטלו על עצמם.

78. ב- 11/98 הזמינו הנתבעים שירותי אירוח עבור קבוצה שהייתה עתידה לבוא לארץ כ- 8 חודשים לאחר מכן ב- 7/1998. העובדה כי כבר באותו חודש ב- 22/11/1998 הודיעו הנתבעים למשרד התיירות כי הם סוגרים את משרדי החברה לא מנעה מהם להמשיך ולנהל משא ומתן עם התובע. במקום לבטל את ההזמנה כבר ב- 11/1998 ולחסוך נזקים מהתובע נזקים מיותרים, בחרו הנתבעים להמשיך ולנהל משא ומתן עמו לגבי הקבוצה שהייתה אמורה להגיע ב- 7/1999 כאילו אין כלום.

79. יוצא אפוא, שהנתבעים, ביחסם עם התובע נהגו בחוסר תום לב משווע ובדרך לא מקובלת.

80. על הנתבעים לקיים את חלקם בהסכם עם התובע ולשלם לו את חובם.

העילות הנזיקיות

81. כפי שקבעתי לעיל, הנתבעים לאורך חיי החברה פעלו תוך הפרה בוטה של הוראות חוק שירותי תיירות וצו הפיקוח. הנתבעים 2 ו-3 הפעילו את החברה ללא רשיון כלל. חוק שירותי תיירות וצו הפיקוח נועד לטובתם ולהגנתם של ספקי השירות לסוכנויות הנסיעות ובכלל זה התובע. הפרת החובה הנקובה בחוק שירותי תיירות וצו הפיקוח גרמה לתובע נזק שהחוק התכוון אליו מאחר והוראות החוק והצו נועדו להגן על ספקי שירות באופן שכספם יובטח בערבות בנקאית שתופקד במשרד התיירות.

82. הנתבעים הציגו בפני
התובע הצג כוזב לפיו היה בידם רשיון כדין זאת בידיעה ברורה כי הדבר אינו נכון. מנסיבות העניין לומדים אנו כי הנתבעים אכן התכוונו שהתובע יפעל על פי ההיצג הכוזב שלהם, יחשוב שהם סוכנות מורשית ויתקשר עמם בהסכם.
83. יוצא שהנתבעים חבים כלפי התובע מכוח עוולות הפרת חובה חקוקה ותרמית.
סיכום

אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעים ומחייבת אותם לשלם לתובע ביחד ולחוד:

א. א. סך של 46,418 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

ב. ב. שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.
ניתן היום ו' באדר א', תשס"ה (15 בפברואר 2005).

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

דינה מויאל
, שופטת









א בית משפט שלום 2915/00 מלון נוף גנוסר נ' גלה עולם בע"מ, קרושניבסקי יהושע, קליינמן אברהם (פורסם ב-ֽ 15/02/2005)