פסקי דין על יעקב פופרוצקי

5953/04 עפ     02/03/2005




עפ 5953/04 מדינת ישראל נ' יעקב פופרוצקי





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5953/04

בפני
:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת א' חיות
המערערת:
מדינת ישראל



נ ג ד

המשיב:
יעקב פופרוצקי


ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 9.5.04 בת.פ.ח. 1005/03 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' אמינוף, ז' הווארי ונ' מוניץ

תאריך הישיבה:
כ"ד בשבט התשס"ה (3.2.2005)

בשם המערערת:
עו"ד ענת חולתא
בשם המשיב:
עו"ד עלא עתאמנה
פסק-דין

השופטת ד' ביניש
:

בפני
נו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט המחוזי בנצרת (השופטים אמינוף, הווארי ומוניץ) אשר השית על המשיב 16 שנות מאסר לריצוי בפועל, תוך הפעלה במצטבר של עונש מאסר על-תנאי למשך 6 חודשים נוספים. הערעור מופנה כנגד קולת העונש.

1. כנגד המשיב הוגשו שני כתבי-אישום לבית-המשפט המחוזי בנצרת, והדיון בהם אוחד לבקשת המשיב. כתבי-האישום התייחסו למעשים שביצע המשיב בשנת 2003, עת היה בן 22. במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים, תוקן כתב-האישום השני שהוגש נגדו. המשיב הודה בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום והורשע בהן. להלן פירוט המעשים בגינם הורשע המשיב:
כתב-האישום הראשון נסוב על מעשים מחרידים שביצע המשיב בנ.א, ילדה בת 11 (להלן: הילדה) שעלתה לארץ יחד עם אמה ואחותה כשנה לפני הגשת כתב-האישום. המשיב היה בקשרי ידידות עם דודתה של הילדה וכך נוצרה ביניהם היכרות כחצי שנה לפני האירועים נשוא כתב האישום. הילדה שטרם שלטה בשפה העברית, נהגה להתלוות מדי פעם למשיב וחבריו הדוברים את שפתה, ואף ביקרה בדירתו של המשיב.

ביום 16.8.03, בשעות הצהריים המאוחרות, יצאה הילדה יחד עם בן-דודה לים. בן-הדוד בחר שלא ללכת לים, והילדה הלכה לשם עם המשיב. לאחר ששהו בים, הצטרפה הילדה למשיב וחבריו וישבה עימם בעודם שותים בירה. בהמשך, הציע המשיב לילדה להצטרף אליו לדירתו במטרה שיחליף את בגדיו והילדה הלכה עימו. זמן קצר שהגיעו לדירה, ניגש המשיב לילדה, אחז בצווארה וחנק אותה בחוזקה. הילדה איבדה את הכרתה ונפלה על הריצפה. המשיב הרים אותה כשהיא במצב עילפון, הניח אותה על המיטה שעמדה בחדר וקשר את ידיה מאחורי גבה באמצעות אזיקון. כשחזרה הילדה להכרה היא החלה לנשום בכבדות. המשיב היכה אותה באגרופיו על צווארה וחזה והפשיט אותה ממכנסיה ומבגד-הים שלבשה. הילדה נפלה מהמיטה והמשיב השכיבה עליה שנית. הוא פתח את רגליה של הילדה והחדיר אחת מאצבעותיו לאיבר מינה. כתוצאה מכך, החלה הילדה לבכות ולהתלונן על כאבים עזים, ובתגובה דחף המשיב סמרטוט מבד לפיה והידק אותו באמצעות אזיקון. בשלב זה, פשט המשיב את בגדיו התחתונים וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של הילדה, ללא הצלחה. בהמשך, החדיר המשיב שתי אצבעות לתוך איבר מינה של הילדה וגרם לקרע בקרום הבתולין ולנזילת דם מאיבר מינה. המשיב הבחין בדם הנוזל אך המשיך להחדיר את ידו עמוק יותר לאיבר מינה של הילדה. לאחר מספר דקות, הוציא המשיב את ידו מאיבר מינה של הילדה והחדיר אחת מאצבעותיו עמוק לפי הטבעת שלה. במהלך כל האירוע המתואר, שכבה הילדה חסרת אונים על המיטה ומיררה בבכי. כשסיים את מעשיו האמורים, גזר המשיב את האזיקונים מידיה ומצווארה של הילדה, הכניסה לדירה הסמוכה לדירתו שהיתה ריקה מאדם, ושם הותיר את הילדה לבדה כשהיא פצועה וחבולה. הוא נעל את הדלת ועזב את המקום.

במשך כל הלילה שהתה הילדה לבדה במצב של אפיסת כוחות ובשלב מסוים נרדמה. כל אותה עת, חיפשו אותה אמה ואחותה ברחבי העיר, ואף בדירתו של המשיב שהיתה נעולה. משהתעוררה הילדה בשעות הבוקר שלמחרת, החלה לזעוק לעזרה. שכן שגר בדירה סמוכה שמע את הזעקות ומיהר לפתוח את דלת הדירה. משנפתחה הדלת, יצאה הילדה את הדירה ונמלטה לביתה. הילדה הגיעה לבית אמה פצועה וסיפרה לאם ולאחותה שנאנסה על-ידי המשיב. מיד הוזמן אמבולנס והיא הובהלה לבית-החולים. בבית-החולים אובחן כי הילדה סובלת מקרע בפי הטבעת כך שסוגר פי הטבעת נמצא קרוע במלואו. עוד נמצא קרע בחיץ בין הנרתיק לפי הטבעת, וקרע בנרתיק עד לעומקו המקסימלי. בנוסף, סבלה הילדה מחבלות על גופה, לרבות בצווארה, באזור הסנטר ובאזור בית החזה, וכן משפשופים בשורש שתי כפות ידיה שנגרמו לה כתוצאה מהכפיתה באזיקים. הילדה אושפזה בבית-החולים במצב פיזי ונפשי קשה. במהלך תקופת האשפוז עברה ניתוח בהרדמה כללית לצורך תיקון הקרעים בנרתיק ובפי הטבעת, ושוחררה רק כעבור שמונה ימים.

בגין המעשים האמורים, הורשע המשיב על-פי הודאתו בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות וכליאת שווא.

2. כתב-האישום השני שהוגש כנגד המשיב תוקן במסגרת הסדר טיעון, ופורטו בו שני אישומים. על-פי עובדות האישום האחד, מאז עלייתו ארצה בשנת 1996, התגורר המשיב עם סבתו בת ה- 85. במהלך התקופה הרלוונטית לאישום, שילמה הסבתא מדי חודש שכר-דירה באמצעות דמי הביטוח הלאומי שקיבלה. המשיב נהג לדרוש מסבתו את יתרת הכסף מקצבת הביטוח הלאומי. כאשר סירבה, היה מכה אותה. במקרים בהם לא היה בידי הסבתא כסף, היה המשיב מאיים עליה במכות ודורש ממנה להלוות כסף מאחרים ולמוסרו לידיו. הסבתא הוכתה על-ידי המשיב בתדירות של כאחת לשלושה חודשים. בחלק מהמקרים נפלה הסבתא על הריצפה, וברוב המקרים נותרו המטומות על גופה. ביום 11.8.03 התעורר ויכוח בין המשיב לסבתו ובמהלכו אחז המשיב בצווארה של הסבתא בחוזקה וחנק אותה. בעקבות המעשה, עזבה הסבתא את הדירה ועברה לבית בנה, אביו של המשיב. המשיב, שאינו עובד, הבין כי אין ביכולתו לממן בעצמו את דמי השכירות. הוא התקשר לסבתו והודיע לה כי קיימות שתי אפשרויות - האחת שתשוב לדירה והשנייה שיהרוג אותה. לשמע הדברים האמורים, ניתקה הסבתא את השיחה. יומיים לאחר מכן, ביום 13.8.03, הגיע המשיב לבית אביו במטרה להחזיר את הסבתא לדירתה, ודפק דפיקות חזקות על הדלת. הסבתא שפחדה פחד עז, הגישה כנגדו תלונה במשטרה. בגין מעשים אלה, הורשע המשיב על-פי הודאתו בעבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

אשר לעובדות המתוארות באישום השני - י.נ, נערה כבת 17, היתה חברתו של המשיב והתגוררה עימו בדירה החל מיום 13.3.03 ועד לתחילת חודש אוגוסט 2003 (להלן: החברה). במהלך התקופה האמורה, נהג המשיב להכות את חברתו כמעט מדי יום. הוא נהג לסטור על פניה, להכותה על ידיה באופן שהותיר עליהן שטפי דם, ואף נהג לחנוק את חברתו עד שהגיעה כמעט למצב של אובדן הכרה, ואז היה מרפה ממנה ואומר לה שהפסיק לחנוק אותה משום שהוא "אוהב אותה ולא רוצה שהיא תמות". המשיב התנהג כלפי חברתו באופן כפייתי, אסר עליה להסתובב בעיר עם חברותיה ללא פיקוחו, ועקב אחריה כמעט לכל מקום אליו הלכה. במהלך חודש אוגוסט 2003, שרט המשיב עם סכין את כתפה של חברתו בתגובה לכך שאמרה לו כי היא עומדת להיפרד ממנו. במקרה אחר שהתרחש באותו החודש, ברחה החברה אל ביתו של שכן הגר בדירה סמוכה. המשיב רדף אחר חברתו, ובנוכחות אותו שכן תפס אותה בצווארה בחוזקה וסטר לה. משביקש השכן לצאת להגנת החברה, משך המשיב את החברה לכיוון דירתו. בגין מעשים אלה, הורשע המשיב על-פי הודאתו, בעבירות של תקיפת בת-זוג ואיומים.

3. בגזר הדין, עמד בית-המשפט קמא על חומרתם יוצאת הדופן של המעשים בגינם הורשע המשיב על-פי הודאתו בכתב-האישום הראשון. וכך קבע בית-המשפט קמא:

"אין צורך להכביר מילים אודות חומרתן של העבירות המיוחסות לנאשם (המשיב). מדובר במעשים אכזריים, בזויים, שפלים ונתעבים המעוררים סלידה ושאט נפש בלב כל בן אנוש. הנאשם ניצל את תמימותה של ילדה רכה בשנים אשר שמה בו מבטחה. למרבה הצער, מי שאמור היה להוות ידיד ומגן, הפך לאויב שמפניו זקוקה הילדה להגנה. במעשיו, חילל הנאשם את גופה וכבודה של המתלוננת – הילדה – גזל את שמחת ילדותה וזרע הרס וחורבן בנפשה ובמשפחתה. מידת האכזריות והרשע שנחשפו במעשיו של הנאשם היא יוצאת דופן ומחרידה במיוחד. מעשיו מעידים על אטימות לב, על זלזול מוחלט בחיי אדם ועל קור רוח עברייני. הנאשם פגע קשות בחייה של ילדה תמימה כבת 11 שנים בלבד שהתחננה על נפשה לאחר שהתעלל בה ולא שעה לבכיה, לצעקותיה והתנהג באכזריות ובשוויון נפש לנוכח הדם אשר ניגר על רגליה.
...לעיתים, נדמה לנו כי עבירות מן הסוג שביצע הנאשם אינן מתרחשות במציאות, אך למרבה הצער המציאות עולה על כל דמיון".
בית-המשפט קמא הוסיף ועמד על הנזקים הקשים שגרמו מעשיו של המשיב לגופה ולנפשה של הילדה, כפי שעלה בין היתר מתסקיר הקורבן שהוגש בעניינה. עוד עמד בית-המשפט על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב כפי שעולה מהמעשים האלימים שביצע בסבתו בת ה- 85 ובחברתו הצעירה בת ה- 17. בהתחשב בכל אלה, קבע בית-המשפט כי "מי שבמעשיו אינו יכול לכבוש את יצרו ועושה מעשים כמעשי הנאשם (המשיב), ראוי כי יימצא מאחורי סורג ובריח לשנים רבות, ונסיבותיו האישיות - יהיו אשר יהיו - לא תהיינה לו לעזר". נוכח מכלול הנסיבות לקולה ולחומרה, גזר עליו בית-המשפט קמא עונש מאסר לריצוי בפועל למשך 15 שנים בשל המעשים בגינם הורשע בכתב-האישום הראשון, וכן שנת מאסר נוספת לריצוי בפועל בשל המעשים בגינם הורשע בכתב-האישום השני. כן הפעיל בית-המשפט קמא עונש מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המשיב למשך 6 חודשים. בית-המשפט קמא קבע כי עונשים אלה ירוצו במצטבר, כך שבסך-הכל הושתו על המשיב 16 וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו. עוד נגזר על המשיב עונש מאסר על תנאי למשך 36 חודשים, והתנאי הוא כי במשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור המשיב עבירה כלשהיא מסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) - למעט סעיף 348(ה) שהמאסר על תנאי לגביו יהא 24 חודשים - או כל עבירה אחרת מסוג פשע.

4. כנגד גזר-הדין האמור מופנה ערעור המדינה בפני
נו. לגישת המדינה, בגין המעשים המחרידים שביצע המשיב בילדה כמתואר בכתב-האישום הראשון, ראוי היה לגזור עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת אינוס בנסיבות מחמירות, קרי- עונש מאסר של עשרים שנה לריצוי בפועל. לטענת המדינה, לכך יש להוסיף במצטבר, את העונש הראוי בגין יתר העבירות בהן הורשע המשיב על-פי כתב-האישום השני. בעניין האחרון, טענה המדינה כי שגה בית-המשפט קמא כאשר הסתפק בשנת מאסר אחת בלבד בגין מכלול המעשים בהם הורשע המשיב על-פי הודאתו בכתב-האישום השני. לגישת המדינה, העונש שגזר בית-המשפט קמא על המשיב אינו משקף את החומרה יוצאת הדופן של מעשיו ואת המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו.

מנגד, טען בא-כוח המשיב כי דין הערעור על קולת העונש להידחות. הסנגור עמד על נסיבותיו האישיות של המשיב - על התייתמותו מאימו בגיל צעיר, על העובדה כי בגיל 7 החל לשתות משקאות אלכוהוליים, ועל קשיי ההסתגלות שחווה לאחר עלייתו לארץ כשהיה בן 15. הסנגור הדגיש בטיעוניו כי מרשו הודה במעשים המיוחסים לו ואף הביע חרטה על מעשיו. אשר למעשים נשוא כתב-האישום הראשון, סבר הסנגור כי יש ליתן משקל לכך שמדובר במקרה אינוס אחד בלבד. בא-כוח המשיב הוסיף וטען כי מרשו פעל בהשפעת משקה אלכוהולי ששתה בסמוך לביצוע המעשים בילדה, אף כי לא קמה למרשו הגנה מפני אחריות בפלילים בגין כך. בהתחשב בכל אלה, ביקש הסנגור להסתפק בעונש שנגזר על המשיב בבית-המשפט קמא.

5. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בחומר שהובא בפני
נו, באנו למסקנה כי העונש שהושת על המשיב הקל עימו יתר על המידה ולפיכך דין הערעור להתקבל.

כתב-האישום הראשון מתאר מסכת של התעללות מינית ומעשים ברוטליים ושפלים שביצע המשיב בילדה בת 11. הילדה, עולה חדשה שטרם למדה את השפה העברית, הכירה את המשיב שהוא דובר שפתה, ובטחה בו. המשיב ניצל באופן מחפיר את האמון שנתנה בו הילדה, ושכנע אותה לבוא עימו לדירתו. שם התנפל עליה, חנק אותה וגרם לה לעלפון זמני. המשיב וידא כי הילדה תהיה חסרת אונים לחלוטין כאשר תשוב להכרתה על-ידי כך שכבל אותה באזיקונים ואף תחב סמרטוט לפיה. לאחר ששבה להכרה, דחף המשיב את אצבעותיו לעומק איבר מינה ופי הטבעת שלה. הוא שמע את זעקות הכאב ואת בכיה של הילדה ואף הבחין בדם הניגר על רגליה, ואף-על-פי-כן הוסיף לבצע את מעשיו בקור רוח ובאכזריות. לאחר שסיים את מעשיו, נעל המשיב את הילדה בדירה ריקה מאדם כשהיא בוכיה ושותתת דם, והלך לדרכו באטימות חושים שלא תאמן. הילדה נותרה לבדה, המומה, פצועה וכואבת למשך לילה שלם.

מבחינה גופנית - גרמו מעשיו של המשיב לקרעים חמורים בפי הטבעת של הילדה ובנרתיק שלה, אשר הצריכו ניתוח בהרדמה כללית. בהתחשב בכך, קשה לשער את עוצמת הכאב שגרם המשיב לילדה בזמן ביצוע המעשים, ואת הסבל הפיזי שחוותה לאחר מכן. על-פי חוות-דעת הרופא שטיפל בה, קיים סיכוי לקרעים חוזרים אצל הילדה במקרה של לידה בעתיד. מתסקיר הקורבן עולה כי למעשיו של המשיב היו השלכות טראומטיות על נפשה הרכה של הילדה. היא מתקשה לתפקד ביום-יום, מביעה חוסר אמון וחשדנות בסובב אותה, ואינה מצליחה להביע את כאבה ולהתמודד עם הטראומה שחוותה. על-פי האמור בתסקיר, זקוקה הילדה לטיפול נפשי "ממושך ביותר". המשיב קרע, פשוטו כמשמעו, את גופה של הילדה ואת נפשה. העובדה כי המשיב הודה בביצוע המעשים וחסך סבל נוסף מהילדה, אין בה כדי למזער את עוצמת הזוועה שבמעשיו השפלים ואת הנזק הבל ישוער שגרם לילדה בכך שהתעלל בה ועינה אותה ללא רחמים, ואז כלא אותה כשהיא לבדה, בוכיה ומדממת. טענת הסנגור כי מדובר במקרה אינוס אחד אין בה כדי לסייע למרשו, בהתחשב במעשים המזעזעים שביצע בילדה כה צעירה על-אף בכיה ותחנוניה. בוודאי שאין לראות כנסיבה מקלה את טענת הסנגור כי מרשו פעל בהשפעת משקה אלכוהולי: ראשית, משום שהמשיב הכניס עצמו למצב זה; ושנית, מפני שהמעשים בהם הודה המשיב מלמדים כי הוא תכנן את צעדיו בקור-רוח על-ידי כך שפיתה את הילדה להגיע לדירתו ואז חנק אותה עד שאיבדה הכרתה, כבל אותה באזיקונים ותחב סמרטוט לפיה לבל תצליח להתנגד לו. לאחר סיום המעשים, סחב המשיב את הילדה לדירה סמוכה ונעל אותה שם.

המעשים שביצע המשיב יוצאי דופן בחומרתם, והם מעידים על ברוטליות, רוע ואכזריות שרק במקרים מעטים ניתן למצוא כדוגמתם. בהתחשב בכך, סבורות אנו כי ראוי למצות את הדין עם המשיב בגין המעשים המתוארים בכתב-האישום הראשון, ולהטיל עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק בגין העבירה החמורה ביותר בה הורשע בכתב-אישום זה, קרי - עשרים שנות מאסר לריצוי בפועל. בית-משפט זה כבר פסק בעבר כי "הטלת עונש מירבי אינה מעשה של יום-יום, ומוסכם על הכל שעונש זה מיועד לגילויים החמורים ביותר של העבירה שלצידה הוא נקבע. יחד עם זאת, אין המדובר במעשים חמורים 'שמעבר לדימיון', אלא בכאלה המתרחשים בפועל; ותפקידו של בית המשפט לזהותם ולנהוג באחראים להם במלוא חומרת הדין" (דברי השופט קדמי בע"פ 2620/93 מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד מט(3) 1, 4-5). המעשים שביצע המשיב בילדה כמתואר בכתב-האישום הראשון הינם כה חמורים ומזעזעים באכזריותם, עד כי הם מצדיקים ואף מחייבים הטלת העונש המירבי בגינם.

6. אשר לכתב-האישום השני, הרי הוא מתאר שתי מסכות עובדתיות שונות, אשר משתיהן עולה דפוס התנהגות זהה של מכות, חניקה בצוואר ואיומים מצד המשיב כלפי חלשות ממנו - סבתו בת ה-85 וכן חברתו הצעירה בת ה-17. מעשים אלה מעידים כי המשיב הוא אדם אלים ומסוכן, הנוהג לנצל לרעה את כוחו על-מנת להטיל אימה ולפגוע בברוטליות בסובבים אותו. בהתחשב בחומרת המעשים ובמסוכנות הנשקפת מהם, ראינו להשית על המשיב שנתיים מאסר לריצוי בפועל בגין האישום הראשון ושנתיים מאסר לריצוי בפועל בגין האישום השני.

7. השאלה הניצבת בפני
נו כעת הינה האם עונשי המאסר האמורים שהוטלו על המשיב ירוצו בחופף או במצטבר. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי:

"...עבירות חמורות, עבירות שבוצעו בנסיבות קשות, עבירות שבוצעו בברוטליות, עבירות הפוגעות באינטרסים יקרים לחברה, עשויות – באשר הן – להצדיק ענישה מצטברת על מי שהורשע בדינו. והכל כמובן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

(דברי השופט חשין בע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(3) 562; וראו לאחרונה: ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)).

המעשים המזעזעים באכזריותם שביצע המשיב בילדה והנזק העצום שנגרם לה ברמה הגופנית והנפשית; התנהגותו האלימה וחסרת המעצורים של המשיב כלפי נשים חלשות ממנו כדוגמת סבתו וחברתו הצעירה, המצויות בקירבתו וההופכות קורבן לטרור ולאימה שהוא משליט בסביבתו; וכן עברו הפלילי המכביד הכולל עבירות אלימות ורכוש; כל אלה מעידים כי המשיב הוא אדם אלים, חסר מעצורים ומסוכן מטבעו. לפיכך, לשיקולי הגמול וההרתעה מתווסף השיקול של הגנה על הציבור בכלל, ועל ציבור הנשים בפרט, מפניו של המשיב. בהתחשב בכך, אין בנסיבות חייו הקשות של המשיב ובעובדה שהודה במעשים שיוחסו לו כדי להצדיק את העונש שנגזר עליו. אשר על כן, ראינו לקבל את ערעור המדינה ולהורות כי עונשי המאסר עליהם עמדנו לעיל, ירוצו במצטבר כך שהמשיב ירצה 24 שנות מאסר בפועל. כאמור, כנגד המשיב תלוי ועומד עונש מאסר על-תנאי בר הפעלה לתקופה של 6 חודשים, שנגזר עליו בבית-משפט השלום בטבריה (ת.פ. 3693/00). נוכח העונש הכולל שהוטל על המשיב, אנו רואות להפעיל את עונש המאסר על-תנאי של 6 חודשים שהושת עליו בחופף.

אכן, עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה העולה על עשרים שנה הוא עונש כבד ביותר, ובית-המשפט יראה להטילו רק בנסיבות יוצאות דופן בחומרתן (ראו: ע"פ 1899/04 ליבוביץ הנ"ל). על רקע מכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, סבורות אנו כי עניינו של המשיב הוא מסוג המקרים יוצאי הדופן בחומרתם המצדיקים ענישה מחמירה כאמור. יצוין כי בא-כוח המשיב הפנה בטיעוניו למקרים אחרים בהם נפסקו עונשים קלים יותר מהעונש שהושת על מרשו. על כך נשיב כי בחינת המקרים אליהם הפנה הסנגור מעלה כי ניתן לאבחנם מעניינו של המשיב, כל מקרה על-פי נסיבותיו.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, הערעור מתקבל. גזר דינו של בית המשפט קמא מתבטל, והמשיב יירצה עונש של 24 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

ש ו פ ט ת

השופטת מ' נאור
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות
:
אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש
.
ניתן היום, כ"א באדר א' התשס"ה (2.3.2005).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04059530_n01.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









עפ בית המשפט העליון 5953/04 מדינת ישראל נ' יעקב פופרוצקי (פורסם ב-ֽ 02/03/2005)