פסקי דין על אילנה רפלוביץ | פסקי דין על אבי גולן

53005-12/12 א     09/07/2015




א 53005-12/12 אילנה רפלוביץ נ' אבי גולן








בית משפט השלום בקצרין



ת"א 53005-12-12 רפלוביץ ואח' נ' גולן ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
דניאל קירס


התובעת והנתבעת שכנגד

אילנה רפלוביץ

ת"ז 55425375
ע"י ב"כ עוה"ד אמיר איתן


נגד


הנתבע והתובע שכנגד

אבי גולן
ת"ז 79646030

ע"י ב"כ עוה"ד אריה מועלם






פסק דין


1.
התובעת טענה בתביעתה זו כי הנתבע, אשר השכיר לה חנות, פעל בחוסר תום לב במשא ומתן והטעה אותה, שכן הוא ידע או היה עליו לדעת בעת כריתת החוזה שהמרכז המסחרי בו מצויה החנות צפוי לעבור שיפוצים, ושיפוצים אלה גרמו לעסק שהיא הפעילה בחנות להיכשל. הנתבע מכחיש טענות אלה, וטוען כי הוא למד על השיפוצים לראשונה דווקא מבן הזוג של התובעת, אשר נכח במקומה בפגישה שנועדה לחתימה על חתימת הסכם השכירות. ממילא, לטענת הנתבע, השיפוצים במרכז המסחרי לא גרמו נזק לעסקה של התובעת. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין דמי שכירות שלא שולמו ועלויות השבת המושכר לקדמותו לאחר שהתובעת ביצעה בו שינויים.

תביעת התובעת

2.
הגעתי למסקנה כי דין תביעת התובעת להידחות.

3.
התובעת לא הוכיחה כי היא עצמה לא ידעה על השיפוצים הצפויים. מכאן, שלא מתקיים יסוד הטעות בעילת ההטעיה.

4.
לדעתי אף הנתבע ידע בעת כריתת החוזה על השיפוצים הצפויים. אולם, גם אם יש לומר כי הנתבע פעל בחוסר תום לב במשא ומתן, משהתובעת לא הוכיחה שהיא לא ידעה על השיפוצים הצפויים היא לא הוכיחה קשר סיבתי בין חוסר תום הלב לבין נזקה הנטען. על כן דין התביעה להידחות.

5.
אוסיף, כי התובעת גם לא הוכיחה קשר סיבתי בין השיפוצים לבין נזק לעסקה. מכך נובעות שתי מסקנות. המסקנה הראשונה מאי-הוכחת קשר סיבתי בין השיפוצים לבין נזק לעסק התובעת היא בעילת ההטעיה, והיא: שגם אם טעיתי והתובעת לא ידעה על השיפוצים הצפויים, בהעדר הוכחת קשר סיבתי בין השיפוצים לבין נזק לעסק התובעת, היא לא הוכיחה כי אלמלא הטעות היא לא היתה מתקשרת בחוזה, קרי – לא הוכחה הטעיה.

המסקנה השניה נוגעת לכל העילות הנטענות: בהעדר הוכחת קשר סיבתי בין השיפוצים לבין נזק לעסק התובעת, לא הוכח קשר סיבתי לנזק שיכול לזכותה בסעד הפיצויים. משבוצעה בפועל תקופת השכירות שבגינה שילמה התובעת דמי שכירות, גם אין מקום להורות על השבת דמי השכירות ששילמה התובעת. גם מטעם זה דין התביעה להידחות.


הטעיה

6.
סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המופיע בפרק ב' לחוק, קובע:

הטעיה
15.
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' – לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.

ביטול חוזה לפי סעיף 15 המצוטט גורר השבה (סעיף 21 לחוק). סעיף 15 מציין את תרופת הביטול, אך סעיף 22 לחוק מבהיר כי "אין בהוראות פרק זה כדי לגרוע מכל תרופה אחרת", לרבות פיצויים עקב משא ומתן בחוסר תום לב (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' 1085 (1992); כרך א' 630 (1991)).התובעת בענייננו טוענת לביטול החוזה מפאת הטעיה וזכאות להשבה ופיצויים.

אי-הוכחת העדר ידיעת התובעת על אודות השיפוצים הצפויים

א.
עילת ההטעיה

7.
"טעות" מצדה של התובעת היא יסוד מיסודות ההטעיה לפי סעיף 15 הנזכר ("... מי שלא טעה, לא יכול להיות מוטעה" – ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 541 (1986); ע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי – פולק ת"א, פס' 12 (13.7.2009); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 313 (2005)). בענייננו, הטעות הנטענת של התובעת היא בכך שלא ידעה על השיפוצים הצפויים במרכז המסחרי בעת כריתת החוזה. הנטל להוכיח את הטעות, בעילת ההטעיה – את אי ידיעת התובעת על השיפוצים הצפויים – רובץ על כתפי התובעת. התובעת לא הרימה נטל זה. התובעת הצהירה בתצהיר העדות הראשית שלה כי היא לא ידעה על השיפוצים הצפויים (שם, פס' 2). שמה של התובעת אמנם מופיע, לבדו, כשם השוכר בחוזה השכירות מושא המחלוקת. אולם, כפי שעולה מעדותה של התובעת עצמה, העסק שהופעל במושכר היה עסק בו אישהּ (להלן: בן זוגה) היה לא רק שותף, אלא שותף מוביל: התובעת העידה כי לצורך מימוש הרעיון המשותף של הזוג לרכוש זיכיון של רשת גלידריות יו-יו יוגורט לנד, התקיימה פגישה בחודש יולי 2011 בהשתתפות בעל הרשת, משכיר החנות (מר גולן הנתבע) וכן בן זוגה של התובעת, וללא נוכחות התובעת עצמה, לצורך קביעת תנאי השכירות (תצהיר העדות הראשית של התובעת, פס' 3-5). התובעת אזכרה בתצהיר העדות הראשית את חתימתה-שלה על חוזה השכירות, אך זאת מבלי להזכיר את שהתברר בחקירתה הנגדית: שגם בפגישה הנוספת, שנועדה לחתימה על הסכם השכירות, נכח בן זוגה, ללא נוכחותה (בן זוגה הביא לה את החוזה לאחר מכן והיא חתמה עליו: פרוטוקול 23.4.2014 ע' 6 ש' 29 – ע' 7 ש' 3). בנסיבות אלה, אף לולא טענת הנתבע בכתב ההגנה לפיה בן זוגה של התובעת ידע על השיפוצים הצפויים, ולפיה הוא למד על השיפוצים דווקא מבן זוגה של התובעת (פס' 7-8), ניתן היה לצפות, ולו להשלמת התמונה, כי התובעת תגיש תצהיר של בן זוגה, בו יצהיר כי אף הוא לא ידע על השיפוצים הצפויים במרכז המסחרי. הדברים אמורים ביתר שאת לאור העובדה שהנתבע טען כבר בכתב הגנתו כי בן זוגה של התובעת מסר לו, בפגישה שנועדה לחתימת החוזה, על דבר השיפוצים הצפויים.


אוסיף ואבהיר כי אינני סבור כי הטעות הנטענת – אי-ידיעתה הנטענת של התובעת בדבר השיפוצים הצפויים – היא בגדר "יסוד שלילי". כאשר עילת התביעה כוללת יסוד שלילי, נטל השכנוע להוכחתו נותר אצל התובע, אך די בכמות מזערית של ראיות כדי שחובת הראיה תעבור לידי הנתבע. לו אי-ידיעתה הנטענת של התובעת בענין השיפוצים היתה בגדר יסוד שלילי, אולי ניתן היה לטעון כי די בכמות המזערית של ראיות בענין זה המצויה בתצהיר העדות הראשית של התובעת כדי להעביר את נטל הראיה בענין לידי הנתבע (ובמקרה כזה, אולי היה מקום לזקוף נגד הנתבע דווקא את אי-הבאת בן זוגה של התובעת, שכן, בעל דין הנושא בנטל אינו רשאי להסתפק בכך שראיה הדרושה לו להרמת נטל מצויה בידי היריב ולא הובאה על ידו – ראו ע"א 793/89 בניני מ. י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 324, 331 (1992), אליו מפנה יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1901 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)). אולם, כאמור, אינני סבור כי מדובר בענייננו ביסוד שלילי. שכן, הרעיון בבסיס הסתפקות בכמות מזערית של ראיות והעברת נטל הראיה לנתבע נוכח יסוד שלילי הוא, שה"מפתח לאמת" מצוי ברשותו של הצד שכנגד (ראו קדמי, בע' 1651;
הדברים נכתבו בהקשר הפלילי, אך הפרק בספר זה העוסק ביסוד שלילי בהקשר האזרחי מפנה, בשינויים המחויבים, לפרק זה – ראו שם, בע' 1797). ה"מפתח לאמת" בענין ידיעתה או אי-ידיעתה של התובעת בענין השיפוצים הצפויים במרכז המסחרי בכלל, ובפרט כתוצאה מידיעתו או אי-ידיעתו של בן זוגה, מצוי אצל התובעת עצמה. גם לא מדובר בענייננו בקושי המובנה שבשאלה כיצד ניתן להוכיח את ההעדר: בפני
נו טענה ברורה לנסיבות מפורטות לפיהן בן זוגה של התובעת כשלוחהּ, בפגישה שנועדה לחתימה על החוזה, ידע על השיפוצים ואף סיפר על כך לנתבע באותה פגישה; והדרך להוכיח את העדר ידיעת התובעת בנסיבות אלה היא, בראש ובראשונה, בהבאת בן זוגה לעדות. על כן יש מקום לזקוף לחובת התובעת את אי העדת בן זוגה.

8.
נתון נוסף הפועל נגד מסקנה שהתובעת לא ידעה על השיפוצים הצפויים היא, שהיא פתחה את החנות במושכר בחודש נובמבר 2011, ולשיטתה החלה חסימת פתחים למרכז המסחרי במסגרת השיפוץ כחודשיים לאחר מכן בחודש ינואר (ראו פרוטוקול 23.4.2014 ע' 12 ש' 9);
דא עקא, היא פנתה לנתבע בכתובים בטענות בענין השיפוצים רק בשלהי יולי 2012 (נספח ה' לכתב התביעה), בחלוף כ-7 חודשים (ולא נעלמה מעיני עדות התובעת, לה אין זכר בתצהירה, לפיה היא פנתה אל הנתבע בטלפון בענין כבר בינואר – פרוטוקול 23.4.2014 ע' 14 ש' 3-7). התובעת ניסתה לתרץ ענין זה בכך ש"יש לי חוזה.... לשנתיים וקיוויתי מאוד שזה ישתפר" (פרוטוקול 23.4.2014 ע' 14 ש' 10).

אולם, לא זו בלבד שהתובעת המתינה במשך 7 חודשים כדי להעלות את טענותיה בענין השיפוצים על הכתב; לטענתה היא ידעה כבר לאחר כחודשיים, בינואר 2012, כי הנתבע ידע מראש על ענין השיפוצים והסתיר אותו ממנה (פרוטוקול 23.4.2014 ע' 14 ש' 3-7; ראו לענין זה גם את העדות, מטעם התובעת, של שוכר קודם של החנות מר לדאני, אשר העיד על מפגש עמה ועם בן זוגה, לו אין זכר בתצהירו, בו סיפר להם כבר בינואר כי הנתבע "ידע בדיוק מה עומד להיות...הוא אמר שזה ייקח שנה, שנתיים" (פרוטוקול 7.12.2014 ע' 3)). עינינו הרואות כי למרות שלשיטת התובעת היא ידעה כבר לאחר חודשיים כי הנתבע ידע על עניין השיפוצים והסתיר אותו ממנה, והשיפוצים סיכלו כל אפשרות סבירה לנהל את העסק, היא לא פנתה אליו בכתובים אלה בחלוף כשבעה חודשים. לאור אי-העדת בן זוג התובעת ולאור מועד המכתב הראשון ששלחה התובעת לנתבע, קביעתי היא שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את יסוד הטעות – שהיא לא ידעה על השיפוצים הצפויים – ודין עילת ההטעיה להידחות.

ב.
בכל העילות: העדר קשר סיבתי לנזק הנטען לעסק התובעת


בכל העילות הנטענות – הטעיה, ניהול משא ומתן שלא בתום לב ורשלנות –
זכאות לסעד הפיצויים מותנית בכך שהתובעת תוכיח קשר סיבתי בין המעשה לבין הנזק הנטען. גם בהנחה שהנתבע הטעה אותה, ניהל משא ומתן בחוסר תום לב והתרשל, בכך שהתובעת לא הוכיחה כי היא לא ידעה על השיפוצים הצפויים, היא לא עמדה בנטל הרובץ על כתפיה להוכיח קשר סיבתי בין התנהלות זו של הנתבע לבין נזק. שכן, אם היא ידעה על השיפוצים הצפויים, לא היה זה אי הגילוי של הנתבע אשר גרם לנזקה הנטען. מכאן שבכל העילות התובעת ממילא לא הוכיחה זכאות לפיצויים.

הנתבע ידע על השיפוצים הצפויים

9.
כפי שניתחתי לעיל, גם אם הנתבע ידע על השיפוצים הצפויים, התובעת לא הוכיחה זכות לפיצויים, כי היא לא הוכיחה שהיא עצמה לא ידעה על השיפוצים. אבהיר בפרק זה – למקרה וטעיתי במסקנותיי לעיל – כי לדעתי הנתבע אכן ידע על השיפוצים. הנתבע - אישר כי במעמד כריתת החוזה הוא כבר ידע על השיפוצים הצפויים במרכז המסחרי. אמנם הנתבע ובת זוגו העידו כי מקור ידיעתם על כך היה דווקא בן הזוג של התובעת.
אין בידי לקבל את הטענה שהנתבע, בעל החנות, ידע על השיפוצים הצפויים במרכז המסחרי רק מבן זוגה של התובעת, שכן הנתבע טען:


"... אילו הייתי יודע על השיפוצים שאמורים להתבצע, לא הייתי מסתיר מהתובעת עובדה זו ולהיפך הייתי מציין עובדה זו לשבח החנות, שהרי עם השיפוץ המקום יהא טוב יותר ויפה יותר, במיוחד לאור העובדה שמדובר בתקופת שכירות ארוכת טווח של שנתיים ועוד 10 שנים אופציה, ובתקופה כזו ארוכה מה לי... להסתיר את העובדה של 6 חודשי שיפוץ מתוכננים?" (פס' 11(א) לתצהירו של הנתבע).

מאחר ולשיטת הנתבע לא היתה לו כל סיבה להסתיר את ענין השיפוצים הצפויים, הוא העיד כי אם היה יודע על השיפוצים הצפויים הוא היה מכניס סעיף לחוזה בנושא ("הייתי עושה סעיף שיהיו שיפוצים ובניות והריסות, ואם היא רוצה לחתום שתחתום" (פרוטוקול 7.12.2014,ע' 24; פרוטוקול זה מופיע בתיק הממוחשב בגדר "החלטה"). הבעיה בעדות זו מטעם הנתבע היא באישורו הנזכר, שהוא ידע במעמד הפגישה שנקבעה לחתימה על ההסכם על השיפוצים. שכן, למרות שהוא ידע כאמור, הוא בכל זאת לא הכניס סעיף בענין השיפוצים לחוזה. ודוק: לשיטת הנתבע עצמו, לא מדובר היה במצב שבו, עקב העלאת עניין השיפוצים בידי בן זוגה של התובעת במעמד הפגישה, לא היה זמן לחשוב על הכנסת סעיף בנושא השיפוצים לחוזה: לפי עדותו של הנתבע, רק בן הזוג של התובעת חתם על החוזה במעמד הפגישה שנועדה לחתימת החוזה, והנתבע חתם על החוזה רק חודשים לאחר מכן (בחודש פברואר 2012, ראו שם ע' 18).


הענין השני אשר מצביע על כך שהנתבע ידע על השיפוצים הצפויים הוא ההצעה שהנתבע הציע, לפיה התובעת ובן זוגה יפתחו פתח אחורי לחנות על מנת למכור פיצות, בנוסף למכירת יוגורט. התובעת העידה כי הנתבע הציע הצעה זו על מנת שהחנות תרוויח יותר בזמן השיפוצים (פרוטוקול 23.4.2014 ע' 17 ש' 1-3). הנתבע העיד כי הצעה זו לבן זוגה של התובעת היתה בגדר המלצה עסקית ("אני אמרתי לו שיש לי ניסיון יותר ממנו ואני אמרתי לו שעסק פותחים צריך לטפל בו כמו בעץ, אם לא תטפל בו הוא ימות. אמרתי לו שיקשיב לי שכדאי לו לעשות ליד הגלידה פיצה, אמרתי לו שיפתח פתח" (פרוטוקול 7.12.2014 ע' 24)). דא עקא, הנתבע אישר בחקירה הנגדית כי הוא הציע גם לממן את פתיחת הפתח האחורי לחנות (שם, ע' 25). אינני מוצא הגיון עסקי בהצעה יזומה של הנתבע לממן פעולת בניה בחנות אותה הוא משכיר. הנתבע צירף לתצהירו מספר חוזי שכירות מהעבר באמצעותם השכיר את החנות לפני השכרתה לתובעת, והוא העיד כי הוא מגיע לקצרין פעם בשנה כדי לחתום על חוזה שכירות (סעיף 10(ד) לתצהירו), כך שלא מדובר במצב שבו בעל נכס נדרש לבצע שיפורים בנכס על חשבונו כי הוא אינו מצליח להשכיר אותו ללא השקעה נוספת. קביעתי היא כי הנתבע ידע על השיפוצים בעת כריתת החוזה, ולא הוכח שהיה זה מפי בן זוגה של התובעת. למקרה שטעיתי במסקנותיי לעיל ונדרשת הכרעה אם הנתבע ידע על השיפוצים הצפויים אם לאו, אזי קביעתי היא שהנתבע ידע בעת כריתת החוזה על השיפוצים הצפויים.


כאן המקום לציין, כי שני הצדדים מיקדו תשומת לב רבה על עדותו של מר לדאני, ששכר את החנות מהנתבע לפני שהתובעת שכרה אותה. מר לדאני הגיש תצהיר מטעם התובעת באורך כמחצית העמוד, בו הצהיר כי ידע על השיפוצים בשנת 2009, עוד לפני שהתובעת שכרה את החנות, ושוחח על כך עם הנתבע פעמים רבות. כפי שפורט לעיל, לשם ביסוס מסקנתי לפיה הנתבע ידע על השיפוצים הצפויים אינני נדרש לעדותו של מר לדאני. אציין כי משקלה של עדותו של מר לדאני נמוך בעיני. בתצהירו, הצהיר מר לדאני "הריני להצהיר כי השיפוצים היתה אחת הסיבות מדוע החלטתי שלא לחדש את חוזה השכירות שלי לחנות" (פס' 4). דא עקא, בתחילת הדיון בו נחקר נגדית, תוקן התצהיר באופן מוסכם כך שיצורף לו ת/31. מדובר בחוזה בין הנתבע לבין מר לדאני, בו מסוכם חובו של מר לדאני לנתבע בסך 11,500 ₪ ובו נקבע כי עם התשלום, הנתבע ישיב למר לדאני שיקים שלו בהם הוא מחזיק. בחקירה הנגדית הסתבר כי הסיבה שמר לדאני יצא מן החנות היתה, כי לא עמד בהתחייבויותיו הכספיות כלפי הנתבע, ואחיותיו של מר לדאני התחייבו לשלם את חובו כלפי הנתבע, בתנאי שהנתבע ישחרר את מר לדאני מיתרת תקופת השכירות (פרוטוקול 7.12.2014 ע' 4). דברים אלה, אשר לא הוזכרו ולו ברמז בתצהירו של מר לדאני במקור, מציגים את התצהיר המקורי, ממנו ניתן היה להבין כי השיפוצים הצפויים היוו תפקיד מרכזי בשיקולים של מר לדאני בדבר עזיבת החנות, כתצהיר מטעה, ומתעוררים סימני שאלה משמעותיים בענין מהימנות עדותו של עד זה. אמנם התובעת הטתה את מאזן ההסתברויות להראות כי לאחר שהנתבע התחייב בחוזה עם מר לדאני להשיב למר לדאני את השיקים שלו, הנתבע פעל לגבות שיק של מר לדאני (הנתבע טען כי מדובר בשיק שאינו קשור לחוזה אלא לחוב נסתר נוסף של לדאני כלפיו, אולם החוזה, על-פי נוסחו, לכאורה מסכם את מלוא החוב של מר לדאני כלפי הנתבע – שם, ע' 27). דא עקא, בכך אין כדי להשיב לעדותו המטעה של מר לדאני את משקלה האבוד, וכאמור, ממילא קבעתי כי הנתבע ידע על השיפוצים גם ללא עדותו של מר לדאני.


נזק וקשר סיבתי בין השיפוצים לבינו

אי דיוקים קשים בחישוב התביעה

10.
נוכח מסקנתי לעיל כי התובעת ממילא לא זכאית לפיצויים, אין צורך להידרש לכימות הפיצויים. אולם, על מנת שהניתוח לא יחסר, אציין כי נפלו אי דיוקים קשים בחישוב התביעה. התובעת -- מנהלת חשבונות במקצועה (פרוטוקול ע' 4 ש' 24; ע' 15 ש' 10) –
תבעה והצהירה על נזקים כדלקמן:

א.
השבת דמי שכירות בסך 28,000 ₪ (פס' 20 לתצהירה);
ב.
נזק בגין השקעות בחנות שירדו לטמיון:
323,389 ₪ (המורכב מסך 214,251 ₪ עבור שיפוצים, שיפורים והתאמות למושכר, וסך של 109,138 ₪ עבור רכישת ציוד ייחודי ומותאם למטרת העסק החדש;
פס' 7 לתצהירה);
ג.
24 חודשי הפסד רווחים בסך של 108,174 ₪ (פס' 41 לכתב התביעה);
ד.
נזק בלתי ממוני בסך של 15,000 ₪ (פס' 43 לכתב התביעה).

11.
בחקירתה הנגדית של התובעת, התגלו אי-דיוקים בחישוב התביעה אשר, אף אם מדובר היה במפעילת חנות שאינה מנהלת חשבונות במקצועה, היו נחשבים לאי-דיוקים קשים.

12.
התובעת לא ידעה בחקירתה הנגדית להסביר את הפער בין סכום בסך 106,630 ₪ בגין שיפורים והתאמות במושכר לפי הכרטסת, לבין הסכום הנתבע בגין עניין זה בסך 214,251 ₪ (ע' 5 ש' 14-17). התובעת, מנהלת חשבונות כאמור, אף הציעה בחקירה הנגדית שעורך הדין כלל בסכום הנתבע הוצאות עתידיות (כלומר – הוצאות שהתובעת כלל לא הוציאה – שם, ש' 22-24). אחר כך העידה התובעת לגבי הסכום הנזכר בסך 214,251 ש"ח כי "כנראה שהתוספת כוללת גם עגמת נפש ופיצויים", אך גם תשובה זו אינה מתיישבת עם החישוב בתביעה, שכן, כפי שפורט לעיל, נזק בלתי ממוני נתבע בנפרד. אם לא די באלו, הציעה התובעת הסבר נוסף, לפיו היא חושבת שעורך כדין "כלל סכומים נוספים שאינם קשורים לחנות באופן ישיר" (ע' 6 ש' 2-3).

13.
עוד אישרה התובעת בחקירתה הנגדית כי למרות שהיא מזדכה על מע"מ, היא כללה מע"מ בסכום הנזכר ע"ס 214,251 ₪ (ע' 6 ש' 4-11).

14.
לאחר כל אלה אישרה התובעת כי היא "חוזרת בה מהסכום הנוסף" וטוענת לסך של 215,768 ₪ בגין ההשקעות (ע' 6 ש' 18-19).

15.
בהמשך, נאלצה התובעת לאשר כי היא לא ניכתה מהסכומים שהיא תבעה בגין השקעות, סך של 14,000 ₪ שהיא קיבלה בגין מכירת ציוד לאחר סגירת החנות (פרוטוקול 23.4.2014 ע' 15 ש' 3-10).

אי הוכחת קשר סיבתי בין השיפוצים לבין נזק לעסקה של התובעת

16.
ציינתי לעיל את מסקנתי, לפיה דין תביעת התובעת להידחות, בין היתר, כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין השיפוצים לבין הנזק הנטען לעסקה.
אנמק אותה להלן.

17.
לטענת התובעת, עסקה כשל כי בעקבות השיפוצים במרכז המסחרי, ירדו המכירות ועל כן נפגעו רווחי העסק. "... בנזק של אובדן רווחים צפויים, ובכגון דא, קביעת שיעור הפיצויים מחייבת תכופות השערות וניחושים" (ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ, פס' 7 (3.4.2006). באותם מקרים בהם ניתן להביא נתונים מדוייקים, על התובע לעשות כן, אולם "'... באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...'" (שם; המצוטט הוא מתוך ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800,808 (1981)).

"למרות האמור... הכלל הוא כי כל אימת שמוכח קיומו של נזק מבלי ששיעורו הוכח כראוי, מותר לבית המשפט לפסוק פיצויים בסכום על הצד הנמוך והבטוח (א' ברק 'פיצויים' בתוך י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין –תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שנייה, תשל"ז, ג' טדסקי עורך) 576; ר' גם ע"א (ים) 4479/03 אגלבסי נ' וולדברג (3.3.2005); ע"א (י-ם) 6534/05 מורה נ' עיריית ירושלים (4.5.06))" (פסק דינה של כבוד השופטת מ' נד"ב ב-ת"א (מרכז) 5854-08-07 ארקו תעשיות חשמל במע"מ נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, פס' 20-22 (5.12.2008) ואסמכתאות שם).

הפסיקה שנדונה לעיל מתייחסת לפיצויים בעקבות הפרת חוזה לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ואילו בענייננו מדובר, כאמור, בפיצויים בגין פגם בכריתה, שלפי סעיף 22 לחוק החוזים (חלק כללי) אינם נשללים). העקרונות – דומים.

בענייננו, כפי שאפרט, הגעתי למסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל להראות נזק כלשהו לרווחים בעקבות השיפוצים, ועל כן, גם אין בנמצא צד "נמוך ובטוח" שהוכח ולפיו ניתן לפסוק לה פיצוי.

18.
בכתב התביעה טענה התובעת להפסדי רווחים על בסיס תכנית עסקית אשר הוכנה לקראת פתיחת העסק. אולם, לא זו בלבד שהתובעת לא הביאה לעדות את עורך התכנית העסקית; תצהירי העדות הראשית מטעמה נעדרים כל אזכור של התכנית העסקית, או אפילו סכום הרווח הצפוי המופיע בה. התובעת גם לא הגישה חוות דעת כלכלית.

19.
נותרנו, אם כן, עם הנתונים בדו"חות הרווח וההפסד של העסק. השוואה בין הדו"ח לשנת 2011 (אשר משקף חודשיים של פעילות – חודשים נובמבר ודצמבר של אותה שנה), לבין הדו"ח לשנת 2012 (אשר משקף שמונה חודשי פעילות, שכן התובעת סגרה את החנות בחודש אוגוסט 2012 - פרוטוקול 23.4.2014 ש' 26-27), מצביעה על כך שהרווח הממוצע לחודש דווקא עלה, מסך 642 ₪ בשנת 2011 (סכום זה
x
2 = 1284 ₪), לסך 1714 ₪ לחודש בשנת 2012 (סכום זה
x
8 = 13,716 ש"ח).

20.
אמנם "מאחורי" שורת הרווח, הנתונים מצביעים על ירידה בהיקף מכירות לחודש: 14,265 ₪ לחודש בממוצע בשנת 2011 (סכום זה
x
2 = 28,531 ₪), לעומת 5158 ₪ לחודש בממוצע בשנת 2012 (סכום זה
x
8 = 41,261 ₪). העליה ברווחים בין שנת 2011 לבין שנת 2012 נגרמה בעיקר מכך שחודשיים הראשונים של הפעלת העסק בשלהי שנת 2011 הוצאו בגין קניות סך של 8487 ₪ בממוצע בחודש (סכום זה
x
2 = 16,974 ₪), לעומת סך ממוצע של 1,670 ₪ לחודש בגין קניות בסך 2012 (סכום זה
x
8 = 13,356 ₪), ומכך שבשנת 2011 הוצא סך של 4250 ₪ בגין פרסום העסק החדש, לעומת העדר הוצאות בגין פרסום בשנת 2012.
אעמוד בהמשך על אי-הוכחת המשמעות הכלכלית של נתונים אלה בקשר לטענה בדבר הפסד רווחים צפויים, עולם בפתח הדברים יצוין, כי מעדותה של התובעת עולה כי היא ממילא לא ציפתה לרווחים גדולים בשנים 2011-2012:

"ש. אני מפנה אותך לנספח ג' לכתב התביעה, בו את כותבת שהיו לך הכנסות גבוהות בחודשים נובמבר ודצמבר [2011]. מה זה נקרא אצלך?
ת. תקבול שקיבלתי בעבור מכירת התוצרת מהחנות שלי. היה לי רווח נקי של 1284 ₪ הרו"ח אמר שזה יפה מאד להתחלה.
ש. זה בערך 600 ₪ רווח לפני מס.
ת. כן.
ש. מה היה לך הכנסות [צ"ל רווחים – ראו הדו"ח העסקי לשנת 2012, נ/3] בחודשים ינואר עד אוגוסט [2012]? 13716 ₪.
ת. מינואר 2012 עד אוגוסט 2012.
יש לך כאן [בקשר לשנת 2012] רווחים בתוך שנה 13716. הרי את קוראת ל600 ₪ רווח יפה.
....
ש. יש לך כאן רווחים בתוך שנה. 13716. הרי את קוראת ל600 ₪ רווח יפה.
ת. זה היה טוב להתחלה
.
ש. כמה זמן במצב נורמלי רגיל לכל עסק?
ת. לפחות בשלוש השנים הראשונות, הייתה לנו תכנית עסקית שלמה. לא לשבת ולחכות. התכוונו לעבוד קשה עד שנתחיל להגיד שהעסק היה שווה. אבל בצורה שהכל נורמלי. שנתיים שלוש, בחמש שנים ציפיתי שאני ארוויח יפה מאוד" (ע' 16 ש' 1-16).

מעדות זו עולה לא רק אישורה של התובעת לכך שהעסק הרוויח גם בתקופת השיפוצים, ולא רק אישורה לכך שהרווח עלה בשנת 2012 ביחס לשנת 2011, אלא שממילא לא היתה לתובעת ציפיה אמתית להרוויח יפה מאד בשנתיים-שלוש הראשונות של הפעלת העסק. כך או אחרת, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שנגרמו לעסקה הפסדי רווחים צפויים. כאמור, התובעת לא הגישה חוות דעת כלכלית. משטענה התובעת בכתב התביעה כי היא מחזיקה בתחזית רווחים, אי זימון עורכו בנסיבות ענייננו – בולט. גם בהעדר עדות מומחה, בית המשפט לא עצם את עיניו מלראות את הנתונים בדו"חות רווח והפסד כאמור לעיל, המראים כי הוצאו הוצאות גבוהות יותר בשנת 2011 מאשר בשנת 2012. אולם, בנתונים אלה אין כדי להטות את מאזן ההסתברויות בשאלה האם גורם חיצוני פגע ברווחיות העסק. קנה המידה להשוואה שסיפקה התובעת הוא חודשיים בלבד של פעילות של עסק בשנת 2011, ומדובר בחודשיים הראשונים של הפעילות העסקית; חודשיים שלוו בפרסום בסך 4250 ₪ לאחריו לא היתה כל השקעה בפרסום. התובעת אף לא סיפקה נתונים שיש בהם כדי להראות כי היקף המכירות של עסקים דומים באזור הרלוונטי, או של עסקים באזור הרלוונטי בכלל, היה בשנת 2012 כפי שהיו בשנת 2011.

גם אם התובעת היתה מוכיחה שנגרם לעסקה נזק בדמות הפסד רווחים, היא לא הוכיחה כי נזק כזה נגרם בעקבות השיפוצים במרכז המסחרי. שני הצדדים הגישו תמונות של השיפוצים במרכז המסחרי. העולה מתמונות אלה הוא שאמנם ביצוע העבודות במרכז המסחרי היה ניכר לעין. התמונות שהגיש הנתבע מראות שהחנויות במרכז, רובן ככולן, פתוחות לעסקים כאשר מדפיהם מלאים מוצרים. התובעת טענה כי מדובר בתמונות שצולמו לאחר שחלפו חודשים רבים מתחילת השיפוץ, אולם, התובעת הגישה תמונות מעטות, בהן, בניגוד לתמונות הנתבע, לא ניתן לראות מה מצבן של החנויות במרכז המסחרי (מדובר בעיקר בתמונות של אזורים החיצוניים לאזור החנויות). ועוד: העובדה שהחנויות, רובן ככולן היו פתוחות לעסקים בשלב מתקדם כל כך של השיפוצים בו צילם הנתבע את תמונותיו, פועלת להחליש את טענת התובעת לפיה השיפוצים שיבשו קשות את האפשרות לעשות עסקים באופן סביר במרכז המסחרי.

אוסיף, כי התובעת, אשר העידה כי דרכי הגישה לחנות היו חסומות (פרוטוקול 23.4.2014 ע' 10 ש' 22-24), נאלצה לאשר בחקירה נגדית כי 4 מתוך 7 מהכניסות למרכז היו פתוחות בזמן השיפוצים (שם ע' 13 ש' 8-19).

עוד אישרה התובעת כי לא בוצעה עבודה באגן של החנויות בתוך המרכז (פרוטוקול 23.4.2014 ע' 11 ש' 29-30).

מר חוסאם חלאילה, בעל בית מרקחת במרכז המסחרי שהעיד מטעם הנתבע, שעשה עלי רושם אמין, העיד כי סבל אך פגיעה מזערית עקב השיפוץ (פרוטוקול 7.12.2014 ע' 11). עוד העיד מר חלאילה כי מגרשי החניה של המרכז המסחרי לא נחסמו בו זמנית, אלא, בוצעה עבודה על מגרשי החניה בדירוג, כך שעדיין ניתן היה לחנות במרכז המסחרי במהלך השיפוצים (פרוטוקול 7.12.2014 ע' 12). אינני מוצא כי עדותו של מר חלאילה היתה מושפעת מכך שהוא היה בעבר תלוי בהסכמתו של הנתבע (שניתנה), לביצוע עבודה מסוימת בבית המרחקת (פרוטוקול 7.12.2014 ע' 13). שכן, מצב זה של תלות תם ונשלם לפני הגשת תצהירו של מר חלאילה (העבודה בחנותו של מר חלאילה בוצעה בזמן שיפוצי המרכז המסחרי – ראו פרוטוקול 7.12.2014 ע' 13; שיפוצים אלה
הסתיימו בשנת
2012 – ראו חקירתו של מר פסטביץ בע' 15; ומר חלאילה חתם על תצהירו כמעט שנה לאחר מכן, ביום 28.11.2013). מחקירתו הנגדית של מר חלאילה על ידי בא כוח התובעת אף עלה כי בפיה של התובעת טענה בענין גברת בשם טרז עלוש, בעלת חנות הפרחים, אשר הוציאה קול קורא ובו זעקה כי בעלי העסקים במרכז עומדים לקראת קריסה כלכלית בגלל השיפוצים (ראו פרוטוקול 7.12.2014 ע' 13). דא עקא, התובעת לא זימנה את גב' עלוש לעדות, על כל המשתמע מכך.

הקשר הסיבתי בין השיפוצים לבין נזק לרווחיות העסק מושא ענייננו, שהיה עסק חדש – אינו ענין שבידיעה שיפוטית. התובעת לא הגישה חוות דעת, ואין בפני
נתונים אחרים המאפשרים לענות על שאלות כגון שאלת השפעת הפרסום בשנת 2011 בסך 4250 ₪ והעדר פרסום בשנת 2012 על היקף המכירות, וכפי שפורט לעיל, התובעת לא הוכיחה בדרכים אחרות שאף בהנחה שהרווחים של עסקה היו צריכים להיות גבוהים יותר, השיפוצים הם אלה שגרמו לירידה.

21.
לסיכום תביעת התובעת: מאחר והתובעת לא הוכיחה כי היא לא ידעה על השיפוצים הצפויים, לא מתקיים יסוד ה"טעות" בעילת ההטעיה, ובכל העילות שנטענו לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע (שידע על השיפוצים) לבין נזק לעסקה. גם אם טעיתי לגבי ידיעת התובעת על אודות השיפוצים הצפויים, לא הוכיחה התובעת זכאות לסעד של פיצויים, שכן היא לא הוכיחה קשר סיבתי בין השיפוצים לבין נזק לעסקה. מאחר ובענייננו תקופת השכירות שבגינה שילמה התובעת בוצעה בפועל, גם אין מקום להורות על השבת דמי שכירות. דין תביעת התובעת להידחות.

התביעה שכנגד

22.
בתביעה שכנגד עתר הנתבע לחייב את התובעת לשלם לו דמי שכירות שהיא לא שילמה, עד למועד בו החל שוכר חדש לשכור את החנות; כן תבע הוא פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין החזרת מצב החנות לקדמותו, לאחר שהתובעת ביצעה בה שינויים.

23.
העילה בדיני החוזים לה טענה התובעת שיש לצדה סעד של ביטול חוזה היא - הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי). קבעתי לעיל כי התובעת לא הוכיחה את יסודותיה של עילה זו, בין היתר, כי היא לא הוכיחה את טעותה הנטענת ואף לא הוכיחה שלולא הטעות היא לא היתה מתקשרת בחוזה. על כן, עילת ההטעיה אינה מתקיימת, ולא היתה לתובעת זכות לבטל את חוזה השכירות.

24.
אין מחלוקת על כך שדמי השכירות בחוזה שבין הצדדים עמדו על 3000 ₪ לחודש (סעיף 7(א) לחוזה), בתוספת מע"מ (סעיף 7(ב) לחוזה; פס' 3 לכתב ההגנה שכנגד). הנתבע טען בתביעה שכנגד כי התובעת שילמה את דמי השכירות עד חודש 5.2012 (כולל). בקשר לחודשים 6-8.2012 מסרה לו התובעת שיק ע"ס 9000 ₪ אשר חולל (גם על כך אין מחלוקת, וראו פס' 4 לכתב ההגנה שכנגד). לטענת הנתבע, התובעת שילמה לו על חשבון חוב זה סך של 1000 ₪ בלבד (שני תשלומים בסך 500 ₪ כל אחד).

25.
כן טען הנתבע בתביעתו שכנגד כי הצליח להשכיר את החנות לשוכר חדש ביום 15.11.2012. בתביעה שכנגד תובע הנתבע, בנוסף לחוב בגין השיק שחולל, דמי שכירות החל מחודש 9.2012 ועד תחילת השכרת החנות לשוכר אחר ביום 15.11.2012.

26.
בסך הכל עותר הנתבע, בתביעתו שכנגד, לחייב את התובעת לשלם לו סך של 15,500 ₪ (יתרת החוב בגין השיק שחולל בסך 8000 ₪ וכן 2.5 חודשים
x
3000), הכל בתוספת מע"מ וכן בתוספת ריבית פיגורים בשיעור של 3% לחודש (לפי סעיף 8 לחוזה)).

27.
התובעת טענה בסיכומים כי הנתבע לא עשה דבר במהלך החודשים 8-10.2012 כדי להשכיר את החנות ולהקטין את נזקו. דא עקא, הנתבע טען כי המפתחות לחנות נמסרו לידיו רק ביום 23.10.2012 (פס' 7(א) לכתב התביעה שכנגד). התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי "באוקטובר הוא קיבל את המפתח" (פרוטוקול 23.4.2014 ע' 14 ש' 32 – ע' 15 ש' 1).
התובעת טענה כי "ממועד סיום ההסכם, ביום 31.8.2012" הנתבע היה רשאי ליטול את המפתחות, אך הוא לא ביקש לעשות כן; אולם, טענה זו מתבססת על הטענה, אותה דחיתי לעיל, לפיה לתובעת היתה זכות בנסיבות הענין לבטל את חוזה כי היא לא ידעה על השיפוצים הצפויים. הנתבע הצהיר (פס' 17(א) לתצהירו) כי רק ביום 17.10.2012 פנה ב"כ התובעת אליו כדי שיבוא לקבל את המפתח וכי חמישה ימים לאחר מכן (23.10.2012), הוא כבר עשה כן (עולה ממכתב בא כוח הנתבע מיום 16.10.2012 כי ענין העברת המפתח עלה בשיחה טלפונית באותו יום ובא כוחו כתב לבא כוחה של התובעת כי אין בהעברת המפתח משום ביטול החוזה וכיוצ"ב; ראו שם).

28.
לאור קביעתי לפיה התובעת לא היתה זכאית לבטל את החוזה, ולאור המפורט לעיל, לרבות העובדה שהחנות כבר היתה מושכרת מחדש כשלושה שבועות בלבד לאחר שהנתבע קיבל לידיו את המפתחות (23.10.2012 – 15.11.2012), על התובעת לשלם לנתבע את דמי השכירות בגין כל התקופה עד תחילת השכירות בידי השוכר החדש.

29.
לעומת זאת, בענין שיפוץ החנות לאחר שהתובעת פינתה אותה, אין מקום לחייב את התובעת לפצות את הנתבע. הנתבע לא הביא אסמכתא כלשהי לביצוע שיפוץ על ידו בחנות, בפועל, לאחר שהתובעת פינתה אותה. התובעת טוענת כי השיפוצים שהיא ביצעה בחנות השביחו את הנכס, ואף לשיטתו של הנתבע, תוך זמן קצר מאד הוא השכיר את החנות באותו שיעור דמי שכירות אשר הוסכם בחוזה עם התובעת – 3000 ₪ בתוספת מע"מ (נספח ז' לתצהירו).

30.
לסיכום התביעה שכנגד: נקודת המוצא היא כי בהעדר עילת ביטול, התובעת חייבת לנתבע את דמי השכירות עד סוף תקופת החוזה (סעיף 7(ד) לחוזה); אלא שהנתבע הקטין את נזקיו והשכיר את החנות לשוכר חדש. לאור כל האמור לעיל, על התובעת לשלם לנתבע, בתביעה שכנגד, את הסכום המפורט בסעיף 26 לעיל.

31.
בנוסף, תשלם התובעת לנתבע, בגין השבה חלקית של האגרה בתביעה שכנגד, סך של 540 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 16.7.2013 ועד הפרעון בפועל; כן תשלם התובעת לנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 27,000 ₪.

ניתן היום,
כ"ב תמוז תשע"ה, 09 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


דניאל קֵירֹס
, שופט









א בית משפט שלום 53005-12/12 אילנה רפלוביץ נ' אבי גולן (פורסם ב-ֽ 09/07/2015)