פסקי דין על יוסף כתובים | פסקי דין על בנימין ריחניאן

14624-02/15 תק     02/08/2015




תק 14624-02/15 יוסף כתובים נ' בנימין ריחניאן








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו



ת"ק 14624-02-15 כתובים נ' ריחניאן


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
סיגל דומניץ סומך


תובעים

יוסף כתובים


נגד


נתבעים

בנימין ריחניאן




פסק דין



לפני תביעה לתשלום החזר הוצאותיו של התובע בעקבות הפרת הסכם שכירות וכן
לאכיפתו.


על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 21.12.14 ביקש התובע לשכור את חנותו של הנתבע וסוכם על אופן תשלום דמי השכירות ועל מועד הכניסה לחנות (1.2.15). כן, נטען, כי ביום 22.12.14 חתמו הצדדים על חוזה שכירות. לטענת התובע, הוא ביצע רכישות בסך 32,630 ₪ במסגרת הכנותיו לקראת כניסתו לחנות. התובע עותר כי בית המשפט יחייב את הנתבע לקיים את החוזה בשלמותו וכן להורות על החזר ההוצאות שנגרמו לו. לכתב התביעה צורף זיכרון הדברים מיום 21.12.14, חוזה שכירות מיום 22.12.14 וכן קבלות על הרכישות אשר ביצע התובע לטענתו.


בכתב ההגנה נטען, כי במסגרת זיכרון הדברים סיכמו הצדדים כי אם לא ישולם מלוא תשלום דמי השכירות עד ליום 5.1.15 - תתבטל העסקה. הנתבע טוען כי התובע לא שילם את יתרת דמי השכירות וביום 6.1.15 הודיע לנתבע כי אינו מעוניין בשכירות. בנסיבות אלה, השכיר הנתבע את החנות לשוכר אחר. לטענת הנתבע, יום למחרת הודיע התובע כי הוא כן מעוניין לשכור את החנות. לטענת הנתבע, מאחר והצדדים לא הגיעו להבנות, פנו לעו"ד ובמהלך הפגישה
תקף התובע את הנתבע, הפילו וגרם לשבר בידו. בנוסף, הכחיש הנתבע כי חתם על החוזה המצורף לכתב התביעה ולטענתו השינויים על גבי החוזה נעשו על ידי התובע בלבד ללא הסכמתו והחוזה כלל לא נחתם. לכתב ההגנה צורף, בין היתר, זיכרון הדברים. בתחתית זיכרון הדברים שצורף לכתב ההגנה, מצוינת פסקה שאינה מצויה בזיכרון הדברים שצורף לכתב התביעה, ולפיה התחייב השוכר לשלם את שאר החוב עד ליום 5.1.15 ואם לא כן תתבטל העסקה.

בדיון לפני העיד התובע. התובע העיד כי לא חתם על התוספת המצויה בשולי זיכרון הדברים אשר צורף לכתב ההגנה מאחר והתוספת נרשמה ללא הסכמתו, ולכן השמיט את התוספת במסמך שצירף לכתב התביעה. לטענת התובע, חוזה השכירות נחתם על ידי הנתבע ואף התיקונים בו נכתבו בכתב ידו. התובע ציין כי הוא נוהג לחתום על מסמכים בשמו בלבד ולכן, לגישתו, גם שמו של הנתבע המופיע על החוזה מהווה חתימתו. עוד טען התובע כי שילם לנתבע סך של 5,000 ₪ במסגרת החתימה על זיכרון הדברים. התובע ציין, כי ביקש מיוזמתו לשלם את דמי השכירות לשנה מראש, אך זאת בתמורה להנחה ובכל מקרה לא הסכים לתנאי המופיע בזיכרון הדברים לפיו עליו לשלם את הסכום שבועיים לפני הכניסה לחנות ולפני קבלת המפתח.

הנתבע העיד אף הוא לפני בדיון. הנתבע העיד כי ביום 21.12.14 נכתב ונחתם זיכרון הדברים, וסוכם כי העסקה תתבטל אם עד ליום 5.1.15 לא ישולם מלוא הסכום בעבור שכירות לשנה מראש. הנתבע טען כי לצד התוספת בתחתית זיכרון הדברים לא מופיעות חתימות מאחר והצדדים הגיעו להסכמה להוספת סעיף זה רק לאחר שנכתב זיכרון הדברים, ולטענתו התוספת הוספה בהסכמת התובע. הנתבע הודה כי קיבל סך של 5,000 ₪ מהתובע בהתאם לכתוב בזיכרון הדברים. עוד טען הנתבע כי כל התיקונים על גבי טיוטת החוזה נעשו על ידי התובע וללא הסכמתו, למעט התיקון בסעיף 11.5.1 שנכתב בכתב ידו. הנתבע העיד כי החוזה לא נחתם על ידו. בנוסף, טען הנתבע כי התובע תקף אותו במהלך פגישתם אצל עורך הדין, ואף גרם לשבר בידו אשר הצריך ניתוח.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות והמסמכים שצורפו להם ושמעתי את עדויות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי ולהלן אסביר את טעמיי.


מהעדויות שנשמעו בפני
י עולה, כי הצדדים חתמו על זיכרון דברים ביום 21.12.14, אשר העתק הימנו צורף לכתבי הטענות. בזיכרון הדברים הסכימו הצדדים כי גובה דמי השכירות החודשיים הוא בסך של 4,500 ₪ והתשלום בעבור שנה מראש עומד על סך של 54,000 ₪.
עוד צוין, כי ישולם סך של 5,000 ₪ במעמד החתימה על זיכרון הדברים וככל שצד אחד לא יעמוד בהסכם "יפסיד לצד השני" 5,000 ש"ח. מתחת לתנאים אלה מופיעות חתימות שני הצדדים ופרטיהם לרבות כתובותיהם ומספרי תעודות הזהות.

בשולי זיכרון הדברים מופיעה התנייה הבאה: "השוכר מתחייב לשלם את שטר החוב עד ליום 5.1.2015 ואם לא חס ושלום מיטבטל העיסקה – לטובת המשכיר". יש לציין, כי ליד התנייה לא מופיעות חתימות נוספות של הצדדים.

הצדדים חלוקים בשאלה אם תנייה זו הינה חלק מההסכמה אליה הגיעו במסגרת החתימה על זיכרון הדברים. הנתבע טוען שהתנייה הייתה מוסכמת ונרשמה בתחתית הדף רק משום שסוכמה בין הצדדים לאחר החתימה על זיכרון הדברים. התובע מצידו הכחיש כל הסכמה לתנייה ואף צירף לכתב התביעה את צילום זיכרון הדברים ללא החלק התחתון שלו.

כעולה מעדויות הצדדים, למחרת החתימה על זיכרון הדברים שלח הנתבע לתובע טיוטת הסכם שכירות. לטענת הנתבע הייתה זו טיוטה ריקה למעט שינוי בכתב ידו בסעיף 11.5.1. לכתב התביעה צירף התובע מסמך הנחזה להיות הסכם שכירות ובו מלאים כל הפרטים החסרים ואף מצוין על גביו תיקון בסעיף 4.2.1 הנוגע למועד תשלום יתרת דמי השכירות השנתיים.

כשבועיים לאחר החתימה על זיכרון הדברים, נפגשו הצדדים אצל עורך דין על מנת להגיע להבנות ואולם, במהלך הפגישה החלה תגרה ביניהם. לטענת התובע הפגישה נועדה להגיע להסכמות בנוגע למועד תשלום יתרת דמי השכירות השנתיים ואילו לטענת הנתבע הפגישה נועדה להגיע להבנות באשר להחזר הסך של 5,000 ₪ ששילם התובע במעמד החתימה על זיכרון הדברים. יצוין, כי טרם הפגישה הנ"ל, כאשר ראה הנתבע שהתנאי המופיע בזיכרון הדברים לא מולא והתובע לא שילם את יתרת דמי השכירות עד ליום 5.1.15, השכיר הנתבע את החנות לשוכר הקיים לתקופה נוספת.

השאלה העומדת להכרעה הינה האם לנוכח השתלשלות האירועים כפי שעולה מעדויות הצדדים ניתן לומר, כי נכרת ביניהם הסכם מחייב.


חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973
קובע, שכדי שהסכם יהיה סופי ומחייב עליו לקיים
את היסודות של גמירות דעת ומסוימות (סעיף 2 לחוק הנ"ל).

בפסיקה נקבע, שגם זיכרון דברים, שאחריו עתיד להיחתם הסכם מפורט, עשוי להיות מחייב ככל שמתקיימים היסודות של גמירות דעת ומסוימות. (ראה
ע"א 7193/08
מנחם עדני נ' מרדכי דוד – לא פורסם).

יש לבחון איפוא – לאור העובדות ולאור טענות הצדדים- אם הייתה גמירות דעת בין המתקשרים בעת החתימה על ההסכם ובאשר למסוימות, יש לבדוק האם ההסכם כולל בחובו את הפרטים המהותיים החיוניים לעסקה. עניינה של גמירות הדעת, היא בקיום הסכמה בגוף המסמך על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. הדרישה אינה שהפירוט בחוזה יהיה כליל השלמות, אלא די בכך שיהיה ניתן ללמוד ממנו על מהות ותחומה של העסקה (
ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל
(2) 260) ושייכלל בו כל פרט אשר בלעדיו לא ניתן לבצע את החוזה גם אם הצדדים חפצים בכך (
ע"א 701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד
(1) 1).
אמנם נקבע, שעל התנאים הדרושים ליצירת התקשרות מחייבת נמנים שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום וכד' (זאת נקבע בע"א 868/75
לנדמן נ' קפלן, פ"ד לב
(1) 150), אך עם השנים רוכך מבחן המסוימות בפסיקה, אשר הכירה בהסכם כמסוים דיו, גם כאשר לא הופיעו בו כל התנאים החיוניים לעסקה – זאת נוכח האפשרות להשלים פרטים אלה באמצעות הוראות החוק
(
ע"א 579/83 זוננשטיין נ' גבסו, פ"ד מב
(2) 278 וראה בעניין האמור לעיל גם
ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן בלהה, פ"ד נב
(4) 673, 683- 684).

רצון הצדדים להתקשר – כפי שבא לידי ביטוי בזיכרון הדברים, מקיים את גמירות הדעת אצל הצדדים וכפי שקבע כב' השופט ברק (כתארו דאז): "מקום שהמבחן הראשון מתקיים דהיינו, קיימת כוונה של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב, אין צורך כי כל התנאים החיוניים והמהותיים יופיעו שחור על גבי לבן בזיכרון הדברים עצמו...אין זה הכרחי כי כל היסודות המהותיים והחיוניים יהיו כתובים בגוף זיכרון הדברים. פרטים חיוניים חסרים הניתנים להשלמה על ידי החוק מצטרפים ליסודות החיוניים הנזכרים בגוף המסמך והמהווים יחדיו את היסודות החיוניים על פיהם נקבע תוכנו של זיכרון הדברים" (ראה
ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד, פ"ד לג
(2) 281, 288).
כמו כן נקבע, שאת מהות העסקה ניתן להסיק גם מעדויות בעל פה, אשר לא מצאו את ביטוין במסמך שנערך בין הצדדים (
ע"א 196/87 שוויגר נ' לוי,פ"ד מו
(2) 3).

מעיון הזיכרון הדברים עולה, כי חסרים בו פרטים רבים כגון: תקופת השכירות, זיהוי המושכר, מועד תשלום יתרת דמי השכירות. גם אם תקופת השכירות וזיהוי מושכר (החנות) היו מוסכמים על הצדדים וניתן להשלימם מעדויות הצדדים לפני, הרי שמהעדויות עולה, כי בכל הנוגע למועד תשלום יתרת דמי השכירות השנתיים נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ובעניין זה לא הגיעו הצדדים לידי הבנה.

אין מחלוקת, כי פרט חסר זה הינו פרט מהותי אשר בלעדו אין, שהרי פרט זה הינו לב ליבה של עסקת השכירות. פרט זה גם אינו ניתן להשלמה על פי חוק, שכן הוא נתון למשא ומתן בין הצדדים והצדדים חייבים לקבוע תנאי זה בזיכרון דברים או בהסכם מחייב.

משלא הוסכמה, לטענת התובע, התנייה המופיעה בשולי זיכרון הדברים, לא ניתן לראות בזיכרון הדברים כדי הסכם מחייב, אלא מסמך כוונות.


התובע צירף לכתב התביעה עותק חוזה שכירות. ואולם, כעולה מהעדויות שנשמעו בפני
גם הסכם זה לא השתכלל לכדי הסכם מחייב. ראשית, על פניו החוזה אינו חתום. לא מופיעות בו חתימות הצדדים לצד התיקונים בחוזה ואף חסרה חתימת המשכיר בסופו. אמנם, בסוף החוזה מצוין שם המשכיר, אך חסרה חתימתו כפי שזו מופיעה בזיכרון הדברים. זאת ועוד, הנתבע הכחיש כי חתם על ההסכם וכן את התיקון שנעשה על גבי החוזה בכל הנוגע למועד תשלום יתרת דמי השכירות , שהוא, כאמור, התנאי המרכזי בעסקה.

לאור האמור לעיל, ממכלול הראיות שהוצגו לפני על ידי שני הצדדים עולה, כי אכן היה בכוונתו של התובע להתקשר עם הנתבע בהסכם לשכירת החנות אשר בבעלות הנתבע ואולם, בסופו של יום, לא התגבשו כוונות אלה לכלל הסכם מחייב. התובע לא הסכים לתנאי התשלום שהציב הנתבע (המופיע בשולי זיכרון הדברים) ואילו הנתבע לא הסכים לתנאי התשלום שהציע התובע (המופיע בטיוטת הסכם השכירות) ובפרט מהותי זה, לא הגיעו הצדדים לידי הבנה.

בנסיבות אלה איני סבורה, כי ניתן לחייב את הנתבע בהחזר הוצאות שהוציא התובע לקראת כניסתו לחנות בטרם נכרת חוזה מחייב בין הצדדים לשכירת החנות על ידי התובע.

עם זאת, מאחר ובזיכרון הדברים חסרים פרטים הרלוונטיים להשתכללות עסקת השכירות, זכאי התובע להחזר התשלום ששולם על ידו על חשבון העסקה, שלא יצאה לפועל, בסך 5,000 ₪ וכך אני מורה.

הנתבע ישלם לתובע סך של 5,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.


ניתן היום,
י"ז אב תשע"ה, 02 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.










תק בית משפט לתביעות קטנות 14624-02/15 יוסף כתובים נ' בנימין ריחניאן (פורסם ב-ֽ 02/08/2015)