פסקי דין על אברהם בן שלום אסרף | פסקי דין על יהודה פחימה

4537/90 עפ     31/05/1992




עפ 4537/90 אברהם בן שלום אסרף נ' יהודה פחימה




(פד"י מ"ו (3) 490)

(פד"י מ"ו (3) 495)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 4537/90
ערעור פלילי מס' 5216/90

השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר
כבוד השופט ג' בך
כבוד השופט ת' אור

המערערים:


1. אברהם בן שלום אסרף

ע"פ 4537/90


ע"י ב"כ עו"ד ש' ערד
– בשם המערער בע"פ 4537/90;
2. יהודה פחימה

ע"פ 5216/90


ע"י ב"כ עו"ד ש' זכריה
– בשם המערער בע"פ 5216/90;

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד מ' חשין, סגן בכיר לפרקליט המדינה

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' אבן-ארי) מיום 22.7.90 בתפ"ח 259/89.
פסק - דין



השופט ת' אור

:
1. ערעור המערערים הנו על הכרעת הדין, ולחלופין על גובה העונש שהוטל עליהם, בגין עבירות בהן הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בתפ"ח 260/89 הורשע המערער יהודה פחימה
(להלן – פחימה) בעבירות שיוחסו לו בשלושה פרטי אישום, והוא נידון למאסר לתקופה של שש שנים בפעל ולשלוש שנים על-תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין. ערעורו של פחימה הוגש בתיק בע"פ 5216/90. בתפ"ח 259/89 הורשע המערער אברהם אסרף (להלן – אסרף) בעבירות שיוחסו לו בשני פרטי אישום ונידון לעונש מאסר של חמש שנים לריצוי בפועל וכן לשנתיים מאסר-על-תנאי בתנאים הקבועים בגזר הדין. ערעורו של אסרף הוגש בע"פ 4537/90.

כמוסכם על הצדדים, שמענו את שני הערעורים ביחד, הואיל ופרטי האישום בהם הורשע אסרף הם שניים משלושה פרטי האישום שבהם הורשע פחימה, בהיות השניים, על-פי המיוחס להם, שותפים לביצוע העבירות המפורטות בשני פרטי אישום אלה. בערכאה הראשונה גם נשמעו, כמוסכם על הצדדים, ראיות התביעה כנגד שני המערערים ביחד, ורק לאחר מכן נעשה הפיצול בשמיעת שני התיקים.

להלן נדון בערעור המערערים על הרשעתם בדין בכל אחד מהאישומים, תוך התייחסות לראיות אשר היוו יסוד להרשעתו של כל אחד מהם.

2. האישום הראשון אשר יוחס לפחימה בתפ"ח 260/89 הוא, שבתאריך 25.4.88 ירה באקדח באחד יוסף כחלון ופצעו ברגלו, מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה. כן יוחס לו שהחזיק ונשא נשק ללא היתר כדין.

העד העיקרי בפרשה זו הנו מעיין בובליל (להלן – בובליל). לדבריו, סייע לפחימה משך חודשים במכירת סמים מסוכנים. משך תקופה זו לא תמיד העביר את תמורת הסמים לפחימה, ולא אחת הענישו פחימה בשל כך על-ידי שהכהו, וגם הטיל עליו "קנס" על כך שלא שילם את חובו (לפחימה) במועד. הגיעו הדברים לכך, שבובליל אף נאלץ להימלט לאילת מאימתו של פחימה. מכל מקום, בעת שעבדו עבור פחימה כאמור, אירע מקרה, שאחד בשם כחלון יוסי בא בצורה מאיימת והתעניין לדעת מי מוכר סמים עבור פחימה. בובליל, אשר שמע זאת, נבהל, נמלט אל פחימה וסיפר לו על דברי כחלון. פחימה מצדו הציע "לסגור עניין" עם כחלון, והוא ובובליל נסעו למרכז נוה-שרת, כשפחימה מצויד באקדח, ושם פגשו בכחלון. כשהגיעו עמו למקום מסוים כדי לשוחח, הוציא פחימה את האקדח שהיה עמו וירה לעבר כחלון שלושה כדורים, אשר אחד מהם פגע ברגלו של כחלון. לאחר מכן נמסר האקדח לבובליל. אין חולק, שכחלון נפגע מכדור ברגלו והוא אף נזקק לטיפול ולאישפוז בבית-חולים (ת/10, ת/11).

בובליל הנו עבריין בעל עבר פלילי עשיר. מסתבר, שגם לאחר שנערך עמו הסכם, על פיו הוקנה לו מעמד של עד מדינה, ולאחר שהעיד בפרשות שונות, חזר לסורו וביצע עבירות. נוכח אופיו ועברו זה של בובליל, מבקשים באי-כוחם של המערערים שלא להאמין לו, לא בגירסתו ביחס לפרט האישום המפורט לעיל ולא ביחס לעדותו בנוגע לאישומים האחרים.

בית המשפט דן בטענה זו ודחה אותה, בנמקו על מה ולמה סבור הוא שניתן לסמוך על עדותו של בובליל. לאור התרשמותו של בית המשפט מעדותו של בובליל כמבואר בהכרעת הדין, ועל יסוד הנמקתו בדבר האמון שניתן לרכוש לעיקר גירסתו של בובליל, על-אף עברו הפלילי והתנהגותו בנסיבות המקרה – אין מקום שנתערב בהחלטת בית המשפט ליתן אמון בעיקרי גירסתו של בובליל.

עדותו של בובליל אינה עומדת לבדה בכל הנוגע לעבירות המיוחסות לפחימה בפרט האישום הראשון. לאחר שהפך בובליל לעד מדינה, הוא שיתף פעולה עם חוקרי המשטרה, והתקיימה שיחה בינו ובין כחלון, אשר הוקלטה (ת/4). על-פי שיחה זו עולה בברור מפיו של כחלון, שאירע המקרה בו ירה פחימה יריות לעברו.

הקלטת שיחה זו מסייעת סיוע רב ערך לעדות בובליל. לגבי הקלטה זו גם נתקיימו התנאים לקבלתה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. הדברים בהקלטה זו מפיו של כחלון, וכן דברים שאומר בובליל ושכחלון מסכים להם, מלמדים, שאכן אירע האירוע עליו העיד בובליל. בעדותו בבית המשפט טען אמנם כחלון, שהוא נפצע על-ידי שני "רעולי פנים", וכן מסתבר שבתחילה סיפר שכאילו נפגע ממסמר. אך קביעת בית המשפט היא, שעדותו בעניין זה אינה אלא עדות כוזבת, וברור שאין היא עולה בקנה אחד עם גירסתו בשיחה המוקלטת עם בובליל.

לאמור לעיל יש להוסיף, שפחימה עצמו, בעת שנחקר נגדית בשאלה מה עשה לכחלון, סירב להיחקר, ותגובתו הייתה: "אני בענין הזה לא מוכן למסור תשובה", ובית המשפט התרשם מהתנהגות זו, שאין היא אלא "שתיקה רועמת". וגם זאת, כבר כשנתבקש להשיב לעובדות המיוחסות לו באישום הראשון, קשר פחימה את עצמו לאירוע כשהוא אומר "היה לי חלק בעובדה איזו שהיא… " – אם גם ייחס לבובליל, שיש לו בלבו עליו, ושעל-כן הוא מייחס לו גם דברים שלא אירעו.

סיכומם של דברים, על יסוד עדותו של בובליל שבית המשפט נתן בה אמון, ועל יסוד הסיוע לה כמבואר לעיל, עומדת הרשעת פחימה באישום הראשון בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה החזקת ונשיאת נשק שלא כדין לפי סעיפים 329(1), 144(א), 144(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על יסוד איתן, ואין יסוד שנתערב בה.

3. האישום השני בתפ"ח 260/89 והאישום הראשון בתפ"ח 259/89 מייחסים לשני המערערים, שביום 21.5.89 תקפו את בובליל בעומדו ליד תא טלפון, לאחר מכן דחפוהו למכונית והסיעוהו בניגוד לרצונו לפרדס מסוים, שם הוציאוהו מהרכב והכוהו באלה ברגליו, איימו עליו וכן שדדו ממנו 500 ש"ח, שרשרת זהב ומצת. בפרשה זו בובליל הינו קורבן העבירות ולא שותף להן, ועל-כן אין עדותו זקוקה לסיוע אם נמצאת היא מהימנה. ואמנם בית המשפט נתן בה אמון מלא וראה להרשיע את המערערים על פיה.

על-פי עדותו של בובליל, במהלך האירוע היה מצויד במכשיר הקלטה, אך כנראה שבשל בעיטה של פחימה בו נפגע המכשיר, ועל-כן לא פעל. ואכן, לאחר מכן נמצא שכפתור ההפעלה במכשיר ההקלטה נשבר.

בבקשם שלא להאמין לבובליל, העידו פחימה וכן רופא שטיפל בו, ד"ר טל, שפחימה עבר ניתוח בברכו, וכי בתאריך האירוע היה לאחר הניתוח, ומצב רגלו לא איפשר לו לבצע את אותה בעיטה, עליה העיד בובליל. בית המשפט לא התעלם מעדותו של ד"ר טל לגבי מצב רגלו של פחימה, אך ציין שקיימת אפשרות שבובליל טעה, ושלא פחימה אלא אסרף הוא שבעט בו. גם אין שלילה בעדות טל שהבעיטה הייתה על-ידי פחימה ברגל הבריאה. מכל מקום, וזה העיקר, קביעתו של בית המשפט היא, שאפילו טעה בובליל בעניין זה, אין בכך לפגום במהימנות גירסתו גבי אירועי יום המקרה, וראויה היא לאמון. התוצאה היא, שגם בפרט אישום זה אין להתערב בהכרעת הדין, ובדין הורשעו המערערים בעבירות שוד איומים וחטיפה, עבירות לפי סעיפים 402(ב), 192 ו-369 לחוק העונשין, אשר יוחסו להם בפרט זה.

4. באישום השלישי שבתפ"ח 260/89 ובאישום השני בתפ"ח 259/89 הואשמו המערערים בעבירות של סחר ואחזקה של סם מסוכן מסוג הירואין, ובית המשפט הרשיעם בעבירות אלה. בית המשפט קבע על סמך עדות בובליל, שהמערערים החזיקו בסם הירואין בכמויות שונות, וכן שבובליל מכר עבורם סמים לאחרים במשך חודשים בכמויות ממשיות, אם גם מבלי לקבוע את הכמויות עצמן. בכל הנוגע לאסרף, עדותו של בובליל הסתייעה בסליל ההקלטה ת/6, אשר הוגש כראיה ללא התנגדות, ש-ת/6א' הוא תמליל שלו. בהקלטה זו, הכוללת שיחה בין בובליל ואסרף, מודה אסרף באחזקה סמים ובהפצת סמים, וברי שדבריו בהקלטה זו, כשהם מצטרפים לעדותו של בובליל, די בהם, אם מהימנים הם, להצדיק את הרשעתו של אסרף. אסרף ניסה לייחס לדבריו בהקלטה הנ"ל אופי של דברי התרברבות בלבד, מבלי שהם משקפים את האמת. אך בית המשפט לא האמין לעדותו וקבע שאשמתו של אסרף הוכחה. אין כל עילה שנתערב במסקנה זו.

לגבי פחימה, מתעוררת השאלה, אם לעדותו של בובליל נמצא סיוע בכל הנוגע לעבירות הסמים המיוחסות לו. בית המשפט מצא סיוע לעדות בובליל בסליל ההקלטה ת/5 שהוגש כראיה בהסכמה, אשר ת/5א' הוא תמליל של האמור בו. בשיחה שהוקלטה בסליל זה משתתפים פחימה, אסרף, בובליל והוריו, והיא מתקיימת בבית הוריו של בובליל. דברי פחימה בשיחה זו יכולים להוות הודאה מצדו, ודברי אסרף אשר העיד במשפטו של פחימה, יכולים לשמש כראיה מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש]. אולם עיון מדוקדק במה שנאמר בשיחה זו אינו מצדיק את המסקנה אליה הגיע בית המשפט. מוזכר שם חוב של בובליל לפחימה, וכן מוזכר לחץ המופעל על בובליל על-ידי פחימה בקשר לכך. עובדות אלה עולות בקנה אחד עם גירסתו של בובליל, על פיה חובו לפחימה מקורו בעסקי סמים ביניהם, כשבובליל צרך לעצמו מתוך סמים שנמסרו לו להפצה, ובעקבות זאת איים עליו פחימה ואף תקפו. אך עניין החוב ולחץ על בובליל על-ידי פחימה בעניין זה, לרבות תקיפת פחימה את בובליל על רקע זה, כמוסבר בפרט האישום השני, עולים בקנה אחד גם עם גירסת פחימה, על פיה אכן חייב לו בובליל כספים, אם כי, לטענתו, מקורו של חוב זה בהלוואה שהוא נתן לבובליל. אין, על-כן, בדברים אלה סיוע לגירסת עיסקות הסמים שבפי בובליל. מתוך עיון בתמליל השיחה גם ניתן לראות, שבאותן הזדמנויות שנזכרים סמים קורה הדבר ביזמתו של בובליל, ללא שפחימה או אסרף מודים בעסוק בסמים. אכן, יש באמור בתמליל זה להחשיד את פחימה, אך, כפי שהסכימה באת-כוח התביעה, אין בתמליל זה כדי להוות את הסיוע הנדרש לעדות בובליל. לטענת בא-כוח המדינה, הראיה היכולה לספק סיוע לעדות בובליל הינה דבריו של אסרף בדברים שהוקלטו ב-ת/6. דבריו של אסרף ב-ת/6 הינם הודעת עד מחוץ לכותלי בית המשפט במובן סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש]. בבית המשפט, כשהוזמן להעיד במשפטו של פחימה, סירב אסרף להעיד, וכמוסכם על הצדדים אין ראיות מספיקות להוכחה, שעקב אמצעי פסול שהופעל עליו החליט לשתוק ולא להעיד.

בדנ"פ 4390/91 לא פורסם נקבע בדעת הרוב, בהרכב מורחב של אחד-עשר שופטים, כי הודעה של ה"עד השותק" קבילה כראיה. מכוח הלכה זה ניתן להסתמך על דבריו של אסרף ב-ת/6 כראיה.

הדברים הנאמרים על-ידי אסרף ב-ת/6 יש בהם בוודאי סיוע לעדות בובליל. אכן, סינגורו של פחימה חלק על היות ת/6 ראיה קבילה, אך לא על כך, שאם זו תתקבל, יכולה היא להוות סיוע לעדות בובליל.

בשיחה המתנהלת בין בובליל לבין אסרף ב-ת/6 מוזכר "יהודה" פחימה כמי שהיו לו "תחנות" ומוזכרים כספים שגבה בקשר לכך. כן מוזכר, שיהודה שידל את אסרף להמשיך ולעשות עוד "נגלה", על שהוא, אסרף, לא רצה להמשיך ולעבוד עם "חומר", בגלל "הסכונים והבלגנים" שבכך (עמ' 7). אסרף מזכיר לבובליל את "הנגלה" האחרונה שעשו ומזכיר, שיהודה עשה וביקש עוד "נגלה" (בעמ' 12). מהתמליל עולה, שאסרף עסק עם יהודה בעסקי סמים, והוא מזכיר, ש"כל נגלה חמשים גרם, מאה גרם, חמישים מאה, כמה היינו מעיפים. העפנו בחמשה חדשים יותר משלוש קילו", וכן –

"אתה מבין? לא עכשו אנחנו מספקים לתחנות גם ביפו. כל שבוע מביא חמשים מאה, אהה, כל שבוע חמישים, מאה " (בעמ' 39).

עולה גם מהתמליל, שחובותיו של בובליל הם כתוצאה מעסקי סמים בהם היה מעורב ביחד עם אסרף ויהודה, וכי על רקע זה גם הוכה מכות נאמנות.

סיכומו של דבר: באו ראיות מספיקות להוכחת אשמת פחימה גם באישום השלישי. התוצאה של כל האמור לעיל היא, שדין ערעור המערערים על ההרשעה להידחות.

5. גם ערעור המערערים על גזר הדין דינו להידחות. העבירות בהן הורשעו כוללות אחזקה וסחר בסם מסוכן מסוג הירואין במשך תקופה של חודשים, וכן שוד, איומים וחטיפה. לפחימה יוחסו גם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה תוך שימוש באקדח והחזקתו של האקדח שלא כדין. נוכח אופי העבירות וחומרתן, ולאור עברם הפלילי של המערערים, אין העונש שהוטל על כל אחד מהם, כמוזכר בפיסקה 1 לעיל, חמור ממידת העונש הראוי, והוא בוודאי אינו מצדיק התערבות.

על סמך כל האמור לעיל נדחים הערעורים הן על ההרשעה והן על גזר הדין.

הנשיא מ' שמגר

: אני מסכים.

השופט ג' בך

: מקובלת עלי התוצאה, לפיה יש לדחות את ערעוריהם של המערערים הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, כ"ח באייר תשנ"ב (31.5.92).







עפ בית המשפט העליון 4537/90 אברהם בן שלום אסרף נ' יהודה פחימה, [ פ"ד: מו 3 495 ] (פורסם ב-ֽ 31/05/1992)