פסקי דין על אברהם בר-און | פסקי דין על בראון שולמית | פסקי דין על בראון אירית | פסקי דין על בן דב שרה | פסקי דין על שלצר נגה | פסקי דין על גיל יצחקי

25801/98 א     02/03/2005




א 25801/98 אברהם בר-און, בראון שולמית, בראון אירית, בן דב שרה, שלצר נגה נ' גיל יצחקי




1
בתי המשפט

א 025801/98
בית משפט השלום חיפה
02/03/2005
תאריך:
כב' השופטת חני הורוביץ

בפני
:
1. אברהם בר-און

2. בראון שולמית

3. בראון אירית

4. בן דב שרה

5. שלצר נגה

6. רונן בראון
7. גוטפריד מיכל
8. מדינה טליה
9. בראון איתן
בעניין:
התובעים
אלי מרקוביץ

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. גיל יצחקי

2. יהושע יצחקי

הנתבעים
דוד בלוק

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. בפני
י תביעת פינוי וסילוק יד. התובעים הנם בעלי מחצית זכויות הבעלות בבית ברח' בר יהודה 11 בחיפה, הידוע גם כחלקה 5 בגוש 10873 בחיפה (להלן: "הנכס").
מלכתחילה הוגשה התביעה נגד יהושע יצחקי ז"ל (להלן: "המנוח"), שהיה החל משנת 1978 בעל זכויות דיירות מוגנת ב- 3 חנויות בנכס (להלן: "המושכרים") וכן נגד בנו גיל יצחקי
(להלן: "גיל").

2. התובעים טענו כי המנוח שינה את מטרת השימוש במושכרים ללא הרשאת הבעלים וכי נטש את המושכרים והעביר את השימוש בהם לגיל. עוד טענו כי גיל מסיג גבול במושכרים ולפיכך תבעו את פינויו.
לאחר שהמנוח נפטר ב-15.7.01, נמשכה והתמקדה התביעה בטענות לסילוק ידו של גיל מהמושכרים.

3. קדמה לתביעה זו תביעת פינוי שהגישו התובעים עוד בשנת 1990 כנגד המנוח (ת.א 7764/90), אשר הסתיימה בפשרה, לפיה ניתן פס"ד של פינוי, שלא בוצע בפועל, בשל סעד מן הצדק שניתן למנוח .

4. גיל הינו בעל זכויות הבעלות במחצית השניה של הנכס, החל מיום 10.11.97, מועד בו רכש את הזכויות מחברת "עמידר".

עילת התביעה וטענות התובעים
5. התובעים סומכים יתדותיהם על שתי עילות פינוי:
א. שינוי מטרות השימוש במושכרים, ללא הסכמתם.
התובעים טוענים כי מלכתחילה שימשו המושכרים בעיקר לצורכי ממכר ותיקון של כלי עבודה למיניהם, אולם בשלב מאוחר יותר ובאופן הדרגתי, שינה המנוח את מטרות המושכרים למטרה עיקרית של יבוא, אחסון ומכירה של ציוד ספורט ומכשירי התעמלות חשמליים .
ב. נטישה.
התובעים טוענים כי בסמוך למועד הגשת התביעה נודע להם, כי האישיות המשפטית המנהלת והעוסקת במושכרים אינה המנוח, אלא גיל. לפיכך טוענים התובעים כי המנוח נטש את המושכרים, בין בנטישה של ממש ובין ב"נטישה משפטית/קונסטרוקטיבית", ואיבד את זכויותיו כדייר מוגן. בהתאמה אף בנו גיל לא היה רשאי להכנס בנעלי אביו כדייר מוגן.

טענות הנתבע
6. גיל טוען, כי אביו כל עוד היה בחיים, מעולם לא נטש את העסק. לכל היותר ניתן לראות בו (בגיל) כמנהל העסק מטעם אביו, בזמנים בהם התרופפה בריאותו.
הוא טוען כי מכל מקום, זכויותיו של המנוח כדייר מוגן עברו אליו בירושה, מכוח הוראות סעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן : "החוק").
לחלופין, זכאי המנוח ו/או גיל לקבלת סעד מן הצדק.
דיון
המסגרת הנורמטיבית.
7. כאמור, לטענת גיל, המנוח מעולם לא נטש את עסקיו שהתנהלו במושכרים בעודו בחיים , ולפיכך זכאי אף גיל להיחשב לדייר מוגן, בהסתמך על החוק.
הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו קובעות כדלקמן:
23. דייר של בית עסק שנפטר
(א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו".
26. המשכת העסק
לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל מושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו.

8. למותר לציין, כי תחולתם של הסעיפים הנ"ל מותנית בכך שלדייר המוגן (קרי: למנוח) עמדו זכויותיו המוגנות עד למועד פטירתו; שכן במידה וזכויותיו פקעו, הרי שאיבד מעמדו כדייר מוגן, ולפיכך לא יכול היה להוריש לבנו זכות שאינה קיימת עוד.
לפיכך, טרם שנוכל להשיב על השאלה, האם גיל הינו בבחינת דייר מוגן מכוח החוק, עלינו להשיב תחילה לשאלה, האם שמר המנוח בחייו אם לאו על מעמדו כדייר מוגן.
להלן נפנה לבחינת שאלה זו.

שינוי במטרת השכירות
9. בסעיף 4 לסיכומיהם טוענים התובעים כדלקמן:
"במשך השנים ובתהליך הדרגתי שינה יהושע יצחקי ז"ל את מטרות שלושה המושכרים למטרה של בין היתר יבוא מחו"ל של ציוד ספורט ומכשירי התעמלות חשמליים והשתמש במושכרים כמחסנים וזאת ללא הסכמת התובעים ולמרות מחאות התובעים וחרף ההבטחות החוזרות ונשנות כי יוחזר המצב לקדמותו - הדבר לא נעשה" .
לדידם, די בטעם זה בכדי לגבש עילת פינוי כנגד גיל.

10. עילת פינוי בשל שינוי במטרת השכירות אינה מופיעה אמנם מפורשות ברשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק, אך ניתן לראותה ככלולה במסגרת החלופה שבסעיף 131(2) לחוק, הקובעת עילת פינוי במקרה בו "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי".

11. כזכור, שכר המנוח מן התובעים שלוש חנויות שונות, ולפיכך נערכו שלושה חוזים שונים.
באף אחד מחוזי השכירות המוגנת, אין תנאי המקנה עילת פינוי בגין הפרת תנאי מתנאי החוזה בכלל ובגין שינוי מטרת השכירות, בפרט.
לפיכך ודאי שאין לתובעים עילת פינוי בגין טענתם לשינוי מטרת השכירות.

12. יתרה מכך, רק החוזה הראשון (להלן: "החוזה"), שנחתם ביום 27.1.78, מתייחס למטרות השכירות, בעוד ששני ה"חוזים" האחרים שותקים בנדון.
סעיף 4 לחוזה הנ"ל קובע כי "מוסכם בין המשכיר לשוכר כי מטרת השכירות הינה לבית עסק ו/או בית מלאכה לציוד טכני מכל סוג שהוא".
עינינו הרואות, כי מדובר בניסוח כוללני ביותר, לפיו די כי במושכר ינוהל "בית עסק".
התובעים ניסו לטעון כי הנתבע השתמש במושכרים, בין היתר, כמחסנים לאחסון סחורה מיובאת, אולם גם הם הודו כי עיקר השימוש במושכרים היה לצורך ניהול עסק לממכר ציוד ספורט.

עילת הנטישה
13. שאלת המפתח בתביעה זו הנה, האם ניתן לראות במנוח כמי שנטש את העסקים אותם ניהל במושכרים, באופן שאיבד למעשה את מעמדו כדייר מוגן לפי החוק, ולפיכך כלל לא יכול היה להוריש לבנו זכויות שאיבד עוד בחייו.
הרציונל העומד בבסיס עילת הנטישה הינו , כי במידה ומושכרו של הדייר המוגן הפסיק בשלב מסויים לשמש לו כמקום מגורים או עסק, אין זה צודק עוד שימשיך להחזיק בו למרות נטישתו.
בנסיבות כאלה, אין הגנת החוק ממשיכה לחסות על הדייר, ויהיה עליו לפנות את דירתו או בית עסקו, במידה ותוגש תביעת פינוי כנגדו, ולהחזירם לבעל הבית.
דברים אלו קיבלו חיזוק, מעת שזכות הקניין עלתה למעלת זכות יסוד.

14. לטענת התובעים, מאז שנת 1997 ואילך, חדל המנוח לעסוק בעסקים שבמושכרים מבחינת שליטה, ניהול והחזקה, תוך שהוא נרשם ברשויות המס כלא עובד כלל, ובמקביל העביר את השליטה והניהול במושכרים לידי בנו, גיל, ללא הסכמת וידיעת התובעים.
לאור זאת, יש לראות בו, לדידם, כנוטש המושכרים, בין בפועל ובין משפטית.

15. למותר לציין, כי נטל השכנוע לקיומה של עילת הנטישה מוטל על שכם התובעים/בעלי הבית מתחילת הדיון ועד לסופו.
קיים הבדל בין נטישת דירה לבין נטישת עסק, שכן שעה שמדובר בדירת מגורים, הקשר האישי שבין הדייר לבין הדירה הוא הדוק הרבה יותר מאשר הקשר האישי שבין הדייר למקום העסק שלו. לפיכך, אי הימצאות פיזית של הדייר בבית העסק אינה מלמדת אוטומטית על כך שהוא נטש את המושכר, שכן אפשר שהדייר ינהל את עסקו באמצעות שלוח מטעמו.

16. מטעם התובעים העיד עד יחיד, אברהם בר-און
(להלן: "בר-און"), מיופה כוחם של התובעים.
בתצהירו, כמו גם בעדותו בביהמ"ש, העיד בר-און כי החל משנת 97' הפסיק המנוח לעבוד בעסק , כנראה עקב התרופפות במצבו הבריאותי, וכי מושכות העסק הועברו לפיקודו של גיל.
כשנשאל בחקירתו הנגדית, האם ידוע לו מידיעה אישית כי אכן המנוח הפסיק לעבוד בעסק החל ממועד זה, השיב: " לא. אני יודע מה שראיתי בשטח. את החנויות מנהל גיל יצחקי
. ונכנסים קליינטים והוא מדבר איתם, כותב, מטלפן ומקבל קבלות. ויהושע יצחקי נעלם מן האופק והוא היה במקומות אחרים", ובהמשך מודה כי "המנוח לא התאדה. הוא היה ממשיך להופיע, אבל מי שניהל את העסק היה בנו" (עמוד 4 לפרוטוקול).
האמת תיאמר, שלו היו התובעים משתיתים את עילת הנטישה אך על אי הופעתו של המנוח בעסק במרבית הזמן, לא היה מנוס מלדחות את תביעתם. לא רק בשל הטעם שמדובר בעדות יחיד של בעל דין, על כל המשמעויות הראייתיות הנובעות מכך, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות, אלא בעיקר משום שהלכה פסוקה היא ש"דייר מוגן בבית עסק יכול שייחשב דייר מוגן , אף אם אינו נמצא שם באופן קבוע והעסק מנוהל בידי אחר" ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נ' נוסייבה , פ"ד מו (5) 758, 767.
ובמקום אחר נפסק : "יצוין, שלא מידת השימוש העסקי היא הקובעת, דווקא בכך אין מדקדקין עם הדייר, ודי אם פעילותו העסקית , בעסק שלו, היא מוגבלת או חלקית..." ע"א 417/79 מרכוס נ' המר , פ"ד לז(2) ,337, 344.

17. לפיכך, במידה ונמצא שהדייר אכן מחזיק בעסקו, אין לדקדק עמו בדבר מידת השימוש שהוא עושה בו, ולכן גם שימוש מוגבל בבית עסק עשוי לשמש הגנה בפני
נטישה, ובלבד שהעסק המתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר.
השאלה האמיתית בענייננו הינה, האם העסקים שהתנהלו במושכרים במועדים הרלוונטיים אכן שימשו כעסקיו של המנוח, שבנסיבות העניין נוהלו ע"י בנו כשלוח מטעמו, או שמא שימשו העסקים כעסקיו של גיל לכל דבר ועניין, שאם כך הם פני הדברים, הרי שניתן לקבוע שאכן המנוח נטש את עסקיו.

18. "השאלה אם העסק הוא עסקו של הדייר או של אדם אחר - שאלה זו היא עניין לבירור עובדתי.
והמסקנה, לכאן או לכאן, תתבסס על מערכת העובדות שתובא לדיון בפני
בית המשפט. וכאשר מצביעה מערכת העובדות על כך שהדייר העביר את עסקו לתאגיד שבשליטתו ובשליטת בני משפחתו, והפעילות העסקית המתנהלת במושכר היא של התאגיד ולא של הדייר - במקרה כזה ייחשב הדייר לנוטש את המושכר ולא תהיה כל משמעות לעובדה שהוא בא למושכר מדי יום ונוטל חלק פעיל ואולי אף מכריע בעסקיו של התאגיד. הפרט העובדתי הקובע הוא שהשליטה, בכל מה שנוגע לניהול העסק, מצוי בידי התאגיד בעוד שהדייר פועל במושכר כאורגן של התאגיד ואולי גם כעובד שלו" (דוד בר אופיר, "סוגיות בדיני הגנת הדייר", עמ' 124).

19. להלן נפנה לבחינת מסכת העובדות והראיות שהובאו בהליך זה:
לטענת התובעים, לאחר הגשת התביעה מיהרו המנוח וגיל לייסד חברה בבעלות משותפת בשם "גיל ספורט - מוצרי ספורט בע"מ" (להלן: "החברה") והחלו לפעול מתוך המושכרים כחברה, תוך שימוש במספר העוסק של החברה במסמכי העסק.
לטענה זו אכן נמצא ביסוס איתן בחומר הראיות, שכן התובעים צירפו לתצהירם הן חשבונית מיום 7.1.99 הנושאת את שם העסק ומספר העוסק המורשה, והן תדפיס מטעם רשם החברות, ממנו עולה כי החברה נוסדה ביום 24.12.98 וכי בעלי מניותיה, הינם המנוח וגיל.
גיל מצידו לא הביא כל ראיה שיש בה לסתור מסמכים אלו.
ממצאים אלו יוצרים תמונה עובדתית, לפיה המנוח אכן העביר את עסקיו לתאגיד שבשליטתו ובשליטת בנו, אלא שהואיל והתאגיד הינו ישות משפטית נפרדת לכל דבר ועניין, הרי שעפ"י ההלכה הפסוקה השלטת כיום , מדובר בנטישה משפטית לצורך החוק כאמור לעיל.

20. בנוסף לכך, מסכת הראיות עליהן הצביעו התובעים מחזקת את המסקנה שגיל עשה בעסקים כבתוך שלו לעניין החזקה, הניהול והשליטה, שהם-הם הסממנים המורים על זיקה ובעלות בעסק. כך שגם אלמלא הייתה מוקמת החברה, עדיין היה מקום לפסוק כי בוצעה נטישה מצד המנוח.

21. במה הדברים אמורים?
ראשית, הציגו התובעים חשבונית נוספת, מיום 10.8.97, הקודמת להקמת החברה המשותפת. חשבונית זו, שבראשה מתנוסס שם החברה, נושאת מספר עוסק מורשה הזהה למספר תעודת הזהות של גיל, כפי שזה הודה בעדותו.
להגנתו ניסה גיל לטעון כי "אני עבדתי עם אבי", אך מייד הוסיף "..אבל העוסק מורשה היה על שמי". ובהמשך העיד כי "העסק היה של שנינו ביחד באותו חשבון בנק ובאיזה שלב אבי הפסיק להיות עוסק מורשה והעוסק מורשה היה על שמי".

22. שנית, גיל הודה בחקירתו כי ספרי המע"מ של העסק היו על שמו. כשנשאל: "ספרי החשבונות של המע"מ היו שלך? העוסק מורשה שלך?", השיב נחרצות "כן וגם היום. היום זאת חברה".
אף השיקים שניתנו לתובעים לצורך תשלום דמי השכירות היו של גיל, שהודה כי "זה היו השיקים שלי כי הייתי עוסק מורשה".

23. שלישית, כשנשאל גיל בחקירתו האם "משנת 97 הוא (המנוח- הערה שלי) סגר את העוסק המורשה שלו ?", השיב "אני לא זוכר בדיוק, אולי בשנת 99, 98, 97 או 2000. אני נדמה לי שהוא סגר, אבל גם בכך אני לא בטוח".
גם אם הודאה נחרצת אין כאן, הרי גם וודאי שהכחשה גורפת אין כאן, ובנסיבות העניין ניתן לראות בכך חיזוק לטענת התובעים כי החל משנת 97' נרשם המנוח ברשויות המס בסטאטוס "לא עובד".

24. רביעית, מעדותו של גיל עולה עוד, כי למן היום שבו נוסדה החברה המשותפת (24.12.98 עפ"י מסמכי רשם החברות) החל להעסיק עובדים מטעמו והוא זה שאף דאג לתשלום משכורותיהם.

בבית המשפט המחוזי בת"א התעורר עניין הדומה במידה רבה לענייננו:
בע"א (ת"א) 1462/92 דסאו נ' חרמון (לא פורסם) נקבע כי עילת הנטישה מתגבשת, הואיל והוכח כי שוכרת העסק שהייתה דיירת מוגנת העבירה, מחמת מחלתה וזקנתה, את העסק לבתה , אשר ניהלה אותו וקיבלה לידיה את עיקר הרווחים שהופקו ממנו.
מסקנת הנטישה הוסקה בין היתר מן העובדה, כי דמי השכירות שולמו לא מחשבונה של הדיירת המוגנת, אלא מחשבונו של קרוב משפחה המנהל את העסק ורשום כעוסק מורשה לגבי עסק זה.
בנסיבות העניין, עובדה זו הכריעה את הכף והובילה את ביהמ"ש לפסוק כי הדיירת נטשה את העסק עוד בחייה, ולפיכך איבדה את הגנת החוק עוד טרם פטירתה. משכך, קרוב המשפחה שניהל את העסק לא היה זכאי להיחשב לדייר מוגן.

25. גם ברע"א 10786/02 נחום סלונים ואח' נ. יוכבד אהרונסון, (לא פורסם) (פדאור 03(3), 377).
עת דחתה כב' השופטת דורנר בקשת ר"ע ציינה: "במצב דברים זה, בו העביר המבקשת את פעילותיו לחברה, שהיא כידוע אישיות משפטית נפרדת, אכן מתקיימת עילת הנטישה".

26. כל האמור לעיל, יוצר יחדיו פסיפס של ראיות, שבמצטבר מצביע על כך שהמנוח נטש את המושכרים עוד בחייו.
כאמור בתחילת הדברים, נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה מוטל על שכם התובעים לאורך הדיון כולו, אלא "שאם הביא התובע ראיות המצביעות לכאורה על כך שהדייר נטש את מושכרו.. הרי שלכאורה יצא ידי חובתו , ואז עובר אל הדייר הנטל המשני להביא ראיות לסתור ולהראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה... אך אם לא הובאו כל ראיות... ניתן לקבוע ממצאים נגד הדייר, לפי הראיות לכאורה שהביא בעל הבית בשלב הראשון של הדיון". (בר אופיר, שם, עמוד 116).

27. גיל מצידו לא הביא שום ראיה של ממש שיש בה לסתור את ראיות התובעים, מלבד אמירותיו החוזרות ונשנות כי ניהל את העסק במשותף עם אביו וכי אביו מעולם לא נטש את עסקיו כל עוד היה בחיים.
בנוסף אף התעקש כי לאביו היה אישור עוסק מורשה על שמו, ובכדי להוכיח את צדקת טענותיו, הציע בא כוחו לצרף לסיכומיו קבלות המעידות כי המנוח אכן ביצע מכירות מן העסקים בין השנים 97 ואילך עם חשבוניות עסק, הנושאות את מספר העוסק המורשה שלו.
אלא ששום קבלה כזו לא הוצגה. משכך כל שנותר הוא עדותו היחידה של גיל, שאינה מגובה בחומר הראיות, וניצבת בדד אל מול ראיות התובעים שנסקרו לעיל.

28. לפיכך הנני קובעת כי המנוח נטש את המושכר ואיבד את זכותו לדיירות מוגנת. לפיכך גיל לא יכול היה להכנס בנעליו לאחר פטירתו ולזכות בדיירות מוגנת.
לפיכך זכאים התובעים לסעד פינוי.
כל שנותר הוא לקבוע , האם זכאי גיל לקבלת סעד מן הצדק.

סעד מן הצדק
29. גיל מבקש ליתן לו סעד מן הצדק, מכוח סעיף 132 (א) לחוק, במידה ותיקבע עילת פינוי כנגד המנוח.
הסעיף הנ"ל קובע כדלקמן:
132. סייג כללי לפינוי
(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת

פסק דין
של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו.

30. לאחר ששקלתי את מצב הדברים בכללותו, הגעתי למסקנה כי אין מקום להעניק לגיל סעד מן הצדק, מן הטעמים שלהלן:
ראשית ועיקר, תנאי מקדמי והכרחי לצורך מתן סעד מן הצדק הינו הכרה במעמדו של השוכר כדייר מוגן, שכן הלכה היא שסעד מן הצדק לא יינתן אלא לאדם שיש לו מעמד של דייר לפי חוזה או לפי החוק, והוא עומד לאבד את חסות החוק בשל מעשה או מחדל מצידו. ע"א 379/68 ישרס נ' טולידנו, פ"ד כג(1) 533, 540.
בענייננו, כאמור, גיל מעולם לא היה דייר מוגן, כיוון שאביו נטש את העסק בעודו בחיים , ולכן איבד את זכותו מכוח החוק.

30. שנית, הקו המנחה במתן סעד מן הצדק נעוץ במאזן האינטרסים שבין הצדדים, היינו, שקילת חומרת תוצאות הפינוי מחד גיסא לעומת שקילת תוצאות הסירוב למתן הפינוי מאידך גיסא.
בענייננו, צודקים התובעים בטענתם, כי אין זה המקרה בו עלול גיל לאבד את מטה לחמו כתוצאה ממתן צו פינוי כנגדו, הואיל וממילא מחצית מן המושכרים נמצאת בבעלותו.
לפיכך, התוצאה האופרטיבית האמיתית של קבלת עילת הפינוי הינה, כי גיל ייאלץ לשלם לתובעים את ההפרש שבין מחצית שכר הדירה הריאלי בגין המושכרים לבין שכר הדירה ששילם עד כה.

31. שלישית, המנוח כבר זכה בעבר לסעד מן הצדק כנגד פס"ד של פינוי שניתן כנגדו, תוך מתן התחייבות מצידו לקיים את כל התחייבויותיו על פי חוזי השכירות.
אמנם לא קיים איסור גורף, לפיו אין בימ"ש רשאי להעניק סעד מן הצדק יותר מפעם אחת, אך העובדה שניתן בעבר סעד לדייר נמנית במכלול הנסיבות אותן ישקול ביהמ"ש.
בענייננו, ניתן לראות במנוח כמי שהפר את התחייבותו בהסכם הפשרה לדבוק בתנאי הסכם השכירות, הואיל והעביר בפועל את העסקים לידי בנו, מבלי שקיבל את הסכמת התובעים לכך.

התוצאה
32. במסגרת הסיכומים עתר ב"כ התובעים להתיר פיצול סעדים באופן שיאפשר הגשת תביעה כספית בגין מחצית דמי שימוש/שכירות ראויים עבור המושכרים, בניכוי דמי השכירות המוגנים ששולמו בגין המושכרים, למשך 7 השנים האחרונות מאז נטש המנוח את המושכרים.
גיל טוען כי יש להגביל את התקופה בגינה ניתן לתבוע דמי שכירות ראויים רק החל ממועד הגשת התביעה המתוקנת (25.12.03 ) ו/או מהגשת הבקשה לפיצול סעדים.
כלל הוא כי בקשה לפיצול סעדים ניתן להגיש בכל עת ועד מתן פסה"ד.
כמו כן כלל הוא כי אם לא נגרם נזק לצד שכנגד, יש מקום להתיר פיצול סעדים. למעשה גיל לא התנגד במפורש לפיצול הסעדים. את טענתו להגבלת התקופה טען סתמית, ללא טעם ענייני.
למבקשים/התובעים זכות לתבוע את הסעד הכספי ממועד הנטישה ע"י המנוח, מועד בו החל גיל להחזיק בנכס ללא זכות דיירות מוגנת.
מועד נטישה ברור, הוכח לפחות במועד הקמת החברה, 24.12.98.
לפיכך ניתן היתר לפיצול סעדים, לפיו רשאים התובעים לתבוע את דמי השכירות החודשיים המגיעים להם מגיל.

33. הנני קובעת כי גיל אינו זכאי לזכויות דייר מוגן במושכרים.
התובעים הסכימו כי כנגד תשלום מחצית דמי שכירות ראויים, בשכירות חופשית, יוכל גיל להמשיך ולשכור את המושכרים. לפיכך, לתובעים זכות שגיל ישלם להם מחצית מדמי שכירות בשכירות חופשית עבור המושכרים, שאם לא כן יהיו זכאים לפנותו מהמושכרים.
כמו כן ישלם הנתבע הוצאות אגרת ביהמ"ש ששילמו התובעים וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ' ב אדר א, תשס"ה (2 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.
________________
ח. הורוביץ, שופטת
קלדנית: טל י.








א בית משפט שלום 25801/98 אברהם בר-און, בראון שולמית, בראון אירית, בן דב שרה, שלצר נגה נ' גיל יצחקי (פורסם ב-ֽ 02/03/2005)