פסקי דין על אילן פנחס קירשנבאום | פסקי דין על חן קינן

51729-12/14 תאמ     23/07/2015




תאמ 51729-12/14 אילן פנחס קירשנבאום נ' חן קינן




בפני

כבוד השופט עמית יריב
תובע

אילן פנחס קירשנבאום
,

נגד

נתבעת
חן קינן
,
פסק דין

1. האם הסכם בעל-פה למכירת מסגרת משומשת של משקפיים תמורת 250 ₪ כלל זכות לרוכש לבטל את ההסכם? זו השאלה שבלב ההליך שלפניי.
2. על עובדות היסוד של המקרה – אין מחלוקת בין הצדדים, ואלה הן:
א. במועד כלשהו בסוף חודש אוקטובר 2013 (לטענת התובע – 28.10 ולטענת הנתבעת - 25.10, אולם אינני רואה חשיבות מכרעת למועד המדויק) נפגשו התובע והנתבעת – באקראי – בחנות המשקפיים "נחמן משה ובניו" ברחוב דיזנגוף בתל-אביב. הנתבעת הגיעה לחנות עם בתה הקטינה, בכוונה לערוך לבת בדיקת עיניים, ולבחון רכישת משקפיים חדשים או החלפת העדשות במשקפיה הקיימים.
ב. בין התובע ובין הנתבעת התפתחה שיחה, אשר לעדותם של שני הצדדים – הייתה ידידותית ונעימה, והתאפיינה באווירה טובה ומלאה הומור.
ג. התובע והנתבעת הסכימו, כי התובע ירכוש מן התובעת את מסגרת המשקפיים של בתה של התובעת – מסגרת מתוצרת "ראלף לורן". לאחר משא ומתן בדבר התמורה שתשולם, סוכמה תמורה בסך 250 ₪. אין מחלוקת גם, כי התובע שילם לנתבעת את הסכום במזומן, באותו מועד.
ד. זמן קצר לאחר אותה פגישה – יום אחד כטענת התובע או ימים ספורים כטענת הנתבעת – החל התובע לפנות לנתבעת בבקשה לבטל את העסקה, להשיב את המסגרת לידיה ולקבל את כספו בחזרה. הנתבעת התעלמה מחלק מהפניות, והשיבה לחלק אחר.
3. הצדדים חלוקים בשאלות עובדתיות לא מעטות: התאריך המדויק שבו התקיימה הפגישה; אופי המשא ומתן – האם לחץ התובע על הנתבעת למכור את המסגרת (כטענתה) או שמא מדובר היה במשא ומתן נינוח (כטענתו); מידת המעורבות של בעלי החנות – האחים חיים ורמי נחמן – במשא ומתן; שאלת זהות הנושאת והנותנת מטעם הנתבעת – האם מדובר היה בעסקה בין התובע ובין הנתבעת, או בין התובע ובין בתה של הנתבעת. שאלות אלה, לטעמי, הן שוליות, והיקף העיסוק של הצדדים בהם משקף את אופי ניהולו של התיק כולו.
שאלה אחת מבין השאלות במחלוקת – ואחת בלבד – היא השאלה המרכזית, שעליה יקום וייפול דבר: התובע טוען, כי תנאי בעסקה שכרת עם הנתבעת הוא הזכות שניתנה לו לבטל את העסקה אם יחליט – לאחר שייוועץ באחרים – כי הוא אינו מעוניין במשקפיים. הנתבעת מכחישה קיומו של תנאי כזה, וטוענת שמבחינתה – משהחליפה המסגרת ידיים, ומששולמה התמורה המוסכמת – אין עוד זכות ביטול וחזרה.
4. התביעה הוגשה בסכום של 1,439 ₪ - פי 5.7 מסכום העסקה כולה. כתב התביעה – על נספחיו – מחזיק 24 עמודים; בפרק זמן של שבועיים שחלף בין הישיבה המקדמית ובין דיון ההוכחות הגישו הצדדים לא פחות מחמש בקשות. עניין לנו אפוא בתביעה שעל אף היקפה הכספי המצומצם – ראו בה הצדדים חשיבות ניכרת.
5. הנטל להוכיח את קיומה של תניית ביטול בהסכם המכר מוטל על כתפי התובע. הן בבחינת "המוציא מחברו – עליו הראיה", והן משום שבדיני החוזים לא קיימת זכות מוקנית לבטל חוזה, אלא אם הסכימו על כל הצדדים מפורשות או בהתקיים עילות ביטול (שאין חולק שלא התקיימו כאן), והנטל להוכיח תנאי בחוזה הוא על הטוען להתקיימותו.
6. להוכחת קיומה של תניית הביטול, הציג התובע שתי ראיות: האחת עדותו שלו והאחרת – תצהירו של מר חיים נחמן, אחד מבעלי חנות האופטיקה (להלן: "נחמן"). בסעיף 5 לתצהיר הצהיר נחמן:
"בין אילן לחן התפתח מו"מ למכירת המסגרת לאילן, ובסופו סוכם ביניהם כי אילן ישלם לחן קינן
250 שקל, יקבל את המסגרת, ושמורה לאילן הזכות להחזיר לחן את המסגרת ולקבל חזרה את 250 השקלים לאחר שיתייעץ עם אנשים אחרים לגבי התאמת המסגרת לפניו ויחליט כי הוא לא מעוניין במסגרת."
גרסה זו של נחמן הייתה בעייתית מלכתחילה, שכן לכתב הגנתה של הנתבעת צורף מכתב החתום על ידו (ואינו נושא תאריך) שבו כתב:
"הייתי נוכח בעת ביצוע העסקה הנ"ל בין חן קינן
לבין אילן קירשנבאום בתאריך ה-25.10.13 במהלך השהות בחנות ביקש אילן לרכוש את המסג [כך במקור – ע"י] של [בתה של הנתבעת] שהיא משומשת [.] אמרתי במהלך העסקה שאני לא מתערב ויחליטו ביניהם."
כלומר – ניתן למצוא סתירה בין מכתבו של נחמן ובין התצהיר שהוגש מטעמו. נחמן התייצב להעיד בהליך, בהזמנת התובע, אולם כבר בפתח עדותו ביקש לחזור בו מן האמור בסעיף 5 לתצהירו, וציין כי האמור במכתב המצורף כנספח ד' לכתב ההגנה משקף באופן נכון ומהימן יותר את אשר אירע. קרי – לטענת נחמן, הוא לא היה מעורב בפרטי המשא ומתן, ואינו יודע אם הצדדים סיכמו על זכות ביטול אם לאו.
לנוכח האמור, נשמט הבסיס הראייתי לטענתו של התובע, והוא נותר עם עדותו שלו בלבד – עדות שעל פי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, לא ניתן לבסס עליה ממצאי עובדה כשהיא לעצמה, אלא אם מצא בית המשפט הנמקה של ממש לכך.
זאת ועוד. אין מדובר בעדות שלא הובאה – אלא בעד שחזר בו מעדותו, וביקש לחזור בו מן האמור בתצהירו. ראיה כזו, לטעמי, משקלה ניכר עוד יותר מאשר מצב שבו לא היה מוגש כלל תצהירו של נחמן, ומשקל זה פועל כולו, במלוא כובדו, נגד גרסת התובע.
7. למעשה, די היה בניתוח ראייתי זה כדי להביא לדחיית התביעה: שתי גרסאות עובדתיות – זו מול זו – שני עדים, שמהימנותם כשלעצמה אינה מאפשרת לקבוע כי עדותו של אחד מהם עדיפה על עדות האחר, ועדות נייטרלית ששינתה את כיוונה – די היה באלה כדי להצדיק את דחיית התביעה. עם זאת, גם בחינה של מאפייניה האחרים של העסקה מטים את הכף עוד יותר נגד גרסת התובע.
8. מלכתחילה, לא מדובר היה בעסקה מסחרית רגילה, בין עוסק ובין צרכן. הנתבעת אינה עוסקת, דרך עיסוק, במכירת מסגרות משקפיים, אין לה חנות למשקפיים, וכפי שניסחה זאת בדיון – השאלה הייתה אצל מי יישבו המשקפיים כאבן שאין לה הופכין. בעסקאות מסוג זה, של מכירת פריטים משומשים בין אנשים פרטיים, שאין עיסוקם במסחר בטובין מסוג זה – הנוהג המקובל הוא של קנייה שאין בצדה זכות החזרה. תכליתן של עסקאות "יד שנייה" כאלה היא לְִֹׂפָנוׂת חפצים ישנים, ולהחליפם בכסף – על פי רוב בסכום נמוך בהרבה מן הסכום שבו נקנו במקור. עסקאות כאלה יש בהן – מצד הקונה – סיכון מובנה, המגולם במחיר המופחת שמשולם בגין הטובין. מבחינת המוכר, ההיגיון העסקי או המסחרי המכתיב מתן אפשרות החזרה או החלפה של מוצר (למשל – הבטחת שביעות הרצון של הלקוח, יצירת אמון בעוסק לשם ביסוסה של מערכת יחסים עסקית לטווח אורך, העובדה שלעוסק יש יכולת להחזיר את המוצר המוחזר למלאי, למכירה חוזרת וכיו"ב, וזאת מעבר לדרישות החוק), אינו חל בעסקאות מכר "יד שנייה" המתקיימות בין שני פרטים – לרוב מדובר בעסקה חד-פעמית, מבחינת המוכר אין היגיון עסקי בקבלת המוצר חזרה, שכן אין לו פעילות עסקית מתמשכת במוצרים מעין זה. על כן, בררת המחדל היא עסקה שאין עמה זכות ביטול, ועסקת "יד שנייה" מסוג זה שנקבעה בה זכות ביטול – היא חריג, המצריך הוכחה ברף ראייתי משמעותי למדי – רף שהתובע לא עמד בו.
9. ראיה נוספת המחלישה את הטענה לקיומה של זכות ביטול בחוזה שבין הצדדים היא העובדה שאין מחלוקת שהמשקפיים הותאמו למידותיו של התובע במועד המסירה. נחמן טען, כי ערך התאמות במסגרת, וגם התובע הודה כי נחמן התאים את ידיות המשקפיים למבנה פניו, הגדול ביחס לפניה של בת הנתבעת, אם כי לטענתו – נעשה הדבר ביוזמתו של נחמן.
אפילו כאשר מדובר בטובין שתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), תש"ע – 2010 (להלן: "תקנות ביטול עסקה") חל עליהם (ובענייננו – אין תחולה לתקנות, מאחר שלא מדובר על עסקה בין עוסק ובין צרכן, כהגדרתם בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981), קובעת תקנה 2 כי:
"צרכן רשאי לבטל הסכם בהתאם לפסקאות (1) עד (7) ובלבד שביטול הסכם לרכישת טובין יהיה בתנאי שהצרכן יחזירם לעוסק והטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש בידי הצרכן הרוכש"
כאשר הותאמו ידיות המשקפיים למבנה פניו של התובע – יש לראות בכך "שימוש" השולל את זכות הביטול אפילו מקום שבו קיימת בתקנות זכות כזו; לא כל שכן, משעה שהתאים התובע את המשקפיים לתווי פניו, גילה דעתו שהוא מוותר על זכות הביטול, אפילו הייתה לו כזו.
10. קושי נוסף בגרסתו של התובע ביחס לזכותו לבטל את העסקה נוגע להיותה של תניה נטענת זו בלתי מפורטת. התובע לא ציין, איזה פרק זמן היה לו – לטענתו – לבטל את העסקה ולקבל את כספו בחזרה: האם שני ימים עסקים, כדרישת תקנות ביטול עסקה? 14 ימים? אולי זכות הביטול כלל לא הוגבלה בזמן? מדובר בשאלה חשובה, שכן היא משליכה על מהימנות הגרסה – בהעדר פרטים ביחס למועד הביטול המותר על פי "תניית הביטול" הנטענת, מתעורר קושי לקבל את העמדה, שלפיה היה התובע רשאי לבטל את העסקה בכל מועד וללא הגבלה, והנתבעת התחייבה להחזיר לו את הכסף על פי רצונו – אף זאת, ללא הגבלת מועדים.
11. מכל הטעמים שלעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות במלואה.
12. לעניין ההוצאות. מדובר בתביעה שהוגשה בסדר דין מהיר, אף שמפאת מהותה, סכומה ואופי הטענות בה – ראוי היה להגישה לבית המשפט לתביעות קטנות. הצדדים ניהלו את ההליך ברצינות תהומית, הגישו, כאמור, בקשות רבות, ועמדו על ניהול ההליך עד תומו. עוד אציין, כפי שציינתי בפתח הדברים, שהתובע הגיש את תביעתו על סכום הגבוה פי חמישה ויותר מסכום העסקה, וזאת – לטענתו – בשל הוצאות שהוציא לאכיפת התנייה הנטענת.
בהערת אגב אעיר, כי אף שבעל דין זכאי לקבל החזר של ההוצאות שהוציא, זכות זו מותנית בכך שההוצאות היו "סבירות ודרושות לניהול המשפט" (וראו תקנה 513 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. לטעמי, הוצאות של למעלה מ-1,200 ₪ לשם מימושה של זכות (גם אילו הייתה זכות כזו) שערכה 250 ₪ אינן יכולות להיחשב סבירות בכל קנה מידה.
מאידך גיסא, אין ספק שהתנהלותו של התובע הביאה את הנתבעת לבזבוז זמן ומשאבים, אשר יש לפצותה בגינם.
לפיכך, אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת, שאינה מיוצגת, בסך 1,500 ₪. הפיקדון שהפקיד התובע בקופת בית המשפט להבטחת הוצאות העד יועבר לנתבעת, והחלטתי מהדיון היום המורה על השבתו של הפיקדון לתובע – בטלה. יתרת הסכום תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
13. בטרם חתימה אציין, שהפרוטוקול התנהל בהקלטה, ועל כן לא היה לפניי בעת כתיבת פסק הדין. לשם הכתיבה נעזרתי בתרשומת שערכתי לעצמי במהלך הדיון חלף הפרוטוקול.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו בתוך 45 ימים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ז' אב תשע"ה, 23 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


בית משפט השלום בתל אביב - יפו
תא"מ 51729-12-14 קירשנבאום נ' קינן
תיק חיצוני:
1 מתוך 5








תאמ בית משפט שלום 51729-12/14 אילן פנחס קירשנבאום נ' חן קינן (פורסם ב-ֽ 23/07/2015)