פסקי דין על אליאס קסלר | פסקי דין על אייבי אלישר

24563-09/12 א     06/07/2015




א 24563-09/12 אליאס קסלר נ' אייבי אלישר








בית משפט השלום בראשון לציון


06 יולי 2015
ת"א 24563-09-12 קסלר נ' אלישר

ת"א 31287-03-12 קסלר נ' אלישר




בפני

כב' השופט ארז יקואל

– סגן הנשיאה

התובע
אליאס קסלר

על-ידי ב"כ עוה"ד מדמוני-לנדאו ושלום



נגד

הנתבע
אייבי אלישר



פסק-דין

התובע ז"ל שימש כיו"ר ועד עובדי עיריית חולון. הנתבע הוא יועץ פיננסי שהתקשר בעבר עם אותו ועד לשם מתן ייעוץ פיננסי לעובדי העירייה. התובע טען כי לאחר שהפסיק את ההתקשרות עם הנתבע, פרסם האחרון שלושה פרסומים שונים, בהם הכפישו ופגע בשמו הטוב, הטיל פגם במוסריותו והשחיר פניו בפני
ציבור עובדי העירייה ומקורביו. התובע עתר לפיצוי בסכום של 300,000 ₪ בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק")
ולפרסום דבר התנצלות פומבי.
הנתבע מכחיש את המיוחס לו ומפנה להגנות המנויות בחוק.

רקע ותמצית טענות הצדדים

1.
התובע שימש כיו"ר ועד עובדי עיריית חולון (להלן: "הועד") משנת 2007 ועד ליום 4.12.2013, מועד פטירתו. בהתאם להוראות סעיף 25(ב) לחוק, ניתן היתר ליורשתו של התובע - הגב' מטילדה קסלר, להיכנס בנעליו ולהמשיך את בירור התובענה בשמו.


הנתבע משמש כמנכ"ל חברת גולדן פיננסים בע"מ, המספקת שירותי ייעוץ פנסיוני, גמול ופיננסים (להלן: "החברה"). החברה התקשרה ביום 6.9.2005 עם הועד באמצעות יו"ר הועד אותה עת - מר דורון שלום, לשם מתן ייעוץ כאמור לעובדי העירייה.

2.
במסגרת השירותים שניתנו, נחתם בחודש ינואר 2006 הסכם בין הועד לקרן מקפת החדשה - ניהול קרנות פנסיה ותגמולים בע"מ מבית מגדל (להלן: "מקפת"), לפיו חברי הועד יזכו להנחה בדמי הניהול המשולמים על ידם בתוכנית פנסיה והנתבע יזכה לעמלת תיווך (ר' נספח 102 לתצהיר הנתבע, להלן: "ההסכם").

3.
התובע טען כי לאחר כניסתו לתפקיד יו"ר הועד בשנת 2007, הוא בחן את ההתקשרויות של הועד עם נותני שירותים שונים ובכלל זה את ההסכם עם מקפת וסבר כי אין הצדקה כלכלית להמשיך את ההתקשרות עם הנתבע. לדידו, העובדים ממילא זכאים לקבל את אותה הנחה בדמי הניהול גם ללא תיווכו של הנתבע ולפיכך, פנה לכאורה לנתבע בעל-פה והודיע לו על הפסקת ההתקשרות עם הוועד. יצוין, כי לא ברור מכתבי הטענות מתי בוצעה פניה זו, אם בכלל, תוך שהנתבע הכחיש קיומה.

4.
ביום
23.5.2010, שלוש שנים לאחר מכן, פנה התובע למקפת בדרישה להפסיק את העברת דמי הניהול לידי הנתבע (ר' נספח 4 לכתב התביעה).

5.
לטענת התובע, לאחר סיום ההתקשרות עם הנתבע, הפיץ האחרון שלושה פרסומים בהם ננקטה לשון הרע כנגדו, שגרמו לפגיעה קשה בשמו הטוב בקשר עם תפקודו כיו"ר הועד. לטענת התובע,
כך נעשה על מנת לנקום בו על סיום ההתקשרות בין הנתבע לוועד.

הפרסום הראשון

6.
לטענת הנתבע, בחודש יוני 2010 הפיץ התובע מנשר לעובדי העירייה, בגדרו האשים את הנתבע, לכאורה, בהאשמות חמורות אודות לקיחת מאות אלפי שקלים מכספי העובדים ומתן שוחד ליו"ר הועד הקודם (להלן: "מנשר יוני"). הנתבע טען כי מנשר יוני אבד ולכן אין באפשרותו להציגו כראייה. מנגד, התובע הכחיש את קיומו של מנשר יוני ואת ותוכנו.

7.
כתגובה נטענת למנשר יוני החסר, ביום 10.6.2010 שלח הנתבע הודעת דואר אלקטרוני בתפוצה לכ-20 כתובות אלקטרוניות של עובדי העירייה, תחת הכותרת "תגובה מאייבי אלישר
" ובו נרשם, בזו הלשון:

"שלום חברים,
מזה מס' ימים מסתובב מסמך שהפיץ אליאס מוועד העובדים, ובו שקרים, השמצות ונתונים מסולפים בדבר ההסכם שהושג בתיווכי בין וועד העובדים הקודם לבין קרן מקפת אליה מופרשים כספי הפנסיה בגין שעות נוספות.
אז להלן הפרטים המדוייקים לטובת כולם. מי שמעוניין לקרא את ההסכם יכול למצוא עותר ממנו בבית הוועד או אצל מפיץ ההשמצות בעצמו
לפני כארבע שנים נחתם הסכם בין מקפת לוועד העובדים ובו הסכמת קרן הפנסיה מקפת:
1. להקטין את דמי הניהול מההפקדה השוטפת מ 6 אחוזים, ל 4 אחוזים.
2. להקטין את דמי הניהול מהצבירה מחצי אחוז לרבע אחוז.
3. להוסיף כיסויים והרחבות לפוליסה, כדוגמת אובדן כושר משופר ביטוח שארים משופר ועוד.
4. קבלת שירות אישי על ידי סוכן.
משום הדרך והתוכן המסולף אותו הפיצו אליאס קסלר
ועוזרו דורון שובל בכדי לקדם את עצמם בבחירות, נעזרתי ביועצים משפטיים שהמליצו לי על הגשת תביעת דיבה משום ש:
1. את עמלתי כסוכנות ביטוח על עבודתי אני מקבל ממקפת ולא "מכסי העובדים". בזכות התערבותי הוקטנו דמי הניהול של העובדים ולא הוגדלו כפי שסולף בדבריו.

2. הפרשת העובדים לקרן הפנסיה מקפת בגין שעות נוספות מסתכמת מדי חודש בשקלים בודדים ועד עשרו שקלים בלבד וברור שדמי הניהול בסך 4 אחוז המשולמים למקפת מדי חודש על ידי העובד מסתכמים באגורות עד שקלים בודדים לחודש בכל מקרה ולא ב"מאות אלפי שקלים" כפי שהציג.

3. ניסיונם הפתטי לקשר בין הסכם זה לבין קרולין, המתמודדת למולם על ראשות הוועד בהצגתי כ"יועץ של קרולין" הנו מניפולציה זולה בתקווה לקבל את הצבעתכם בעורמה.

4. אמירותיו השקריות כי אי פעם הענקתי שוחד למישהו בעיריית חולון או בכלל הנו חמור ביותר וכל מטרתו לפגוע בשמי הטוב.
צר לי כי גם לאחר שהודח מתפקידו על ידי העובדים בשל תפקוד כושל, או העדר תפקוד בכלל, ממשיך הוא להיאחז בקרנות המזבח בכל מחיר גם על חשבון שמם הטוב של אחרים, בתקווה כי תפקיד בוועד יצילו מטביעה, או במקרה זה, מתביעה. לרשותכם תמיד"
(ר' נספח 1 לכתב התביעה - להלן: "הפרסום הראשון").

8.
לטענת התובע, הפרסום הראשון כולל אמירות מכפישות ופוגעניות ויש בו כדי להוציא דיבתו רעה בהתאם להוראות החוק.


הפרסום השני

9.
התובע הוסיף וטען כי בסמיכות זמנים, הפיץ הנתבע מודעה כתובה לכ- 1,200 עובדי עירייה, בדרך של חלוקה ידנית, בזו הלשון:

"שלום חברים
מזה מס' ימים מסתובב אליאס מועד העובדים אשר הודח על ידכם בעליבותו ומפיץ שקרים והשמצות בקרב עובדי העירייה בדבר הסכם בין וועד העובדים הקודם לבין קרן מקפת אליה מופרשים כספי הפנסיה בגין שעות נוספות.
אז להלן הפרטים המדוייקים לטובת כולם:
לפני כארבע שנים נחתם הסכם בין מקפת לוועד העובדים בתיווכי ובו הסכמת קרן הפנסיה מקפת:
1. להקטין את דמי הניהול השוטפים מ 6 אחוזים, לכדי 4 אחוזים בלבד.
2. להקטין את דמי הניהול מהצבירה מחצי אחוז לרבע אחוז בלבד.
3. להוסיף כיסויים והרחבות לפוליסה, כדוגמת אובדן כושר משופר, ביטוח שארים משופר.
4. קבלת שירות אישי על ידי סוכן
בימים הקרובים יקבלו אליאס קסלר
ועוזרו דורון שובל כתב תביעת דיבה בגין הפצת השקרים משום ש:
1. את עמלתי כסוכנות ביטוח על עבודתי אני מקבל מקפת ולא מכספי העובדים. בזכות התערבותי הוקטנו דמי הניהול של העובדים ולא הוגדלו כפי שהציג.

2. הפרשת העובדים לקרן הפנסיה מקפת בגין שעות נוספות מסתכמת מדי חודש בשקלים עד עשרות שקלים בודדים ולא "מאות אלפי שקלים" כדבריו.

3. ניסיונו להשמיץ אותי ולקשר זאת לקרולין בכך שאני "היועץ של קרולין" הנו ניסיון עלוב ונמוך לעשות מניפולציה זולה על העובדים בתקווה לקבל את קולותיכם בעורמה.

4. אמירותיו השקריות כי אי פעם הענקתי ו/או קיבלתי שוחד מגורם כלשהו בעיריית חולון או בכלל. כל המכיר אותי יודע כמה היושר הוא נר לרגליי ועד כמה עמלתי במשך חודשים רבים בעבור עובדי העירייה גם במקומות בהם לא קיבלתי תגמול, כדוגמת ביטוח הבריאות והסיעוד הקולקטיבי
עצוב כי גם לאחר שהודח על ידי העובדים לפני כחודשיים מתפקידו, ממשיך הוא להיאחז בקרנות המזבח כמי שזהו המצוף שיצילו מטביעה, או במקרה שלו מתביעה.
בעוד מס' ימים בידכם העובדים לסיים את הפרשה העצובה הזאת ששמה אליאס ומאחל לכל העובדים לזכות במהרה לימים טובים יותר בוועד העובדים. לרשותכם תמיד"
(ר' נספח 2 לכתב התביעה - להלן: "הפרסום השני").

הפרסום השני נכתב על גבי דף לבן, ללא לוגו או מבנה המעיד על פניה רשמית. האמור בפרסום השני מסתיים בשמו של הנתבע, בצירוף נתוני מספרי הטלפון והפקס במשרדו, פרטים שאינם מופיעים בפרסום הראשון.

10.
לאחר פרסומים אלו, הפיץ התובע בחודש נובמבר 2010 מנשר לעובדים ובו ציין כי הופסקה ההתקשרות עם הנתבע (להלן: "מנשר נובמבר"). לנוכח האמור במנשר יוני, במנשר נובמבר ולנוכח טענות נוספות, הגיש הנתבע תביעה כנגד התובע בבית משפט לתביעות קטנות בגין הוצאת לשון הרע כנגדו (ר' ת"א 42978-02-11 אלישר נ' קסלר (20.12.2011) - להלן: "ההליך הקודם"). בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי ביחס למנשר נובמבר עומדת לתובע הגנת "אמת דיברתי". יתרת טענות הנתבע בנוגע למנשר יוני נדחתה, מחמת שלא הרים את נטל ההוכחה החל עליו (ר' נספח 5 לכתב התביעה). הנתבע לא ביקש לערער על ממצאי פסק הדין בהליך הקודם.

11.
לנוכח תוצאות ההליך הקודם ובשל הפרסומים הראשון והשני, הגיש התובע ביום 18.3.12 את התביעה
בת"א 31287-03-12 ועתר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 200,000 ₪ בחלוקה לסכום של 100,000 ₪ בגין כל פרסום.

הפרסום השלישי

12.
בעוד מתנהל הסכסוך בתביעה שהגיש התובע, שלח הנתבע ביום 10.8.2012 מכתב למבקר ההסתדרות, תחת הכותרת: "חשד לאי סדרים כספיים במימון משפטי של ההסתדרות" ובו נרשם, כך:

"תמצית הפניה: ההסתדרות הכללית כגוף האמור לייצג את כלל העובדים בישראל, מעורבת במימון תביעה משפטית פרטית של יו"ר ארגון העובדים בעיריית חולון, מר אליאס קסלר
המשמש כאחד חברים בדירקטוריון חברת בת של ההסתדרות.
עיקר הפנייה
:
1. בתאריך 18.03.12 הוגשה תובענה של מר אליאס קסלר
יו"ר ארגון העובדים בעיריית חולון כנגד מר אייבי אלישר
בגין הוצאת לשון הרע כתגובה לתביעת לשון הרע של זה כנגד מר אליאס שנדחתה בבית המשפט השלום בראשון לציון (זו נדחתה בשל אובדן עגום של המסמך המרכזי עליו התבססה התביעה). פסיקת השופטת במשפט זיכתה את הנתבע מר קסלר
וסגנו בוועד העובדים בהוצאות משפט בסך 500 ₪ כל אחד, כסף שנכנס לכיסם האישי ולא לקופת הוועד.

2. ב"כ התובע בתביעתו של מר קסלר הנו משרד עו"ד נעמי לנדאו אשר עובד כנותן שירותים משפטיים שוטפים ומתמשכים להסתדרות העובדים הכללית

3. מר קסלר בהיותו חסר כל ומצוי בחובות של מאות אלפי שקלים לגופים שונים ובהם בנקים ונותני אשראי ואף לשוק האפור אינו מממן תביעה זו מכיסו הפרטי והזדרזותו לתבוע כל מן דהו נובעת מהסיבה הפשוטה בה המימון לתביעות אלה בא מכספי ציבור ידי ההסתדרות ויש בהן סיכוי כלשהו להעשיר את כיסיו הריקים.

4. תפקידו של זה כיו"ר ארגון העובדים הביאו אותו לקבלת תפקיד נוסף בהסתדרות כחבר דירקטוריון באחד מחברות הבת של ההסתדרות, מה שיכול להסביר את להיטות ההסתדרות לממש תביעתו של זה בניגוד לסדר מנהל תקין ועל חשבון כספי הציבור.

5. הסתדרות העובדים הכללית כאמונה על כספי ציבור חבריה לא בחנה לעומק את החלטתה לממן תביעתו של זה ואת הרקע האישי והבעייתי עד מאוד בתביעותיו של זה בכלל וכן בשימוש שלא כדין בכספי הגוף עליו הוא אמון כיו"ר וועד העובדים (ראה דו"ח מבקר ההסתדרות עצמו מיום 15.06.2010 בו מצא המבקר ליקויים חמורים בניהול כספי וועד העובדים, שלא לאמור גניבה)

6. בתאריך ה 06.06.12 התנהלה שיחה טלפונית בין מבקרת ההסתדרות הגב' טליה ב. ובין החתום מטה בדרישה לקבלת הסבר למימון ההסתדרות להליך המשפטי למר קסלר. זו הבטיחה כי תבדוק את הדברים לעומקם ותשיב רשמית לאחר בדיקתה. עד לרגע זה לא נתקבלה תגובה כלשהי.
בפני
יה זו מבקש החתום מטה לקבלת תגובה רשמית וכן לבדיקה מעמיקה של מבקר ההסתדרות ומוסד מבקר המדינה באשר לשימוש בכספי ציבור למימון הרפתקאות משפטיות אישיות לצרכים זרים
" (ר' נספח 2 לתצהיר התביעה - להלן: "הפרסום השלישי").
בפרסום השלישי צוין, כי הוא הועבר כהעתק לגורמים נוספים בתפוצה רחבה והם: "1. משרד מבקר המדינה;
2. משרד מבקר עיריית חולון; 3. משרד עו"ד נעמי לנדאו; 4. העיתונים היומיים – ישראל היום, ידיעות אחרונות, מעריב , הארץ; 5. מקומונים – השקמה, גל גפן, חולון בת ים".

13.
התובע טוען כי בנוסף לפרסומים הראשון והשני, גם בפרסום השלישי פגע הנתבע בשמו הטוב. לפיכך, הגיש ביום 10.9.2012 תביעה נוספת בגין הפרסום השלישי, במסגרתה עתר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪ (ר' ת"א 24563-09-12).

14.
לבקשת הצדדים ובנסיבות העניין, הוריתי על איחוד הדיון בשתי התובענות שהגיש התובע.

15.
התובע טען כי אין בשלושת הפרסומים מושא שתי התובענות שמץ של אמת וכי שמו הטוב הוכפש, מבלי שניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן ולהשיב לדברים, או לנסות להפריכם טרם הפצתם. לעמדתו, תוכן שלושת הפרסומים עלול להיוותר בתודעת עובדי העירייה זמן רב ומדובר בפגיעה קשה ובלתי הפיכה באמינותו, כפי שנתפסת על ידי ציבור עובדי העירייה.

התובע הוסיף וטען כי הנתבע פעל מתוך זדון ויצר נקמה משום הפסקת ההתקשרות עמו והפסדו בהליך הקודם. כך, למשל, ציין כי אין ממש בטענת הנתבע לפיה הפרסום השלישי מהווה פניה לגיטימית למבקר ההסתדרות מאת "אזרח מודאג", אלא עסקינן במסווה לניסיונו הנוסף של הנתבע להשחיר את פניו ברבים.

16.
ביחס לפרסום הראשון, הנתבע מאשר כי שלח את הדואר האלקטרוני לעובדים, אך טוען כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי" בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק. בנוסף ולגישתו, עומדת לו הגנה נוספת בדמות תום לב מכוח הוראות סעיפים 15(3) ו-15(10) לחוק, כיוון שהדואר האלקטרוני נשלח במטרה "לנקות" את שמו, כתגובה למנשר יוני שפרסם התובע לכאורה. לשיטתו, הפרסום הראשון נועד לחשוף בפני
העובדים את טענתו כי מניעי התובע אינם כשרים, לפרט את פרטי ההסכם ולהוציא עצמו מתוך הסכסוך "הפוליטי", לטענתו, שהתרחש בין התובע לבין סגניתו.

17.
ביחס לפרסום השני, הנתבע מאשר כי רשם את הדברים, אך מכחיש את הפצתו. לטענתו, הפרסום השני מהווה נוסח ראשוני של הפרסום הראשון, שנשלח אל הגב' קרולינה מזרחי, סגנית יו"ר ועד העובדים הקודם (להלן: "קרולינה") וזאת באופן ישיר ולצורך קבלת משוב אישי. לעמדתו, לא היו בידו היכולת והרצון להפיץ את הפרסום השני ידנית, הואיל והוא מתגורר במרחק של כ-200 ק"מ ממקום מושבם של עובדי העירייה וממילא, תוכן הפרסום השני כבר הופץ על ידו במסגרת הפרסום הראשון.

18.
ביחס לפרסום השלישי, הנתבע מאשר כי שלח אותו למבקר ההסתדרות, אך לו בלבד למרות רשימת העתקים המפורטת בו. הנתבע מבאר כי פירט את הנמענים הנוספים לשם הרתעה בלבד ובמטרה לקבל את התייחסות מבקר ההסתדרות לחשד הנטען, לאחר מספר שיחות טלפונית שערך והעלו חרס בידו.

19.
הנתבע הוסיף וטען כי לתובע לא נגרם כל נזק כיוון שהוא עצמו, באישיותו, בהתנהגותו ובמעשיו, הוביל לביזוי שמו כיו"ר הוועד. כראיה נטענת להתנהלות התובע, מפנה הנתבע לדוח מבקר ההסתדרות מיום 15.6.2010 (להלן: "הדוח") ולמכתבים שנשלחו לגורמי ביקורת שונים בעניינו של התובע.

דיון והכרעה

20.
לאחר עיון בטענות הצדדים, התרשמות מראיותיהם, מאותות האמת שנגלו במהלך הדיון וממכלול נסיבות העניין – הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. להלן אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, אך מחמת פטירתו, הוא לא נחקר במסגרת חקירה נגדית. לפיכך, לא ראיתי לנכון לייחס משקל ראייתי לאמור בתצהירו. רעייתו נכנסה בנעליו ובנו – מר איתי קסלר (להלן: "איתי"), העיד כעד יחיד מטעם התביעה. ראיתי לנכון לקבוע ממצאים לזכות התובע על בסיס עדות יחידה במשפט אזרחי, לאחר שהתרשמתי כי הוכחו לשון הרע בעיקר הפרסומים ומהות פרסומם. בכך, נטל ההוכחה בדבר קיומן של ההגנות המנויות בחוק הועבר לפתחו של הנתבע והוא לא נשא בו.

מטעם הנתבע, העידו הוא עצמו וכן הגב' אילנה אביב (שלמה) שעבדה כמזכירה וחשבת הועד עד לחודש נובמבר 2009; מר דורון שלום - יו"ר הועד הקודם וקרולינה - סגניתו של התובע.

המסגרת הנורמטיבית

21.
החוק משקף את האיזון המתבקש בין שתי זכויות אדם מרכזיות ויסודיות - הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי.

אשר לזכות היסודית לחופש הביטוי, עסקינן בזכות מושרשת היטב שזכתה להתייחסות נרחבת בהלכה הפסוקה (ר' ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, 8.2.2012 להלן: "עניין אילנה דיין"); בג"ץ 75/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים, פ"ד ז 871); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, להלן: "עניין אבנרי").

אשר לזכות היסודית לשם טוב, יפים הדברים שנקבעו, בזו הלשון:

"... הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני-אדם... "הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי. שמו הטוב של האדם קובע את התייחסותו שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קובע את יחסה של החברה אליו" (ר' בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, בעמ' 832).

שתי זכויות יסודיות אלו, נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם, הן עשויות להשלים ולעיתים לנגוד זו את זו וכדי כך ש: "חופש הביטוי של האחד פוגע בשם הטוב של האחר" (ר' רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פ"ד נה(5) 510). האיזון בין שתי זכויות אלו בא לידי ביטוי, בין היתר, ברשימת הגנות וברשימת פרסומים מותרים כמבואר בפרק ג' לחוק. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת ולכן תיבחן בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה.

22.
יש לייחס משקל משמעותי לזהות הנפגע בשל לשון הרע, לרבות כאשר מדובר באיש ציבור הנושא תפקיד ציבורי. במצב דברים זה, יכול שהזכות לשם טוב תיסוג בפני
הזכות לחופש ביטוי, כפי שנקבע, בזו הלשון:

"באיזון זה בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי. בעיקר יש ליתן משקל מיוחד זה בכל הנוגע לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, בשל חשיבותו הרבה של חופש הביטוי, כתנאי חיוני למשטר דמוקרטי. חופש הביטוי מאפשר החלפה של דעות, המאפשרת מצדה עיצוב של ההשקפות הפוליטיות המעצבות את המשטר... שנית, גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור ענין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי...דווקא לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו – יותר מאשר לאיש 'הפרטי' – להגן כראוי על שמו הטוב
" (ר' עניין אבנרי).

יוצא כי הזכות לשם טוב נחלשת במובן מסוים כאשר מדובר בדמות ציבורית המצויה במרכזו של פולמוס ציבורי, שקיימת לה נגישות רבה לכלי תקשורת. עם זאת, גם שעה שפלוני אוחז בתפקיד ציבורי ועשוי להתקיים עניין ציבורי בפרסום הקשור בו, אין אדם יכול לפרסם אודותיו כאוות נפשו. על המפרסם לבחון את הידיעות שבכוונתו לפרסם בזהירות רבה ולהישמר מפני הטלת דופי לשווא במושא הפרסום (ר' ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, עמ' 898-896).

23.
בענייננו, התובע כיהן בתפקיד ציבורי כנבחר ציבור. נחזה כי הפרסומים כנגדו נעשו על רקע פעולותיו כיו"ר הוועד ועל תפקודו הכללי בתפקיד זה. בזמן הפרסום הראשון והשני, התנהל שיח ציבורי נרחב על תפקיד יו"ר הועד, כאשר התובע התמודד בבחירות לקדנציה נוספת. ברי כי באותה עת, יכל התובע להגן על עצמו ביתר שאת מפני העובדות השליליות שנטענו כנגדו. בנסיבות אלו, הפגיעה בשמו הטוב של התובע מתרככת מעט אל מול זכות הנתבע לחופש ביטוי, אך היא אינה נשללת כליל.

24.
ארבעה שלבים הותוו בהלכה הפסוקה לשם בחינת לשון הרע. בשלב הראשון, יש לבחון
האם פרסום לשון הרע עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע במעמדו הציבורי ותפקידו לפי הוראות סעיף 1 לחוק; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי פוגעני שפורסם, לפי הוראות סעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם איזו מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב הרביעי וככל שנקבעה חבות, יש לבחון את סוגיית הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004)).

האם הביטויים המופעים בפרסומים מהווים לשון הרע כלפי התובע

25.
הוראות סעיף 1 לחוק קובעות כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או
ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

הוראות סעיף 1 לחוק אינן דורשות כי תיגרם פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שפרסום עלול לגרום לפגיעה שכזו והבחינה נעשית דרך עיניו של "האדם הסביר", בגדר מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים מתוך עיון בפרסום עצמו (ר' ע"א 740/86
תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); א' שנהר דיני לשון הרע
(1997) עמ' 109; עמ' 122-123 – להלן: "שנהר").

26.
לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הקורא.
יש לבחון את הפרסום בכללותו, גם
על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם וגם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום. כך נקבע, כי:

"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו
" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977) – להלן: "עניין חברת חשמל").


27.
בחנתי את משמעות המלל בכל אחד מהפרסומים מושא התביעה ובהתייחסות אובייקטיבית מתבקשת לפי מובנו הרגיל והטבעי, קבעתי כי הוא עלול לפגוע בתובע ולכן מהווה לשון הרע לפי הוראות סעיף 1 לחוק.

28.
כך, בפרסום הראשון, פונה הנתבע לעובדי העיריה וקובע באוזניהם כי התובע: "הודח מתפקידו על ידי העובדים בשל תפקוד כושל או העדר תפקוד בכלל", "נאחז בקרנות המזבח" והוא פעל: "בכל מחיר גם על חשבון שמם הטוב של אחרים, בתקווה כי תפקיד בוועד יצילו מטביעה". בנוסף, הנתבע טוען כי התובע: "מפיץ השמצות" שמטרותיו אינן כשירות ועניינן "לקדם את עצמו בבחירות", הוא מתייחס לפעולתו של התובע כ"פתטי" כמי שהפעיל "מניפולציה זולה בתקווה לקבל את הצבעתכם בעורמה".


29.
בפרסום השני, נכתבים דברים דומים לאלו שבפרסום הראשון, בהקשר להתנהלותו הנטענת של התובע ש: "בעליבותו מפיץ שקרים", כשהוא מתייחס לתובע כאל "פרשה עצובה".

30.
בפרסום השלישי, טוען הנתבע כי התובע: "חסר כל ומצוי בחובות של מאות אלפי שקלים לגופים שונים ובהם בנקים ונותני אשראי ואף לשוק האפור" ומתיימר לקבוע באופן חד-משמעי כי: "המימון לתביעות אלה בא מכספי ציבור בידי ההסתדרות ויש בהן סיכוי כלשהו להעשיר כיסיו הריקים".

31.
על פי המלל הכללי שבכל פרסום, התובע מתואר באופן מבזה ומשפיל, לכל הפחות בעיני ציבור עובדי העירייה.

האם כל אחד מהפרסומים מהווה "פרסום לשון הרע"

32.
ממצא בדבר קיומה של לשון הרע אינו מהווה סוף פסוק. פרסום דבר לשון הרע הוא העוולה העומדת לדיון ויש לבחון האם לפי הוראות החוק, מדובר בביטוי שפורסם בפועל. הוראת סעיף 2 לחוק, קובעת כי:

"2.(א)
פרסום, לענין
לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או
בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב)
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

33.
אשר לפרסום הראשון, אין מחלוקת כי הדואר האלקטרוני הופץ לעובדי העירייה מתוך כוונה שדבר הפרסום יגיע לכלל העובדים.

34.
אשר לפרסום השני, לפי גרסת התביעה זה הופץ על ידי הנתבע לכ- 1200 עובדים בדרך של מסירה ידנית. מנגד, הנתבע הכחיש את דרך הפרסום הנטענת וטען כי מדובר בדואר אלקטרוני שנשלח לקרולינה באופן אישי, כדי לקבל את חוות דעתה לאמור בו, כמעין טיוטה לפרסום הראשון (ר' פרו' עמ' 25 שו' 29-30; עמ' 26 שו' 12-15). קרולינה אישרה בעדותה את גרסתו של הנתבע (ר' פרו' עמ' 29 שו' 24-26).

35.
אמנם, התובע לא הפנה לראיות חיצוניות בדבר הפצה ידנית של הפרסום השני. אולם, איתי העיד, מבלי שנסתר, כי ראה את הפרסום השני וכך גם עובדי העירייה וכדבריו: "אני ראיתי את הפרסום... אני יודע על עובדי עיריית חולון כקבוצה אך לא משהו ספציפי" (ר' פרו' עמ' 15 שו' 8-11).


קרולינה, בעדותה, אישרה שראתה את הפרסום השני, אך מיד ובסמוך, קשרה אמירתה זו באופן משתמע לפרסום הראשון, כך שלא ניתן לאבחן בין השניים. לאחר שהתבקשה לאשר שקיבלה את הפרסום השני בדוא"ל כגרסת ההגנה, השיבה כי: "ראיתי אותו כי הוא הופץ במייל". המחלוקת ביחס לדרך הפרסום השני אינה בשאלה אם זה "הופץ במייל" - כפרסום הראשון, אלא האם הופץ "ידנית". גם לאור הדמיון בין הפרסום הראשון לפרסום השני, לא ניתן לשלול את טענתו העוקבת של הנתבע לפרוטוקול הדיון, לפיה: "היא (קרולינה – א"י) מתבלבלת זה שני מסמכים זהים" (ר' פרו' עמ' 29 שו' 24-28).

גם אם הייתה נדחית גרסת איתי לפיה ראה את הפרסום השני, הוא מתגבש לכדי פרסום לשון הרע לפי הוראת הסיפא לסעיף 2(ב) לחוק, לפיה: "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע" (ר' ת"א 42875/01
גבריאלי נ. הרפז, דינים שלום , כרך כ"א, 43; שנהר, בעמ' 90). נוכח שהפרסום השני נעשה בכתב, קיימת האפשרות כי הוא הגיע לאדם אחר זולת התובע בבחינת "עשוי היה" ולכן מתקיים בעניינו היסוד הנדרש בסעיף 2 לחוק.

36.
זה המקום לציין את הסתירות שהתגלו בעדותו של הנתבע ביחס לפרסום השני. כך לדוגמה, בתצהירו טען הנתבע כי לא יכל להפיץ את הפרסום השני בשל מקום מגוריו המרוחק מהעיר חולון
(ר' סעיף 22 לתצהיר הנתבע), בעוד שבעדותו אישר כי הוא נועד עם עובדי העירייה לפחות פעם שבוע באותה תקופה (ר' פרו' עמ' 18 שו' 19-22). דוגמה נוספת, מצויה בהימנעות הנתבע מהצגת התכתובת האלקטרונית בינו לבין קרולינה, בטענה כי הוא: "לא שומר מיילים של שנתיים שלוש אחורה" (ר' פרו' עמ' 26 שו' 4-10). זאת, על אף שצירף לראיותיו תכתובת אלקטרונית אחרת בינו לבין עובדת בעירייה מאותה התקופה (ר' נספח 109 לתצהיר הנתבע).

37.
אשר לפרסום השלישי, הנתבע מאשר כי כתב אותו ושלח אותו למבקרת ההסתדרות וב"כ התובע, בשל חשש שעלה בליבו בנוגע להתנהלות התובע כיו"ר הועד. עם זאת, לטענתו, רשימת ההעתקים נעשתה למראית עין בלבד.

38.
לפי גרסת התובע, תוכן המכתב הרלוונטי פורסם בעיתון מקומי "גל-גפן" ביום 22.8.2012, כ-12 יום בלבד לאחר ששלח הנתבע את מכתבו למבקרת ההסתדרות (ר' נספח 11 לכתב התביעה). איתי הצהיר כי תוכן המכתב נודע לתובע מיו"ר מרחב בת-ים, חולון ואזור, אשר קיבל שאילתה ממבקר ההסתדרות בצירוף המכתב וביקש לקבל את התייחסותו (ר' סעיף 33 לתצהיר איתי). ואכן, למרות שמכתב זה נושא תאריך 10.8.2012, הוא מפנה את הקורא לדוח שהונפק שנתיים קודם לכן, ביום
15.6.2010 ונחזה כי הוא הדוח המפורט בכתבה (ר' נספח 4 לכתב ההגנה; פרו' עמ' 18 שו' 1-4).

עולה התמיהה שלא נפתרה על-ידי הנתבע, כיצד הגיע עיתון מקומי לעסוק בדוח ביקורת פנימי שהונפק שנתיים קודם לכן, בסמוך ומיד לאחר שהפנה הנתבע לדוח זה, במכתבו למבקרת ההסתדרות ובו מצוין כי העתק הופנה לגורמים נוספים, ביניהם העיתונים מקומיים.

38.
לפיכך, סברתי כי הנתבע לא הצליח לנתק את הקשר שיצר התובע בין הפרסום השלישי לבין הכתבה בעיתון המקומי. גם אם הייתה נדחית גרסת התובע לעניין קשר זה, גם הפרסום השלישי מתגבש לכדי פרסום לשון הרע לפי הוראת הסיפא לסעיף 2(ב) לחוק. די בכך שהפרסום השלישי נעשה בכתב ובו נרשמה רשימת העתקים לגורמים נוספים, על מנת שיענה לדרישה שזה: "עשוי היה" להגיע לעיני גורמים אחרים זולת הנפגע וגוף הביקורת הנמען.

39.
יוצא כי שלושת הפרסומים מושא התביעה מקיימים את היסוד הנדרש בסעיף 2 לחוק לשם הוכחת פרסום לשון הרע. לאחר שקבעתי כי קמה חבות לנתבע לפי סעיפים 1 ו- 2 לחוק ביחס לשלושת הפרסומים, אבחן את ההגנות אליהן הפנה.

סעיף 14 לחוק – הגנת "אמת בפרסום"

40.
הואיל והוכח פרסום לשון הרע בגדר שלושת הפרסומים, עובר הנטל הראייתי אל הנתבע להוכיח את אמיתות הדברים שנכתבו בהם. הנתבע טוען כי אלו חוסים
תחת הגנת האמת לפי הוראת סעיף 14 לחוק, שזוהי לשונה:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש
".

יוצא כי הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחת שני יסודות מצטברים. האחד, שדבר הפרסום היה אמת והשני, שהיה בפרסום עניין ציבורי (ר' שנהר, עמ' 215). בעניין האחרון, כפי שהבהרתי, אין מחלוקת ממשית כי התובע נשא בתפקיד ציבורי וכי הפרסומים מושא התובענה נעשו בהקשר לתפקידו הציבורי. סוגיית דמי הניהול והתנהלותו של התובע במסגרת תפקידו ובכלל, כהפניית הפרסומים, מהווה עניין ציבורי שידיעתו ברבים תביא לתועלת הציבור, בין אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו.

האמת בפרסום נבחנת לפי מבחן ה"אמת לשעתה", ביחס לתמונה העובדתית שהשתקפה בשעת הפרסום. כך נקבע, כי: "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (ר' עניין אילנה דיין; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, מט (2) 843- להלן: "עניין קראוס").

אמת בפרסומים הראשון והשני

41.
נוסח הפרסום הראשון כמעט זהה לנוסח הפרסום השני, מהותם
ומטרתם זהה והם פורסמו בסמיכות זמנים. טוען הנתבע כי אמירותיו בהם נועדו כדי "לנקות את שמו", במטרה להציג בפני
עובדי העירייה את פרטי ההסכם ועובדות נוספות הקשורות בו. מהשוואה שערכתי בין פרטי הפרסום הראשון והשני לפרטי ההסכם, עולה כי בחלקם, מפורטות עובדות נכונות ואמיתיות. כך לדוגמה, מפרט הנתבע את העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי נחתם ההסכם לפני ארבע שנים; כי במסגרתו ניתנה לחברי הוועד הנחה בשיעור דמי הניהול הנגזרים מההפקדה השוטפת ומהצבירה וכי חברי הוועד זכאים לשירות אישי על ידי סוכן, בתמורה לתשלום עמלה.

42.
לצד אלו, ישנן אמירות פוגעניות בשני פרסומים אלו המציגות את התובע כמי שהודח מתפקידו בגין העדר תפקוד, בתוספת לאמירות בדבר עליבותו, היותו "פתטי" וייחוס שקר, סילופים ומניפולציה זולה להתנהלותו.
43.
תחילה, בחנתי את האמירה העיקרית בשני הפרסומים לה התייחס הנתבע בראיותיו והיא שהתובע: "הודח מתפקידו על ידי העובדים בשל תפקוד כושל או העדר תפקוד בכלל". לאחר בחינת ראיות הצדדים ועיון בטענותיהם, קבעתי כי לא ניתן לחסות אמירה זו תחת הגנת סעיף 14 לחוק.

44.
ראשית, הנתבע מפנה לדוח, אשר לטענתו, יש באמור בו כדי להעיד על "תפקודו הכושל" של התובע כיו"ר הועד. מעיון בדוח, עולה כי הביקורת נערכה בעקבות תלונה וכללה את התקופה מיום 8.9.2008 ועד ליום 22.4.2010. בביקורת נבדקו נושאים שונים ביניהם עריכת פרוטוקולים; הנהלת חשבונות; דוחות כספיים תקופתיים; הוצאות משפטיות; השתלמויות וקופה קטנה. בכל אחד מנושאים אלו, נרשמו הטענה שבתלונה, המצב הקיים ותגובת התובע כיו"ר הועד.

אין בדוח מסקנות לגבי התנהלותו הכוללת של התובע בתפקידו על פי ראשי הפרקים השונים, למעט התייחסות כי על הוועד לדאוג לרישום מידי של הפעילות הכספית שבוצעה עד כה ולוודא את רישומה השוטף והסדיר בעתיד. סברתו של הנתבע וגם "עיקרי הממצאים" שפורטו בסעיף 2 לדוח, אינם מבססים מסקנה כי יש בהתנהלות התובע כדי "תפקוד כושל או העדר תפקוד". לפיכך, דחיתי את הטענה בסעיף 3.4 לסיכומי הנתבע, לפיה הדוח "קבע מפורשות" התנהלות שיש בה פגם. לא כך עולה מתוכנו.

מסתבר כי הדוח כלל לא היה מצוי בידי הנתבע במועד הפרסומים הראשון והשני. תחילה, העיד הנתבע כי הוא: "לא זוכר" מהיכן קיבל אותו (ר' פרו' עמ' 17 שו' 20-26) ובהמשך, העיד כי קיבלו מהגב' אביב, לאחר שהוגשה התביעה דנן במטרה להגן על שמו הטוב ו: "כדי להוכיח את אישיותו אופיו והתנהלות התובע" (ר' פרו' עמ' 22 שו' 2-13). הגב' אביב, לעומתו, העידה שלא ראתה את הדוח ולא העבירה אותו כלל לנתבע
(ר' פרו' עמ' 33 שו' 1-3). בשל גרסאות סותרות אלו,
לא ברור אימתי הגיע הדוח לידיו של הנתבע. על פי המונח מלפניי, עולה כי הוא הונפק ביום 15.6.2010 - חמישה ימים לאחר שפורסם הפרסום הראשון וככל הנראה גם לפני הפרסום השני.

בנסיבות אלו, לדוח לא היה כל זכר במועד הפרסומים הראשון והשני ולא ייחסתי לו משקל ראייתי משמעותי ביחס להגנת אמת בפרסומים הראשון והשני.

45.
לבד מזאת, הנתבע הצהיר כי כבר בסוף שנת 2009 החלו להגיע לידיעתו שמועות. אלו עסקו בקרע בין התובע לבין קרולינה; בחוסר תפקודו של התובע כיו"ר הוועד ובשימוש במשרדי הועד לצרכיו הפרטיים, על הניסיונות להדיחו מתפקידו (ר' סעיף 14 לתצהיר הנתבע). עדי ההגנה הנוספים ביקשו לחזק בגרסתם את השמועות שסבבו את התנהלות התובע.

46.
קרולינה אישרה בתצהירה את היבט הדחתו הנטענת של התובע, כך: "נעשה ניסיון להדיח את מר אליאס קסלר
ז"ל ולתאם מועד בחירות חדשות וזאת כאמור עקב אי תפקודו והשימוש במשרדי הועד לצרכיו האישיים כשבסופו של יום אכן הוקדמו הבחירות לאחר הדחתו" (ר' סעיף 8 לתצהירה). עדות זו עולה בקנה אחד עם מכתבים מטעמה, כפי שצורפו כנספחים לתצהיר הנתבע וביניהם, מכתבה מיום 9.8.2009, המופנה לחברי הועד, בו היא קוראת להדחתו של התובע מתפקידו בשל אי עמידתו בנהלים על-פי תקנון ועדי עובדים, קבלת החלטות ללא הצבעת חברי הועד והתנהלות שאינה הולמת כלפי גורמים שונים וכלפיה (ר' נספח 108 לתצהיר הנתבע). קרולינה מסכמת את מכתבה, בזו הלשון: "לאור העובדות הנ"ל אשר חלקכם שמע וראה, חלה עלינו חובה מוסרית כנציגי עובדים הראויים לתפקיד מחייב זה, לשים קץ להתנהלות בלתי ראויה זו ולתקן את המעוות, כי בעוכרינו הדבר... אנו מצפים כעת לזימון חברי מועצת העובדים ע"י מועצת הפועלים (שיצאה לפגרה בינתיים) ע"מ לדון בהדחתו של היו"ר ובחירת מ"מ שיפעל כיו"ר עד למועד הבחירות".

נחזה כי מכתב זה, מבסס את נסיבות מכתבה הנוסף של קרולינה ששוגר ליו"ר הסתדרות המעו"ף ביום 15.10.2009, שגם בו היא קוראת להדחת התובע מתפקידו בשל תפקודו הלקוי כיו"ר הועד (ר' נספח 103 לתצהיר הנתבע). אמנם, במכתב זה לא מפורטים מעשיו הנטענים של התובע, אך עיון בו, בראי מכתבה מיום 9.8.2009, מחזק את עמדתה בדבר "תפקוד כושל או העדר תפקוד כלל" של התובע.

אין בשני מכתבים אלו כדי להוות בסיס לאמירה כי התובע "הודח מתפקידו". כל שהוכח התמצה במאמצים נחזים שלא נסתרו להביא להדחתו, שטרם התרחשה במועד כתיבת מכתבים אלו.

47.
נוסף על כך, צורפו מכתביה של הגב' אביב - האחד מיום 22.9.2009 שמוען ליו"ר הסתדרות המעו"ף בנושא "התנכלות יו"ר ארגון העובדים בעובדת המשרד" (ר' נספח 113 לתצהיר הנתבע) והשני מיום 2.3.2010 שמוען להסתדרות החדשה בנושא "תפקוד לא תקין" של התובע (ר' נספח 110 לתצהיר הנתבע). בשני מכתבים אלו, מלינה הגב' אביב על התנהלות לא תקינה לכאורה של התובע בקשר לכספי הועד, קבלת החלטות בניגוד לנהלים והתייחסות כללית בעייתית לעובדי המשרד וכלפיה. במכתבה הראשון, הגב' אביב מפנה למכתביה של קרולינה ומבקשת: "א. לקרוא אותו לסדר ולהסביר לו יחסי אנוש מהם כי לתת לו מידע לגבי תפקידו אין טעם ב. למנות נציג מטעמכם שיטפל בענייני העובדים החשופים ללא כל הגנה וזאת עד לסיום הליך ההדחה שהוועד מצוי בו" (הדגשה הוספה).

48.
אין לשלול מן האמור, כי בזמן כתיבת מכתבים אלו, הליך הדחת התובע מתפקידו עמד על הפרק ולמצער ננקטו פעולות להביא להדחתו. עם זאת, כפי שעולה מתוכן המכתבים, מתוארות בהם תלונות גרידא כנגד תפקודו של התובע אך לא ממצאים מבוססים, או מסקנות אופרטיביות מאת גורמים מוסמכים ואובייקטיבים. מכתבים אלו נרשמו בזמן שהתובע עוד מכהן יו"ר בכהונתו הראשונה ובטרם נבחר לכהונה נוספת בחודש מאי 2010.

לא התעלמתי אף מכתב שצורף כנספח 7 לכתב התביעה מיום 14.4.11 מטעם יו"ר ההסתדרות המרחבי וממכתב מיום 12.4.11 מטעם יו"ר הסתדרות המעו"ף (ר' נספח 8 לכתב התביעה). מכתבים אלו ממוענים "לכל מען דבעי", בהם ביקשו בעלי תפקיד בכירים לאשר את כהונתו של התובע כיו"ר הוועד משנת 2007 וכן את בחירתו החוזרת לכהונה נוספת מחודש מאי 2010 תוך שלילת הטענה בדבר הדחתו מתפקידו.

49.
שימוש הנתבע במילה "הודח", בלשון עבר, אינו דבר של מה בכך. הנתבע העיד כי לדידו משמעות המילה "הודח" היא "חדל מלכהן" ושנשאל מתי לדעתו התובע הודח השיב: "לא זוכר. לא יודעת את התאריך המדויק. אני יודע שמרגע שהוא הודח, החלו תהליכים בבחירות חדשות, מוקדמות" (ר' פרו' עמ' 23 שו' 27-31; עמ' 24 שו' 1-2). בהשוואה בין הפרסום הראשון לשני, עולה כי הנתבע השמיט את מועד ההדחה הנטענת, כאשר בפרסום השני רשם "עצוב כי גם לאחר שהודח על ידי העובדים לפני כחודשיים מתפקידו", בעוד שבפרסום הראשון הסתפק באמירה "הודח מתפקידו בשל תפקוד כושל או העדר תפקוד כלל".

השמטת המועד איננה מקרית בעיניי. בעדותו, גרס הנתבע כי מועד הדחתו של התובע נקבע ב"תמלול וועדת הבחירות" אך אין בנספחים לתצהירו תמלול שכזה, שלא הוגש במהלך הדיון. בסיכומיו, הנתבע אינו שב ומפנה לאותו תמלול חסר ומבקש למצות טענותיו לעניין שאלת ההדחה בנספחים 103, 108, 110, 113 לתצהירו. נספחים אלו נעדרי התייחסות לשאלה מתי התובע הודח.

50.
כאשר טענת הנתבע ביחס למועד הדחתו של התובע נותרה בעלמא, לא נסתרה ההנחה מתבקשת הנסיבות כי מועד סיום תפקידו כיו"ר הועד הוא מועד הבחירות המוקדם שנערך בחודש מאי 2010, כפי שעולה מנספחים 7 ו- 8 לכתב התביעה. בהשוואת מועדי הפרסום הראשון והשני (יוני 2010) למול מועד בחירתו של התובע לכהונה נוספת, עולה כי הנתבע קבע כי התובע "הודח מתפקידו" בלשון עבר, שעה שהתובע כבר כיהן כחודש ימים בכהונתו השנייה כיו"ר הועד. הנתבע יכל להתבטא בפרסום הראשון כך ש"הבחירות הוקדמו", או כי התובע "סיים את תפקידו מוקדם מהמתוכנן", להבדיל משימוש במילה "הדחה" כעובדה מוגמרת בעלת קונוטציה שלילית, כמעשה שכבר נעשה.

51.
איני שותף לגישת הנתבע כי יש לפרש את הקדמת הבחירות כהדחת התובע מתפקידו. דבר לא מנע מהנתבע לציין כי הבחירות הוקדמו. יכול והתוצאה הייתה שונה, גם אם היה כותב כי כך נעשה משום תפקוד לקוי של התובע. ביטוי זה אינו עומד בפני
עצמו, אלא מהווה חלק מסוגית הדחת התובע וכסיבה הנטענת שבבסיסה.

52.
מן העדויות עולה כי הנתבע קיבל את מכתביהן של קרולינה והגב' אביב מאת הגב' אביב, רק לאחר הגשת התביעה דנן, כאשר ביקש לאתר מסמכים על מנת לבסס את הגנותיו בדיעבד (ר' פרו' עמ' 19 שו' 26-27; עמ' 19 שו' 30-32; עמ' 20 שו' 1-4; עמ' 20 שו' 17-22; עמ' 21 שו' 8-13; עמ' 22 שו' 7-30; עמ' 23 שו' 4). כך, למעשה, במועד הפרסומים הראשון והשני, לא היה בידי הנתבע כל מסמך המאשש את העובדות הנחזות הנטענות בהם, או למצער, כי נעשה בירור אשר אליהן על-ידי גורמי ביקורת שונים.

53.
הנתבע לא נשא בנטל להוכיח כי התובע אכן הודח מתפקידו ולא שטח ראיות מהימנות בדבר המועד הרלוונטי להדחתו הנטענת. מכאן, שביחס לאמירה שהתובע "הודח מתפקידו" בפרסום הראשון, לא עומדת לנתבע הגנת אמת המנויה בסעיף 14 לחוק.

54.
לא ראיתי לנכון לייחס משקל ראייתי לגרסתה של הגב' אביב. זו לא היססה להביע בתצהירה ובעדותה את המשקעים שיש בליבה על התובע והתנהלותו. בין היתר העידה כי "יש לי גם חיים חוץ מלהתעסק בתקופה הרעה שהייתה בעירייה. אני לא חיה את זה. אני חיה את החיים אחרי שהתובע התעלל בי נפשית ואפילו פיזית. ניסיתי למחוק תקופה זו מחיי... זה טראומתי ולא רציתי להחזיק את זה" ובהמשך "ש. האם את מאשימה את התובע שיש לו שותפות בזה שפוטרת שלא כדין ת. כן. ש. אז יש לך עניין אישי עם התובע ת. היו לי שנתיים אישיות איתו" (ר' פרו' עמ' 32 שו' 21-25; עמ' 33 שו' 11-14).

נמצאו סתירות אמיתיות בגרסת הגב' אביב שאינה מהימנה בעיניי. בעדותה, טענה שנתקפה "בלקאאוט" עד שלא יכלה להגיד אילו מסמכים העבירה, אילו לא העבירה ומתי, למרות שאישרה שהיא "אגרנית" מסמכים (ר' פרו' עמ' 31 שו' 20-22; עמ' 33 שו' 21). העדה תיארה כי התובע התעלל בה נפשית ואפילו פיזית ובכך אישרה מניע פסול בבסיס עדותה כנגדו. כן האשימה שפוטרה שלא כדין ואישרה כי "היו לי שנתיים אישיות איתו (התובע – א.י.)" (ר' פרו' עמ' 31 שו' 21-24; עמ' 32 שו' 22; עמ' 33 שו' 11-14). כל אלו אינם מאפשרים לייחס מהמנות לעדותה של הגב' אביב.

על כך אוסיף כי בהליך הקודם בית המשפט אמד את משקל עדותה של הגב' אביב וקבע, בזו הלשון: "באשר לעדות העדה מטעמו של התובע, הרי שלא מצאתי לייחס משקל לעדותה וזאת ממספר טעמים. ראשית, העדה העידה כי שמשה כמזכירתו של הנתבע 1 בעת שכיהן כיושב ראש ועד העובדים וכי עבודתה הופסקה עת פוטרה על ידו. בהקשר זה מתוך העדות השתמע ברורות כי לעדה משקעים שליליים כלפי הנתבע 1 ומשכך, התרשמתי כי עדותה מגמתית ונובעת מיצר נקמה בנתבע 1 באופן המשליך על מהימנות עדותה" (ר' עמ' 3 לפסק הדין בהליך הקודם; פרו' עמ' 21 שו' 29-32; עמ' 22 שו' 1).

מסקנות פסק הדין בהליך הקודם מקובלות עלי גם בעניין זה וקבעתי כי אין להעניק לגרסת העדה כל משקל ראייתי.

55.
גם גרסת קרולינה מלמדת על עניין מטעמה בתוצאות המשפט, לנוכח נוסח המכתבים ששלחה בעניינו של התובע ואישורה לפרוטוקול הדיון כי בינה לבין התובע היה סכסוך ארוך (ר' סעיף 8 לתצהיר העדה ופרו' עמ' 30 שו' 12-13). לפיכך, לא ראיתי לנכון לייחס לגרסתה את המהימנות המתבקשת.

56.
אשר ליתרת הביטויים מושא הפרסומים הראשון והשני – שקרים, מניפולציה זולה, התנהלות פתטית, עליבות ופרשה עצובה (להלן: "האמירות הנוספות"), הנתבע לא צרף ראיות או למצער הסבר לכתיבתן. לא ברור מדוע מייחס הנתבע לתובע "שקרים, השמצות ונתונים מסולפים", כשכלל לא מונח בפני
י מנשר יוני אליו לכאורה מתייחסים הפרסום הראשון והשני; לא ברור איזו "מניפולציה" נעשתה או מדוע מתייחס הנתבע למניפולציה הנטענת כ"זולה"; לא ברור כיצד נעשה ניסיון לקבל את הצבעת הבוחרים "בעורמה"; לא ברור מדוע הניסיון הלכאורי לקשר בין ההסכם לקרולינה הוא "פתטי"; לא ברור על בסיס מה קובע הנתבע כי התובע מתנהל ב"עליבות" ועל בסיס איזו עובדה מתאר אותו כ"פרשה עצובה".

57.
הנתבע העיד, באופן כולל, כי אמרותיו מבוססות על שמיעתן מעובדים בעירייה (ר' פרו' עמ' 27 שו' 17) והוסיף כי:
"אני ישבתי מדי שבוע עם עשרות עובדים והתגובות שקיבלתי מהם להתרשמות שלהם מהאדם היו כ"כ שליליות לגבי תפקודו. זו התרשמותי". כך, הבדיקות שערך הנתבע בעניינים אלו, התמצו באותן שיחות עם עובדי העירייה ובהיכרות אישית נטענת (ר' פרו' עמ' 24 שו' 8-14).

בהעדר כל ראיה נוספת בתימוכין, למצער עדויות מטעם העובדים לעניין זה, אין בשמועות נטענות לבדן, את העוצמה שבכוחה לבסס את הגנת האמת ביחס לאמירות הנוספות. לנוכח אלו, דחיתי את הגנת אמת בדברים המנויה בסעיף 14 לחוק ביחס לפרסום הראשון והשני.

אמת בפרסום השלישי

58.
בפרסום השלישי, מבקש הנתבע לקבוע עובדה בשני עניינים עיקריים. הראשון בדבר התנהלות שלא כדין בכספי הוועד, משמע התובע: "אינו מממן תביעה זו מכיסו הפרטי... המימון לתביעות אלה בא מכספי ציבור בידי ההסתדרות" והשני, בהקשר ישיר לכך, כי התובע נעדר יכולת כלכלית: "מר קסלר חסר כל ומצוי בחובות של מאות אלפי שקלים לגופים שונים ובהם בנקים ונותני אשראי ואף לשוק האפור... יש בהן סיכוי כלשהו להעשיר כיסיו הריקים".

59.
ביחס לאמירה הראשונה בדבר מימון תביעות אישיות של התובע, הנתבע ביקש להסתמך על מספר הקשרים. בניגוד לסברתו, לא ניתן ללמוד מהם שאכן כספי ציבור מימנו את תביעותיו האישיות של התובע.

60.
ראשית, טען הנתבע כי התובע מקבל ייצוג משפטי מעו"ד לנדאו על חשבון כספי הוועד. לשם כך, הפנה הנתבע לפסק הדין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה בע"ע 17671-09-11 אשר לגישתו, מעיד שמשרד עו"ד לנדאו מייצג את התובע באופן אישי ומקבל את שכרו מהוועד (ר' נספח 115 לתצהיר הנתבע).
לבד מהאפשרות, שאינה פסולה על פניה, שמשרד עו"ד לנדאו ייצג גם את התובע וגם את הוועד בעניינים שונים, התובע הפנה לקבלות תשלום עבור השירות המשפטי שניתן לו על ידי משרד זה (ר' נספח 3 לתצהיר התובע). איתי אישש דברים אלו שלא נסתרו על ידי הנתבע (ר' סעיף 26 לתצהירו של איתי). אין בעובדה שתשלום שכר הטרחה נעשה במזומן, כדי לבסס את חשדו של הנתבע, משמע הכספים לא שולמו על ידי התובע בפועל (ר' סעיף 42.ו. לתצהיר הנתבע).

61.
שנית, טען הנתבע כי התובע מקבל ייצוג משפטי מעו"ד פרייס על חשבון כספי הוועד. לשם כך, הפנה הנתבע למכתב ששלח עו"ד פרייס בשמו של התובע ביחס לתיקי הוצאה לפועל (ר' נספח 111 לתצהיר הנתבע) וכן לבקשה לדחיית מועד דיון בה"פ 328/08 בה התובע הוא בעל דין, בייצוגו של עו"ד פרייס. בבקשה, שהוגשה באופן קטוע, מצוין גם כי התובע מעורב בהליכים משפטיים רבים בייצוגו של עו"ד פרייס (ר' נספח 112 לתצהיר הנתבע).

עוד צירף הנתבע בעניין זה "אישור" מטעם הצד שכנגד לאותו הליך ה"פ, לפיו עו"ד פרייס התוודה באוזניו שאינו מקבל שכר עבור שירותיו לתובע (ר' נספח 114 לתצהיר הנתבע). כבר אציין כי לא מצאתי לנכון לייחס משקל ראייתי מתבקש ל"אישור", שאינו ערוך בפורמט של תצהיר ושעורכו לא זומן למתן עדות.

הנתבע טען שלא ראה הסכם שכר טרחה בין התובע לבין עו"ד פרייס ולכן, לגישתו, יש בכך כדי להעיד שהתובע קיבל ייעוץ משפטי, בעוד שכרו של היועץ שולם על-ידי הועד (ר' פרו' עמ' 23 שו' 13-17). נטל השכנוע לפתחו של הנתבע ואין כל ראייה מהימנה מלפניי למעורבות הוועד או כספיו בנושא.

גם בהקשר זה, הנתבע העיד כי את מלוא המסמכים הרלוונטיים הוא קיבל מהגב' אביב לאחר שהוגשה התובענה דנן (ר' פרו' עמ' 22 שו' 14-20, 28-30; עמ' 23 שו' 3-6). הגב' אביב סתרה טענה זו בעדותה תוך הפנייה להיכרותה רק עם חלק מהמסמכים (ר' פרו' עמ' 31 שו' 28-30; עמ' 32 שו' 1-8, שו' 11-13).

62.
שלישית, בפרסום השלישי מפנה הנתבע לדוח, על ממצאיו החסרים כטענתו, בניסיון להצדיק את אמירותיו ביחס למימון התביעות של התובע והשימוש הפסול שעשה בכספי הועד. כך ציין הנתבע בפרסום השלישי כי: "הסתדרות העובדים הכללית כאמונה על כספי ציבור חבריה לא בחנה לעומק את החלטתה לממן תביעתו של זה ואת הרקע האישי והבעייתי עד מאוד בתביעותיו של זה בכלל וכן בשימוש שלא כדין בכספי הגוף עליו הוא אמון כיו"ר וועד העובדים (ראה דו"ח מבקר ההסתדרות עצמו מיום 15.06.2010 בו מצא המבקר ליקויים חמורים בניהול כספי וועד העובדים, שלא לאמור גניבה)" (ר' סעיף 5 לפרסום השלישי).

עיון בדוח מעלה כי הנתבע מתייחס לאמור בו רק באופן חלקי. כפי שבואר, עיקר ממצאי הדוח מסתכם בהצגת המצב הקיים. בעניין ההוצאות המשפטיות שנבדקו, ממצאי הדוח קבעו כי: "לא נמצא אישור המחלקה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות לרכישת שירותים משפטיים חיצוניים; לא נמצא פרוטוקול החלטה של הוועד לרכישת שירותים משפטיים מעו"ד פרייס; לא נמצאו הצעות מחיר מעורכי דין; לא נמצאו דוחות חודשיים בגין שעות עבודה של עו"ד שנצרכו עבור הוועד" (ר' סעיף 2.4 לדוח).

סעיף 7 לדוח מפרט את הנטען בתלונה שהביאה לביצוע הביקורת, את המצב הקיים ואת תגובת יו"ר הוועד, אשר בזהירות אומר, כי יש בה כדי לרפא את החשדות שהועלו כנגדו. כך למשל, נרשם כי:
"על פי מסמכים, שהגיעו לידי הביקורת עולה, שעורך הדין שמטפל בענייני הוועד מטפל גם בעניינו הפרטי של יו"ר הוועד. לפיכך קיים חשש לכאורה לניגוד אינטרסים בהעסקתו כיועץ משפטי של הוועד".

פסקה לאחר מכן, מובאת תגובתו של התובע בה נרשם, כי ביום 5.2.2010 נשלחה לעו"ד פרייס הודעה על הפסקת ייעוץ משפטי לוועד ואף טען כי הפסיק את ההתקשרות הפרטית עם עו"ד פרייס. בהקשר זה אציין, כי אין בראיותיו של הנתבע מסמכים בעניינו של עו"ד פרייס לאחר חודש פברואר 2010. ביחס לתשלום שכר הטרחה של עו"ד פרייס, הוצג המצב הקיים ולא נרשמו ממצאים המקשרים את התובע לכספים ששולמו על-ידי הועד. עו"ד פרייס עצמו לא הובא לעדות והימנעות מהבאת עד רלוונטי משמשת לחובת הנמנע – הוא הנתבע בהערכת משקל ראיותיו.

לפיכך, אין בדוח כדי לבסס את ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק, ביחס לאמירותיו של הנתבע בדבר מימון תביעותיו האישיות של התובע על חשבון כספי הועד.

63.
רביעית, כנשאל הנתבע בעדותו, כיצד קבע שהתובע אינו מממן את התביעה מכספו האישי, השיב, במילותיו: "העליתי חשד לא קבעתי. לשאלת ביהמ"ש: מכוח מה אני מעלה חשדות אלו אני משיב כי בתוקף היותו יו"ר ועד העובדים וחבר דירקטוריון" (ר' פרו' עמ' 27 שו' 16-25). אין זה סביר בעיניי כי חשדות כה חמורים ייוחסו לבעל תפקיד ציבורי אך ורק משום עובדת נשיאתו בשני תפקידים ציבוריים וולונטאריים, באופן הנחזה להיות מקביל, נפרד ובלתי תלוי.

64.
מכל אלו, הנתבע לא נשא בנטל החל עליו להוכיח את הגנת האמת ביחס לאמירה הראשונה בפרסום השלישי.

65.
ביחס לאמירה השנייה בפרסום השלישי אשר למצבו הכלכלי של התובע, סברתי כי אין אפשרות לבסס ממצא עובדתי ברור אודות חוסר יכולת כלכלית של התובע, על סמך ידיעותיו של הנתבע בזמן אמת והמסמכים שצורפו על ידו.

בעניין זה, הנתבע הפנה למכתבו של עו"ד פרייס, המעיד, לכאורה, על הימצאות התובע בהליכי הוצאה לפועל ועל עיכוב משכורתו (ר' נספח 111 לתצהיר הנתבע). שם, התבקש חשב העירייה על-ידי עו"ד פרייס, בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל, "לשחרר מידית" את שכרו של התובע ולמחוק רישום של כל עיקול ביחס לזכויותיו. לא הובהר הרקע לחוב התובע שהביא לפתיחת תיק הוצאה לפועל כנגדו. לא ניתן לכחד כי עסקינן בחוב זניח ועל פניו, הליכי ההוצאה לפועל עוכבו והעיקול הוסר. לנתבע
הפתרונים כיצד בחר לגבש אמירה אודות פסול ברור ביחס לתובע בהקשר זה.

הנתבע הוסיף וטען בסעיף 3.3 לסיכומיו כי לתובע: "תיקים רבים... שהובילו לסילוקו של התובע מביתו", אך לא הוכח דבר מהאמור ואף הסיפא מהווה הרחבת חזית אסורה. לא מצאתי כיצד ניתן לבסס את מסקנותיו של הנתבע ביחס למצבו הכלכלי של התובע גם על נספחים 112-114 לתצהירו, שאין בהם כדי להשליך על היבט זה.

יוצא, כי הנתבע כשל בנשיאת הנטל כדי להוכיח אמת בבסיס אמירתו בדבר מצבו הכלכלי של הנתבע. לא הוכח כי במועד הפרסום השלישי התובע היה "בחובות", וודאי שלא הוכח כי היה מצוי בחובות של "מאות אלפי שקלים". לא הוכח כי התובע חייב כספים לגופים שונים "ובהם בנקים ונותני אשראי" ולא הוכחו חובות "לשוק האפור". אין בשמועות כדי לבסס טענות חריפות אלו (ר' פרו' עמ' 27 שו' 17). מסקנותיו של הנתבע נותרו מרחיקות לכת וחסרות בסיס גם בראי האמת. באמירותיו אלו, יש כדי להציג עובדה שגויה ומטעה, המעמידה את התובע באור שלילי ופוגעת בשמו הטוב באופן החורג מזכותו של הנתבע לחופש
ביטוי. בנסיבות אלו, דחיתי את ההגנה המנויה בסעיף 14 לחוק גם לעניין אמרתו השנייה של הנתבע בפרסום השלישי, ביחס למצבו הכלכלי של התובע.

66.
מכל האמור, נחה דעתי כי הנתבע לא הוכיח את אמיתות הפרסום השלישי.

הגנת "תום הלב"

67.
הוראת סעיף 15 לחוק קובעת, כי: "
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו
". כך, הוראת סעיף 15 לחוק מתייחסת לשני תנאים מצטברים. האחד, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב והשני, כי מתקיימת אחת מהנסיבות המפורטות בגופו של הסעיף (ר' עניין אילנה דיין).

68.
ביחס לנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, בית
המשפט יבחן האם מדובר במקרים שבהם קיימים אינטרסים שונים וחשובים לפרסום הביטויים, עד כדי השגת האינטרס לשם הטוב.
הנסיבות הרלוונטיות לענייננו, הן הגנה על עניין אישי כשר (ר' סעיף 15(3) לחוק); הבעת דעה על התנהגות בעל תפקיד ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (ר' סעיף 15(4) לחוק);

הגשת תלונה על הנפגע מכח הדין (ר' סעיף 15(8) לחוק) וכי הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן (ר' סעיף 15(10) לחוק).

69.
ביחס להגנת תום הלב,
חלה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – פעל הנתבע בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיח התובע היפוכו של דבר, המנוי בסעיף 16(ב) לחוק (ר'

ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (1989))
.

כדי לבחון האם הנתבע פעל שלא בתום לב, נבחנים מעשיו טרם הפרסום הפוגעני. יש לאמוד האם נקט באמצעים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הפרסום ובמידת זהירות בפרסומו. נבחנת אף הסבירות שבפרסום, מידת אמונתו של הנתבע באמיתותו וכדברי מלומדים:

"תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה"
(ר'
שנהר
, עמ' 261).

70.
סברתי כי הנתבע האמין באמיתות הכתוב בפרסומים, שנעשו במטרה כפולה "לנקות" את שמו הטוב ולהציף על סדר היום הציבורי את התנהלותו הנטענת של התובע. עם זאת,
גם אם אלך כברת דרך לקראת הנתבע ואקבע כי הוא פרסם את הפרסומים השונים בתום לב וללא זדון, לא מתקיימת בעניינו אחת מהנסיבות המפורטות בגופו של סעיף 15 לחוק ונשללת הגנת תום הלב.

71.
בבחינת הנסיבות הקונקרטיות המקימות את ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק, קבעתי כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי הפרסומים חוסים תחת איזו מהן.

סעיף 15(3) לחוק – הגנה על עניין אישי כשר

72.
ההגנה המצויה
בסעיף 15(3)
לחוק, קובעת כי בעניין אישי כשר – פרסום לשון הרע מותר, אם:

"הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;".

על הנתבע להוכיח ארבעה תנאים מצטברים על מנת לכונן הגנה זו - קיומו של עניין אישי כשר (של המפרסם או של אחרים); כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; כי הפרסום הופנה רק לאותו ציבור רלוונטי וכי הפרסום נעשה בתום לב (
ר'
ת"א 1689/08 מולוקונדוב נ. פורוש (12.12.11);
שנהר
בעמ' 295).

73.
העניין האישי הכשר הנטען מטעם הנתבע נעוץ בהסכם ותנאיו ובפרט, בסוגיית העמלה המשולמת לנתבע במסגרת ההסכם. אין מחלוקת כי התובע ביקש ממקפת לחדול מתשלום העמלה ששולמה לנתבע, כנגזרת מהפרשות העובדים לפנסיה. התובע טוען, כי מטרתו הייתה להטיב עם העובדים להוזיל את דמי הניהול ששולמו, כיוון שהם זכאים להנחה בדמי הניהול גם ללא תיווכו של הנתבע.

74.
איני נדרש לקבוע ממצאים אשר לפרשנות ההסכם בעניין גובה דמי הניהול שנגבו על ידי מקפת ועמלת התיווך ששולמה לנתבע. למעלה מן הצורך, אציין כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לעניינים שבמקצועיות, בהקשר לגובה ההנחה שניתנה על ידי מקפת וגובה דמי הניהול והתיווך שנגזרו מההפקדות השוטפות. הנתבע טוען כי העובדים קיבלו הנחה בת 2% מההפקדות השוטפות (שילמו 4%) ושכרו שולם לו במישרין על ידי מקפת (ר' פרו' עמ' 12 שו' 3-9; עמ' 18 שו' 5-13). מנגד, טוען התובע כי מדובר בהנחה בת 4% מההפקדות השוטפות, אך מאחר שהנתבע קיבל לידיו 2% נוספים, למעשה העובדים קיבלו הנחה בת 2% בלבד, במקום 4%. התובע סבר כי כל מטרת ההסכם היא להעשיר את כיסו של הנתבע על חשבון העובדים, מבלי להביא להם תועלת ולכן ביקש להפסיק את ההתקשרות עם הנתבע.

75.
לא הומצא על ידי מי מהצדדים דוח ממקפת, המפרט את סכומי העמלות שקיבל הנתבע במשך
השנים. הנתבע צירף כנספח 2 לכתב הגנתו תוספת להסכם, בה מפורטות ההטבות הנוספות להן זכאים חברי הועד במסגרת ההסכם, בנוסף להנחה בדמי הניהול וכן ההטבות שנשללו מאז בוטל ההסכם. את הטבות אלו, ביקש הנתבע לפרט בפרסום הראשון, שהופנה לעובדי העירייה הקשורים בסוגית עמלת התיווך. ברובו, עוסק הפרסום הראשון בעניין דמי התיווך ובפרטים נוספים בהקשר להסכם.

76.
אף שמהות הפרסום הראשון נועדה לשמור את עניינו האישי של הנתבע, שמא יטען בהקשרו כי גזל את כספי העובדים ללא הצדק, שוכנעתי כי יתרת המלל הפוגענית בה בחר הנתבע, אינה יכולה לחסות תחת הגנה זו.

77.
ביטויים כמו "מניפולציה זולה לקבל את קולותיכם בעורמה", התייחסות לתובע כ"פתטי" וקביעה כי "הודח מתפקידו בשל תפקוד כושל או העדר תפקוד בכלל" – אינם בגדר עניין אישי של הנתבע ביחס להסכם ולעמלות ששולמו לו.

78.
לפיכך, סברתי כי לא קמה לנתבע הגנת עניין אישי כשר המנויה בסעיף 15(3) לחוק ביחס למכלול האומר שבפרסומים הראשון והשני.

סעיף 15(10) לחוק – הפרסום לא נעשה אלא כדי לכנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן


79.
הוראת סעיף 15(10) לחוק קובעת, כי: "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". הגנה זו פורשה באופן מצמצם והיא אינה מכשירה פרסום נגדי של לשון הרע כנגד המפרסם הראשון (ר' שנהר, עמ' 301).

80.
לטענת הנתבע, הפרסומים הראשון והשני הופצו בתגובה למנשר יוני, שהופץ לכאורה על ידי התובע. מטרתו של הפרסום השני הייתה להתייעץ עם קרולינה על נוסחו ומטרת הפרסום הראשון הייתה להגן על שמו הטוב בפני
י עובדי העירייה המכותבים. מנשר יוני לא צורף כראיה (ר' סעיף 17 לתצהיר הנתבע; פרו' עמ' 18 שו'27-32).


מדבריו של עד ההגנה – מר דורון שלום, לא ניתן לגזור קיומו של מנשר יוני. העד לא ראה מנשר זה וגרסתו בסעיף 9 בתצהירו, לפיה מנשר יוני פורסם ובו האשמות שוחד כנגד הנתבע וכנגדו באופן אישי, לא נתמכה בדבריו לפרוטוקול הדיון, שם טען כי: "המנשר אינו בידי. עובדים פנו אלי ואמרו לי תראה מה אומר קסלר הוא מכפיש את שמך והוא אומר שיו"ר העובדים נטל שוחד. אין לי את המסמך ולא תבעתי" (ר' פרו' עמ' 28 שו' 19-20). בנוסף, טען העד כי "ממש לא" ניסח את תצהירו. דבריו אלו של העד מסייגים באופן ממשי את האפשרות ליצור קשר בינו לבין האמור בתצהירו ולא ראיתי לנכון לייחס משקל ראייתי ממשי לגרסתו (ר' פרו' עמ' 28 שו' 25-26).


גם קרולינה ביקשה להצהיר על פרסומו של מנשר יוני שכלל האשמות כבדות כנגד הנתבע בדבר התנהלות לא תקינה, רמאות ומתן שוחד (ר' סעיף 6 לתצהירה). בעדותה, הבהירה כי אינה זוכרת במדויק מה נכתב במנשר יוני, כיוון שראתה אותו לאחרונה לפני כארבע שנים (ר' פרו' עמ' 30 שו' 2-7). לא ניתן לקבוע גם על סמך גרסה חסרה זו ממצאים לחובת התובע.

81.
בניגוד לגרסת ההגנה, הכחיש התובע את מנשר יוני אשר לטענתו כלל אינו קיים. הנטל הראייתי רובץ לפתחו של הנתבע ולאור הטענה כי מנשר יוני פורסם לעובדים בתפוצה רחבה, בעותק קשיח עם תלוש שכרם - לא ברור כיצד נעלם לו והעובדה כי לא הוצג מלפניי משמשת לחובת הנתבע.

אכן, נוסח הפרסומים הראשון והשני מעיד שהם מהווים תגובה לפרסום קודם כלשהו. אולם, בהעדרו של אותו פרסום, אין מלפניי את הראייה הטובה ביותר על מנת שניתן יהיה לבחון את הפרסומים הראשון והשני כנגזרת של מנשר יוני. כפי שלא צלח הנתבע להוכיח את גרסתו, כתובע, בהליך הקודם בהעדר מנשר יוני, כך גם לא הצליח, כנתבע, לשאת בנטל ההוכחה בהליך זה, משמע יש להחיל על הפרסומים הראשון והשני את ההגנה לפי סעיף 15(10) לחוק.

82.
למעלה מן הצורך, אדגיש כי העובדה שהתובע ביקש לגלות את מנשר יוני במסגרת הליך זה (ר' נספח 106 לתצהיר הנתבע) אינה מעידה על קיומו וזאת בניגוד לסברת הנתבע בסיכומיו. שוכנעתי כי פניית התובע אל הנתבע נבעה מהאפשרות שהעלה הנתבע בעצמו ואך טבעי כי בעל דין יבקש לגלות את המסמכים שלכאורה מצויים בידי הצד שכנגד.


83.
ביחס למנשר נובמבר ואף שהנתבע ציין לפרוטוקול כי הוא לא הוצג בהליך הקודם (ר' פרו' עמ' 19 שו' 1-4), עיון בפסק הדין בהליך הקודם, מעלה שדווקא ניתנה התייחסות מלאה למנשר זה. מכל מקום, אין פרסומו של מנשר נובמבר יכול להועיל לנתבע, שכן הוא פורסם לאחר מועד הפרסום הראשון. ממילא, חל השתק פלוגתא ביחס אליו, לאחר שנפסק בהליך הקודם כי לנתבע שם, התובע כאן, עומדת הגנת אמת דיברתי מפני האמור בו (ר' פסקה 5 לפסק הדין, נ' 105 לתצהיר הנתבע).

84.
בנסיבות אלו, לא הוכחה ההגנה האמורה בסעיף 15(10) לחוק.

סעיף 15(4) לחוק – הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי

85.
ההגנה
שבסעיף 15(4)
לחוק, חלה עת:

"(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

יש להבחין בין אמירה שהיא הבעת דעה גרידא של הכותב לבין אמירה שהיא קביעת עובדה.
פרסום עובדה, נתפס בעיני האדם הסביר כפוגעני יותר מהבעת דעה
. המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" (ר' עניין קראוס; עניין חברת חשמל, בעמ' 300; שנהר, בעמ' 314-309). עוד נקבע, כי יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת (ר' ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, בעמ' 876-874; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, בעמ' 618-616).

ההפרדה בין תיאור עובדה להבעת דעה צריכה להיות מוחלטת וברורה. כך נקבע כי:

"... חייבת להיות בכל פרסום המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4)הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה" (ר' ד"נ 9/77 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ פ"מ ל"ב (3) 337).

86.
ביחס לפרסומים הראשון והשני, האמירה כי התובע הודח מתפקידו נחזית בגדר עובדה מוגמרת ולכן אינה יכולה לחסות תחת הגנה זו. את האמירות הנוספות ניתן היה לסווג כהבעת דעה, אילו היה
הנתבע מפרט את העובדות שביססו את דעתו, אך הוא לא עשה זאת. הנתבע לא השתמש במלל מסייג כלשהו באופן המאפשר לקורא להבין כי מדובר בדעה אישית. בפני
הקורא הסביר עומדות אמירות מעליבות ואין לו כל אפשרות להבין מהו מקור ה"שקרים והסילופים" או מדוע התובע הוא "פרשה עצובה". אין הקורא הסביר יכול לגבש בעצמו את דעתו באופן אישי.
סוגיית הנמענים של הפרסום הראשון ויכולת הבנתם הנחזית את המתרחש, תיבחן במהלך הדיון בפיצויים.

87.
לשון דומה יש להפנות גם ביחס לפרסום השני הדומה בנוסחו לפרסום הראשון. אשר לפרסום השלישי, גם בו מתיימר הנתבע לקבוע עובדות חד- משמעיות אשר למצבו הכלכלי של התובע ומימון תביעותיו האישיות וכדוגמא: "מר קסלר
בהיותו חסר כל ומצוי בחובות של מאות אלפי שקלים...אינו מממן תביעה זו מכיסו...". אמנם, כותרת המכתב נושאת את המילה "חשד" ובעדותו טוען הנתבע כי: "העליתי חשד לא קבעתי" (ר' פרו' עמ' 27 שו' 16-25). אולם, יש לבצע הבחנה בין אמירות שיכול שתפורשנה כ "חשד" בפני
מבקרת ההסתדרות, בעוד שתפורשנה כ"עובדה" בפני
הגורמים הנוספים המתוארים ברשימת העתקים של הפרסום השלישי, כאמירה הבוטחת בדבר מצבו הכלכלי של התובע. מבט כולל על נוסח הפרסום השלישי, אינו מעלה הסתייגות המאפשרת לקורא סביר, זולת מבקרת ההסתדרות, את מתחם האפשרות לגבש דעה עצמית.

88.
לפיכך, דחיתי את ההגנה המנויה בסעיף 15(4) לחוק ביחס לפרסומים השני השלישי.

סעיף 15(8) לחוק – הגשת תלונה על הנפגע מכח הדין


89.
ביחס לפרסום השלישי, ביקש הנתבע לחסות תחת הוראות
סעיף 15(8)
לחוק, הקובע כי הגנה תחול כאשר:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

כבר נקבע כי הגנה זו מתייחסת:

" ... לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום וגם אם הסתבר בדיעבד בסופה של החקירה,
ובעניינינו, בדיקת הממונה, שאמונתו מוטעית היא,
תעמוד לו ההגנה שכן בנסיבות
אלה ראוי הוא כי
האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת,
אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו" (ר' ע"א 788/79 אברהם ריימר נ. עזבון המנוח ברקו רייבר , פ"ד לו (2) 141,149).

הדרישה לאמון המפרסם באמיתות הפרסום, מאזנת בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי לבדוק מידע על עבירות ומעשים פסולים, מבלי שהמתלונן יועמד בסיכון של תביעה בגין לשון הרע.

90.
בענייננו, יש להפריד בין משלוח מכתב התלונה למבקרת ההסתדרות, לבין פרסומו לגורמים הנוספים המפורטים ברשימת ההעתקים. ככל שהפרסום השלישי היה מופנה למבקרת ההסתדרות לבדה, הייתה נבחנת אמונת הנתבע באמיתות הפרסום ויכול שהיה נקבע שמדובר בהגשת תלונה לגיטימית לגוף מבקר. העברת הפרסום השלישי לגורמים נוספים, זולת מבקרת ההסתדרות והתובע, אך בבחינה של "עשוי היה" להגיע אליהם – אינה פרסום לרשות מוסמכת והנתבע לא יכול לחסות תחת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק.

91.
נוכח התרשמותי כי מכלול הנסיבות מצביע על כך שהפרסום השלישי הגיע לעיתונות המקומית "גל-גפן", די בכך כדי לדחות את ההגנה המנויה בסעיף זה.

גובה הפיצויים

92.
התובע עותר לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין כל פרסום. התובע נסמך על הוראות סעיף 7א לחוק, הקובעות פיצוי ללא הוכחת נזק, בזו הלשון:

"(ב)
במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג)
במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק
".

פיצוי בגין לשון הרע נועד לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; למרק את זכותו לשם טוב ולתקן את הנזק לשמו הטוב. בית המשפט מתחשב, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, בתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים לפני הפרסום ולאחריו. הבחינה היא אינדיווידואלית ואין לקבוע "תעריפים" מוגדרים (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 526-524 (2001); ע"א (ת"א) 9712-12-13 "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (13.04.2015); תא (ת"א) 1702-07 אלי עזור נ'
canwest global communications corp
(20.6.2012)).

93.
ראיתי לנכון להבהיר כבר כעת כי לא התרשמתי שהפרסומים נעשו בכוונה לפגוע בתובע. לא הוכח כי הנתבע פעל מתוך כוונות רעות ומזימות ארסיות וגם מהפרסומים עצמם לא עולים בהכרח רכיבים של זדון ורשעות, או כוונה ממשית לפגוע בתובע. כבר ציינתי כי הנתבע האמין באמיתות הכתוב בפרסומים, שנעשו במטרה "לנקות" את שמו הטוב ולהציף על סדר היום הציבורי את התנהלותו הנטענת של התובע. לפיכך, לא ראיתי לנכון להחיל על הנתבע את הוראת סעיף 7א (ג) לחוק (השווה ע"א (ת"א) 9712-12-13 הנ"ל, שם גם בנסיבות של תחרות פסולה של ממש, לא נמצא לנכון לקבוע כפל פיצוי).

94.
ראיתי לנכון להתייחס אל הפרסומים הראשון והשני כאל עוולה אחת. הפרסומים דומים בנוסחם, מהותם זהה והם פורסמו בסמיכות זמנים ולקהל נמענים דומה (ר'
ע"א (מחוזי חי') 19393-05-13
מויאל נ' בן אברהם
(6.7.2014); ע"א 3853/11 רונית דגלי האומות בע"מ נ' שטן (13.5.2013) וע"א (ת"א) 9712-12-13 הנ"ל).

95.
ביחס לפרסומים הראשון והשני, התרשמתי שהיקף הפגיעה בתובע מצוי ברף נמוך ביותר. הפרסומים נועדו לעובדי העירייה. לא מן הנמנע כי יש להם עניין בהסכם ובהתקשרות עם הנתבע, כי הכירו באופן אישי את הצדדים להליך וכי היו מודעים להתנהלותו של התובע כיו"ר הועד. ברי כי תוכן הפרסומים הראשון והשני עבר סינון מטעמם לנוכח היכרותם האישית את הצדדים ואת נסיבותיו הייחודיות של העניין.

בנוסף, ייחסתי משקל רב לעובדה כי התובע נבחר לכהונה נוספת בתפקיד יו"ר הועד. למעשה, בחירתו של התובע לכהונה נוספת מרקה את שמו, עודדה את רוחו ותיקנה את שמו הטוב שנפגע כתוצאה מהפרסומים הראשון והשני. לא התרשמתי כי תפקידו הציבורי של התובע נפגע כלשהו.

96.
כמו כן, ראוי לסווג את האמירות הנוספות כאמירות לוואי. הפרסומים הראשון השני, במהותם, מתייחסים להסכם ולגביית העמלות, ול"הדחתו" של התובע מפאת תפקודו הכושל. העמימות הקיימת סביב האמירות הנוספות, משווה להן אופי של "אמרות לוואי" וטענות "צבע" למהות הפרסומים הראשון והשני. הפרסום הפוגעני צריך שייבחן כמכלול, ללא צורך לדקדק בכל פרט ופרט.

מכל אלו, שוכנעתי כי בגין הפרסומים הראשון והשני יש לקבוע בעבור התובע פיצוי מתון.

97.
גם ביחס לפרסום השלישי, אמדתי את הפיצוי הראוי לתובע ברף הנמוך. התובע לא הצביע על עוול כלשהו שנגרם לו בעקבות הפרסום השלישי, גם לאחר שהאפשרות לפרסומו בבחינת "עשוי היה" כמצוות סעיף 2 לחוק, התגבשה לכדי ראיה ממשית עם פרסומה של הכתבה בעיתון המקומי "גל-גפן" כפי שעולה מנסיבות העניין. עיון בנוסח הכתבה בעיתון "גל-גפן" מגלה כי מדובר בפרסום מתון שלעיתים אף מגן על שמו הטוב של התובע ביחס ללשון הרע שפורסמה בפרסום השלישי. לשון הכתבה מתייחסת לדוח שפורסם שנתיים קודם לכן ומשבחת את תפקודו של התובע כיו"ר הועד. שם נרשם, בין היתר, כך: "לא נמצאו הוכחות על מעשים חמורים הנוגעים לפלילים... ואני שמח שמאז הוכח לי שההתנהלות השתפרה". לפי מבחן התוצאה, נחה דעתי כי הכתבה בעיתון המקומי סייעה אף היא במירוק שמו הטוב של התובע שנפגע.

98.
בנוסף, הבאתי בחשבון שיקוליי את העובדה כי התובע שימש כדמות ציבורית במהלך פרסום הפרסומים וכן את התנהלות הנתבע במהלך הדיונים בכך ששב וחזר על המלל הפוגעני ופרסם את הפרסום השלישי.

99.
דחיתי את בקשת התובע להורות לנתבע לפרסם התנצלות, הן משום
שהוראות החוק אינן מאפשרות חיוב הנתבע בסעד שכזה, להבדיל מתיקון והכחשה
לפי סעיף 9(א)(2) לחוק והן מאחר שמדובר בסעד שאינו אפקטיבי בחלוף זמן כה רב, לאחר פטירתו של התובע ולאור מכלול נסיבות העניין.

סוף דבר

100.
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ומכל המקובץ, קיבלתי את התביעה בחלקה.

101.
קבעתי את היקף הפיצוי ביחס לפרסומים הראשון והשני כאחד, בסכום כולל של 7,500 ₪
ואת היקף הפיצוי ביחס לפרסום השלישי, בסכום של 4,500 ₪.
הנתבע ישלם סכומים אלו בתוך 30 ימים כשהם נושאים הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לאור התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בהתנהלותם הדיונית של הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, אני מחייב את הנתבע בהוצאות העיזבון בסכום כולל של 7,500 ₪ (אגרת ביהמ"ש) ובשכ"ט עו"ד בסכום של 5,500 ₪. סכומי ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים. רק וככל שלא ישולמו במועד, הם יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור
- בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.

לידיעת הצדדים.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

ניתן היום,
י"ט תמוז תשע"ה,
06 יולי 2015
, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 24563-09/12 אליאס קסלר נ' אייבי אלישר (פורסם ב-ֽ 06/07/2015)