פסקי דין על פאולינה נרוב | פסקי דין על יניב נרוב | פסקי דין על יוני אלימלך

7653-01/15 תק     26/07/2015




תק 7653-01/15 פאולינה נרוב, יניב נרוב נ' יוני אלימלך








בית משפט לתביעות קטנות בקצרין



ת"ק 7653-01-15 נרוב ואח' נ' אלימלך


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
דניאל קירס


תובעים

1.פאולינה נרוב

ת"ז 303840805

2.יניב נרוב

ת"ז 027942697


נגד


נתבעים

יוני אלימלך

ת"ז 43494079




פסק דין


1.
לטענת התובעים בתביעה זו, כלבו של הנתבע נשך את בתם. הצדדים מתגוררים במושב רמת המגשימים. הבת, שהיתה במועד הרלוונטי בת 11 והינה כיום בת 12, העידה בפני
, כי בעת האירוע היא היתה במגרש במושב, במסגרת פעילות תנועת נוער, ושיחקה בכדור עם חברות, כאשר לפתע הגיע כלבו של הנתבע ונשך אותה בירך. הוגשו תמונות של ירכה הנשוכה של
הבת. הבת
העידה כי היא מכירה את כלבו של הנתבע, "ספוט" שמו, וכי זה הכלב אשר נשך אותה. הנתבע הציג בפני
הבת שלוש תמונות של כלבים, והיא ידעה מיד לשלול שהכלבים בשתיים מהתמונות הם "ספוט" ולזהות מיידית את "ספוט" בתמונה השלישית (ע' 15 ש' 10-22). היא העידה "יש רק כלב אחד כזה. הוא אפור לבן כזה עם עיניים אחת תכלת והשניה צבע אחר" (ע' 4 ש' 14).

2.
הנתבע הפנה לסעיף 41ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המופיע בסימן ד'1 לפקודה בענין היזק על-ידי כלב. סימן זה קובע:

נזקים שנגרמו על ידי כלב


הגנות





שמירת דינים
41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה –
(1) התגרות של הניזוק בכלב;
(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, או בן זוגו, הורו או ילדו;
(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

41ג. אין סימן זה גורע מזכויות אחרות לפי פקודה זו או לפי כל דין אחר.


הפסיקה בתיקי בית המשפט לתביעות קטנות מתייחסת לתביעות בגין נשיכות כלב ללא טענות לנכות רפואית כתביעות "בשל נזק גוף" כאמור בסימן ד'1 (ראו, לדוגמה, רת"ק (מחוזי ב"ש) 3262-06-14 מצליח נ' אברגל (9.8.2014); ניתן למצוא גם שורה של פסקי דין בהם נקבע כי "נזק גוף" לענין סימן ד'1 כולל נזק לגוף שאינו גוף אדם, כגון נזק לגופו של כלב אחר – ראו ת"ק (ת"א) 7391-05-13 צייטלין נ' בן שלום, פס' 3 (2.12.2013 ואסמכתאות שם). בתיק זה אינני נדרש לפרשנות סימן ד'1, שכן, כפי שאפרט, הנתבע ממילא לא הוכיח את ההגנות בסעיף 41ב, והתובעים ממילא הוכיחו את רשלנותו של הנתבע.

3.
הנתבע טען כי "ביום האירוע הנטען כבכל יום היה הכלב קשור ולא שוחרר באמצעות הנתבע או מי מבני משפחתו" (פס' 11 לכתב ההגנה). לטענת הנתבע, שחרור הכלב מקשירתו בחצר היה תוצאה של הסגת גבול במקרקעין שבחזקתו (סעיף 41ב(3) לפקודה). אני דוחה את הטענה. גם אם אניח כי הכלב היה קשור בשלב מסוים ביום האירוע, הנתבע לא התיימר להיות עד ראיה לשחרורו, ואינו יודע להעיד על כך שהיה זאת תוצאה של הסגת גבול. הטענה לפיה הכלב קשור בכל יום אף נתקלת בקשיים, נוכח העתק כרטיס בעל החיים של "ספוט" שצורף לכתב התשובה, אשר מפרט 4 הסגרים, שלושה מהם מפאת סיבת הסגר "שוטט" (ואחד בגין הנשיכה מושא תביעה זו). הנתבע טען כי במקרים בעבר שבהם הכלב נלכד, היה זאת ביישוב אחר בו התגורר, בו היה מלין טיילים אצלו בגינה ששחררו את "ספוט" (ע' 13 ש' 1-5). אולם, לפי כרטיס בעל החיים, גם לאחר ש"ספוט" נלכד בגין אירוע הנשיכה מושא התביעה, הוא נלכד שוב מפאת סיבה "שוטט". אני קובע כי טענת הנתבע לפיה מאן דהוא נוהג להסיג את גבולו ולשחרר את כלבו לא הוכחה.

4.
הנתבע גם לא הוכיח את טענת ההתגרות (סעיף 41ב(1) לפקודה). עדות הבת לפיה היא שיחקה בכדור עם חברים ולא שיחקה עם הכלב היתה מהימנה מאד בעיני. הילדה אשר עמדה מולי והעידה הקרינה עדינות ותום. הנתבע כאמור לא מתיימר להיות עד ראיה לאירוע. הנתבע שאל את הבת אם היא וחברותיה שיחקו עם הכלב, אך היא שללה זאת (ע' 5 ש' 32 – ע' 6 ש' 1). הנתבע טען כי שמע שילדים שיחקו עם הכלב (ע' 6 ש' 14-18), אך הוא לא הוכיח טענה זו, וגם אם היה מוכיח אותה, ההגנה בסעיף 41ב(1) לפקודה קמה רק עקב התגרות הניזוק (קרי, בת התובעים).

5.
אשר על כן טענות הנתבע להגנות לפי סעיף 41ב לפקודה נדחות. לפי סעיף 41א לפקודה, הנתבע אחראי לנזקי הבת בגין הנשיכה גם ללא הוכחת רשלנות. לענין היסוד "נזק גוף" בסעיף 41א: לא הוגשו בתיק זה חוות דעת רפואית או תעודת רופא לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אולם בית המשפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, ובכפוף לסדרי הדין שהתקין שר המשפטים לענין בית המשפט לתביעות קטנות, יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה (סעיף 62(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). גם אם אניח לצורך הדיון (ובניגוד מהפסיקה שהוזכרה לעיל)
כי בהעדר טענה לנכות, לא מדובר בתביעה ל"נזק גוף" וסימן ד'1 לפקודת הנזיקין אינו חל, הרי התובעים בענייננו ממילא הוכיחו את רשלנותו של הנתבע, שכלבו נלכד להסגר 4 פעמים, פעמיים בגין שוטטות לפני אירוע הנשיכה ואף בפעם נוספת לאחר אירוע הנשיכה.

6.
אפנה לענין הנזק. התובעים עתרו ל"פיצויים בשל גרימת נזקים עוגמת נפש כאב פיזי כאב נפשי + הוצאות על נסיעות ואשל" על סך 18,000 ₪. הוצאות על נסיעות ואשל לא הוכחו. בתיקי נשיכת כלב נהוג פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכומים הנעים בין 3,000 ₪ ו-7000 ₪ (ראו ת"ק (ת"א) 9132-04-14 פפר נ' אהרונוב (12.1.2015)). בענייננו, הבת העידה כי היא מטופלת בטיפול פסיכולוגי עקב האירוע, פעם בשבוע, כבר חצי שנה (פרוטוקול ע' 7 ש' 16-20). התובעים הגישו מכתב של פסיכולוג המאשר כי הבת מטופלת אצלו בגין האירוע מושא התביעה. הנתבע שאל את הבת האם היתה בטיפול גם לפני האירוע והיא השיבה בשלילה (ע' 7 ש' 7-13).
התובעים והבת העידו כי פעם היא אהבה כלבים וכיום היא מפחדת מכלבים. התובעת העידה על כך שהבת התעוררה בלילה עקב סיוטים (ע' 9 ש' 23-24). התובעת (והתובע) עשו עלי רושם מהימן; חוט השני בעדותם, מדם לבם, היה הציפייה להתנהגות ערכית מצדו של הנתבע (יושר, והתנצלות שבוששה להגיע). הנתבע טען, והבת אישרה (ע' 6 ש' 20-21), כי לאחר האירוע, בשעות הערב, השתתפה הבת בהופעה של תנועת הנוער ביישוב. אולם בכך אין כדי להוכיח שהבת לא סבלה טראומה מהאירוע, ואין מחלוקת על כך שהחל מהיום למחרת נעדרה הבת מבית הספר למשך שלושה ימים וכאמור, היא עוברת טיפול פסיכולוגי מאז האירוע. בנסיבות אלה, אני רואה לנכון להעמיד את פיצוי הבלתי ממוני על סך 10,000 ₪.

7.
הנתבע יפצה את הבת באמצעות הוריה התובעים, יחד ולחוד, סך של 10,000 ₪; כן ישלם להם יחד ולחוד הוצאות משפט בסך 1,200 ₪.


ניתן היום,
י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
דניאל קֵירֹס
, שופט








תק בית משפט לתביעות קטנות 7653-01/15 פאולינה נרוב, יניב נרוב נ' יוני אלימלך (פורסם ב-ֽ 26/07/2015)