פסקי דין על קווי אשראי לישראל (מרכז) | פסקי דין על קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים | פסקי דין על קווי אשראי לישראל א.ש. | פסקי דין על יובל רן | פסקי דין על נועם שרון | פסקי דין על דוד דוד ואח' |

2201/04 א     30/06/2015




א 2201/04 קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ, קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים בע"מ, קווי אשראי לישראל א.ש. נ' יובל רן, נועם שרון, דוד דוד ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 2201/04 קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ
נ' רן ואח'

ת"א 3316-04-13 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים בע"מ
(בפירוק) נ' מימון ואח'








בפני
כבוד השופטת אסתר נחליאלי-חיאט


בקשה מס' 350

התובעות:

1. קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ

2. קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים בע"מ
(בפירוק)

3. קווי אשראי לישראל א.ש.


ע"י המפרקים עו"ד יצחק מירון ורו"ח חיים רבינוביץ

באמצעות עו"ד מירון
, בן ציון ופריבס ושות'





נ
ג
ד

הנתבעים:

1. יובל רן

9. נועם שרון
, עו"ד


ע"י ב"כ עו"ד דורון דן - וקסלר ברגמן ושות'


19. דוד דוד


ע"י ב"כ ערן וינר
, ארדינסט
, בן נתן ושות'

21. עופר קרז'נר



ע"י עו"ד צבי בר נתן
- גולדפרב זליגמן ושות'



23. יואב רן



26. עודד לוסקי



27. רם לוסקי



28. ניליביט סוכנות לביטוח (1990) בע"מ



נתבעים 23, 26, 27 ו-28 - עורכי-הדין רם דקל וּמיכאל פּטרמן





החלטה

1.
בקשת התובעות (להלן גם: "המבקשות") שכותרתה "בקשה להצגת מסמכים באמצעות מבקרי הפנים" היא הבקשה הצריכה הכרעה בעת הזאת, בטרם תסתיים פרשת התביעה.

מתן החלטה בבקשה להגשת המסמכים באמצעות רו"ח יוסי גינוסר ורו"ח מיקי בלומנטל, שהיו מבקרי פנים של התובעות בזמן האירועים הרלוונטיים לתביעה, נדרש בשל בקשת התובעות להגיש מסמכים בעניין דו"חות ביקורת שערכו המבקרים והתנגדות המשיבים להגשתם לנוכח ההוראה הקטגורית שבסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית תשנ"ב- 1992 (להלן: "חוק הביקורת" וגם "החוק") כי
"דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי
...".

2.
תחילה ראיתי לציין כי הפכתי בבקשה ולא מצאתי בה פירוט ספציפי של "המסמכים הנוספים" (סעיף 4 לבקשה) שמבקשות התובעות להגיש, פירוט מתחייב בבקשה שכל מטרתה היא "הגשת מסמכים" הגם שברישא לבקשה 'הובטח' כי "נתאר את המסמכים" (סעיף 1).
ברי כי למצער נדרשת התייחסות פרטנית של המבקשות למסמכים שהן עצמן מבקשות להגיש.

עוד לציין כי הבקשה אף נעדרת פירוט אשר לדו"חות הביקורת של מבקר הפנים שמבוקש להגיש, כך לא צויין במפורש כי מבוקש להגיש דו"חות ביקורת, לאילו מהדו"חות הכוונה, לאיזו תקופה מתייחסים הדו"חות, כמה דו"חות וכו'; תחת זאת שזרו המבקשות לאורך הבקשה הפניות למסמכים בהקשרים שונים, באופן שאין לי אלא להסיק כי מדובר בבקשה להגשת דו"חות ביקורת פנימית המתייחסים לכל התקופה הרלוונטית לתובענה וזאת כאמור בהעדר פירוט מדוייק של איזה מהדו"חות, ומכל מקום לא אוכל להתייחס למסמכים אחרים/נוספים (אם בכלל) בהעדר אותו פירוט כמתחייב. כך למשל עסקו המבקשות באופן כללי לאורך בקשתם ב"דו"חות הביקורת", ציינו כי ברצונם להגיש את "דו"ח הביקורת בעקבות גביה והטיוטא שלו" (סעיף 20 לבקשה), ציינו את תצהיר הנתבע 9 שמתייחס "לביקורת שנערכה ברבעון השלישי של שנת 95' (היא הביקורת נשוא עניינינו)" (סעיף 66 לבקשה), והזכירו מסמכים שונים לביסוס טענתם כי הנתבעים 'עשו שימוש בדו"חות הביקורת ובמסמכים קשורים' (סעיפים 67- 70 לבקשה): "דו"ח ביקורת בנושא גביה מאי 1996", "טיוטת דו"ח ביקורת בנושא בטחונות", "דו"ח ביקורת בעקבות מכירת חברות בנות", "חקירות המפרקים את מבקרי הפנים"; בהעדר פירוט המסמכים אותם מבוקש להגיש אתייחס במסגרת הבקשה להגשת דו"חות ביקורת הפנים של החברה, ככלל.

טענות המבקשות

3.
המבקשות מנמקות בקשתן במספר טעמים.

תחילה התייחסו לתכלית חוק הביקורת הפנימית שלטענתן נועדה להגן על החברה, על
עובדיה, על מוסרי מידע למבקרי הפנים וכן למנוע הרתעת המבקר מביצוע עבודתו אך לא נועדה להגן על צדדי ג' לחברה ועל מי שהן טוענות כי פגע בחברה, ומשכך לטעמן יש לאפשר להן להגיש לבית המשפט את דו"חות הביקורת שנערכו לבקשת החברה ולהסתמך על האמור בהם, מאחר שפרשנות זו מתיישבת עם תכלית החוק. את התכלית האמורה למדו המבקשות מפסקי דין שניתנו בעניין סעיף 10 לחוק, ובפרט רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי (06.07.1995) (להלן: "

פסק דין
אזולאי") ומבג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז (14.05.2008).

מהטעם הזה בקשו התובעות לדחות את התנגדות הנתבעים ולקבוע כי ניתן להגיש את דו"חות הביקורת ככל שמדובר בצרכי החברה להוכחת טענותיה על מנת למנוע ניצול הוראת אי הקבילות על ידי צדדים שלישיים.
לשיטתן גם אין בהגשת הדו"חות כדי להרתיע את מבקרי הפנים מביצוע עבודתם כמתחייב על פי חוק.
עוד טענה כללית בפי התובעות - כי יש לפרש באופן מצומצם ביותר את הוראת אי הקבילות.

4.
התובעות בססו את טענתן גם על עמדת המשיבים שלטענתן 'ויתרו' על טענת אי הקבילות בכך שלא התנגדו בפועל בטענה של אי קבילות הדו"חות והמסמכים. התובעות טענו כי בעצם העובדה שהנתבעים חקרו בחקירה נגדית את המצהיר מטעם התובעות על חלק מהדו"חות שצורפו לתצהירו, גילו הנתבעים דעתם כי הם מוותרים על טענת אי הקבילות, ולא רק זאת אלא שלטענת המבקשות אף הכניסו הנתבעים בעצמם לתיק בית המשפט, מסמכים הקשורים לדו"חות הביקורת, וגם משכך הם מנועים לטעון נגד קבילותם.

5.
לתמיכה בטענתן כי את הוראת החוק לפיה חומר הביקורת הפנימית אינו קביל לשמש ראייה בבית משפט
ניתן לצמצם בהתאם "לצרכיהן" הביאו המבקשות את ההחלטה שניתנה בת"א (מחוזי חיפה) 52925-02-12 קונדיטוריה שפיק ואח'

נ' מדינת ישראל (25.02.2015) (להלן: "עניין שפיק") בה נקבע כי סעיף 30 לחוק מבקר המדינה תשי"ח- 1958 [נוסח משולב] שעניינו אי קבילות המסמכים שהוציא מבקר המדינה בעת מילוי תפקידו, לא יחול בהליכים בהם שאלת עצם יישום המלצות המבקר היא הבסיס לתובענה המונחת לפני בית משפט, קביעה שניתנה במסגרת תביעת נזיקין לסעד של פיצויים בגין מחדל ביישום המלצות מבקר המדינה.
כך טענו התובעות כי "דו"ח הביקורת בעקבות גביה לא משמש אך ורק להוכחת תוכנו. לדו"ח זה חשיבות משפטית להוכחת טענות הקשורות להתנהגות החברה בקשר לדו"ח, פעולות שנעשו ופעולות שנמנעו מלעשות בעקבות הדו"ח" (סעיף 76 לבקשה). בתשובתן לטענות הנתבעים ניסו לבסס את הרלוונטיות של ענין שפיק וציינו כי מדובר בכך ש"חלק מעילת התביעה לגבי יישום המלצות הינה ידיעת הגופים המבוקרים על ההמלצות"... ומכאן הסיקו התובעות כי "גם בענייננו מבקשים צדדים שונים לעשות שימוש בידיעה זו על ההמלצות לשם הוכחת טענתם- לגבי המבקשות- ידיעת הדירקטורים לגבי האמור בדו"חות לשם בחינת סבירות פעולות החברה." (סעיף 80.2 לתשובה).

6.
טענה נוספת בפי המבקשות כי סעיף 147 לחוק החברות המחיל את הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית על מבקר פנימי של חברה, לא חל בעניינן מאחר שחוק החברות נחקק בשנת 1999, שנים לאחר פעולות מבקרי הפנים שעבודתם התבצעה בשנים 1993- 1998, תקופה שבה פקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג- 1983 היתה בתוקף, ומאחר שסעיף 96כג'1(ב) לפקודת החברות שהחיל את הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית על חברה, בוטל בשנת 1999 עם כניסת חוק החברות לתוקף, הרי שלשיטת התובעות, אין הוראה בדין המסדירה את החלת סעיף 10 לחוק הביקורת על דו"חות שערכו מבקרי הפנים בטרם נכנס חוק החברות לתוקף.

7.
כדרכם במסגרת בקשה זו, הוסיפו המבקשות טענה כללית לפיה "וודאי ששאר המסמכים שהועברו למבקרי הפנים קבילים להצגה"... ללא הסבר מהי אותה "וודאות" וגם ללא פירוט מהם אותם "שאר המסמכים" למעט דיבור כללי של "מסמכים אלו כוללים מסמכים רגילים של החברות ובהם הסכמים, מסמכי הנה"ח, תחשיבים ועוד. לא מדובר על חומר שהוכן על ידי מבקרי הפנים וגם לא על הודעה שנמסרה להם" (סעיף 86 לבקשה), דיבור שאינו מתייחס לעצם הבקשה האם יכולים העדים, שני מבקרי הפנים, להגיש מסמכים שלא ערכו ונראה לכאורה שהגיעו אליהם בתוקף עבודתם כמבקרי פנים.

עמדת המשיבים

8.
המשיבים התנגדו במפורש להגשת דו"חות מבקרי הפנים ולהגשת מסמכים שהוצאו על ידם במסגרת עבודתם כמבקרי פנים מחמת אי קבילות בשל ההוראה המפורשת שבחוק, ואף לא אחד מהם הסכים לקבלם בהסכמה בשלב זה של ההליך משכך, אין מקום ללמוד 'במשתמע' על הסכמה כלשהי, וממילא לא ניתן לקבל מסמכים אלה כראיה אלא אם היתה הסכמה מפורשת שכאמור אינה בנמצא.
באופן פרטני ציין נתבע 21 בנוסף לעמדתו כי דו"חות הביקורת אינם קבילים כראיה, כי הסכים להגשת מסמכים אך בכפוף לכללי דיני הראיות, כי אינו מתנגד להגשת דו"חות הביקורת "כראיה לעצם קיומם ולעצם ידיעת הגורמים הרלוונטיים בקווי אשראי" (סעיף 34 לתגובת נתבע 21).
נתבע 9
שציין כי דו"חות הביקורת אינם קבילים כראיה הוסיף כי אינו מתנגד להצעת התובעות לפיה ההכרעה בשאלת הקבילות תדחה למועד מתן פסק הדין.
נתבעים 23 ו- 26- 28 עמדו על התנגדותם להגשת הדו"חות והדגישו כי דו"חות הביקורת אינם קבילים כראיה כפי שטענו מתחילת ההליך.
נתבע 19
התנגד אף הוא "מפורשות ונחרצות" להגשת הדו"חות וחזר וציין כי התנגד לכך בעת שעלתה הסוגיה לדיון בבית המשפט.
המשיבים גם עמדו על כך שטענת המבקשות כאילו היה 'ויתור' מצדן לעניין אי הקבילות, נעדרת כל בסיס עובדתי שכן הנתבעים התנגדו במפורש לקבלת חומר הביקורת הפנימית
מחמת אי קבילות כזכותם לפי סעיף 10 לחוק, כך עשו בפתח דיון ההוכחות, ואף הפנו למראי המקום הרלוונטיים בפרוטוקולים.

9.
עוד טענו המשיבים כי לשון ההוראה שבסעיף 10 לחוק הביקורת היא פשוטה וברורה, ולא יכולה להתיישב עם כל פרשנות אחרת אלא עם הקביעה הקטגורית כי מסמכים שהוציאו מבקרי הפנים בקשר למילוי תפקידם אינם קבילים לשמש כראיה בכל הליך משפטי.
לטענתם אין לקבל את פרשנות המבקשות אשר לתכלית החוק והם אף הפנו לדברי ההסבר לחוק מהם עולה כי תכלית הוראת החוק היא לאפשר איסוף מידע 'ללא חשש שהדבר ישמש ראיה בהליך משפטי', בלי להגדיר נגד מי תשמש אותה ראיה ולא על ידי מי תוגש ולאיזו מטרה. כלומר, לטענתן הוראת החוק היא קטגורית ואינה קובעת כי החשש הוא שמא ישמש דו"ח הביקורת בהליך משפטי דווקא נגד מוסרי המידע, או כי דו"ח ביקורת אינו קביל בתביעות נגד החברה או נגד עובדיה בלבד, אך כן יהיה קביל מקום שהחברה רוצה לעשות בו שימוש נגד צדדים שלישיים, כפי שמבקשות התובעות לטעון; טענה זו אינה סבירה בהתחשב באי השוויון שיוצרת פרשנות כזאת בין אלה שיכולים להשתמש בדו"חות אלה, ולגביהם הדו"חות יהיו קבילים, ובין אחרים שלא יוכלו להשתמש בדו"חות בטענת חוסר קבילות. כל מטרת ההוראה היא לתת סביבת עבודה נוחה ושאינה מאיימת על מבקרי הפנים לצורך איסוף מידע, ומשכך יש לדחות את טענת התובעות.

דיון והכרעה
10.
תחילה ראיתי לציין כי בטרם החלו דיוני ההוכחות בתיק זה הוגשו בקשות לפסול כליל את תצהיר העדות הראשית של עד התביעה העיקרי, ולחלופין למחוק חלקים ממנו, כן התבקש להוציא נספחים שצורפו בשל היותם עדויות שמועה, סברה, הרחבת חזית אסורה וכן התבקש לקבוע קביעות שונות בעניין ראיות שצורפו כחלק מעדויות התביעה בעניין משקל, קבילות ועוד.
לציין כי לבית המשפט הגישו התובעות תצהירים מלווים בכ-30 קרגלים גדושי נספחים ומסמכים וסברתי כי ראוי שהדיון יתקדם לגופו כדי שלא יהפך הטפל לעיקר (בעיקר כשמדובר בתובענה שהוגשה ב-2004 והגיעה לטיפולי רק בשנה זו - 2015), והוריתי כי הצדדים יתייחסו לטענות בדבר משקל, קבילות ושאר ההתנגדויות שהעלו בבקשתם - במסגרת הסיכומים וכי אתייחס לכך בפסק הדין, ככל שיהיה צורך (ראו החלטה מיום 29.12.14). לא רק זאת אלא שבמהלך הדיונים (והתקיימו כבר כ-25 דיוני הוכחות) התנגדו הנתבעים לעדויות השונות עד כי נאמר שוב על דעת הצדדים כי כל העדויות וכל הראיות שהוגשו במסגרת ההוכחות הוגשו בכפוף לטענות בדבר קבילות/ משקל/ עדות שמועה/ סברה, הרחבת חזית וכו' (שלמראי המקום בעניין זה הפנו המשיבים במסגרת תגובתם).
להדגיש בנוסף כי עם תחילת ההוכחות וכשהחלו לחקור את עד התביעה, התנגדו הנתבעות לקבילות כל מסמכי ודו"חות ביקורת הפנים בהתאם לסעיף 10 לחוק, וציינו כי אין בחקירתן כדי להוות ויתור על התנגדותן זו.
ציינתי האמור כדי להבהיר כי שונה עניינם של מסמכי הביקורת (דו"חות ו
תוצרי חומרי הביקורת)
משאר הנספחים והעדויות, שכאמור אתייחס אליהם במסגרת פסק הדין, מאחר שלגביהם קיימת הוראה סטטוטורית חד משמעית, וסברתי כי אין מקום לפעול באותו מתווה אלא ליתן תחילה החלטה בשאלה אם ניתן בכלל להגיש את המסמכים באמצעות העדים, מבקרי הפנים, ולא לדחות את ההכרעה למועד פסק הדין. להדגיש כי פרשת התביעה הגיעה לסיומה, למעט עדות מבקרי הפנים, ומאחר שעצם מהותה היא המסמכים ודוח"ות הביקורת לא ראיתי אפשרות אחרת אלא להחליט עתה ולא לשמוע עדויות וחקירות שיכול שיהיו מיותרות, וגם כדי שניתן יהיה לקדם את התיק ולהמשיך לעדויות הנתבעים.
לא סביר בעיניי לשמוע עדים, לקבל מסמכים ודו"חות ביקורת ואף לשמוע חקירות נגדיות לגבי מהות עבודת המבקרים ודיון במסמכים שהביאו אותם למסקנותיהם, ואז להמתין למועד פסק הדין בשאלה שהתשובה לה יכולה ואף צריכה להינתן כבר עתה, בעיקר כשהוראת החוק היא חד משמעית ולמצער מחייבת התייחסות ממשית כבר בשלב הזה בטרם ישמעו העדים.

11.
ולבקשה. כאמור, ענייננו בבקשת התובעות להגשת דו"חות ומסמכים שונים (שמהותם וטיבם – כאמור לא פורטו בבקשה) שהם תוצרי עבודת מבקרי הפנים, באמצעות העדים, הם מבקרי הפנים של התובעות בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

12.
סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב- 1992 קובע הוראת אי קבילות קטגורית במהותה, לפיה כל מסמך שנעשה על ידי מבקר פנים במסגרת מילוי תפקידו אינו קביל בהליך משפטי ולא יוכל לשמש כראיה בבית המשפט, וזו לשון הסעיף:

10
.
(א)
דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי.

(ב)
הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי.

תחולת חוק הביקורת הפנימית
13.
תחילה לשאלה שהעלה ב"כ המבקשות האם הוראת סעיף 10 הנ"ל חלה בענייננו, לאור מועד חקיקת חוק החברות ולאור העובדה כי האירועים נשוא התובענה אירעו לפני כניסתו לתוקף.
סעיף 147 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 מחיל את הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית על מבקר פנימי של חברה שחלה עליה חובת מינוי מבקר פנימי (כבענייננו):
147.

על המבקר הפנימי יחולו הוראות סעיפים 3(א), 4(ב), 8 עד 10 ו-14(ב) ו-(ג) לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב–1992, כפוף ליתר הוראות פרק זה, ובשינויים המחויבים לפי הענין.
אכן, האירועים נשוא התובענה וכך גם התקופה בה פעלו מבקרי הפנים הם בטרם נחקק חוק החברות, אלא שהמשטר החקיקתי התקף במועדים הרלוונטיים לאירועי התביעה היה זה שבפקודת החברות, וההוראה הקטגורית של אי קבילות דו"חות הביקורת ותוצרי ביקורת הפנים היתה גם היתה במועד כהונתם של מבקרי הפנים, כך ראו את הוראת סעיף 96כג'1(ב) לפקודת החברות, שזו לשונה:
(ב)
על המבקר הפנימי יחולו הוראות סעיפים 3, 5(ד), 7 עד 10, 14(ב) ו-(ג) ו-24(ג) לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב–1992, בכפוף ליתר הוראות סימן זה ובשינויים המחוייבים לפי הענין..."
במסגרת חוק החברות בשנת 1999 בוטלו סעיפים שונים שהיו בפקודת החברות (ראו בחוק החברות, חלק עשירי: ביטול, הוראות מעבר, תחולה ותחילה, סעיפים 367 ואילך), ובכללם גם סעיף 96 כג'1(ב) הנ"ל, אלא שהמחוקק שסבר כי סוגיית ההגנה על דו"חות הביקורת הפנימית ועל תוצריו היא סוגייה מהותית, לא הותיר כל אפשרות לפרשנות אחרת והתייחס לסוגייה זו כשחוקק את סעיף 147 לחוק - הוראת חוק הזהה במהותה ובלשונה (להוציא שינוי קל שאינו רלוונטי לענייננו) לזו שבפקודת החברות; כך, אין כל לאקונה או הסדר שלילי כלשהו ומה שהיה הוא שממשיך! סעיף 147 הוא למעשה מחליפו של סעיף 96כג(1)ב' לפקודת החברות וברור אפוא, שסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית חל בענייננו.
אני דוחה את הניסיון של המבקשות לאחוז בחבל בשני קצותיו - מחד גיסא לטעון כי סעיף 96כג'1(ב) לפקודת החברות שהחיל את סעיף 10 לחוק הביקורת על מבקרי פנים של חברה ושהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית לתביעה בוטל בשנת 1999 עת נכנס לתוקף חוק החברות, ומאידך גיסא לטעון כי סעיף 147 המחיל את סעיף 10 לחוק הביקורת תקף רק משנת 1999 - מועד כניסת חוק החברות לתוקף, ומשכך אינו חל על התביעה שאירועיה הנטענים היו עובר לכניסתו לתוקף ולכן אינו חל בעניינם.
לטעמי, ההיפך הוא הנכון, דווקא עמדת המחוקק, שמצא לאמץ בחוק החברות את העקרון כי דו"חות מבקרי הפנים ותוצרי עבודתם אינם קבילים לשמש ראיה בבית משפט, עקרון שהונהג עוד בימי הפקודה האנגלית, מחזק את תוקפו שכן המחוקק הישראלי ששינה את פקודת החברות שהיתה בתוקף עד שנת 1999 והתאים את עקרונות דיני החברות לחקיקה עכשווית ראה חשיבות רבה להגנה הניתנת לעבודות מבקרי הפנים בסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית והותיר את העקרון בתוקף.
אמנם בקשו התובעות ללמוד מסעיף 371 שכותרתו "הוראת מעבר לעניין מבקר פנימי" כי הוא מתייחס אך ל"המשכיות" מינוי מבקרי פנים ולא לדין החל על עבודתם ולטענתן 'לכל עניין אחר הוראת סעיף 96כג1(ב) לפקודת החברות בטלה' (סעיף 84 לבקשה), ואולם שלא כמו טענת התובעות עולה בבירור כי חוק החברות שומר למעשה על רציפות מהותית בכל הקשור למוסד מבקר הפנים של חברה לרבות לתוצרי עבודתו.
סעיף 371 האומר כי:


371.
מי שכיהן כמבקר פנימי בחברה ציבורית ערב תחילתו של חוק זה על פי אישור לפי סעיף 3(ב) לחוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב-1992, יוכל להמשיך ולכהן כמבקר פנימי באותה חברה.
מצביע למעשה על רציפות הכהונה של מבקרי הפנים, וכך סעיף 147 לחוק החברות מתייחס להחלת סעיף 10 לחוק הביקורת כהמשך לתחולתו מהפקודה ועד כניסת החוק לתוקף - הנה כי כן, המצב המשפטי החל בענייננו הוא כי מעת שנחקק חוק הביקורת הפנימית בשנת 1992 חל סעיף 10 לחוק, ברציפות, בין שמכוח פקודת החברות ובין שמכוח חוק החברות.



קבילות דו"חות הביקורת הפנימית ומסמכים תוצרי הביקורת לשמש ראייה
14.
כאמור, לא ראיתי לקבל את טענת התובעות כי ההוראה בדבר אי קבילות מסמכים תוצרי עבודת מבקרי הפנים לשמש כראייה הקבועה בסעיף 10 לחוק הביקורת, לא חלה בענייננו.

סעיף 10 לחוק הביקורת קובע הוראה קטגורית, ברורה ומפורשת, כי דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו (להוציא הליך משמעתי שאין לו רלוונטיות בענייננו) אינו קביל כראיה בהליך משפטי. ההוראה חד משמעית, אינה כוללת סייגים, ואינה משאירה 'פתח' לשיקול דעת כמו בהוראות חוק אחרות בצורת דיבור של "מטעמים מיוחדים שירשמו".. וכגון אלה. המחוקק לא הסתפק בציון "דו"ח בלבד", אלא פרט ולא הותיר כל מקום לספק מהם המסמכים שאינם קבילים כראייה בהליך המשפטי, וכך פרט את החלופות הן בפרט "דו"ח, חוות דעת" והן בכלל "כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו"(!).
לשון החוק לא הותירה כל סייג, גם לא פתח, לקביעה שונה מההוראה החד משמעית כי מסמכים אלה לא יהיו קבילים לשמש כראייה. המחוקק ראה להעניק למסמכים שהוצאו על ידי מבקרי הפנים הגנה במדרג של אי קבילות, כהוראה קטגורית, היינו, מניעת כל אפשרות להצגתם במסגרת ההליך המשפטי, כמו גם מניעת הצגת ההודעות שנמסרו למבקר הפנים בכל הליך משפטי (סעיף 10 (ב) לחוק הביקורת). משכך התוצאה הישירה של הוראת חוק זו היא כי "לא ניתן יהא להציג את הדו"ח בבית המשפט" (

פסק דין
אזולאי, פסקה 18; ת"א 1943/09 ת"א (ת"א) 32173-05-12 רשות השידור נ' חברת שידורי פרסומת מאוחדים ואח'

(16.03.2015) פסקה 18, להלן: "עניין רשות השידור"; בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' אברהם עוז ואח'

(14.05.2008)פסקה 16)).

15.
ראיתי להבהיר (מאחר שגם עניין זה עלה בין הצדדים) כי הוראת אי קבילות דו"חות הביקורת הפנימית ותוצרי עבודת המבקרים לשמש ראייה בהליך המשפטי אין משמעותה חסיון מגילוי המסמכים הללו לצדדים האחרים, שהרי הוראת הקבילות שונה משאלת גילוי המסמכים כפי שגם קבעה הפסיקה (למשל ראו המקורות הנזכרים בסעיף 14 לעיל). סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית מתייחס לשאלת קבילות בלבד, וההוראה אינה מקימה חסיון מפני גילוי ועיון בין הצדדים.

16.
הוראה מקבילה לסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית וקודמת בזמן, (ומדברי ההסבר לחוק עולה כי לאורה אף נחקק חוק הביקורת הפנימית) מצויה בסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח- 1958 [נוסח משולב]:




(א)
דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי.


(ב)
הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת עדות בשבועה או בהן צדק, שהושגה מכוח הסמכויות האמורות בסעיף 26.
הוראה קטגורית זו, המצויה כאמור בחוק מבקר המדינה, מצביעה למעשה על הדרך העקבית בה הולך המחוקק ועל החשיבות הרבה שהוא מייחס למתן הגנה מוחלטת על עבודת הביקורת, כדי שזו תהיה חופשית לחלוטין מלחצים ותאפשר גישה חופשית לקבלת מידע ממוסרי המידע.

17.
עיון בפסיקה, הן זו שאוזכרה על ידי הצדדים וכן פסיקה נוספת, מראה כי בדרך המפורשת בה הביע המחוקק את דעתו, הולכים בתי המשפט ומיישמים את הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת באופן דווקני ועקבי, ומאמצים את הוראת הסעיף בקביעה כי מגבלת הקבילות היא סטטוטורית, כי היא כתובה במפורש בחוק וכי לא ניתן 'לעקוף' את ההוראה בדרך כלשהי, ומשכך אין להיזקק לדו"חות ביקורת פנים ולא לתוצריו בהליך משפטי וכל אלה לא יוכלו לשמש ראיה בהליך המשפטי.
יישום הוראת החוק במקרים שונים שהתעוררו בפסיקה מצביע על כך שהקביעה שחזרה ושנתה בכל ההחלטות היא כי מסמכי דו"חות הביקורת ותוצריו אינם קבילים לשמש כראייה בהליך המשפטי גם אם לבקשות השונות שבמסגרתן התבקש להציג את הדו"חות היו תוצאות שונות וכל מקרה לנסיבותיו. כך למשל:
-
בת"א (ת"א) 32173-05-12 רשות השידור הנ"ל נקבע כי יש להוציא מתיק בית המשפט סעיפים ונספחים מתצהירים שכללו דו"חות ביקורת פנים.
-
בת"א (ת"א) 65135/06 קליר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל (13.4.08) דחה בית המשפט (כב' השופט חגי ברנר) בקשה לזימון עורך דו"ח ביקורת פנימית ומבקר פנימי ראשי של בנק למתן עדות, בין היתר מאחר ש"יש ממש בטענות הבנק לפיהן חשיפתו של עורך דו"ח הביקורת הפנימית לחקירה בבית המשפט בקשר לממצאי הדו"ח אינה אלא ניסיון שאין להתירו לעקוף את האיסור הסטטוטורי המונע הגשת דו"ח הביקורת הפנימית כראיה בהליך משפטי" (סעיף 6 להחלטה). וכי ממילא דו"ח הביקורת הפנימית עצמו אינו יכול להיות מוגש לבית המשפט לא רק מאחר שאין הוא קביל לשמש כראייה בהליך המשפטי אלא גם מאחר שהמסקנות שבו אינן ראיות גולמיות והן למעשה עדות שמועה או סברה.
-
בת"א (ת"א) 8278-07-12 יוניטרוול בע"מ ואח'

נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (07.10.14), הורתה כב' השופטת דניה קרת למשוך מתיק בית המשפט את דו"חות הביקורת הפנימית של הבנק שצורפו כנספחים לתצהירים, גם אם הדו"חות 'צונזרו' בדרך של השמטת המסקנות והממצאים והותרת החלק העובדתי של הדו"חות שלטענת המשיבות שם אינו חוסה תחת הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית. וכך אומר בית המשפט: "ההפרדה שמבקשות המשיבות לערוך בגוף הדו"חות עצמם, בין עובדות (גלויות) ובין ממצאי ומסקנות המבקר, אינה יכולה לעמוד. דו"ח ביקורת, שנערך על מנת לשמש ככזה, בא בגדרי סעיף 10 (א) לחוק, גם אם בעת העמדתו לעיון צונזר ודולל כך שנותרו בו רק עובדות, ולא מסקנות של מבקר הפנים. יש לציין כי קביעה זו חלה רק על עובדות הנכללות בדו"ח הביקורת עצמו" (סעיף ד' לפסק הדין). אומר כי הקביעה אשר ל'דילול' דו"ח הביקורת ממסקנות מתיישבת עם לשון החוק לפיה 'כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידו' לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי.
-
גם בית הדין לעבודה ((תע"א (חי') 4548/03 חזות נ' רכבת ישראל (26.09.2011), קבע כי לא ניתן להגיש דו"ח שהוציא המבקר הפנימי של רכבת ישראל וכן את דו"ח מבקר המדינה, שדנו בתלונות תובע - שהוגדר כחושף שחיתויות הזכאי להגנה. בית הדין קבע כי בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית ולסעיף 30 לחוק מבקר המדינה "לא הורשינו לראות את דו"ח הביקורת הפנימית של הרכבת ואת דו"ח או דו"חות מבקר המדינה, באשר לתלונות התובע שנמצאו מוצדקות" ומשכך לא ניתן היה להגיש את הדו"חות כראיה לבית הדין (לציין כי בית הדין הארצי דחה את הערעור שהוגש על פסק הדין אם כי לא התייחס לשאלת קבילות דו"חות הביקורת (ע"ע (ארצי) 20567-11-11)).
עינינו הרואות כי המשותף לכלל הפסיקה שהובאה היא הקביעה הברורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא ניתן לעקוף את ההוראה הקטגורית של דין אי הקבילות הקבועה בסעיף 10 לחוק הביקורת.

18.
המבקשות גם מבססות את עמדתן, השונה מההלכה ומעמדת הפסיקה שתוארה לעיל, כי יש להכשיר (כדבריהן, סעיף 74 לבקשה) את דו"חות הביקורת - על החלטה שניתנה לאחרונה בת"א (מחוזי חיפה) 52925-02-12 קונדיטוריה שפיק ואח'

נ' מדינת ישראל ואח'

(25.02.2015) (להלן: "עניין שפיק"). בעניין שפיק סייג בית המשפט את ההוראה הקטגורית של סעיף 30 לחוק מבקר המדינה ולאחר שהתייחס למשמעות הנורמטיבית של מוסד מבקר המדינה, וחרף הקביעה שבסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, ראה להתיר הגשת הדו"חות במסגרת תביעת נזיקין שעילתה, בין השאר, עצם יישום מסקנות מבקר המדינה.
ואומר כבר כי לא רק שההחלטה אינה רלוונטית לענייננו שכן, בשונה ממבקרי הפנים כאן, עוסקת ההחלטה בדו"ח מבקר המדינה ובעצם האפשרות לביקורת שיפוטית על מוסד מבקר המדינה ו"רשויות הציבור" כלשונה, ולא רק ששאלה בעיני אם קיימת עילת תביעה בנזיקין שמהותה מחדל ביישום מסקנות מבקר המדינה הרי שההחלטה גם אינה הלכה ואיני רואה עין בעין את המסקנות שם כמתאימות לענייננו, ומשכך לא ראיתי לקבלה כבסיס להחלטה דנא, ואפרט.
בקליפת אגוז אומר כי החלטת כבוד השופט סוקול שניתנה בעניין שפיק התירה הגשת ההמלצות שבמסגרת דו"חות מבקר המדינה כראייה בתביעת נזיקין שמתבררת בפני
ו, לאחר שקבע כי הוראת אי הקבילות שבחוק מבקר המדינה לא תחול בהליכים שעניינם ביקורת שיפוטית על עצם יישום המלצות מבקר המדינה כפי העניין שבפני
ו - תביעה לפיצויים בגין התרשלות הגורמים המבוקרים ביישום ההמלצות ובגין הפרת חובות חקוקות על ידם.
את הסייג להוראת אי הקבילות ביסס בית המשפט שם בעיקר על החלטות בג"ץ שדן בעתירות בנושא יישום המלצות דו"ח המבקר, ושבמסגרתן בוחן בג"ץ את המלצות מבקר המדינה ואת עיקרי הדו"חות שערך ואף מצטט מהם במסגרת החלטותיו.
אלא שכפי שציינתי לעיל, אין דעתי כדעת בית המשפט בעניין שפיק ולא ראיתי ללמוד לענייננו כי סמכויות בג"ץ לדון בדו"חות מבקר המדינה, שמעצם הגדרת תפקידו כפוף לביקורת שיפוטית של בג"ץ, ניתנות גם לבתי משפט בהליכים אזרחיים; גם לא ראיתי כי ניתן להקיש מתחום הביקורת השיפוטית במסגרת המשפט הציבורי ומסמכויות בג"ץ לתחום המשפט הפרטי כבענייננו; אין דין הביקורת השיפוטית על רשויות השלטון המתנהלת בבג"ץ לפי סדרי הדין הנוהגים שם ולפי עקרונות המשפט הציבורי כדין הליך המתנהל בבתי המשפט האזרחיים, גם במקרה שהמדינה היא צד להליך (כבעניין שפיק), "היותם של סדרי הדין אמצעי להגשמת הדין המהותי מסביר את אופיים של סדרי הדין בענפי המשפט השונים ואת השוני ביניהם. סדר דין פלוני נועד לסייע בהגשמת העקרונות העומדים בבסיס ענף משפט פלוני" (המשפט המנהלי- סדרי הדין והראיות בבג"צ, א' שרגא ור' שחר, עמ' 76 (2010) להלן: "המשפט המנהלי").
אך כידוע, לא רק סדרי הדין שונים, גם תחום דיני הראיות שונה בהליכי בג"ץ לעומת המשפט הפרטי:
"בהליך המתנהל בבג"ץ ישנה חשיבות רבה בהצגת מלוא הראיות והטענות כבר עם פתיחת ההליך, מאחר שאם לא יעשה כן עשויה העתירה להידחות על הסף בלא שתידון לגוף העניין. בכך טמון שוני מהותי בין אופן הצגת הראיות בבג"ץ בהשוואה להצגתן בכתב תביעה אזרחי. בהליך האזרחי, התובע אינו חייב לצרף את כל ראיותיו לכתב התביעה, והראיות כולן תובאנה במרוצה ההליך. בשונה מכך, בהליך בבג"ץ נבחנים נטל הראיה ונטל השכנוע כבר בתחילת ההליך, ואי הרמת הנטל על ידי העותר עשוי לנתב את העתירה לדחייה כבר עם פתיחתו. האפשרות לערוך 'מקצה שיפורים' בראיות במרוצת ההליך השיפוטי בבג"ץ מוגבלת בהשוואה להליך האזרחי". (המשפט המנהלי, עמ' 287).
משכך, מגוון הראיות שניתן להציג בבג"ץ הוא רחב ביותר (המשפט המנהלי, עמ' 314- 315, 328- 330 והמקורות שם) וכולל תצהירים, פרוטוקולים, מסמכים פנימיים של הרשות, טיוטות ואף דו"חות ביקורת ומסמכים פנימיים של הרשות ושל גורמי ביקורת פנימיים וחיצוניים, דו"ח מבקר המדינה וכו'; כל אלה משמשים ראיות בבג"ץ, ודו"חות מבקר המדינה עומדים כעניין שבשגרה ברקע עתירות לבג"ץ. לא אחת מוגשים לבג"ץ דו"חות המבקר או חלקים מהם כחומר ראייתי, ובג"ץ נכון לעיין בהם. יתרה מכך, פעמים רבות דו"חות מבקר המדינה הם שמניעים את העותרים לעתור לבג"ץ, ונתונים ומסקנות הנכללים בדו"חות מבקר המדינה נזכרים בפסקי הדין של בג"ץ, והוא אף מסתמך עליהם בפסיקותיו. (ראו: המשפט המנהלי, ה"ש 54-56, עמ' 329 והפסיקה שם), אלא שהשימוש שעושה בג"ץ בדו"חות מבקר המדינה אינו שימוש בדו"ח כראייה במובנה 'הקלאסי' בדיני הראיות.
הרציונל לאותו שימוש בדו"חות מבקר המדינה הוא בעצם תפקידו ותכליתו של בג"ץ כמי שמופקד על בחינת חוקיות החלטת הרשות, וברי כי אם יחול איסור על בג"ץ לעיין בדו"ח מבקר המדינה תהא המשמעות כי מבקר המדינה או הרשויות השלטוניות הנוגעות לדו"ח מוחרגים מכפיפות לביקורת בג"ץ, ואין הדבר כך! מבקר המדינה, דו"חותיו וממצאיהם בהחלט כפופים לביקורת בג"ץ (למשל בג"ץ 4870/10 רות דוד בלום ואח'

נ' מבקר המדינה (23.6.11); בג"ץ 5305/08 עמותה לקידום מימשל תקין נ' מדינת ישראל (24.11.09); בג"ץ 9223/10 התנועה למען איכות השלטון ואח'

נ' ראש הממשלה (19.11.12), ועוד).
כדי לאפשר לבג"ץ לבצע את הסמכות המהותית והעיקרית שלו- ביקורת שיפוטית על פעולות הרשות - עליו לבחון גם את התשתית שעליה נסמכת ההחלטה, כך ראו למשל בג"ץ 8192/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (01.11.2004) (פסקה 7 לחוות דעתו של הש' חשין):
"בהחלטתו שהחליט כמו אסף היועץ המשפטי לממשלה אל חיקו את דוח מבקר המדינה; עשה את הדוח – כמות שהוא, על קרבו ועל כרעיו – תשתית להחלטתו;.. (ובכך תשובה לטענת השר הנגבי כי הדוח, כהוראת סעיף 30(א) לחוק המבקר, אסור לו שישמש ראיה בכל הליך פלילי או משמעתי...".
אשר על כן, כפי שציינתי בפתח הדברים לא ראיתי לקבל את עמדת התובעות ככל שהיא נשענת על ההחלטה בעניין שפיק מאחר שלא ראיתי כי ניתן "לייבא" את השימוש שעושה בג"ץ במסמכי מבקר המדינה כאשר מונחת לפניו עתירה בעניין זה, להליך האזרחי שבפני
, ולא ראיתי כל אפשרות לסייג את ההוראה הקטגורית שבסעיף 10 לחוק הביקורת מכוח סמכות כלשהי שיש לבג"ץ; רק לסבר את האוזן ראיתי להביא את דברי כבוד השופט רובינשטיין בבג"ץ 8335/09 קרן דולב לצדק רפואי נ' שר הבריאות ממשלת ישראל (16.02.2012):
כאמור, תחילתה של העתירה שלפנינו בדו"ח מבקר המדינה... סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 (נוסח משולב) קובע כי דו"חות המבקר "לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי". ברי כי אין מדובר בכגון ענייננו. הדוח אינו משמש "ראיה היסטורית", אלא היוה פתח וזרז לפניות מצד העותרת אל גופי הממשל; לא על יסוד הדו"ח או חלק ממנו ייקבעו על-ידינו ממצאים."
ואדגיש עוד: הדברים אמורים מקל וחומר לענייננו אנו, בו עסקינן כאמור בחוק הביקורת הפנימית; ההבדל בין מוסד מבקר המדינה ובין חוק הביקורת הפנימית והוראותיו נובע מהגוף השיפוטי המפקח על ביצוע החוק. בעוד שמבקר המדינה ורשויות השלטון כפופים לבג"ץ בעניין ביקורת שיפוטית על יישום או אי יישום המלצות המבקר, הרי שדו"חות ביקורת הפנים לפי חוק החברות מוגשים לאורגן הרלוונטי בחברה ובתי המשפט האזרחיים הם האמונים על הביקורת השיפוטית על מהלכי החברה והאורגנים שלה, על פעולתם ועשייתם ועל הפעלת שיקול דעתם והכל לפי הדין החל בבתי המשפט האזרחיים, ואלה נעדרי הסמכויות של בג"ץ. ברי כי לא ניתן להקיש מהליך של ביקורת שיפוטית על דו"חות מבקר המדינה וכלליה במסגרת בג"ץ להליך של ביקורת שיפוטית בהתאם לחוק הביקורת הפנימית במסגרת בתי המשפט האזרחיים.

19.
גם לא מצאתי לקבוע כי ניתן ללמוד מההחלטה שניתנה בבית משפט השלום בנצרת בת"פ (45458-06-11) מדינת ישראל נ' זוהר עובד (26.03.2014) שניתן להכשיר את דו"חות הביקורת כראייה בבית משפט, שכן במקרה ייחודי זה התלונן מבקר הפנים של העירייה נגד ראש העירייה ונגד מנכ"ל העירייה בגין רדיפתו כמבצע עבודת הביקורת (הנאשמים שם היו ראש העירייה והמנכ"ל והעובדות שבכתב האישום כמו גם סעיפי האישום עסקו ברדיפתו של המבקר כמבקר), ומשכך דווקא עדותו נצרכה ממש לאותה מטרה – היינו, הגנה על מוסד הביקורת, שמירה על תכליותיו ושמירה על עבודת המבקר. חשוב לציין כי המאשימה הבהירה במקרה זה כי אין בכוונתה לעסוק בתוכנם של חומרי הביקורת או בממצאיהם, אלא שבכוונתה להביאם אך לצורך הוכחת עצם קיומם, וכך איפשר בית המשפט להעיד את מבקר הפנים תוך הגבלה לגדרי הוכחת טענת 'הרדיפה' וציין כי לא תתאפשר בחינת תוכן חומרי וממצאי הביקורת, "באופן שיסכן את ההגנה על מוסד הביקורת כפי שנקבעה בהוראות החוק הרלוונטיות".

20.
עוד ראיתי להדגיש כי לאור הוראת אי הקבילות הסטטוטורית, נקבע בפסיקה כי לא ניתן יהיה להציג את דו"ח או ממצאי המבקר בבית המשפט, ולשם הוכחת תוכנם תידרשנה ראיות עצמאיות ונפרדות (

פסק דין
אזולאי, פסקה 18; עניין רשות השידור, פס' 26).

ולתכלית החקיקה

21.
למעלה מן הצורך ולאחר שקבעתי כי ההוראה הסטטוטורית המפורשת שבסעיף 10 כי מסמכי ודו"חות ביקורת הפנים אינם קבילים לשמש כראיה היא הוראה קטגורית שאינה סובלת פרשנות מצמצמת, אינה נתונה לשיקול דעת ואף אינה תלויית מיהות מבקש הגשת המסמכים או מטרת ההגשה, אבהיר, כי לא ראיתי לקבל את עמדת התובעות אשר לתכלית הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת.
אתייחס בקצרה לתכלית הסעיף כפי שעולה מדברי ההסבר לחוק ומהפסיקה, כפי שנקבע בפסק הדין אזולאי (פסקה 18) בת"א (ת"א) 32173-05-12 רשות השידור (פסקה 11), וכך נאמר בעניין אזולאי אשר לתכלית הסעיף:
"...יש לפנות לתכלית המונחת ביסוד הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת. התכלית הייתה "לקבוע כי ממצאים שהכין המבקר לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, כפי שהדבר חל לגבי דו"חות וחוות דעת של מבקר המדינה" (ראה הצעת חוק הביקורת הפנימית, תש"ן- 1990, בעמ' 265). מטרת ההוראה הינה להבטיח "שיהיה שיתוף פעולה מלא של העובדים עם המבקר הפנימי, וכדי למנוע ממנו את החובה לדווח על עבודת הביקורת בבתי המשפט" (ד"כ 125 (תשנ"ב 3734). נראה כי הגשמתן של תכליות אלה הובילה את המחוקק לקביעת הוראה באשר לאי קבילות הממצאים."
וכן נאמר בבג"ץ 844/06 עוז הנ"ל ( שם, פסקה 16):
"על מנת להבטיח כי גופי הביקורת והבדיקה יזכו לשיתוף פעולה בעבודתם ויוכלו לאסוף מידע ולקבל ראיות בלא שנותן המידע או מוסר הראיה יחשוש מפני אפשרות שאלה ישמשו כראייה בהליך שיפוטי, קבע המחוקק סייגים באשר לאפשרות לעשות שימוש במידע ובראיות שנמסרו לגופים כאמור בכל הליך שיפוטי."
מאחר שהרציונל לחקיקת סעיף 10 לחוק הביקורת מצוי בהוראת חוק דומה- חוק מבקר המדינה, ראיתי להפנות לדברי ההסבר לחקיקת סעיף 30 לחוק מבקר המדינה שהוסף בתיקון מס' 5 לחוק, בשנת תשכ"ט-1969, שם נאמר כי:
"אגב תיקון חוק מבקר המדינה מוצע להוסיף בו הוראה, שהיתה חסרה עד כה, בענין כוחו הראייתי של חומר שהכין מבקר המדינה או עדות שגבה אגב מילוי תפקידו. הוראה בדומה לכך מצויה בחוק ועדות חקירה, ומטרתה היא לאפשר למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חפשי ולנותן המידע- למוסרו באופן חפשי ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית."
כלומר, ההוראה שנקבעה בסעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית לפיה כל מסמך שהוציא המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי, בשילוב עם דברי ההסבר לסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, מבהירה את התכלית שנועדה להביא לשיתוף פעולה של העובדים או מוסרי המידע עם המבקר הפנימי, ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית (ובמסגרת זו לאפשר למבקר לאסוף מידע באופן חופשי) וכן למנוע מהמבקר את חובת הדיווח על עבודת הביקורת בבית המשפט.

22.
ראיתי להתייחס לטענות המבקשות בעניין תכלית החקיקה.
אומר כי אף אם הייתי הולכת לשיטת המבקשות, שאינה מקובלת עלי כאמור, ובוחנת האם ניתן להתגבר על הוראת החוק לאור התכליות שביסודה, כך שאם אינן מתקיימות אותן תכליות ניתן לקבל כראייה את החומר שברגיל אינו קביל, הרי שלטעמי במקרה דנא ממילא תכליות הסעיף עומדות בעינן, ודווקא ביישום הוראת אי קבילות מסמכי מבקרי הפנים לשמש ראייה יש כדי להגשים בענייננו את התכליות שנמנו לעיל. ואדגיש כי הסעיף לא נקב בהליך מסוים ולא הגדיר נגד מי יתנהל ההליך המשפטי או נגד מי תשמש אותה ראיה, אלא קבע קטגורית כי הרציונל הוא שמסמכי המבקר לא יוכלו לשמש כראיה בכל הליך משפטי. קרי, הסעיף נועד להגן על כל מוסרי מידע מכל סוג שהוא וגם על עובדי החברה, כפי שגם טוענות המבקשות, ואולם הוא נועד להגן עליהם כך שבאופן קטגורי ומוחלט לא ניתן יהיה לעשות כל שימוש בממצאים הנובעים מהחומר שנמסר בהליך משפטי כלשהו. לטעמי ברור הדבר כי ההוראה החד משמעית של איסור השימוש בדו"חות אלה נועדה למנוע מתן פרשנויות ותחזיות כיצד ובאיזה אופן ניתן יהיה לעשות שימוש בממצאי המבקר, בדו"חותיו ובמסמכים שהוציא, האם להגביל עדות רק בקשר לממצאים, רק בקשר לתוכן, רק בקשר לחלק העובדתי וכו'; משכך כאמור נקבעה הוראה קטגורית, חד משמעית וכללית, כי לשם עידוד שיתוף פעולה מצד מוסרי המידע, עובדי הגוף המבוקר, עם המבקר, לא ישמשו דבריהם והממצאים כראיה בכל הליך משפטי, גם בעתיד וגם אם החברה קרסה; לטעמי מדובר במילוי מטרת החקיקה, קרי, אספקת הגנה למוסרי המידע ולעבודת מבקרי הפנים.

23.
במסגרת טענותיהן תהו המבקשות "כיצד בדיוק קבלת דו"ח ביקורת בנסיבות שלנו, בהן השימוש נעשה נגד צדדים שלישיים, תרתיע את מבקרי הפנים מלעשות את מלאכתם נאמנה?" (סעיף 46 לבקשה), ועל כך אין לי אלא לומר כי כדרכן מצמצמות המבקשות את תכליתו של סעיף 10 לחוק לעניינן בלבד, ואין לי אלא לשוב ולומר כי סעיף 10 נועד בהקשרו זה כדי למנוע מן המבקר הפנימי את החובה לדווח על עבודת הביקורת בבתי המשפט, על מנת שלא יורתע מלבצע את עבודתו. ההוראה 'חולשת' על עבודת מבקרי הפנים בכללותה, כך שידעו מבקרי פנים, כמו גם מוסרי המידע כאמור, כי תוצרי עבודת מבקרי פנים לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי. זוהי תכלית החקיקה – הוראה קטגורית וחד משמעית כי אין לעשות בחומר זה כל שימוש כראייה בבית המשפט ואין זה משנה מי המבקש לעשות שימוש בדו"חות הביקורת, צד שלישי או החברה עצמה, ואחת דינם של כל אותם חומרים – הם אינם קבילים לשמש כראייה! וכאמור, ללא כל תלות במיהות המבקש הצגתם.

24.
המבקשות גם טענו כי החוק לא נועד להגן על צדדי ג' ועל מי שפגע בחברה.
תחילה אומר כי הבקשה ותשובת המבקשות רצופת עובדות ומסקנות שטרם נקבעו ממצאים לגביהם, ומכאן שלא ניתן לבסס על 'עובדות' אלה כל מסקנה בשלב הזה. ואולם גם אם היה מדובר בעובדות (בין מוסכמות ובין שהוכרעו כממצאים) הרי שאני דוחה את טענתם הנזכרת ברישא לסעיף זה מאחר שהיא כוללת מיניה וביה את האמירה כי יש לבדוק לטובת מי נעשה השימוש בדו"חות וככל שהשימוש הוא לטובת החברה ניתן גם ניתן לעשות בהם שימוש. ברור כי הסבר כזה מעקר את תכליתה של הוראת הסעיף ובעצם מוצע כי ככל שמטרת הגשת הדו"חות היא לשרת את טובת החברה יהיו דו"חות הביקורת קבילים לשמש ראייה ואילו עבור הצדדים האחרים לתיק הרוצים גם הם לעשות שימוש במסמכי הביקורת לא יהיו המסמכים קבילים לשמש ראייה- ברור כי לא לכך התכוון המחוקק וברור כי לא ניתן להסכין עם פרשנות האומרת כי דו"חות הביקורת אינם קבילים בתביעות נגד החברה או עובדיה בלבד, אך כן יהיו קבילים מקום שהחברה – או הגוף המבוקר- מבקשים לעשות בהם שימוש נגד צדדים שלישיים.
אני דוחה את טענת המבקשות כי תכליות הסעיף אינן מתקיימות בענייננו ושבה וקובעת כי תכלית ההוראה הקטגורית ברורה כפי שפרטתי לעיל, וכפי שעולה מדברי ההסבר לחקיקה.

25.
מצאתי לומר כי על אף כל האמור לעיל, לטעמי ההוראה הקטגורית של אי הקבילות אינה חפה מקשיים, ויתכן כי היה ראוי לקבוע לה סייגים באופן שיתיישבו עם התכלית שלשמה נועדה הוראת החוק ועם ההגנות המוחלטות שהיא מספקת, ואולם, לא לי ליתן פתרונות לקשיים הללו ולא לי לצקת תוכן חקיקתי שונה מהקיים, ואני סבורה כי כל שינוי, גריעה או גמישות אחרת מנוסחה הקטגורי הנוכחי של הוראת החוק, מסור למחוקק.

26.
אשר ל"שאר המסמכים שהועברו למבקרי הפנים" שלטענת המבקשות הם קבילים וניתן להגישם באשר אין הם "הודעה" שנמסרה למבקרי הפנים, הרי שכפי שציינתי ברישא להחלטה – מהות המסמכים הללו לא פורטה וההסבר היחיד שניתן על ידי המבקשות הוא כי הם "כוללים מסמכים רגילים של החברות ובהם הסכמים, מסמכי הנה"ח, תחשיבים ועוד. לא מדובר על חומר שהוכן על ידי מבקרי הפנים וגם לא על הודעה שנמסרה להם".
אלא שאין די באמירה כוללנית וסתמית זו כדי להתיר קבלת מסמכים, שכלל לא ברור לי אם מדובר במסמכים מקוריים שנוצרו ללא קשר לעבודת המבקרים או בעקבותיה, מה הזיקה של המסמכים לדו"חות הביקורת הפנימית, האם נאספו במסגרת עבודה המבקרים או אולי מדובר בראיות גולמיות שצריכות להיות מוגשות על ידי עורכיהן ובודאי לא על ידי מי שאליו הגיע החומר המוגמר כחלק מעבודת הביקורת שערך ואז ממילא אין מקום להגשת אותם מסמכים. מכל מקום בהעדר אותו פירוט נדרש לא ניתן להסתפק באמירת המבקשות כי מדובר 'במסמכים רגילים' של החברה ובוודאי שבמסגרת דיני הראיות יש נפקות לשאלה באילו מסמכים מדובר; האם במסמכים המהווים "הודעה" למבקר הפנים שאינם קבילים כראיה, כאמור בסעיף 10 (ב) לחוק הביקורת הפנימית: "הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי..." או במסמכים אחרים שממילא תתעורר השאלה מי ערך את המסמכים ומי רשאי להגישם (ככל שלא מדובר במסמכים שהגיעו לידי המבקרים עקב עבודתם).

27.
לסיום אשוב ואומר כי חל איסור סטטוטורי להגשת דו"חות הביקורת, איסור המעוגן בחוק הביקורת הפנימית, ולא מצאתי כל עילה לסטות מהוראתו המפורשת של חוק זה. משכך אני דוחה את בקשת המבקשות להגיש את דו"חות הביקורת באמצעות מבקרי הפנים וכן כל טיוטה או מסמך אחר שהוציאו המבקרים או הכינו במהלך מילוי תפקידם.

28.
אני מחייבת את התובעות בהוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ לכל אחת מקבוצת הנתבעים שהגיבו לבקשה.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשע"ה, 30 יוני 2015, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 2201/04 קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ, קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים משלימים בע"מ, קווי אשראי לישראל א.ש. נ' יובל רן, נועם שרון, דוד דוד ואח' (פורסם ב-ֽ 30/06/2015)