פסקי דין על דמיטרי דימרמן | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

30551-07/13 בל     02/07/2015




בל 30551-07/13 דמיטרי דימרמן נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ב"ל 30551-07-13


02 יולי 2015

לפני
:

כב' השופטת
חופית גרשון-יזרעאלי

ה
תובע
דמיטרי דימרמן
ע"י ב"כ: עו"ד לאוניד רובינוב
מטעם הלשכה לסיוע משפטי
-

ה
נתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד נילי טבצ'ניק




פסק דין


התובע מבקש להורות לנתבע לשלם לו קצבת נכות כללית בגין תקופה בת 90 יום, מיום 1.8.12 ועד ליום 30.10.12.

עיקרי העובדות נשוא התביעה
1.
התובע הגיש ביום 29.11.09 תביעה לנכות כללית (להלן גם: "התביעה הראשונה"), זומן לוועדה רפואית (דרג ראשון), ונקבעה לו נכות רפואית בשיעור 100%.

2.
מאחר שהכנסתו של התובע באותה עת עלתה על ההכנסה הקובעת לעניין קצבת נכות, בגובה 60% מהשכר הממוצע במשק, עניינו לא הועבר לבחינת כושרו להשתכר ולא שולמה לו גמלת נכות.

3.
התובע הפסיק לעבוד ביום 31.7.12. ביום 14.10.12 הוא הגיש שוב תביעה לנכות (להלן: "התביעה השנייה"). תביעתו של התובע אושרה מיום 1.8.12, ונקבע כי איבד את כושרו להשתכר. לעמדת הנתבע, התובע זכאי לקצבה מיום 30.10.12, בתום 90 ימי המתנה.
4.
במקביל, מאחר שהתובע עבר טיפולי דיאליזה מחודש אוקטובר 2009, הוא הגיש תביעה לשירותים מיוחדים והתביעה התקבלה, רטרואקטיבית מן המועד בו החל לקבל טיפולי דיאליזה. התובע היה זכאי לקצבת שר"מ עד ליום 14.7.12, מועד בו הופסקו הטיפולים. עם זאת, מאחר שהנתבע לא עודכן במועד בסיום הטיפולים שולמה הגמלה עד לחודש ינואר 2013. הסכום ששולם ביתר קוזז לשיעורין מגמלת הנכות הכללית ששולמה לתובע באותה עת.

טענות הצדדים וההליכים בתיק
5.
התובע טוען כי מאחר שבתביעה הראשונה שהגיש לא שולמה לו קצבת נכות אך בשל שיעור ההכנסה, הוא זכאי לתשלום קצת נכות מיידית ממועד שנקבעה נכותו בתביעה השנייה, ללא המתנה בת 90 יום. יש להחיל על התובע את הוראת סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), לפיה תובע שחדל להיות נכה בשל כך בלבד שהייתה לו הכנסה מעבודה או ממשלח יד, זכאי, בתנאים המפורטים בסעיף, כי פקיד תביעות יקבע את דרגת אי כושרו להשתכר מחדש, ללא הגשת תביעה חדשה. מאחר שלתובע נקבעה בתביעה הראשונה נכות רפואית של 100%, ורק בשל הכנסה שוללת נשללה זכאותו לגמלה, הוא לא היה מחויב בהגשת התביעה השנייה
ואין להחיל עליו תקופת המתנה בת 90 יום פעמיים.
התובע מוסיף כי קצבת הנכות שלו לא שולמה משך 5 חודשים מהיום הקובע במסגרת התביעה השנייה.

6.
לטענת הנתבע התובע לא הוגדר כ"נכה" לאחר הגשת התביעה הראשונה, שכן לא עמד בתנאי הסף. התובע לא הגיש תובענה ביחס להחלטת פקיד התביעות לפיה לא היה זכאי לקצבת נכות במסגרת התביעה הראשונה.
הוראת סעיף 209 (ד)(1) לחוק לא חלה בעניינו של התובע שכן לא "חדל" להיות נכה, אלא מעולם לא הוגדר ככזה. הוראת הסעיף עוסקת במי שהוגדר כנכה ולאחר זמן חדל להיות נכה רק בשל הכנסה שוללת. בענייננו, התובע לא חדל להיות נכה, שכן לא היה "נכה", בהתאם לחוק, ובמסגרת התביעה הראשונה כלל לא עבר בדיקה בעניין כושרו להשתכר. תקופת ההמתנה לא הוחלה פעמיים על התובע, אלא פעם אחת בלבד. התקופה נמשכה 90 יום, ולא חמישה חודשים כטענת התובע. מקצבת הנכות של התובע קוזזה קצבת שר"מ אשר שולמה לו ביתר.

7.
המחלוקת העומדת להכרעה הינה, אם כן, האם לאור הליך התביעה הראשונה שהגיש התובע במסגרתה נקבעה לו נכות של 100% הוא פטור מתקופת המתנה בת 90 יום לתשלום קצבת הנכות במסגרת התביעה השנייה, שאושרה.

8.
ההליך בבית הדין התנהל על דרך סיכומים בכתב, והצדדים בחרו שלא להביא ראיות, לאור העובדה כי המחלוקת הינה משפטית באופייה.

דיון והכרעה
9.
לאחר שקילת טענות הצדדים, ועל אף ההבנה למצבו של התובע, מצאתי כי דין טענותיו להידחות, מן הנימוקים שיפורטו.

10.
בסעיף 195 לחוק, נקבעה הגדרת המונח "נכה" לעניין פרק ביטוח הנכות, בזו הלשון:
'"נכה"
- מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיימים בו כל אלה:
(1) (נמחקה);
(2) אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד, או שכושרו להשתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר, לאי–כושר או להפחתת הכושר כאמור ייקרא בחוק זה - אי–כושר להשתכר); לעניין פרק זה יראו כנכה גם מי שהיה עובד קטין בתכוף לפני שנגרם לו אי–הכושר להשתכר;
(3) אין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח יד או שהכנסתו כאמור אינה עולה על המפורט להלן, לפי העניין:
(א) לגבי מי שזכאי במשך תקופה ממושכת או בעל ליקוי חמור - 60% מהשכר הממוצע;
(ב) לגבי מי שאינו זכאי במשך תקופה ממושכת ואינו בעל ליקוי חמור - 45% מהשכר הממוצע;
השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע כללים ומבחנים לעניין הגדרת נכה כאמור".

11.
במועד הגשת התביעה הראשונה, אין חולק כי הכנסתו של התובע עלתה על 60% מן השכר הממוצע. תביעתו הראשונה של התובע לא אושרה, וכושרו של התובע להשתכר לא נבחן לאור אי עמידתו בתנאי הסף ביחס לגובה הכנסתו. לפיכך, התובע כלל לא נכנס להגדרת "נכה", כאמור, קודם לתביעתו השנייה.

12.

תקופת ההמתנה נשוא המחלוקת בתיק, בת 90 יום, נקבעה בסעיף 196 לחוק כדלהלן:
"הזכאות לגמלת נכות

(א) נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי-הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני יום ו' באייר התש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להשתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל.
(ב) הזכות לגמלה לפי פרק זה תתחיל בתום 90 ימים מהתאריך הקובע, ובלבד שאם במועד זה מקבל הנכה דמי מחלה ממעבידו או מקופת גמל כמשמעותה בסעיף 180, תתחיל הזכות בתום התקופה שבעדה שולמו דמי המחלה כאמור".

כן נקבע, בסעיף 207 לחוק, כי:
"תחילת הבירור

(א) לא ידון המוסד בתביעה לגמלה לפי פרק זה אלא בתום 90 ימים מהיום שלפי טענת התובע צומצמה הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב-50% או יותר או שנפסקה, ובאין הכנסה כאמור - מהיום שהיה לנכה.
(ב) לענין הקביעה אם חל צמצום בהכנסה מעבודה, לא יובאו בחשבון דמי מחלה המשתלמים למבוטח מאת מעבידו".

13.
התובע טוען לתחולת הוראת סעיף 209(ד)(1) לחוק בעניינו. בסעיף זה נקבע:
"(ד) (1) תובע שחדל להיות נכה בשל כך בלבד שהיתה לו הכנסה מעבודה או ממשלח יד (בסעיף קטן זה - הכנסה שוללת), ובתוך תקופה שלא עלתה על 36 חודשים רצופים מהיום שבו החלה להשתלם לו ההכנסה השוללת פחתה הכנסתו כאמור מההכנסה הקבועה לגביו בפסקה (3) להגדרה "נכה" שבסעיף 195, יקבע פקיד תביעות את דרגת אי–כושרו להשתכר, מחדש, בשיעור שלא יפחת משיעור דרגת אי–הכושר היציבה להשתכר שנקבע לגביו לאחרונה לפני שהחלה להשתלם לו ההכנסה השוללת.
(2) קביעה מחדש של דרגת אי–כושר להשתכר, לפי פסקה (1), תיעשה בלא קבלת חוות דעת של רופא מומחה או פקיד שיקום".

14.
לאור הקביעה, כי התובע לא הוגדר כ"נכה" מעולם במסגרת התביעה הראשונה, ברי כי גם לא "חדל" להיות נכה והוראת סעיף 209(ד)(1) לא חלה בעניינו.
סעיף זה דן בקביעת דרגת אי הכושר מחדש. משמע, הוא מתייחס למקרים בהם נקבעה כבר בעבר דרגת אי הכושר, המבוטח יצא מגדר הגדרת "נכה", בשל הכנסותיו בלבד, ותוך 36 חודשים קטנה הכנסתו שוב. במקרה זה בלבד על פקיד התביעות לקבוע שוב את דרגת אי הכושר, ללא צורך בהליך חדש הכולל חוות דעת רפואית וחוות דעת פקיד שיקום.

15.
בעניינו של התובע לא ניתן להחיל את הוראת הסעיף שכן כושרו של התובע להשתכר לא נבחן ולא נקבע במסגרת התביעה הראשונה בשל אי עמידה בתנאי הסף הנוגע להכנסה. לפיכך, לא ניתן "לדלג" במסגרת התביעה השנייה על השלבים של קביעת הנכות וקבלת חוות דעת פקיד השיקום.

16.
זו אף זו, הצדק עם הנתבע כי מן התובע לא נדרשו שתי תקופות המתנה, אלא תקופה אחת בלבד. בעקבות התביעה הראשונה לא שולמה כלל קצבת נכות וממילא לא נדרשה תקופת המתנה טרם התשלום. רק במסגרת התביעה השנייה שולמה קצבת נכות בחלוף 90 יום מן המועד בו נקבעה תחולת הנכות.

17.
אף טענת התובע בדבר אי תשלום הגמלה משך 5 חודשים דינה להידחות. ראשית, במסגרת התביעה הלין התובע על תקופת ההמתנה בת 90 הימים בלבד. שנית, הנתבע הסביר כי מגמלת הנכות קוזזו סכומים בגין קצבת שר"מ ששולמה ביתר, וטענות אלה לא הוכחשו. הצדדים לא פירטו לפני בית הדין את טענותיהם בהקשר זה, לרבות בעניין סכומי הגמלה והקיזוז, באופן המאפשר ביקורת שיפוטית עניינית.



18.
סיכומו של דבר, התביעה נדחית.

19.
בנסיבות העניין ולאור אופיו של ההליך אין צו להוצאות.



ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ה, (02 יולי 2015
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














בל בית דין אזורי לעבודה 30551-07/13 דמיטרי דימרמן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 02/07/2015)