פסקי דין על שמעון אסולין | פסקי דין על קלמור החזקות | פסקי דין על דוד יפרח | פסקי דין על ירון מרגי |

957-07/10 א     12/07/2015




א 957-07/10 שמעון אסולין נ' קלמור החזקות בע"מ, דוד יפרח, ירון מרגי








בית משפט השלום באשקלון



ת"א 957-07-10 אסולין נ' קלמור החזקות בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
עידו כפכפי


תובע

שמעון אסולין
ע"י ב"כ עו"ד יפעת בן דוד – עמית


נגד

נתבעים
1. קלמור החזקות בע"מ

2. דוד יפרח

3. ירון מרגי
ע"י ב"כ עו"ד אשר שור




פסק דין


התובע ניהל הליך קודם כנגד חברה קבלנית בגין ליקויי בניה וקיבל

פסק דין
לטובתו במעמד צד אחד, לאחר שהחברה הקבלנית נטשה הגנתה ולא התייצבה להמשך ההליך. לאחר שלא שולם לו סכום פסק הדין עותר לחיוב הנתבעים ב
סכום שנפסק לו בהליך הקודם. פסק הדין ניתן כנגד א.ר.ד אשקלון יבוא ושיווק חומרי בניין בע"מ (לפי מספר החברה שנתבעה בהליך הקודם ותדפיס רשם החברות, החברה שינתה שמה סמוך לאחר הסכם המכר לא.ר.ד. (גן יבנה) חברה בניין בע"מ, להלן: חברת ארד), עמה התקשר התובע בשנת 2002 בהסכם לרכישת בית בגן יבנה. הנתבע 2 שימש כמנהלה הרשום של חברת ארד ומשמש כיום כמנהלה של הנתבעת 1, אשר החזיקה במניות חברת ארד. הנתבע 3 היה חתנו של הנתבע 2 בעת הרלוונטית לאירועים מושא התובענה ושימש כנציגה של חברת ארד במסגרת התביעה לליקויי הבניה. הנתבעים נדרשים לפרוע את התחייבות חברת ארד מכוח הרמת מסך, אחריות אישית בנזיקין ומצגיהם בגדרו של ההליך הקודם.

רקע וטענות הצדדים
1.
ביום 24.02.02 חתם התובע על הסכם לרכישת בבית שנבנה על ידי חברת ארד במסגרת פרויקט "גני דורין" בגן יבנה. התובע קיבל את החזקה בנכס ביום 18.08.02 והתגלו ליקויי בניה בנכס. התובע הגיש ביום 05.04.05 תביעה בגין ליקויי הבניה כנגד חברת ארד אשר נדונה בת"א (שלום ת"א) 39310/05 (להלן: ההליך הקודם).

בהליך הקודם מונה מומחה מטעם בית המשפט ובדיון שהתקיים ביום 20.03.06 פירטה כב' השופטת ר' ניב את טענות התובע כי מחקירה שביצע עולה כי חברת ארד אינה פעילה וקיים חשש כי לא ניתן יהיה לגבות את פסק הדין כנגדה. מנגד הצהיר הנתבע 3, נציג חברת ארד בדיון, כי חברת ארד פעילה בספרים ומהווה חלק מקונצרן חברות ועתר להתיר לה לבצע תיקונים בהתאם לחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט. כתנאי למתן אפשרות לבצע תיקונים,
הורה בית המשפט לחברה להפקיד סך של 6000 ₪ אשר ישמשו לדיור חלופי ועל מתן התחייבות אישית של מנהל חברת ארד להבטחת נזקים שיתכן ויגרמו לדירה בעת ביצוע התיקונים . בהמשך ניתנה הוראה להגשת תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהירו ואילו חברת ארד הגישה בקשות להארכת המועד להגשת תצהירים. חרף הבקשות, לא הוגשו תצהירי חברת ארד וסמוך לפני מועד הדיון, התפטרו באי כוחה מייצוג. ביום 26.02.08 התקיים דיון בהליך הקודם, אליו לא התייצב איש מטעם חברת ארד, וניתן כנגדה

פסק דין
בסך 60,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד, מחמת אי התייצבות והעדר תצהירי עדות ראשית.

פסק דין
זה מהווה את עילת התביעה שהינה בפועל עתירה לחיוב הנתבעים לשלם את החוב הפסוק מההליך הקודם.

טענות התובע
2.
התובע טוען כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב בניהול ההליך הקודם, כדי להונות ולקפח אותו ולהתחמק מתשלום המגיע לו ולכן יש לחייב את הנתבעים בחובות חברת ארד ולאפשר לו לגבות את חובו. נטען כי אלמלא הצהרת הנתבע 3 בדיון מיום 20.3.06 לפיה חברת ארד פעילה, היה יכול התובע לכלכל צעדיו ולא להמשיך בניהול הליך סרק כנגד חברה שאינה פעילה. נטען כי עולה מהצהרות אלו שנועדו להונות ולקפח את התובע כנושה חברת ארד.

עוד נטען כי חברת ארד איננה מקיימת את הוראות סעיף 219(ב) לחוק החברות, התשנ"ט -1999 ואין כל דירקטור לחברה וכן כי חברת ארד לא הגישה דוחות כבר משנת 2004. נטען כי הנתבעים מקימים חברה לכל פרויקט ולאחר מסירת הדירות נעלמים ועל כן יש לנקוט כנגדם בהרמת מסך ולחייבם לשלם את סכום פסק הדין החלוט. למרות ניסוח כתב התביעה, עיקר סיכומי התובע עסקו בחיוב הנתבעים באחריות אישית מכוח עילות נזיקיות.

טענות הנתבעים
3.
לטענת הנתבעים, מלבד היות הנתבעת 1 בעלת מניות בחברת ארד, לא היה להם כל קשר להתנהלות השוטפת בפרויקט בניית בית התובע ואף לא היו חלק מההליך הקודם. נתבע 2 טוען כי לא ניהל בפועל את חברת ארד, לא עבד כשכיר בנתבעת 1, אלא רק היה רשום כדירקטור של נתבעת 1 ברשם החברות. ביחס לנתבע 3 נטען כי כל "חטאו" הוא כי היה חתנו של הנתבע 2 וכפועל יוצא סייע לו בפיקוח על עבודות הבניה בפרויקט ואין בינו לבין התובע כל קשר, מלבד היכרות במסגרת תפקידו בחברה. לפיכך נטען לחוסר יריבות בין התובע לבין הנתבעים 2 ו-3. בנוסף נטען כי נתבע 3 מעולם לא היה בעל מניות או דירקטור בנתבעת 1 ולכן לא ברור מה מקור הדין עליו מתבסס התובע בתביעתו כנגדו.
מעבר לכך טענו הנתבעים כי הקמת חברה נפרדת לכל פרויקט הינו מעשה חוקי, מקובל ונהוג בענף הבניה וכי חברות רבות נוהגות לעשות זאת. לשיטתם, אין בהקמת חברה נפרדת לכל פרויקט דבר פסול ונוהג זה מיטיב עם רוכשי הדירות בכל הנוגע להעברת הזכויות על שמם בלשכת רישום המקרקעין.

הנתבעים העלו בנוסף טענות משפטיות והפנו לכלל לפיו קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של חברה לבין מנהליה וכי המנהלים אינם אחראיים באופן אישי לחובות החברה. נטען כי התובע לא ביסס כל תשתית עובדתית לשם ביצוע הרמת מסך. נוסף על האמור לעיל הכחישו הנתבעים את הליקויים הנטענים וכן את האמור בחוות הדעת וביקשו לשמור את זכותם להגיש חוות דעת נגדית מטעמם.

דיון והכרעה
התשתית המשפטית
4.
מסך ההתאגדות מפריד בין האישיות המשפטית של החברה לבין האישיות המשפטית של האורגנים שלה, באופן שכל צד אחראי לחיוביו ואין האורגנים אחראים לחובות החברה. מסך זה משמר את חיוניותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ואי הפגיעה בו. סעיף 6 לחוק החברות הינו חריג לכלל זה המאפשר במקרים מסוימים להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. חוק החברות מאפשר הרמת מסך מקום בו פעל האורגן באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

בפסיקה נקבע כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד מרחיק לכת שיש לעשות בו שימוש זהיר במקרים חריגים,

(ע"א 3807/12
מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון
, 22.01.15). בהתאם להלכה, ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית כאשר נמצא כי המסך משמש מחבוא לפעולות תרמית, עקיפת הדין או התחמקות מנושים במצבים שברור בהם ניצול לרעה של מסך החברה וכאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי השימוש בכסות התאגיד אינו צודק.

בשל הרצון שלא לפגוע במסך ההתאגדות התפתחה בפסיקה מגמה של הרחבת מעגל החייבים בדרך של חיוב אישי מבלי לפגוע במסך ובעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. העילות לחיוב אישי נשענות בעיקר על דיני החוזים, בפרט מחמת הפרת חובת תום הלב, ועל דיני הנזיקין מחמת ביצוע עוולה נזיקית כגון תרמית ורשלנות. לצורך חיוב אורגן בעילה חוזית, נפסק כי חובת תום הלב קיימת ביחס לכל צד להסכם ללא תלות בשאלת קיומם של יחסי אמון בין הנפגע לאורגן. עם זאת, יש להבחין בין שלב המשא ומתן בו עשוי אורגן לחוב אישית עקב הפרה לבין שלב קיומו של חוזה שאז תוצאות ההפרה תשויכנה בדרך כלל לחברה עצמה.

בע"א 4612/95
מתתיהו נ' שטיל
, פ"ד נא(4) 769 (1997) נבחן האם ניתן להטיל אחריות אישית על מנהלים בגין הפרת חוזה על ידי חברה. נפסק כי המנהלים אינם חבים כלפי המערערים בגין הפרת חוזה שנכרת בינם לבין החברה:
"קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין מנהליה, והמנהלים אינם אחראים כלפי צד שלישי אשר התקשר בהסכם עם החברה... מכאן, כי לא ניתן להטיל על המנהלים אחריות בגין הפרת ההסכם בין החברה לבין המערערים."
גם ביחס להפרת חובת תום הלב נפסק כי
"הפרת החובה לנהוג בתום לב בביצוע חיובים חוזיים כמוה כהפרת חוזה וככזו מטילה היא חבות על החברה, היא הצד לחוזה, ולא על נושאי המשרה."
(פסקה 26 לפסק הדין).

כדי לבחון האם ניתן להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בחברה:
"על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו ולקבוע האם התנהגותו של הנתבע מקימה את יסודותיה של אחת העוולות הקבועות בדין. כך, בנסיבות שבפני
נו, במידה שיש בהתנהגותו של נושא המשרה כדי לקיים את כל יסודות העוולה בה הוא נתבע, מעמד הניזוק כנושה מסוג כזה או אחר של החברה אינו מעלה ואינו מוריד, כפי שאין בהגדרת תפקידו של המזיק בחברה כנושא משרה כדי לעצב לכתחילה את היקף חבותו הנזיקית"

(ע"א 2792/03
יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ
, 14.12.06, פסקה 9)

בע"א 4612/95 הנ"ל נפסק כי
"עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל."
(פסקה 27)

על רקע אפשרויות משפטיות אלו להטלת אחריות אישית תבחן להלן שאלת אחריות הנתבעים לפירעון חוב חברת ארד בהליך הקודם. יוער כי למרות שכתב התביעה לא פירט במדויק את העוולות הנזיקיות, מניסוחו עולה כי מיוחסת לנתבעים פעולה של מצג שווא בדבר יכולת חברת ארד לעמוד בהתחייבויותיה, רשלנות בניהולה ובאופן ניהול ההליך הקודם תוך יצירת מצג שווא כי החברה תנהל את ההליך ותוכל לעמוד בביצוע פסק הדין. הנתבעים לא טענו בסיכומיהם כי הטענות להטלת אחריות אישית בנזיקין מהוות הרחבת חזית ולכן יש להכריע בטענות לגופן.


האם ניתן להרים מסך כנגד הנתבעים
5.
בטרם בחינת שאלת האחריות יש להבהיר את מעמדם הרשמי של הנתבעים, כפי שעלה ממסמכי רשם החברות השונים שהוגשו. חברת ארד נוסדה בשנת 1993 ובעלי המניות בה היו הנתבעת 1 והנתבע 2 בחלוקה הבאה: 5 מניות יסוד ו- 50 מניות רגילות לנתבע 2 ו- 100 מניות יסוד ו- 1000 מניות רגילות לנתבעת 1. ביום 2.6.08 (סמוך לאחר פסק הדין) העביר הנתבע 2 לנתבעת 1 את מניותיו בחברת ארד אשר הפכה למחזיקה של כל מניות חברת ארד.
הנתבע 2, יפרח דוד, רשום בתדפיסי רשם החברות כמנהלה של חברת ארד מיום 25.10.95 והינו בעל עניין בנתבעת 1 (למרות שלא הוגשו תדפיסי רשם חברות ביחס לנתבעת 1 , אין חולק כי הוא הבעלים של אשכול חברות לרבות חברת ארד והנתבעת 1).


לנתבע 3 לא היה כל מעמד רשמי בחברת ארד, זולת עבודתו כנציג הנתבע 2 באתר הבניה והתייצבותו לדיון אחד בהליך הקודם.


ביחס למעמד הנתבעים בנתבעת 1 כיהן הנתבע 2 כדירקטור עד ליום 30.1.03, מועד בו החל הנתבע 3 לכהן כדירקטור עד שחזר הנתבע 1 לכהונה ביום 10.8.06. ביום 28.4.08 מונה לנתבעת 1 דירקטור אחר, לא מבין הנתבעים,
וביום 31.5.09 חזר הנתבע 2 לכהן כדירקטור.


מעבר לנתונים אלה טענו הנתבעים בחקירתם כי לחברת ארד ואף לנתבעת 1 היה מנכ"ל, שי תורג'מן, אשר ניהל את כל החברות בבעלות הנתבע 2. על רקע נתונים אלו עולה כי טענות הנתבעים 2 – 3 לקשר אקראי בינם לבין חברת ארד והנתבעת 1 הינן מיתממות.

6.
למרות האמור לעיל, לאור הנטל הכבד לצורך הרמת מסך, לא מצאתי כי הוכחו התנאים המאפשרים הרמת מסך בין חברת ארד לבין הנתבעים 2 - 3 מאחר שלא הוכח כי הנתבעים פעלו בכוונת זדון על מנת לרמות או לקפח את התובע. הנתבע 3 לא היה בעל מעמד רשמי בחברת ארד ולא מצאתי כי ניתן לטעון כלפיו לחיוב מכוח הרמת מסך. אמנם היה הוא בעל תפקיד בביצוע הבניה בפועל, ואף ייצג את חברת ארד בדיון אחד בהליך הקודם, אולם פעולות אלו ייבחנו במסגרת העילה החלופית לחיוב אישי מכוח מצגיו.

התובע טען כי הנתבעים פעלו בשיטתיות על מנת להתחמק מתשלום חובותיהם עם זאת, לא הציג תשתית עובדתית מינימלית שניתן יהיה להסיק ממנה כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולא הביא כראיה להוכחת טענותיו אף לא מקרה אחד נוסף בו פעלו הנתבעים באותה דרך המיוחסת להם בכתב התביעה.

הטענה שהנתבעים התנהלו במכוון בהליך הקודם כדי "למשוך זמן" עד אשר תסיים חברת ארד את פעילותה ולא ניתן יהיה לגבות ממנה כספים, לא בוססה אף לא לכאורה. לפי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בהליך הקודם, עלות תיקון הליקויים הוערכה בסך של 21,600 ₪. (ראה החלטה מיום 20.03.06 בהליך הקודם, מאחר וחוות הדעת לא הוגשה בהליך זה). לא הובאה ראיה לכך כי רוכשי בתים נוספים התלוננו כנגד חברת ארד בגין ליקויי בניה וסבלו מהתנהלות דומה. לפיכך, הטענה שהנתבעים רוקנו את נכסי חברת ארד כדי להעבירם לחברה אחרת, הנתבעת 1, כדי להתחמק מתיקון ליקויים שעלותה כ- 20,000 שקלים, אינה סבירה.

גם העברת מניות המיעוט בחברת ארד שביצע הנתבע 2 לאחר פסק הדין אינה מלמדת על ניסיון להבריח נכסים. אין די בפעולה זו כדי להרים כנגדו את המסך.

7.
עם זאת, שונה מסקנתי ביחס להרמת מסך כלפי הנתבעת 1. ביום 26.2.08 ניתן

פסק דין
כנגד חברת ארד בהליך הקודם. הנתבעת 1 הייתה בעלת רוב מניות חברת ארד ומיום 2.6.08 הפכה למחזיקה של מלוא מניותיה. לפי הצהרתו של הנתבע 3 לפרוטוקול בהליך הקודם ביום 20.3.06 כי חברת ארד הינה חלק מקונצרן של חברות, ניתנה לחברת ארד הזכות לביצוע תיקונים. בפועל נטשה חברת ארד את הגנתה בהליך הקודם, לא ניצלה את הזכות שניתנה לה לתקן את הליקויים בעצמה או על ידי חברות אחרות מאותו "קונצרן" עלום. הנתבעים טענו כי אין פסול בייסוד חברה קבלנית לצורך מיזם אחד, אולם שכחו כי אחריות חברה קבלנית מתמשכת שנים ארוכות לאחר תום הבניה וחלה על שנות הבדק והאחריות. אדם הקונה בית מגורים מניח כי חברה קבלנית היא גוף איתן שיעמוד מאחורי הבית ויהא אחראי לטיבו. לפיכך הנוהג של סיום העבודה הקבלנית על מיזם מסוים והפסקת פעילות אותה חברה שבנתה מעיד כי חברת הבת שבנתה אינה בעלת זכות קיום עצמאית, אלא נועדה לשמש כצינור לחברת האם. בהתנהלות מעין זו ניתן מכוח מבחני השליחות לייחס את חובות חברת הבת לחברת האם בדרך של הרמת מסך. (השווה ה"פ (מח' נצ') 1081/04
רחמים רחמים ובניו – שותפות רשומה נ' ר. רחמים ובניו תשתיות בע"מ
, 2.12.04)


מאחר ועלה כי חברת ארד לא דאגה לתקן את מלוא הליקויים בבית התובע ולא שמרה עתודות כספיות לצורך עלויות משפטיות עתידיות (תוך התעלמות מההליך שהיה תלוי ועומד מול התובע), אין לאפשר לחברת האם ליהנות מפירות הכנסות חברת הבת ללא נשיאה בחובות שהותירה. על כן אני קובע כי יש להרים את המסך בין חברת ארד לנתבעת 1. הנתבעת 1 אחראית כלפי התובע לפירעון חובות חברת ארד כלפיו. לאור מסקנה זו מתייתר הצורך לבחון את אחריות הנתבעת 1 מכוח עוולה נזיקית, גם מהטעם כי לא פורט כל מעשה או מחדל נזיקי של הנתבעת 1 כלפי התובע.
אחריותם האישית של הנתבעים 2 – 3.
8.
למרות שלא מצאתי כי ניתן להרים מסך כלפי הנתבעים 2 – 3, עלה כי לא נהגו בניקיון כפיים באופן התנהלותם מול התובע ועל כן מצאתי כי ניתן לחייב את הנתבע 2 באופן אישי. למרות שגם התנהלות הנתבע 3 אינה חפה מביקורת, העדר אחזקות מטעמו בחברת ארד ומידת מעורבותו בנתבעת 1, אינן מצדיקות חיובו האישי.

התובע מנסה לייחס לנתבעים אחריות בגין עוולת תרמית אולם, כמפורט לעיל, לא הוכח שהנתבעים פעלו בכוונה לרמות את הנתבע ועל כן דין טענת התרמית להידחות. בסיס אפשרי אחר להטלת האחריות מצוי בעוולת הרשלנות. לצורך גיבושה של אחריות נזיקית נדרש כי נושא המשרה יחוב לתובע חובת זהירות אישית או שנושא המשרה ימלא בנוסף לפונקציה הניהולית גם פונקציה מקצועית:
"לצורך העניין שבפני
נו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות..."

(ע"א 4612/96 לעיל, פסקה 27ב)

הנתבע 2 הגדיר עצמו כ"יזם" וכלשונו, תפקידו היה "לעשות את העסקה, לתכנן..." – אין ספק כי לצורך תכנון פרויקט בניה נדרש ידע מקצועי רב.
"על פי רוב, אורגן בחברה קבלנית הוא גם "קבלן", קרי: מעצם טיבו אין הוא רק בעל פונקציה ניהולית, אלא ממלא הוא גם פונקציה מקצועית, בעל גדרים וחבויות משל עצמה. הגדרתו זו, מקצועיותו ומעורבותו בפעילות החברה, מוציאה אותו מגדר מנהל "סתם", ו"מלבישה" עליו כובע נוסף- כמנהל עבודה או כמפקח על פעולות הבניה. כאשר מוכחת רשלנות מתוקף כובעיו הנוספים של אורגן בחברה קבלנית, המטילים עליו חובות מקצועיות, יש בה, לכשעצמה, כדי לחייבו בנסיבות המתאימות מכוח עוולת הרשלנות."
(עו"ד אבי זילברפלד,
אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך דין, פסיקה ופרקטיקה
, כרך ב, עמ' 1081)

בעניין הנדון, למרות שהנתבע 2 טען כי שימש כיזם בלבד במסגרת הפרויקט בו נבנה בית התובע, עולה כי אין הוא פטור מאחריות אישית. מיומנותו המקצועית של הנתבע 2 נגזרת מתפקידו כיזם בחברה, כפי שהגדיר זאת בעצמו:
"התפקיד שלי זה לעשות את העסקה, לתכנן, לקחת מהנדס ביצוע, מנהל עבודה."
(עמ' 19, שורה 13) וכן מכוח הכישורים המיוחדים הנדרשים ממתכנן פרויקט. הנתבע 2 מסר בנוסף כי נהג לערוך לעיתים סיור באתרים וכן לדבריו, בחן את תיק הלקוח של התובע והורה לעובדיו לגשת שוב לביתו על מנת לתקן לו את הליקויים ומכך עולה כי היה מעורב בביצוע הפרויקט. בנוסף עולה מדבריו כי הוא אשר הקים את חברת ארד לצורך הפרויקט הנדון.

9.
בת"א ( שלום חי') 4899/99
עובדיה דוד ואח' נ' פלזנשטיין אורי ואח'
, נדונה תביעת רוכשי דירה בגין ליקויי בניה. בהליך קודם ניתן

פסק דין
לטובת התובעים כנגד החברה אולם מאחר והחברה נותרה ריקה מרכוש, שבו התובעים ותבעו את בעלי מניותיה. בית המשפט חייב את בעלי המניות בקבעו כי אין צורך בהוכחת תרמית על מנת להרים את מסך ההתאגדות אלא די בהוכחת התנהגות שלא בתום לב מצד מנהלי החברה, שכל תכליתה לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת על מנת להסתתר ולברוח מפני נושים תמימים. נקבע שם כי מדובר בחברה אשר שמשה כקליפה לפעילות ומיד לאחר שסיימה את בניית הדירות וקיבלה תמורה עבורן, רוקנו בעלי מניותיה את הכספים שנותרו בחברה וכך נותרה החברה ללא נכסים וללא יכולת לשלם חובות וזאת על אף ידיעה ברורה כי מתנהלות תביעות כנגד החברה ולכן הורם מסך ההתאגדות. כן נקבע כי המנהל אחראי כלפי התובעים באופן ישיר מכוח עוולת הרשלנות בשל מעורבותו האישית והמקצועית בפרויקט הבניה.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על פסק הדין הנ"ל, נדחה וכן נדחתה בקשת רשות ערעור.
בית המשפט העליון קבע כי ניתן ביסוס ראוי לקביעה לפיה בעלי המניות ומנהלי החברה רוקנו אותה מכל נכס והשתמשו באישיות המשפטית כמסך בינם לבין הנושים במטרה לחמוק מתביעת הדיירים.
"חלוקת דיבידנד לבעלי המניות לאחר הפסקת פעילותה העסקית של החברה וסיום מרבית התקשרויותיה עם הבנקים המלווים אותה בשעה שעומדות נגד החברה תביעות על ליקויי בניה, וכאשר ידוע הצורך הקרוב לפרוע הלוואות בעלים מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות משנעשתה לשם קידום אינטרסים אישיים בלבד"
(רע"א 6039/04
פלזשטיין נ' דוד עובדיה
, 06.06.05)

החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה גם על מנהל הפועל מטעם תאגיד
.
"חובה לפי עקרון תום הלב עשויה להתקיים גם מקום שמתקיימת אחריות בנזיקין. היא עשויה להתקיים לצד אחריות חוזית של הצדדים הישירים לחוזה. אין בקיומה של חבות בנזיקין או בחוזים כדי לשלול חבות לפי עקרון תום הלב"(
ע"א 2792/03 הנ"ל, פסקה 2 לפסק דינו של הנשיא ברק)

10.
מבחינת אופן התנהלותם של הנתבעים במסגרת ההליך הקודם ראוי לקבוע כי הפרו את חובתם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. בתאריך 20.03.06 התייצב הנתבע 3 בבית המשפט כנציג חברת ארד וטען כי:
"החב' לא פעילה מבחינת פעילות של לבנות פרויקט, מבחינת הספרים החב' פעילה. החב' היא חלק מקונצרן של חברות, היא מחזיקה כמה וכמה חברות. אנו מבקשים לבצע תיקונים..."
. בכך יצר הנתבע 3, שנשלח לדיון על ידי הנתבע 2, מצג בפני
התובע כי אין לו סיבה לדאגה ביחס לאפשרות חברת ארד לעמוד בהתחייבויותיה כלפיו.

הנתבע 3 הבהיר כי מבחינת ידיעתו האישית, סבר כי אכן חברת ארד תוכל לבצע את התיקונים וזאת מאחר ונאמר לו על ידי עורכי הדין של חברת ארד ואף מניסיונו ידע
"שלא קרה משהו דרמטי..."
(עמ' 25, שורה 32) עוד לדבריו, הסתמך על דו"ח רשם החברות שהציג בפני
ו עורך הדין של חברת ארד לפיו הוגשו דוחות כספיים ואין קנסות. בעמדו בפני
בית המשפט, לא טרח הנתבע 3 לציין את מהות תפקידו בחברה כפי שמוצא לטעון במסגרת התביעה הנוכחית. כמו כן, יכול היה הנתבע 3 לציין כי המידע בדבר פעילותה של חברת ארד אינו מידיעתו האישית וכי הוא אינו יכול להבטיח שחברת ארד תוכל למלא את מחויבויותיה כלפי התובע או לקיים

פסק דין
שיינתן. הנתבע 3 עתר להתיר לחברת ארד לבצע תיקונים בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. תיקונים אשר בסופו של יום, לא בוצעו.

בהמשך הגישו ב"כ חברת ארד מספר בקשות לדחיית מועד להגשת תצהירי עדות ראשית ודחיית מועד דיון (נספח 10 לתצהירי התובע, בקשה מיום 30.05.07 הוגשה "עקב עומס עבודה במשרד ב"כ המבקשת" ,בקשה מיום 29.08.07 עקב "לחץ עבודה בלתי צפוי" אשר נוצר בעקבות פתיחת שנת הלימודים, בהמשך הוגשה בקשה נוספת לדחיית הדיון ולהארכת מועד להגשת תצהירים בטענה כי עורכת הדין המטפלת בתיק והנמצאת בחודש התשיעי להריונה, אושפזה בבית החולים).

סמוך למועד הדיון בהליך הקודם, הודיע ב"כ חברת ארד על התפטרותה מייצוג. לדיון שנדחה מספר פעמים בשל בקשות מטעם ב"כ חברת ארד, לא התייצב איש מטעם חברת ארד וניתן כנגדה

פסק דין
ביום 26.2.08.

11.
במסגרת טענותיהם בכתב ההגנה ובתצהירים, לא התייחסו הנתבעים לסיבה בגינה התעלמו מההליך השיפוטי בהליך הקודם וטענו שוב טענה מיתממת כי: הנתבעים מעולם לא התבקשו להגיש תצהירי עדות ראשית בתובענה וכי מעולם לא היו חלק מההליך שהתנהל בין חברת ארד לתובע. טענה זו מוטב שלא הייתה מועלית על ידי בא כוח הנתבעים בהליך זה שמשרדו מייצג את החברות באופן שוטף וייצג את חברת ארד בהליך הקודם. (יוער כי ספק בעיני אם ראוי היה כי אותו משרד עורכי דין ייצג גם בהליך זה אולם לא מצאתי להרחיב בנקודה זו שהעלתה בא כוח התובע, שמקומה להתברר בהליכים מסוג אחר).

הנתבע 2 טען בעדותו כי אינו זוכר מדוע לא הוגשו תצהירים בהליך הקודם ו טען כי לא קיבל הודעה בדבר הדיון אליו לא התייצב איש מטעם חברת ארד וזאת למרות שבהודעתם על התפטרות מייצוג הודיעו ב"כ חברת ארד, המייצגים אותו בהליך זה, כי הודעה בדבר מועד הדיון נמסרה לחברה. בהמשך טען הנתבע 2 כי מי שהיה צריך להגיש תצהיר בתביעה נגד חברת ארד הם מהנדס הביצוע והמנכ"ל. במענה לשאלה, האם קיבל עדכון באשר להתנהלות בתביעה נגד חברת ארד, השיב הנתבע 2:
"לא... היה מנכ"ל שטיפל בזה."
(עמ' 23, שורה 13). עוד טען כי מעולם לא פיטר את בא כוחו מייצוג החברה בהליך הקודם.

בתצהירו, טען הנתבע 2 כי לו ולנתבע 3 לא היה כל קשר להתנהלות השוטפת של חברת ארד בפרויקט המגורים וכי הוא מעולם לא ניהל את חברת ארד ומעולם לא נפגש עם התובע. בעדותו, שב הנתבע וטען 2 כי לא היה מנכ"ל חברת ארד אלא שימש כיזם חברת ארד וכמנהל עבודה (עמ' 19, שורה 13) וכי מנכ"ל חברת ארד היה שי תורג'מן.

מנגד, עיון בראיות מטעם התובע מלמד כי התובע ראה בנתבע 2 מנכ"ל חברת ארד, ולאור רישומו כמנהל לא יכול הנתבע 2 להישמע בטענה כי מינה מנכ"ל לנהל את חברת ארד. בעדותו טען התובע כי הוא מכנה את הנתבע 2 "מנכ"ל חברת ארד" מאחר ובכל פניותיו לנציגי חברת ארד, התבקש לפנות למנכ"ל חברת ארד- "
הם הציגו אותו מנכ"ל חברת ארד. דוד יפרח
כמנכ"ל חברת ארד."
(עמ' 10, שורה 11).

במכתב ששלח עו"ד ארנון בן עמרם לב"כ התובע בתאריך 12.09.04 (נספח 6 לתצהירי התובע) ובו התייחס לליקויים הנטענים ע"י התובע ולחוות הדעת מטעמו, לא מצאתי התייחסות לפנייה לנתבע 2 כמנכ"ל חברת ארד. יתירה מכך,
העתק המכתב נשלח לחברה- "לידי מר דוד יפרח
". אף בכתב התביעה שהוגש כנגד חברת ארד, מוזכר הנתבע 2 כמנכ"ל חברת ארד (ס' 8 לכתב התביעה).

בעדותו, במענה לשאלה מה עשה כאשר הוגשה התביעה נגד חברת ארד, השיב הנתבע 2:
"לא עשיתי. היה מנכ"ל...
" (עמ' 21, שורה 1). במענה לשאלה, מדוע התייצב הנתבע 3 לדיון ולא מנכ"ל חברת ארד, השיב הנתבע 2:
"למנכ"ל היו 10 פרויקטים, אז כנראה שהוא שלח את ירון."
(עמ' 21, שורה 10). אף הנתבע
3, אשר טען בעדותו כי היה מנכ"ל שניהל את כל החברות בשם תורג'מן וכי הנתבע 2 היה
"בעל קונצרן של חברות בניה ומתוכן גם גן יבנה
" (עמ' 24, שורה 17), השיב במענה לשאלה מדוע הוא התייצב לדיון ולא המנכ"ל, כי התבקש ע"י הפקידה בחברה להגיע לדיון כנציג חברת ארד וכי יתכן והמנכ"ל כבר הפסיק לעבוד באותה העת.
הנתבעים לא הגישו ראיה התומכת בטענה כי שי תורג'מן היה מנכ"ל חברת ארד על אף כי בנקל ניתן היה לצרף תלושי שכר או מכתבים בהם הוא מוצג כמנכ"ל חברת ארד ואף לא הביאו אותו להעיד בפני
בית המשפט. כהוכחה לטענותיו ביחס לתפקידים שמילאו הנתבעים בחברה, הגיש התובע מסמכים מרשם החברות (נספח 13 לתצהיר) המעידים על שינויים בהרכב הדירקטוריון של חברת ארד: מהמסמכים שהוגשו עולה כי ביום 25.10.95 נרשם הנתבע 2 כדירקטור יחיד בחברה. בהגדרת תפקידו בחברה נרשם: "מנהל" וזאת בניגוד לטענתו של הנתבע 2 לפיה היה יזם.

ממכלול העדויות עולה כי בניגוד לגרסת הנתבע 2 לפיה שימש כיזם בלבד בחברת ערד, היה לו תפקיד משמעותי יותר בניהול החברה. רישום הנתבע 2 כדירקטור בחברה אינו חסר משמעות ועלה כי הוא המחליט, המוציא והמביא בחברת ארד ונתן הוראות לחתנו דאז, הנתבע 3, שהיה בתחילת דרכו המקצועית. מכוח חובת הזהירות הכללית המוטלת על נושא משרה בחברה, מוטלת על הדירקטוריון, בין השאר, החובה לפקח על ההנהלה המעשית. על הדירקטור להיות מעורה בנעשה בחברה ובעסקיה ולהתמצא במצבה הפיננסי ובדוחות הכספיים של חברת ארד. הנתבע 2 נהג באדישות להתחייבויות חברת ארד, התרשל בפיקוח על המנהלים ועלה כי בפועל ניהל את החברה באמצעות שליחים שונים כאשר בחלק מהזמן, עת שהה בחו"ל, מינה אחרים כדירקטורים מטעמו בנתבעת 1. הנתבע 2 זלזל בהליך השיפוטי כנגד חברת ארד, לא דאג כי נציגים מוסמכים יתייצבו לדיון, לא פעל לכך שהחברה תנהל את ההליך עד תומו ולא התכוון כי תעמוד בביצוע פסק הדין. הנתבע 2 אחראי באופן ישיר להתנהלות החברה ומצגים שהציג בשמו הנתבע 3 בדיון.

מדיניות שיפוטית ראויה אינה יכולה להשלים עם עשיית הליך שיפוטי פלסתר. לא ניתן לנהל הליך על ידי חברה תוך ידיעת מנהליה כי אין לחברה כל כוונה לקיים את החיובים שייפסקו כנגדה, ככל שייפסקו. בנסיבות מעין אלו קמה גם אחריות אישית מכוח מצג חוזי ומניעות כלפי יוצר המצג (השווה תא"מ (שלום ת"א) 22132/07
אבידן נ' חכשורי
, 14.3.10).

לאור התנהגותו הרשלנית של הנתבע 2, המצגים שיצר בהליך הקודם והתנהלותו חסרת תום הלב בניהול החברה והתנהלותה בגדרו של ההליך הקודם, אחראי הוא באופן אישי לחובות חברת ארד כלפי התובע.


מעמדו של הנתבע 3
12.
אמנם הנתבע 3 התייצב בשם חברת ארד בהליך הקודם ואף במסמכיה היה בעל תפקיד של "מנהל אתר", לא מצאתי כי התנהלותו מצדיקה לחייבו באופן אישי בחובות החברה. התובע טען כלפי הנתבע 3 כי:
"הוא הציג עצמו פעם אחת כמנכ"ל חברת ארד באחת מהפניות שלי אליו 'אני מנכ"ל חברת ארד'"
(עמ' 17, שורה 6)
בהמשך טען התובע כי בכל פניותיו לנתבעים 2 ו-3 הוצג הנתבע 3 כמנהל באתר וכאחראי "
וכשיש בעיה תלך ליפרח וכשיש בעיה תלך לירון
." (עמ' 17, שורה 17). בעדותו טען הנתבע 2 כי הנתבע 3 עבד עמו מספר שנים וטיפל בפרויקט בהתנדבות. "
ירון רק היה עין לראות שהכל מתקדם בסדר
". (עמ' 20, שורה 7)

במענה לשאלה, האם הנתבע 3 היה מנהל האתר, השיב הנתבע 2 כי אינו יודע מה היה התואר שלו. בתגובה לכך שבמכתב שנשלח לתובע ביום 21.01.04 (נספח רביעי לתצהירי הנתבעים) הגדירה מזכירת חברת ארד את הנתבע 3 כ"מנהל האתר" השיב הנתבע 2:
"המזכירה ידעה שהוא מטפל באתר אז היא רשמה מנהל אתר אבל היא לא יכולה לתת תואר כזה."
(עמ' 20, שורה 16). במענה לשאלה, כיצד מתיישבת עדותו עם הטענה שהעלה בס' 7 לתצהירו לפיה לו ולנתבע 3 לא היה כל קשר להתנהלות השוטפת של חברת ארד בפרויקט המגורים או בניהול היומיומי הקשור לפרויקט, טען הנתבע 2:
"לא היה לי קשר יומיומי עם ארד. ירון בא לביקור. יש לו מהנדס ביצוע . הוא לא ישב כל היום וכל הלילה שם..."
( עמ' 20, שורה 20) ובהמשך העיד כי הנתבע 3
"פשוט עשה דברים שצריך לעשות באתר אם חסר חומר אם חסר בעל מקצוע
..." (שורה 23) וכן כי הנתבע 3- "
בסך הכל מילא תפקיד של להשגיח"
(שורה 29)

מן הראיות שהובאו בעניינו של הנתבע 3 עולה כי בעת הרלוונטית לא היה בעל ידע מקצועי בתחום הבניה ולא היה מעורה בתכנון הפרויקט. כמו כן, הנתבע 2 הציג את הנתבע 3 כשלוחו בלבד וטען כי הקשר שלו עם חברת ארד נבע מכוח היותו חתנו וכפועל יוצא מכך, התנדב לעזור לו בניהול הפרויקט. הנתבע 3 טען כי קיבל משכורת מחברה אחרת בבעלות הנתבע 2, עובדה המחזקת את האמור לעיל בכך שבין החברות השונות לא הייתה הפרדה ממשית וחברת ארד שימשה רק כצינור לרווחי הנתבעת 1.

ממכלול הנסיבות עולה כי לנתבע 3 היה תפקיד בכיר בפיקוח על הבניה בחברת ארד, אולם לא היה הוא בעל עניין בחברה או בנתבעת 1. לפיכך אין בסיס לחיובו האישי של הנתבע 3 ודין התביעה כנגדו להידחות.

עם זאת, נוכח מצגיו בשם הנתבע 2, אינו זכאי לשיפוי עבור הוצאותיו בהליך זה.





שיעור חבותם של הנתבעים 1 – 2
13.
התביעה הוגשה בסכום אשר נפסק לחובת חברת ארד בהליך הקודם, לרבות הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך דין. לא מצאתי כי יש מניעה לדרוש את סכום החוב שנפסק בהליך הקודם בגדרו של הליך זה, מבלי להוכיח בשנית את היקף ליקויי הבניה. עילת התביעה היא פסק הדין בהליך הקודם ומהות הטענה כנגד הנתבעים הינה כי הינם מושתקים מלכפור בחיובים בהם חויבה חברת ארד. שעה שמנהל חברת ארד, הנתבע 2, ובעלת השליטה בה, הנתבעת 1, לא דאגו כי החברה תנהל את הגנתה, לא פעלו לביצוע התיקונים והתעלמו מהחוב הפסוק, מנועים הם מלהוכיח כי שיעור הנזק היה אחר.


בית המשפט לא קיבל את מלוא התביעה בהליך הקודם ופסק לתובע 60,000 ₪ בגין כל נזקיו. לא מצאתי כי ראוי לחייב את הנתבעים בהליך זה בהוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בהליך הקודם. עת בחר התובע בהליך הקודם לתבוע רק את חברת ארד, נטל סיכון כי הוצאות ההליך הקודם יוטלו רק על החברה. לפיכך אני מעמיד את חיובם של הנתבעים 1 – 2 על סך של 60,000 ₪ נכון ליום 26.2.08, מועד פסק הדין בהליך הקודם.

סוף דבר
14.
בעלת השליטה בחברת ארד, הנתבעת 1, אחראית לחובותיה מכוח הרמת מסך. הנתבע 2, מנהלה של חברת ארד ובעל השליטה בה באמצעות הנתבעת 1, אחראי באופן אישי מכוח רשלנותו בניהול החברה, חוסר תום לב באופן בו ניהל את הגנת החברה בהליך הקודם ומצגיו כלפי בית המשפט והצד שכנגד באותו הליך שיפוטי.


אני מחייב את הנתבעים 1 – 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.2.08 ועד התשלום המלא בפועל.


בנוסף יישאו הנתבעים 1 – 2 בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ ובהוצאות התובע.


התביעה כנגד נתבע 3 נדחית. אין צו להוצאות לטובת הנתבע 3.


ניתן היום,
כ"ה תמוז תשע"ה, 12 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 957-07/10 שמעון אסולין נ' קלמור החזקות בע"מ, דוד יפרח, ירון מרגי (פורסם ב-ֽ 12/07/2015)