פסקי דין על נתן בן עזרא | פסקי דין על אינס בן עזרא | פסקי דין על אבי בן עזרא ואח' |

33011-06/14 עא     24/06/2015




עא 33011-06/14 נתן בן עזרא, אינס בן עזרא, אבי בן עזרא ואח' נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 33011-06-14 בן עזרא ואח'
נ' מדינת ישראל


תיק חיצוני:

בפני
כב' השופט ישעיהו שנלר
, סג"נ -אב"ד, השופט ד"ר קובי ורדי
, סג"נ, השופט חגי ברנר


מערערים
ומשיבים שכנגד

1.נתן בן עזרא

2.אינס בן עזרא

3.אבי בן עזרא

4.ישראל בן עזרא

5.עמוס עמי בן עזרא

6.יוסף בן עזרא
ע"י ב"כ עו"ד בסון וטוסון


נגד


משיבה ומערערת שכנגד

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד עמיאל



פסק דין



השופט חגי ברנר
:

מבוא

1.
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל- אביב- יפו (כב' השופט ישי קורן) במסגרת תא"ק 09- 09- 28457, אשר הורה על סילוק ידם של המערערים ממקרקעין בשטח של כ- 2.5 דונם בעיר אור יהודה, למעט משטח של 76 מ"ר, לגביו נקבע כי המערער 1 רשאי להחזיק בו מכח היותו דייר מוגן.

2.
המערערים מחזיקים כיום בחלק מחלקות הנכללות בגוש 6510 ובגוש 7262, שהם מקרקעין מוסדרים המצויים בשכונת כפר ענה באור יהודה, בשטח כולל של כ- 2.5 דונם (להלן: "המקרקעין"). רשות הפיתוח היא בעלת המקרקעין, מטעמה של המשיבה. על פי התב"ע החלה כיום, המקרקעין מיועדים לבניית מגדלי תעסוקה. עד להגשת התביעה החזיקו המערערים בשטח גדול יותר-
3,540 מ"ר, אך לאחר הגשת התביעה הושגה הסכמה בין בעלי הדין לפיה ניתן

פסק דין
חלקי של סילוק יד בנוגע לחלק מהמקרקעין. בעקבות כך פינו המערערים שטח של כדונם אחד מתוך המקרקעין, והם עודם מחזיקים כיום בשטח של כ- 2.5 דונם.

3.
על גבי המקרקעין בנו המערערים, בעיקר לאחר שנת 2000, מבנים שונים, לרבות יחידות מגורים, סככות, מחסנים, משטחי חנייה, מכולות ואורוות סוסים, והם משמשים אותם גם לאחסון ערימות עפר וחול. הבניה נעשתה ללא היתר ובניגוד לתב"ע החלה על המקרקעין.

4.
המערערים 1 ו- 2 הם בני זוג, והוריהם של המערערים 3- 6. אביו של המערער 1, סלומון בן עזרא ז"ל (להלן: "המנוח"), חתם ביום 10.1.1962 על חוזה שכירות למטרת מגורים עם חברת עמידר, ביחס לדירה בת שני חדרים ומטבח. חוזה השכירות איננו כולל התייחסות לשטח המושכר וגם לא לחצר כלשהי. מכוחו של חוזה שכירות זה התיימרו המערערים להחזיק במקרקעין בשלמותם.

5.
המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: "המשיבה") הגישה תביעה לסילוק ידם של המערערים מן המקרקעין, בטענה כי המערערים פלשו למקרקעין ואין להם כל זכויות בהם. מנגד, המערערים טענו כי הם דיירים מוגנים במקרקעין מכח חוזה השכירות עליו חתם המנוח. לדידם, מכח חוזה השכירות הושכרה למנוח גם חצר, שמשתרעת על פני המקרקעין בשלמותם, קרי, על גבי של 3,540 מ"ר.

6.
בית המשפט קמא קיבל ברובה את תביעת המשיבה. נפסק כי חוזה השכירות עליו חתם המנוח הוא חוזה שכירות מוגנת ולכן המנוח היה דייר מוגן מכוחו. זכות הדיירות המוגנת עברה לבנו, המערער 1, ואליו בלבד. עוד נפסק כי הגם שחוזה השכירות איננו מזכיר חצר, הרי שבהינתן העובדה שמדובר בבית צמוד קרקע ולא בבניה רוויה, החצר הסמוכה למושכר ומשמשת אותו באופן בלעדי וטבעי, מהווה אף היא חלק מהמושכר. על כן, המושכר המקורי לפי חוזה השכירות הוא המתחם המסומן 17 בתצ"א נספח ג' לתצהירו של העד ניר בן סימון מטעם המשיבה (להלן: "התצ"א"), קרי, שטח כולל של 76 מ"ר (מתוכו כ- 40 מ"ר הוא שטח הבית, ןהיתרה היא שטח החצר). בשטח זה זכאי המערער 1 להמשיך ולהחזיק עד אחרית ימיו, וכל עוד הוא עושה כן, הוא רשאי לאפשר למערערים האחרים להשתמש במושכר יחד עימו. יחד עם זאת, על המערערים כולם לסלק ידם משאר המקרקעין וכן להרוס כל אשר בנו (למעט שטח המושכר המקורי), ולמסור את המקרקעין לידי המשיבה כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. עוד נפסק כי המערערים אינם זכאים לדמי פינוי וכי לא הוכיחו את השקעותיהם במקרקעין, וגם לא השביחו אותם, שכן כל מה שבנו- נבנה שלא כדין ומיועד להריסה. יחד עם זאת, ניתנה למערערים ארכה בת חצי שנה לפינוי המקרקעין.

7.
מכאן הערעור והערעור שכנגד.

8.
במהלך שמיעת הערעורים הודיעה המשיבה כי היא אינה עומדת עוד על הערעור שכנגד, בו כפרה במעמדו של המערער 1 כדייר מוגן במתחם המסומן 17. לפיכך, הערעור שכנגד נדחה בזאת.

מנגד, המערערים הסכימו לצמצם את ערעורם ולהעמידו על שני עניינים בלבד: הראשון, מהו שטח החצר המהווה חלק מן המושכר ואשר הדיירות המוגנת של המערער 1 חלה עליו, והשני, האם יש מקום לעכב את הפינוי מיתרת המקרקעין עד אשר המקרקעין יהיו דרושים באמת ובתמים למשיבה לצורך פיתוחם.

טענות הצדדים

9.
המערערים טוענים כי נוכח העובדה ששטחו של הבית על גבי המתחם המסומן 17 בתצ"א הינו כ- 40 מ"ר, הרי ששטח החצר שנותרה להם לפי פסק הדין הוא של מטרים בודדים בלבד מכל צדי המושכר, וכי לא מדובר בשטח סביר, שכן מדובר בבית ערבי ישן, וכידוע, בבית כזה חדרי הנוחיות היו מחוץ לשטח הבית ומכאן שהחצר היתה חלק בלתי נפרד מן הבית. יתר על כן, בשנות החמישים היה על כל משפחה לדאוג לכלכלתה ולכן בשטח של בית המגורים היו גם מטבח, מחסנים, רפת ולול, שכולם בשטח החצר, וממילא לא סביר להניח ששטח המושכר כולו (בית וחצר) הסתכם ב- 76 מ"ר בלבד. המערערים מפנים לפסקי דין שונים בהם הוכרו זכויות בחצרות גדולות, לרבות בשטח של 885 מ"ר ו- 1,110 מ"ר.

המערערים מוסיפים וטוענים כי אין הצדקה להורות על פינוי המקרקעין כל עוד רשות מקרקעי ישראל אינה מעמידה למכירה את המקרקעין, מה גם שהמערערים מתחייבים שלא להפריע למכירת המקרקעין. לכן מבקשים המערערים כי יותר להם להמשיך ולהחזיק במקרקעין עד חצי שנה לפני המכרז למכירת המקרקעין, מה גם שהמערערים שומרים למעשה על המקרקעין מפני פלישה של צדדים שלישיים, ולמעשה זהו אינטרס של המשיבה ששמירה זו תימשך.

10.
מנגד, המשיבה טוענת כי המקרקעין כלל אינם מהווים חלק מן המושכר, שהרי על מנת ששטח קרקע ייחשב לחלק מהמושכר, הוא צריך להיות חלק אינטגרלי ממנו. בנסיבות הענין, אין כל הצדקה להגדיל את שטח החצר מעבר למתחם המסומן 17 בתצ"א, שכן לא כל בית צמוד קרקע נהנה משטח של חצר גדולה, בוודאי לא בגודל הנטען על ידי המערערים. המשיבה מצביעה על כך שחוזה השכירות כלל איננו מתייחס לחצר וכי אין המדובר בהשמטה גרידא. המשיבה טוענת כי הפסיקה הכירה בחצר כחלק ממושכר כאשר היה מדובר בשטח שהיה חלק אינטגרלי מו המושכר, כגון דרך גישה וגינה, אך לא מעבר לכך. במקרה דנן מדובר על השכרת דירה בלבד, ולכן אין לכלול במושכר שטח של רפת, אורווה או לול, שימושים שאין להם כל קשר לדירת מגורים.

המשיבה מתנגדת למתן ארכה נוספת בטרם יפונו המקרקעין. לדידה, אין כל הצדקה שהמערערים ימשיכו להחזיק בשטח שאין להם בו זכויות כלשהן. המשיבה מצביעה על כך שהמערערים אינם משלמים דמי שימוש, ולכן המערערים הם בבחינת מי שנהנים על חשבונה, מה גם שהשימוש שהם עושים בקרקע עומד בניגוד לשימוש המותר לפי התב"ע, והמקרקעין ממילא דרושים למשיבה לצורך בנייה לפי התב"ע.

דיון והכרעה

11.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל בחלקו את הערעור, באופן שהשטח עליו משתרעת דיירותו המוגנת של המערער 1 יכלול בנוסף למתחם המסומן 17, גם את המתחם המסומן 19 על גבי התצ"א, והכל מן הטעמים המפורטים להלן.

12.
עיון בחוזה השכירות מגלה כי המושכר הוגדר כדירה בת שני חדרים וחדר מטבח. הא ותו לא. אין כל התייחסות לחצר בתור חלק מן המושכר. זאת ועוד, לחוזה צורף תשריט, המתאר את המבנה בלבד ואין בו כל אזכור לחצר. על פני הדברים, אין בסיס ראייתי לסברה כאילו מדובר בהשמטה מקרית. גם אם בחוזי שכירות אחרים החריגה חברת עמידר באופן מפורש את החצר מתחומו של המושכר, אין בכך ללמד כי במקרה דנן היתה כוונה שהחצר תהא חלק מן המושכר, שכן ברי כי אם היתה כוונה כזו, ניתן היה לצפות שהדברים ייאמרו במפורש בגוף החוזה וכן יהיה תיעוד לכך בתשריט המהווה נספח לחוזה. זאת ועוד, החוזה עליו נסמכים המערערים, שעניינו נכס אחר ולא הנכס שבמחלוקת, הוא בכלל משנת 1978, וברי כי לא ניתן להקיש ממנו על כוונת הצדדים בשנת 1962 ביחס לנכס בעניננו. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי באותה מידה ממש ניתן ללמוד מן החוזה המאוחר יותר שעמידר הפיקה לקחים מן העבר ומטענות של דיירים אחרים, ורק הבהירה באופן מפורש את מה שהיה ברור גם קודם לכן, קרי, שהמושכר איננו כולל חצר.

13.
המערערים מסתמכים על הוראת ס' 6(ג) לחוזה, בה נקבע כי על השוכר לשמור על נקיון החצר, ולדידם, הדבר מוכיח שהמושכר כלל גם חצר. דא עקא, קריאת הסעיף בשלמותו מעידה כי מדובר בתנייה סטנדרטית שנועדה בכלל למושכר מסוג אחר, קרי, לבנין המשותף למספר דיירים, שכן נאמר בסעיף זה שהשוכר מתחייב "לשמור על נקיון המושכר, חדר המדרגות, החצר וכן המקומות המשותפים לו ולדיירים אחרים באותו הנכס ...".

14.
יחד עם זאת, בצדק קבע בית המשפט קמא כי הגם שחוזה השכירות איננו מזכיר חצר, הרי שבהינתן העובדה שמדובר בבית צמוד קרקע ולא בבניה רוויה, ניתן לראות את המושכר ככולל גם את שטח החצר הסמוכה למושכר ודרושה באופן סביר לצורך השימוש במושכר. בית המשפט קמא סבר שמדובר בשטח של מטרים ספורים מכל צדי המושכר, הא ותו לא, שכן המערערים לא הציגו כל ראיה חיצונית התומכת את טענתם בדבר החזקה מקדמת דנא בשטחים נוספים. בהקשר זה ציין בית המשפט כי כל המבנים המשמשים כיום למגורי המערערים, למעט המבנה המקורי, נבנו רק משנת 2000 ואילך. מדובר בקביעה עובדתית שאין כל יסוד להתערב בה. ברי איפוא כי אין כל ממש בטענת המערערים כאילו החצר המהווה חלק אינטגרלי מן המושכר משתרעת על פני שטח עצום של כ- 2.5 דונם. אין ספק כי בכל הנוגע לשטח העצום אותו תפסו המערערים (תחילה כ- 3.5 דונם וכיום, בעקבות פסק הדין החלקי שניתן בהסכמה, כ- 2.5 דונם), מדובר היה בפלישה שלא כדין, ואל לו לבית המשפט ליתן יד לתופעה זו, בה איש הישר בעיניו יעשה, כאשר הפולש עושה סחורה בפרתו של חברו ומספח לנחלתו שטחים ציבוריים בהם הוא מנהל את עסקיו השונים.

15.
באשר לטענת המערערים כאילו כאשר מדובר בבית ערבי, הרי שצמוד אליו שטח גדול של משק ביתי, יש ממש בקביעתו של בית המשפט קמא כי אם כך היה הדבר, הרי שעלולה היתה לחול לגבי המושכר הוראת ס' 4 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), הקובעת כי הגנת החוק לא תחול על בנין שהוא חלק ממשק חקלאי והושכר יחד עימו. מכאן שטענה זו היא בבחינת חרב פיפיות מבחינתם של המערערים.

16.
אכן, בתי המשפט הכירו לא אחת בשטח של מגרש כחלק אינטגראלי מן המושכר, גם כאשר היה מדובר בשטח קרקע משמעותי, ברם, כל מקרה לפי נסיבותיו. כך למשל, בענין ע"א 398/63 ליבוביץ נ' כץ, פ"ד יח 384, 390 (1964), נקבע כי כאשר מושכר בית, הרי שהמושכר כולל כל שדרוש לשימוש נוח בו ושבאופן רגיל הולך יחד עימו, לרבות מבני עזר, חצר, גינה, גן פרי וכיוצא בזה הצמודים לו. יחד עם זאת, שם לא היה מדובר בדיירות מוגנת אלא היה מדובר בפרשנות של חוזה שכירות רגיל והתעוררה השאלה האם משהושכר בית קפה, יש לראות כחלק מן המושכר את הרחבה הצמודה אליו. בודאי שאין ללמוד מאותו מקרה כי בעניננו יש מקום להצמדת שטח קרקע בהיקף של כ- 2.5 דונם, שאין בינו לבין שטח המושכר שהינו כ- 40 מ"ר בלבד, כל פרופורציה. זאת ועוד, כאשר עסקינן בדיירות מוגנת, כמו בעניננו, חולשת על המחלוקת הוראת ס' 2 לחוק הגנת הדייר, הקובעת כי "חוק זה חל על שכירות של בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות". משמע, המבחן הוא האם החצר משמשת את מטרת השכירות. ברי איפוא כי נדרשת קורלציה כלשהי בין שטח החצר לבין שטח המושכר, וכך גם נדרשת התאמה בין מטרת השימוש במושכר לבין מטרת השימוש בחצר, בהינתן העובדה שהמושכר נועד לשמש למגורים בלבד, ושל משפחה אחת בלבד.

17.
ברור גם שהתנהלותם של המערערים, שבנו על המקרקעין מבנים שונים בעלי קיום משל עצמם, מעידה כי החצר אינה ולא היתה חלק אינטגרלי מן השימוש במושכר, ולא באמת שימשה אותו, שאם לא כן, הבניה היתה מונעת שימוש סביר במושכר.

18.
בפרשת ע"א (ב"ש) 56/78 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פטל (1980), אליה מפנים המערערים, היה מדובר בעסק של חנות לממכר חומרי בנין, ונקבע כי המגרש והחנות גם יחד, בשטח כולל של 997 מ"ר, הם חלק מן המושכר. ברם, שם נקבע כי ללא המגרש בשלמותו אין כל גישה פיזית לחנות ולכן אין המבנה יכול לשמש כעסק ללא המגרש, מה גם שהחצר שימשה לאחסון חומרי בנין של החנות ומכאן שהיא שימשה את מטרת השכירות. בעניננו, פשיטא שאין צורך בשטח של 2.5 דונם כדי לאפשר גישה לבית מגורים בשטח של כ- 40 מ"ר, וכל שנדרש הוא לאפשר גישה נוחה למושכר, למטרת מגורים בלבד, ולא למטרת ניהול עסק מסחרי של מכירה ואחסון חומרי בניין. יתר על כן, בענין פטל הנ"ל נפסק כי המבחן הוא האם ניתן להשתמש במושכר גם בלא החצר, שאם כך הוא הדבר, אין לראות את החצר כחלק מן המושכר אלא אם הוסכם בין הצדדים אחרת:

"אין פירושו של דבר, שבאופן אוטומטי כל חצר או גינה המשמשות את אותה מטרה

לה משמשת השכירות מהוות חלק מהמושכר. מה שהסעיף קובע הוא, כי חצר או גינה או חלק מהם, המשמשים את מטרת השכירות באופן שלא ניתן להשתמש

בשכירות הבנין בלעדיהם או שהם מהווים חלק אינטגראלי של השימוש בבנין המושכר, אזי תחולנה עליהם הוראות החוק, אך אם ניתן להשתמש בשכירות של הבנין גם בלי החצר או הגינה, הרי עצם העובדה שמשתמשים בחצר או בגינה לאותה מטרה כמו בבנין, אין הדבר הופך את אותה חצר או גינה, באופן אוטומטי, לחלק מהמושכר ואין תחולת החוק חלה על חצר או גינה אלה. לגבי היות החצר או הגינה, במקרה אחרון כזה, חלק מהמושכר, הדבר תלוי בהסכמת הצדדים שיכולים להסכים על השכרת בנין שלם או חלק ממנו ובדומה לכך יכולים להסכים על השכרת שטח הצמוד למבנה, או חלק ממנו, או להסכים שהשטח הצמוד לא יהווה חלק מהמושכר ובכל מקרה לא תחולנה הוראות החוק על שכירות שטח כזה. בהתאם לכך, השאלה הנכונה שיש להציג איננה אם המשיב משתמש בשטח למטרת עיסקו אלא, אם המשיב יכול להשתמש במבנה המושכר למטרת העסק גם מבלי להשתמש בשטח המגרש שמסביב, שאז אין לראות את השימוש במגרש כשימוש למטרת השכירות או שהשימוש במגרש מהוות חלק חיוני ובלתי נפרד מהשימוש במבנה, שאז משמש המגרש למטרת השכירות, נכלל במושכר והגנת החוק פרושה עליו ...
"

יישומו של מבחן זה לעניננו יוביל למסקנה כי ניתן היה להשתמש במושכר גם בלא שתוצמד אליו חצר בגודל של 2.5 דונם, ומכאן שאין לראות במקרקעין כחלק אינטגרלי מן המושכר. גודלה של החצר שבלעדיה לא ניתן להשתמש במושכר, קרי, להגיע אליו, קטן לאין שיעור ממה שנטען על ידי המערערים.

19.
בפרשת ע"א 2646/01 (ת"א) אדרי פנחס נ' מנהל מקרקעי ישראל (2005), שגם אליו מפנים המערערים, היה מדובר בחצר שהכניסה היחידה אליה היא מתוך הדירה ונקבע כי החצר היתה אמורה להקל על הצפיפות בדירה, ובכך לשמש את מטרת השכירות, שכן התגוררו בדירה עשר נפשות בשני חדרים, והחצר גם שימשה את הדיירים הקודמים. שלא כנטען בעיקרי הטיעון של המערערים, בפסק הדין לא צויין מה גודלה של החצר, כך שאין בכך משום תמיכה לטיעונם של המערערים כאילו ראוי להצמיד לביתו של המערער 1 חצר במימדי ענק. ברי כי אמת המידה שנקבעה באותו

פסק דין
היא אמת מידה פונקציונלית- חצר שממילא אין לאיש גישה אליה מלבד השוכרים, שנועדה להקל על מצוקת דיור של עשר נפשות ואשר ממילא שימשה שוכרים קודמים. נתונים אלה אינם מתקיימים בעניננו, עת מדובר במגרש ענק שהגישה אליו היתה פתוחה לכל, ולא היתה הסתמכות של המנוח על שוכרים שקדמו לו.

20.
המערערים מפנים לע"א (ת"א) 1613/97 מדד בנימין נ' מינהל מקרקעי ישראל (1999), שם נקבע כי המושכר כלל חדר נוחיות ומחסן מחוץ לדירה, ולכן יש לאפשר לשוכרים מעבר אל חלקים אלה של המושכר, דרך החצר, הגם ששטחה הוא 570 מ"ר (ביחס למבנים בשטח של כ- 530 מ"ר). על כן מדובר בשטחים הדרושים לשם שימוש במושכר ולכן הם חלק בלתי נפרד ממנו. עוד נפסק כי המשכיר לא השכיל לסתור את עדות המערער לפיה אכן הושכרה לו חצר כה גדולה. בעניננו, לא זהו המצב: הבית המושכר הוא בשטח של 40 מ"ר בלבד וחוזה השכירות איננו מתייחס להשכרת מבנים כלשהם מחוץ לבית, מה גם שבית המשפט קבע כממצא עובדתי שלא הושכרה חצר כלשהי למנוח.

21.
המערערים מבקשים להסתמך גם על בג"צ 2191/92 נסל נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה פ"ד מח(4) 431, 437 (1994), שם נקבע כי נקודת המוצא היא שגודל סביר של מקרקעין הדרושים לבית מגורים הינו כדונם אחד, אך הדבר תלוי באופיו של האזור, ובאזורים כפריים, חלקות ששטחן עולה על דונם עשויות להחשב סבירות. ברם, באותו ענין עמדה על הפרק שאלה שונה בתכלית, קרי, שאלה מיסויית ולא שאלה קניינית, היא השאלה מהו שטח הקרקע אשר משרת בית מגורים לצורך פטור ממס שבח. משמע, מדובר במקרים בהם אין חולק כי מבחינה קניינית, חלק מהנכס הוא שטח קרקע בהיקף של דונם אחד ואף יותר מכך, והשאלה היא רק אם יש לראות שטח זה כחלק מבית המגורים לצורך פטור ממס שבח. ואילו בעניננו אנו, המחלוקת היא קניינית, קרי, מהו שטחה של החצר המהווה חלק אינטגרלי מן המושכר, כאשר חוזה השכירות שותק בנקודה זו. ברור איפוא שלא ניתן להסיק דבר וחצי דבר מהלכת נסל האמורה, לשאלה המתעוררת בעניננו.

22.
חרף כל האמור לעיל, דומה כי בהינתן העובדה ששטחו של הבית המושכר הינו כ- 40 מ"ר, קביעה כי השטח הכולל של החצר המשמשת את הבית ומהווה חלק אינטגרלי ממנו הינו כ- 36 מ"ר בלבד (זהו ההפרש בין השטח הכולל של המתחם המסומן 17, שהינו 76 מ"ר, לבין שטח הבית שהינו 40 מ"ר), מחמירה יתר על המידה עם המערער 1. סביר יותר בעיניי לקבוע כי שטח החצר המהווה חלק אינטגרלי מהבית כולל גם את המתחם המסומן 19 על גבי התצ"א, אשר שטחו 28 מ"ר. מכאן שהשטח הכולל של החצר שצריך להחשב כחלק אינטגרלי מן המושכר הינו 64 מ"ר.

23.
נותרה עדיין על הפרק השאלה מהו פרק הזמן שעד אליו חייבים המערערים לפנות את יתרת השטח המוחזק על ידם. בענין זה קצב בית המשפט קמא למערערים פרק זמן של חצי שנה והורה כי הפינוי ייעשה עד ליום 20.11.2014. פסק הדין ניתן ביום 13.5.2014, לפני למעלה משנה, והמועד המקורי לפינוי המקרקעין חלף לפני קרוב לשבעה חודשים.

אינני מקבל את טענת המערערים לפיה ראוי לדחות את מועד הפינוי עד חצי שנה לפני פרסום המכרז למכירת המקרקעין. למערערים אין כל זכות חוקית במקרקעין המוחזקים על ידם מזה שנים רבות. המערערים עשו דין לעצמם והפיקו רווח כלכלי מעשיית שימוש במקרקעין. בית המשפט קמא הביא בחשבון את העובדה שהמערערים מתגוררים במקרקעין, ולכן לא הורה על פינוי מיידי אלא קצב להם פרק זמן של שישה חודשים לפינוי המקרקעין. מאז ניתן פסק הדין חלפה למעלה משנה. פרק זמן זה של שנה הוא די והותר בנסיבות הענין ואין כל סיבה להאריכו לפרק זמן משמעותי נוסף, מה גם שביצועו של פסק הדין לא עוכב מעולם.

24.
אמנם, המערערים טוענים כי עצם ישיבתם במקרקעין מונעת פלישה של צדדים שלישיים, ומכאן שהם כביכול מגינים בכך על האינטרס של המשיבה
למנוע פלישות, אלא שלא ניתן לקבל טיעון זה. השאלה כיצד תשמור המשיבה מכאן ואילך על זכויותיה במקרקעין וכיצד תמנע פלישה נוספת אליהם היא עניינה של המשיבה בלבד, ולא של המערערים.
חזקה על המשיבה שתדע לכלכל בעצמה ולפי שיקוליה את ההגנה על המקרקעין מפני פלישות נוספות, ואין מקום לכפות עליה את שרותי השמירה שהמערערים מעוניינים להעניק לה, בבחינת "לא מדובשך ולא מעוקצך".

25.
ראוי לחזור ולומר פעם נוספת את שנאמר פעמים רבות בעבר, קרי, שפלישה למקרקעי הציבור הפכה למכת מדינה של ממש, והפולשים מנצלים את אוזלת ידן של הרשויות המופקדות על מקרקעי הציבור. הדבר גורם לכך שחולפות שנים רבות עד אשר הרשויות מתעשתות ופועלות לפינוי הפולשים, וגם אז, הליכי הפינוי עלולים להמשך שנים לא מעטות. המקרה שלפנינו יוכיח: תביעת הפינוי הראשונה נגד המערערים הוגשה עוד בשנת 2001, אלא שהיא נמחקה מחמת חוסר מעש. תביעת הפינוי הנוכחית נגד המערערים הוגשה בשנת 2009, לפני כשש שנים, והפינוי טרם בוצע. יפים לענייננו דברי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי (פורסם בנבו, 06.03.2006):

"הנושא דנא מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית ... הטעם הוא הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור, שכבר נזדמן לבית משפט זה לדון בו ... אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור."

ברוח זו נפסק:

"אשוב ואטעים את החומרה שבה יש לראות את תופעת הפלישה למקרקעי ציבור שלא כחוק, ואת החשיבות במענה הולם מצד הרשויות שלא ליתן ידיהן להנצחתה של פלישה זו ... בענייננו נקבע, כי
המבקשים אינם בעלי זכויות במקרקעין ופלשו אליהם שלא כדין. ... גם אם אין חקר לתבונתו של עורך דין, והמבקשים נוקטים מאז הוצאת צוי הפינוי בהגשת בקשות רבות לעיכוב ביצוע הצוים, בניסיון להמשיך ולעכב את הפינוי נוכח ההליכים התכנוניים מטעם העיריה – אין בית המשפט צריך ליתן ידו לכך. אין לגרור את הדברים, תוך מתן פתיחת פתח לאפשרות לבנות ולאכלס את המקרקעין, וכך להוסיף מעקשים ולהקשות על הליך הפינוי; מתן מענה שיפוטי הולם ושמירה על האינטרס הציבורי, וגם השכל הישר, אינם מאפשרים ליתן יד לכך."

(רע"א 4084/14 מוחמד בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל
(פורסם בנבו, 16.12.2014)).

26.
גם הטענה כי ממילא אין בכוונת המשיבה לפרסם בזמן הקרוב מכרז למכירת הקרקע ולכן לא ייגרע ממנה דבר אם הפינוי יעוכב עד לפרסום מכרז כאמור, אין בה ממש. עסקינן בהגנה על זכותה הקניינית של המשיבה, וגם אם המקרקעין יעמדו כאבן שאין לה הופכין זמן רב, עדיין זכותה המלאה של המשיבה, שלא לומר חובתה הציבורית, לעמוד על פינוי המקרקעין לאלתר, כאמור בס' 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969.

27.
יצויין כי כאשר עסקינן בפינוי של דייר מוגן מנכס, קובע ס' 134(א) לחוק הגנת הדייר כי:

"בית משפט - לרבות בית משפט לערעורים - הנותן

פסק דין
של פינוי, רשאי לתת לדייר ארכה של לא יותר משנה אחת, אם ראה ארכה זאת לצודקת; ומשעשה כן, לא יבוצע פסק הדין לפני תום תקופת הארכה."

מכאן שגם כאשר מדובר בנכס מוגן וקיימת עילת פינוי, תינתן לדייר המוגן לכל היותר ארכה בת שנה אחת לפינוי המושכר. קל וחומר שאין מקום לארכות מעבר לפרק זמן זה כאשר עסקינן בפלישה למקרקעי ציבור שאין בצידה זכויות של דיירות מוגנת, כמו בעניננו.

28.
סיכומו של דבר, דעתי היא שיש לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהשטח עליו משתרעת דיירותו המוגנת של המערער 1 יכלול בנוסף למתחם המסומן 17, גם את המתחם המסומן 19 על גבי התצ"א. על המערערים לסלק ידם מיתרת שטח המקרקעין, כאמור בס' 29 לפסק דינו של בית המשפט קמא. לפנים משורת הדין, המועד לעשות כן מוארך עד ליום 31.8.2015. שאר חלקי פסק דינו של בית המשפט קמא יעמדו בעינם.

29.
נוכח התוצאה וכלל נסיבות הענין, אין צו להוצאות בערעור.

30.
המזכירות תחסיר למערערים, באמצעות בא כוחם, את הפקדון שהפקידו.



חגי ברנר
, שופט




השופט ישעיהו שנלר
, סג"נ - אב"ד:

אני מסכים.

ישעיהו שנלר
, סג"נ, שופט
אב"ד


השופט ד"ר קובי ורדי
, סג"נ:

אני מסכים.
ד"ר קובי ורדי
, סג"נ, שופט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' תמוז התשע"ה, 24 יוני 2015.



ישעיהו שנלר
, סג"נ, שופט- אב"ד


ד"ר קובי ורדי
, סג"נ, שופט

חגי ברנר
, שופט








עא בית משפט מחוזי 33011-06/14 נתן בן עזרא, אינס בן עזרא, אבי בן עזרא ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 24/06/2015)