פסקי דין על הסתדרות מדיצינית הדסה | פסקי דין על מאיר אסרף | פסקי דין על ספיר אסרף (קטינה) ע"י אביה ואפוטרופסה | פסקי דין על רוני פרג' | פסקי דין על הפניקס הישראלי חברה לביטוח |

3281/00 עא     07/03/2002




עא 3281/00 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מאיר אסרף, ספיר אסרף (קטינה) ע"י אביה ואפוטרופסה, רוני פרג', הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ




1


בתי המשפט
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
עא 003281/00




תאריך:
07/03/02


בפני
כב' הרכב השופטים:
י' גולדברג
, סגן נשיא
ד"ר א' גרוניס
, שופט
ע' פוגלמן
, שופט


בעניין:
הסתדרות מדיצינית הדסה



ע"י ב"כ עוה"ד עוזיאל


המערערת

נ ג ד


1. מאיר אסרף

2. ספיר אסרף (קטינה) ע"י אביה ואפוטרופסה
, המשיב 1
3. רוני פרג'

4. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ



המשיבים 1 – 2 ע"י ב"כ עוה"ד חושן

המשיבים 3 – 4 עי" ב"כ עוה"ד אמודאי ועוה"ד וולוך



המשיבים



פסק דין


1. ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא הש' צ' גורפינקל), בת.א. 105141/98, אשר דחה את תביעת המשיבים 1 – 2 כנגד המשיבים 3 – 4 וקבע כי האירוע בו נפגעה הגב' יוכבד אסרף (להלן – המנוחה) על ידי אוטובוס נוסע, לאחר שקפצה אל בין גלגליו (להלן – האירוע), אינו תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – החוק) וכי המשיבים 1 – 2 אינם זכאים לפיצוי כתלוייה ויורשיה של המנוחה מכח סעיף 7ב לחוק.

2. ביום 23.1.93 אושפזה המנוחה בבית החולים "ברזילי" באשקלון (להלן – בית החולים ברזילי). לאחר צירי לידה ממושכים ילדה המנוחה את בתה (המשיבה 2) בלידת ואקום. מיד לאחר הלידה הועברה המשיבה 2 ליחידה לטיפול נמרץ במחלקת הפגים של בית החולים. מצבה הרפואי של המשיבה 2 הטריד את המנוחה עד מאוד ועוד בטרם שוחררה מבית החולים, היא הביעה (כך לדברי בעלה – המשיב 1) חששות ודאגות, מלוות ברגשי אשם, באשר למצבה של המשיבה 2.
ביום 30.1.93 שוחררו המנוחה והמשיבה 2 מבית החולים.

גם לאחר השחרור מבית החולים לא הוקל מצבה הנפשי של המנוחה.
בשל כך, ולאחר שהמשיב 1 העריך כי חלה הרעה במצבה הנפשי של רעייתו, נלקחה המנוחה על ידו למרפאת קופת חולים בעיר אשקלון, משם הופנתה לחדר המיון בבית החולים ברזילי.
עם הגעתה לבית החולים, נבדקה המנוחה על ידי פסיכיאטרית אשר איבחנה אצלה דיכאון שלאחר לידה. בעקבות כך, היא הופנתה לטיפול במרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים.
ביום 1.3.93 נפגשה המנוחה עם פסיכיאטרית במרפאת בית החולים וסיפרה לה על מחשבות אובדניות. לאחר שיחה זו הוחלט לאשפז את המנוחה והיא אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים ברזילי.
ביום 5.3.93 ולאחר שחלפו אך ימים ספורים ממועד אשפוזה, ברחה המנוחה מן המחלקה הפסיכיאטרית וניסתה להתאבד. בעקבות המקרה, החליטו גורמי הרפואה אשר טיפלו במנוחה כי היא מהווה סכנה לעצמה וכי יש להעבירה למחלקה סגורה בבית החולים "איתנים". בשל התנגדות משפחתה נמנעה ההעברה והמנוחה המשיכה לשהות בבית החולים ברזילי לתקופה נוספת של כשבועיים ימים. ביום 17.3.93 היא הועברה לאשפוז במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים האוניברסיטאי של המערערת בירושלים (להלן – בית החולים הדסה), שם אובחן חשד למחלת נפש סכיזואפקטיבית וכן "דכאון מג'ורי".
ביום 31.3.93 עזבה המנוחה את המחלקה בה היתה מאושפזת ללא רשות או ליווי, התקרבה אל אוטובוס, בו נהג המשיב 3, ולאחר שהאוטובוס החל בנסיעה לאחור, קפצה המנוחה אל בין גלגליו ונפגעה. המנוחה הובהלה לחדר הניתוח, שם נפטרה מפצעיה.
המשיבים 1 – 2, תלוייה של המנוחה, פנו בתביעת פיצוי כנגד המערערת והמשיבים 3 – 4.
בכתב תביעתם טענו כי המערערת חבה באחריות שילוחית וישירה כלפיהם בשל חוסר זהירות ורשלנות של עובדיה אשר במחדלם גרמו לכך שהמנוחה הצליחה לחמוק מבית החולים ולאבד עצמה לדעת.
לחילופין, טענו כי האירוע הינו "תאונת דרכים" אשר נגרמה על ידי אוטובוס בו נהג המשיב 3, שהיה מבוטח אותה עת על ידי המשיבה 4, ומכאן שעל המשיבים 3 – 4 לפצות את התלויים על הנזקים שהוסבו להם כתוצאה ממות המנוחה.

3. כשלב ראשון בבירור התביעה נדרש בית המשפט קמא לשאלת זכאותם של תלויי המנוחה לתבוע מן המשיבים 3 – 4 פיצויים נזיקיים מכח החוק.
לצורך בחינת קיום זכאות כאמור, היה על בית המשפט לקבוע האם האירוע שבסופו מצאה המנוחה את מותה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעה בסעיף 1 לחוק ואין הוא נכלל בהגדרה הממעטת של המונח הקובעת כי "..לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" (להלן – ההגדרה הממעטת).
[ר' ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר נ' רשות הנמלים והרכבות (טרם פורסם)].
לשם הגעה לכלל מסקנה כאמור, היה על בית המשפט קמא להעריך האם המנוחה הביאה למותה "במתכוון" או שמא מצבה הנפשי של המנוחה בעת האירוע לא איפשר לה "להתכוון" לפעולות אותן ביצעה. מסקנה לפיה קפיצת המנוחה אל בין גלגלי האוטובוס לא נעשתה "במתכוון" – היתה מובילה לקביעה כי בתאונת דרכים עסקינן ומשחררת את המערערת מחבות כלפי המשיבים 1 – 2 בשל עיקרון ייחוד העילה.
כדי לשפוך אור על מצבה הנפשי של המנוחה בזמן האירוע, הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים לתחום הפסיכיאטרי. המשיבים 1 – 2 הגישו את חוות הדעת של ד"ר פורטנוי, המשיבים 3 – 4 הגישו את חוות דעתו של פרופ' נוי ואילו המערערת הגישה את חוות הדעת של ד"ר דורסט.
נוסף על חוות הדעת שהגישו לו הצדדים, מינה בית המשפט קמא את פרופ' נוימן כדי שישמש מומחה מטעמו. האחרון הגיש את חוות דעתו ביום 15.8.99 והוא אף נחקר עליה על ידי הצדדים.
נציין כי כל חוות הדעת הרפואיות התבססו על הרישומים שהופיעו בגליונותיה הרפואיים של המנוחה.

לאחר עיון בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט – פרופ' נוימן – ולאחר שבחן את דברי האחרון בחקירתו על חוות הדעת, אימץ בית המשפט קמא את תוכן חוות הדעת וקבע כי על אף שבמועד הגעת המנוחה לאשפוז בבית החולים הדסה, היא היתה מצויה במצב דיכאוני ופסיכוטי, הרי שבשני הימים האחרונים לאישפוזה בבית החולים חל שיפור במצבה כך שבעת האירוע היתה המנוחה שרויה במצב דיכאוני שאינו פסיכוטי ואשר איפשר לה לקבל החלטה מודעת לשים קץ לחייה.

בהתבסס על חוות דעתו של פרופ' נוימן קבע בית המשפט כי המשיבים 3 – 4 הצליחו להוכיח את חלותה של החזקה הממעטת בעניננו ולכן אין האירוע מהווה תאונת דרכים כמשמעה בסעיף 1 לחוק.

בהתייחסו לבחינת זכאות תביעת הפיצויים של התלויים מכח החוק, קבע בית המשפט קמא כי למרות האמור בסעיף 7ב לחוק – הקובע כי תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים על פי החוק אף אם הנתבע עצמו לא היה זכאי לתבעם לפי סעיף 7 – תחולת הסעיף תלויה בהתמלאות תנאי מוקדם, שהינו התרחשות תאונת דרכים כמשמעה בחוק.
מכיוון שכך, נקבע כי הגם שהוראת סעיף 7ב באה להעניק פיצוי לתלויים שזכאותם נשללה, אין היא חלה באותם מקרים, כבעניננו, בהם האירוע שבעקבותיו מוגשת תביעת הפיצויים כלל לא נכלל בגדרה של הגדרת תאונת הדרכים מלכתחילה ועל כן אין המשיבים 1 – 2 זכאים לפיצוי כתלוייה של המנוחה לפי סעיף 7ב לחוק.
בהתבסס על קביעותיו אלה, דחה בית המשפט קמא את תביעת המשיבים 1 – 2 בכל הנוגע למשיבים 3 – 4 וקבע כי התביעה תמשיך להתנהל כנגד המערערת בלבד. זאת, לשם בחינת השאלה האם המערערת חבה ברשלנות, ואם כן מהו שיעור הפיצויים. למערערת ניתנה רשות לערער על החלטה זו. מכאן הערעור שבפני
נו.

4. ככלל, מתחלקות השגותיה של המערערת על פסק דינו של בית המשפט קמא לשניים.
חלקן הראשון של ההשגות מתמקד בתקיפת הבסיס העובדתי עליו נסמכים טיעוני המשיבים 3 – 4 ואשר שימש נדבך חשוב בפסק דינו של בית המשפט קמא, ובעיקר בתקיפת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט פרופ' נוימן.

המערערת סבורה כי חוות הדעת של פרופ' נוימן והתשובות אותן סיפק עת נחקר לגביה, רצופות סתירות ואין בהן כדי להתיישב עם הרישום בגליונותיה הרפואיים של המנוחה.
כך – לטענת המערערת – בעוד שבחוות דעתו ציין פרופ' נוימן, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי בעת האירוע לא היתה המנוחה שרויה במצב פסיכוטי כי אם במצב דכאוני בלבד, הוא נסוג בו מדברים אלה בחקירתו והגם שטען כי הפסיכוזה אשר התקיימה אצל המערערת בעת אישפוזה היתה מצויה בתהליך העלמות, לא נטען כי זו נעלמה כליל ומכאן שלא נשללה האפשרות שבעת האירוע היתה המנוחה מצויה במצב פסיכוטי.

עוד הוסיפה המערערת כי אין בגליונות הרפואיים של המנוחה כל ראיה לכך שהיא יצאה מן המצב הפסיכוטי בו היתה מצויה. לטענתה, יציאת המנוחה מן המצב הפסיכוטי צריכה היתה למצוא ביטוי בגליונות הרפואיים של האחרונה. משלא נמצא כל תיעוד לענין זה – צריכה עובדה זו להוביל בהכרח למסקנה כי המנוחה לא יצאה מן המצב הפסיכוטי וכי בעת האירוע היא היתה חסרת יכולת "להתכוון" למעשיה.
בנוסף הפנתה המערערת לפיסקה בחוות דעת פרופ' נוימן (ממנה חזר בחקירתו) – העומדת בסתירה לרישום בגליונותיה הרפואיים של המנוחה – לפיה במועד אישפוזה של המנוחה בבית החולים הדסה היא לא היתה "פסיכוטית".
על בסיס האמור סבורה המערערת כי לא עלה בידי המשיבים 3 – 4 להבהיר את מצבה הנפשי של המנוחה בעת התאונה וגם לאחר שהובאו חוות הדעת הרפואיות השונות לענין זה, רב הנסתר על הנגלה ולא ניתן לקבוע, במידת הוודאות הדרושה בהליך אזרחי, כי בעת האירוע היתה המנוחה כשירה לבצע מעשה "מכוון", לא כל שכן מעשה מכוון שיגרום למותה.

חלקן השני של ההשגות, נטען כטיעון חילופי לטיעון המובא לעיל והועלה לראשונה בשלב הערעור. על פי טיעון זה, על ה"כוונה" כמשמעה בסעיף 1 לחוק להתפרש בצמצום כך שגם מתאבד אשר בעת ששם קץ לחייו היה נתון במצב דכאוני שאינו פסיכוטי, ייחשב כמי שפעל שלא מתוך כוונה כמשמעה בסעיף 1 האמור ומעשהו לא ייכלל בגדר החזקה הממעטת.

5. המשיבים תמכו את יתדותיהם בקביעותיו של בית המשפט קמא. לטענתם, כוונתה של המנוחה לשים קץ לחייה, הוכחה על ידם כדבעי ועל-כן בדין החיל בית המשפט קמא את החזקה הממעטת על האירוע.

המשיבים דוחים את טענות המערערת נגד חוות הדעת של המומחה הפסיכיאטרי פרופ' נוימן. לטעמם, חוות דעתו של פרופ' נוימן הינה חוות דעת מפורטת ועקבית המבוססת על גליונותיה הרפואיים של המנוחה. מכיוון שכך, סבורים המשיבים, כי לא קמה לערכאת הערעור עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לאמץ את חוות הדעת ומכאן שקביעותיו של פרופ' נוימן – לרבות קביעותיו באשר לשיפור שחל במצבה של המנוחה בשני ימי האישפוז האחרונים, כמו גם בקביעה כי בעת האירוע היתה המנוחה מצויה במצב דיכאוני שאינו פסיכוטי אשר לא שלל ממנה את היכולת להתכוון למעשיה ולתוצאותיהם – עומדות בעינן.

בהתייחס לטיעונה השני של המערערת הדגישו המשיבים כי מדובר בטענה חדשה שלא נטענה בערכאה קמא. בנפרד הוסיפו וטענו כי דיכאון או מצב נפשי קשה כשלעצמו אינו שולל מן הלוקה בהם את היכולת לגבש כוונה להתאבד וקבלת פרשנותה של המערערת לענין זה תרוקן מתוכנה את החזקה הממעטת. מכל מקום, סבורים המשיבים, כי לא היה די למערערת להתבסס על ההנחה השגורה לפיה אין אדם נוטל את חייו כאשר מצבו הנפשי תקין וכוונותיו ברורות. הוכחת חוסר יכולתו של המתאבד להתכוון למעשהו ולתוצאתו טעונה הוכחה שתתבסס על קרקע ראייתית מוצקה, קרקע זו לא הונחה על ידי המערערת בעניננו.

6. לאחר שבחנו בעיון את חוות דעתו של פרופ' נוימן ולאחר שעיינו בתשובות ובהבהרות לחוות הדעת אותן סיפק בחקירתו, נחה דעתנו כי בנסיבות הענין לא קמה לערכאת הערעור עילה להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית לאמץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמה, על כלל הקביעות שבה ולהלן נעמוד על עיקרי הטעמים אשר הביאונו לסבור כך.

אכן, אף לדברי פרופ' נוימן עצמו (ר' עמ' 9,6 לפרוטוקול בית המשפט קמא), נפלה טעות בפיסקה מסויימת בחוות דעתו, עת צוין – בניגוד לאמור בגליונותיה הרפואיים של המנוחה, שצוטטו אף הם בחוות הדעת – כי במועד אשפוזה של האחרונה היא לא היתה נתונה במצב פסיכוטי כי אם במצב דיכאוני בלבד.
בצד האמור, המשיך פרופ' נוימן לעמוד על עיקרי קביעותיו בחוות דעתו – הן באשר לשיפור שחל במצבה של המנוחה בשני ימי האשפוז האחרונים והן באשר לקביעתו כי בעת האירוע יכולה היתה המנוחה לקבל החלטה מודעת לסיים את חייה – ולא חזר בו מקביעותיו אלה.
כך עמד פרופ' נוימן על דעתו (ע' 9 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא) כי "נכון שאין רישום שהרופאים המטפלים ציינו שהיא [המנוחה] יצאה ממצב פסיכוטי אבל הרישום מעיד שהיא יצאה מן המצב הזה". והוא מוסיף ומציין (ע' 10 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא) כי "בזמן ההתאבדות לא היה מצב של נסיגה והיא [המנוחה] החליטה להתאבד במודע".
יתרה מכך, פרופ' נוימן השיב על כל שנשאל בהרחבה וטרח להסביר את קביעותיו ואת העומד מאחוריהן.
על בסיס התשתית הראייתית שהיתה בפני
בית המשפט קמא, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית לאמץ את קביעות המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו ולפסוק כי המנוחה היתה מודעת למעשיה ולתוצאותיהם.

7. כפי שכבר ציינו לעיל, חלקן השני של השגות המערערת מתייחס אל משמעות מונח ה"כוונה" והפרשנות שיש ליתן למונח זה בהקשר לסעיף 1 לחוק.
לדעת המערערת, כאשר ב"כוונה" עסקינן אין הכרח שההגדרות הרפואיות של המונח יחפפו את ההגדרות המשפטיות שלו, כך שיכול וייקבע על ידי בית המשפט שאפשר וגם דיכאון שאינו פסיכוטי ישלול, בנסיבות מסוימות, את כוונת המתאבד כמשמעה בהגדרה הממעטת.
אין בידנו להזקק, בנסיבות הענין, לטיעונה זה של המערערת, שכן נדרשת לו תשתית ראייתית שיש להניחה בפני
הערכאה הדיונית.
כפי שכבר צוין, טיעונה האמור של המערערת הועלה לראשונה בשלב הערעור. מטבע הדברים שאין תשתית ראייתית קונקרטית שתוכל לבססו. המחלוקת בין הצדדים, וממילא חוות הדעת של המומחים ששימשו כתשתית לדיון, נסבה על השאלה האם בנוסף למצבה הדכאוני, היתה המנוחה בעת הארוע, במצב פסיכוטי.
כך, לא הובאו בפני
בית המשפט קמא חוות דעת מומחים או ראיות אחרות שיכולות לבסס טענה כי הדכאון בו היתה שרויה המנוחה די היה בו – כשלעצמו וללא כל זיקה לטענה בדבר מצב פסיכוטי – כדי לראותה כמי שפעל לא מתוך כוונה.
בהעדרה של התשתית העובדתית הנדרשת אנו דוחים גם את טענתה זו של המערערת.

8. אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור.
המערערת תשלם למשיבים 3 – 4 שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ולמשיבים 1 – 2 שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.
סכומים בהתאמה מתוך הפקדון, יועברו לידי ב"כ המשיבים האמורים, על חשבון שכר הטרחה שנפסק.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ג אדר תשס"ב, 7 למרץ 2002.


י' גולדברג
, שופט
סגן נשיא

ד"ר א' גרוניס
,
שופט

ע' פוגלמן
,
שופט


מותר לפרסום מיום 10.3.03.











עא בית משפט מחוזי 3281/00 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מאיר אסרף, ספיר אסרף (קטינה) ע"י אביה ואפוטרופסה, רוני פרג', הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/03/2002)