פסקי דין על ד"ר גילה בן דוד-בנאי | פסקי דין על עמיחי אלינסון

59617-11/14 א     16/07/2015




א 59617-11/14 ד"ר גילה בן דוד-בנאי נ' עמיחי אלינסון








בית משפט השלום בנתניה



ת"א 59617-11-14 בן דוד-בנאי נ' אלינסון


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
חנה קיציס


ה
תובעת

ד"ר גילה בן דוד-בנאי
ע"י עו"ד קריטנשטיין
; עו"ד קופרמן



נגד


ה
נתבע

עמיחי אלינסון
ע"י עו"ד זקאק



פסק-דין

1.
בפני
י תביעה מכח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1975 (להלן: "החוק").
התובעת הנה רופאת נשים מומחית העוסקת בתחום פוריות האישה.
התובעת הוציאה תחת ידיה שורת פרסומים העוסקים בתזונה ובטבעונות, אשר פורסמו בתאריכים שונים ברשת.
הנתבע תושב קיבוץ, חובב בעלי חיים המנהל אתר ברשת בשם "פינת חי". הנתבע מעיד על עצמו כי באמצעות אתר זה הוא "נאבק בפסאדו מדע
ומעלה ביקורת עניינית על טבעונים וצמחונים המטעים את הציבור בפרסומיהם לפיהם דרך תזונה זו יש בידה לרפא מחלות וכי היא בריאה יותר מכל דרך תזונתית אחרת" (סעיף 11 לכתב התביעה).
בעקבות פרסומי התובעת
שלח הנתבע ביום 19/6/14, מכתב תלונה אודות התובעת למשרד הבריאות, להסתדרות הרפואית ולקופת חולים מאוחדת.
במכתב זה מלין הנתבע על פרסומי התובעת ומסקנותיה בעניין הטבעונות . המכתב הוכתר בכותרת "מכתב תלונה גלוי-ד"ר גילה בן דוד".

2.
ברישא למכתב זה כתב הנתבע כדלקמן:
אני פונה אליכם בצער רב, ובדאגה רבה, לאחר קריאת כתבות של ד"ר גילה בן דוד, שבהן דרך חשיבה מעוותת, חוסר הבנה מדעי, סילופים, הסתמכות על אנקדוטות. היא רופאה שמטפלת באנשים, ואני בספק האם הדבר אפשרי לאור הנתונים.. אני משוכנע שהדברים דורשים בדיקה לגבי אישיותה ויכולתה בכלל לעבוד כרופאה
."

בשולי מכתב זה כתב הנתבע כדלקמן:
"אינני מלין על חופש הביטוי או על זכותה הדמוקרטית של הכותבת להביע את דעתה, אך אבקש את בדיקתכם לגבי עבודתה כרופאה. לא רשויות הבריאות טועים בהמלצות שלהם, אלא היא זו שטועה שוב ושוב, ובמגוון צורות, מפעילה שיקול דעת לקוי, בלתי מקצועי ומוטה- סביר להניח שלא רק בכתבות, והדבר מהווה סיכון חמור למטופליה".
בו ביום פרסם הנתבע
מכתב זה ברשת (הפרסום הראשון).
בעקבות פניות התובעת
הסיר הנתבע ביום 24/7/14 את המכתב מהרשת ושינה את נוסח הפרסום; הנתבע
הותיר את כותרת המכתב " מכתב תלונה גלוי-דוקטור גילה בן דוד" אך מחק את תוכן המכתב. עם הכניסה לאתר הופיעה הודעה
כי דף זה נמצא תחת יעוץ משפטי (סעיף 1 לסיכומי הנתבעת-הפרסום השני).
על רקע פרסומים אלו הוגשה התביעה שבפני
.

3.
התובעת טוענת כי יש בפרסומים אלו באינטרנט
(להבדיל מהגשת התלונה)
כדי להשפילה בעיני הבריות, לשימה לבוז וללעג ולפגוע בשמה ובמשלח ידה.
הנתבע טוען כי מכתבו הנו מכתב תלונה מפורט, אמיתי, צודק ונכון. מיד עם פניית ב"כ התובעת הוסר המכתב מהרשת ונרשם כי הדף נמצא תחת יעוץ משפטי. עוד לטענתו, הפרסום חוסה תחת הגנת ס' 14 ו 15 לחוק איסור לשון הרע כאשר הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי.
הנתבע מוסיף וטוען כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית, כאשר הוא התייחס בפרסום לפגמים מהותיים מבחינה מדעית בדבריה של התובעת.

4.
בדיון שהתקיים ביום 9.6.15 התברר כי שני הפרסומים הוסרו. הצדדים הסכימו כי בית המשפט ידון בהוצאות ובסכום שיועבר לתרומה ביחס לפרסום הראשון והשני, לאחר שמיעת הצדדים והגשת סיכומים בכתב שיוגשו ע"י הצדדים.

5.
סעיף 1 לחוק קובע כי "לשון הרע" היא דבר שפרסומו עלול -
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד".
ככלל, יש לבחון באופן אובייקטיבי האם יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע. מבחן זה, מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג). על כן, לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עימו היא מותירה את הקורא הסביר (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך). לאחר מכן יש לבדוק האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ. הרציקוביץ).

6.
כפי שעוד יורחב בהמשך, הנתבע רשאי להתכתש עם התובעת בדבר מחקרים ומסקנות באשר לפרסומיה בנושא הטבעונות. במסגרת שיח זה הוא רשאי לחלוק על דעתה ולהעמיד בסימן שאלה את כושר הניתוח, יכולת המחשבה והליך הסקת המסקנות. כל תמיהותיו בעניין זה אינן בגדר לשון הרע . אלא שהנתבע לא הסתפק בכך והוא
מלין על תפקודה המקצועי של התובעת כרופאה. אין כל קשר בין מסקנות התובעת ואמונתה בעניין הטבעונות לבין משלח ידה. הנתבע בקביעתו כי התנהלות התובעת
מפעילה שיקול דעת לקוי ובלתי מקצועי ו"מהווה סיכון חמור למטופליה", מציג את התובעת באור מעוות ויש באמירה זו כדי להשפיל את התובעת, לשים אותה לבוז וללעג, ואף להביא לפגיעה בפרנסתה. אני דוחה את טענת הנתבע בסיכומיו כאילו אין בדבריו לשון הרע אלא הוא בסה"כ העביר לבדיקת האחראים את השאלה האם התובעת ראויה לשמש כרופאה נוכח פירסומיה. הנתבע קבע בפסקנות כי התובעת טועה שוב ושוב, מפעילה שיקול דעת לקוי, בלתי מקצועי ומוטה ומהווה סיכון חמור למטופליה וקביעה זו כאמור הינה בגדר לשון הרע.

7.
הנתבע מוסיף וטוען כי התובעת הינה אשת ציבור בשל עבודתה בקופת חולים הכותבת טורים באופן קבוע, ועל כן חופש הביטוי שלו גובר על זכותה לשם טוב. אני דוחה טענה זו. עיסוקה כרופאה הנותנת שירות למבוטחי קופת החולים אינה הופכת את התובעת ל"אשת ציבור" כבר נפסק כי עיסוק בעריכת דין אינו נחשב כעיסוק
ציבורי ( ע"א 7165/84 פישמן נ. בר-און, ולטעמי כך פני הדברים גם באשר לעיסוק ברפואה.

8.
הנתבע טוען בכתב הגנתו כי הוא חוסה תחנת ההגנות הקבועות בסעיף 14 ,15 (4) ו15(6) לחוק. אדון בטענות אלו על פי סדרן.

9.
סעיף
14 לחוק קובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל
לשון הרע
תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
ההגנה שבסעיף 14 משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת, ובמידע שיש בו עניין לציבור.
ההנחה היא כי בפרסומים מעין אלה יש תועלת חברתית וכי הם תורמים לדיון הציבורי ול'שוק הרעיונות' במידה המצדיקה הגנה, רק מקום שהם נכונים. (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס ואח').

10.
הגנה זו כוללת שני יסודות: היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה "לשון הרע". היסוד השני נוגע למידת ה"עניין הציבורי" שבאותו פרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא שאלה ערכית בעיקרה, והיא מוכרעת על ידי בית המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית (אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) (להלן: שנהר), עמ' 215).
כאשר קיים פער מסוים בין המציאות המוכחת לבין הצגתה בפרסום, עשוי המפרסם ליהנות בכל זאת מהגנת סעיף 14, אם העובדה שהועלתה בפרסום ולא הוכחה היא בגדר "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

11.
הנתבע אינו חוסה תחת הגנת סעיף 14; הקביעה כי התובעת מהווה "סיכון חמור למטופליה"
אינה אמת. הנתבע לא הצביע על פסול כלשהוא שנפל בעבודתה הרפואית של התובעת ועל כן המסקנה היא כי מדובר באמירה שיקרית חסרת כל יסוד. קביעה זו של הנתבע מנותקת לחלוטין ואינה רלוונטית לפולמוס הטבעונות אותו הוא מנהל עם התובעת ובשל כך הנתבע אינו יכול לטעון כי מדובר בפרסום בתום לב.
יש גם לדחות את טענת הנתבע כאילו התייחסותו לתפקודה של התובעת כרופאה הינו בגדר "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". דווקא אותו פרט לוואי הוא זה שמקים את הפגיעה המרכזית בתובעת ובשמה הטוב.

12.
הוראת סעיף 15 (4) לחוק קובעת כי :

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובע בתפקיד שיפוטי רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתקלו באותה התנהגות
".
על מנת שהפרסום יזכה לחסות בצל ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, עליו לעמוד בשלוש הדרישות הקבועות בהוראה זו. הראשונה, מדובר בהתבטאות שהיא בגדר "הבעת דעה";
השנייה, הבעת הדעה נסבה על התנהגות בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של נושא התפקיד הציבורי; השלישית, הפרסום נעשה "בתום לב".
13.
ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר פסקה 29, סקר בית המשפט העליון את המבחנים המנחים לסיווג הפרסום כ"הבעת דעה", בציינו כי לרשות בית המשפט עומדים השכל הישר וכללי ההיגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה, תוך שימת לב לרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר.

14.
תנאי נוסף שנמנה בפסיקה להחלת ההגנה עניינו היחס שבין הבעת הדעה לבין העובדות שעליהן היא מסתמכת. בהקשר זה נפסק כי ההגנה תחול רק כאשר הדעה המובעת היא כזו שניתן היה להסיק אותה באופן סביר מעובדות האמת שעליה היא מסתמכת (ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי ואח'). המבחן שאומץ בפסיקה לסבירות הבעת הדעה ביחס לעובדות שעליהן היא מסתמכת נקבע ב

פסק דין
חברת החשמל שלעיל, ולפיו "די בכך, שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה שהיתה בגדר לשון הרע מן העובדות שצוינו בפרסום" (עמ' 351-352; שנהר, שם, עמ' 319).

15.
אשר ליסוד שעניינו "תום הלב" של המפרסם נקבע בפסיקה כי יש לבדוק באיזו מידה נקט המפרסם אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהביע. שיקול זה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר הדעה שהובעה היא מסקנה עובדתית הניתנת לאימות או להפרכה (שנהר, שם, עמ' 321). לפיכך, אם מתברר שהמפרסם לא בדק כראוי אם המסקנה שפרסם היא אמת, יהיה בכך כדי ללמד על חוסר תום לבו. מאידך עשיית מאמצים לבדיקה מוקדמת של אמיתות המסקנות תלמד על קיומו של תום לב (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ).

16.
בענייננו יש לדחות את טענת הנתבע שכן התובעת אינה "אשת ציבור" וגם אם הייתה כזו הרי הקביעה כי היא מהווה סיכון למטופליה אינה בגדר המסקנה הסבירה אותה ניתן להסיק גם אם התובעת שוגה בכל פרסומיה בעניין הטבעונות. אמונה בטבעונות או אמונה באכילה על פי כללי "האדם הקדמוני", אלו ואלו אינן פוגמות בדרך כלשהיא בכישורים המקצועיים ובשיקול הדעת של רופא המוסמך ופועל על פי תורת הרפואה הקונבנציונלית. מסקנתו של הנתבע באשר לכישוריה הרפואיים של התובעת אינה מבוססת על בדיקות שערך, או על כשל כלשהוא שנפל בעבודתה, המדובר כאמור במסקנה חסרת כל יסוד המלמדת על חוסר תום ליבו של הנתבע.

17.
הוראת סעיף 15 (6) לחוק מעניקה הגנה כאשר:
הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית... או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת- הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה
".
גם בעניין זה , ההגנה תחול רק כאשר אותה דעה ניתנת להסקה מעובדות האמת עליהן היא מסתמכת; סבירות הדעה המובעת הינה תנאי הכרחי לתחולת ההגנה ויש להראות כי קיים יחס גומלין בין הדעה לבין העובדות.

18.
בענייננו אין פסול בכל פרסומי הנתבע הנוגעים לטעויות שנפלו לשיטתו בפירסומי התובעת. במסגרת זו הוא רשאי להשיג בלשון ביקורתית על מסקנותיה והתנהלותה. אני מאמינה לנתבע כי הוא מאמין באמת ובתמים כי התובעת שוגה וכפי שזו משתפת את ציבור הגולשים במסקנותיה כך הוא רשאי לסתור אותן אחת לאחת. יחד עם זאת, גם אם מטרת הפרסום היתה הבעת עמדה וביקורת, עדיין אין כל הצדקה לתיאור הפוגעני המופיע בשולי פרסום זה. הביקורת האישית והקיצונית באשר לתפקודה של התובעת כרופאה אינה מאפשרת לראות את התובע כמי שפרסם דברי ביקורת בתום לב, ועל כן טענת ההגנה לפי סעיף 15(6) לחוק נדחית.

19.
אשר על כן אני מקבלת את טענת התובעת כי הקביעה לפיה "היא זו שטועה שוב ושוב, ובמגוון צורות, מפעילה שיקול דעת לקוי, בלתי מקצועי ומוטה- סביר להניח שלא רק בכתבות, והדבר מהווה סיכון חמור למטופליה", הינם בגדר לשון הרע.

20.
בפרסום השני הסיר הנתבע את תוכן מכתב התלונה
וציין בכותרת כי העניין "נמצא תחת ייעוץ משפטי".
התובעת טוענת כי מי שבחר שלא להסתפק בכותרת יכול היה לראות דרך פרסום זה את השרשור מהפרסום הקודם וכן כי בכותרת עצמה יש כדי ליצור רושם שלילי ולפגוע בשמה הטוב.
כותרת הפרסום כשלעצמה לטעמי
אינה עונה על ההגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, פרסום כי הוגשה תלונה אינו משפיל או מבזה בעיני הקורא הסביר היודע כי עצם הגשת תלונה אינו מלמד כי האמור בה אמת. על כן יש לדחות את טענת התובעת לעניין פרסום זה.
21.
התובעת טוענת כי הפרסום פגע
במשלח ידה ופרנסתה, גרם להשפלתה ולביזויה ולמבוכה קשה מול לקוחותיה. עוד לטענתה, המוניטין שצברה התובעת עם השנים נפגע עקב פרסומים האמורים.
התובעת טוענת כי יש להתחשב בין היתר בהיקף הפגיעה בה, במעמדה בקהילה ובהשפלה שנגרמה לה.
הנתבע טוען כי יש להתחשב בעובדה כי הוא הסיר את הפרסום מיד עם פנייתה הראשונה אליו, לאחר 34 ימים. עוד הוא טוען בסיכומיו כי על פי הנתונים שבידו , מספר הכניסות לדף עומד על 36 בלבד ועל כן אין מדובר בפגיעה של ממש. התובעת מצידה טענה כי אין מדובר במסמך רשמי של גוגל והנתבע לא אימת בדרך כלשהיא נתון זה, הנטען לראשונה בסיכומיו.

22.
אין לי ספק כי הפרסום גרם לתובעת עוגמת נפש וצער רב, התרשמתי מכנות דבריה בעדותה בפני
בעניין זה. יחד עם זאת, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלכלי כתוצאה מפרסום זה; לא הוכח כי היקף לקוחותיה נגרע,
כי חלה
ירידה בהכנסותיה או כל נתון אחר שיש בו ללמד על פגיעה כספית.
לזכותו של הנתבע יש לזקוף את העובדה כי הסיר את הפרסום מיד לאחר פניית התובעת וכי מדובר בפרסום קצר מועד.

23.
בהתחשב בכל האמור אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בסך 7,500 ₪. בהתאם להסכמת הצדדים יועבר סכום זה לתרומה לעמותה המטפלת בילדים על פי בחירת הנתבע.
אסמכתא על התשלום תוצג בפני
התובעת ולתיק בית המשפט בתוך 60
יום מהיום.
הנתבע ישא בהוצאות התובעת בסך 4,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום.


ניתן היום,
כ"ט תמוז תשע"ה, 16 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 59617-11/14 ד"ר גילה בן דוד-בנאי נ' עמיחי אלינסון (פורסם ב-ֽ 16/07/2015)