פסקי דין על נתן בן עזרא | פסקי דין על אינס בן עזרא | פסקי דין על אבי בן עזרא ואח' | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל

5067/15 רעא     19/08/2015




רעא 5067/15 נתן בן עזרא, אינס בן עזרא, אבי בן עזרא ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל




החלטה בתיק רע"א 5067/15
בבית המשפט העליון


רע"א 5067/15



לפני:

כבוד השופטת ד' ברק-ארז


המבקשים:
1. נתן בן עזרא


2. אינס בן עזרא


3. אבי בן עזרא

4. ישראל בן עזרא

5. עמוס בן עזרא

6. יוסף בן עזרא



נ


ג


ד



המשיב:
מינהל מקרקעי ישראל


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.6.2015 בע"א 33011-06-14 שניתן על ידי כבוד סגני הנשיאה י' שנלר ו-ק' ורדי והשופט ח' ברנר

בשם המבקשים:
עו"ד דוד בסון
; עו"ד סימון טוסון


החלטה



1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.6.2015 (ע"א 33011-06-14, סגני הנשיאה
י' שנלר
ו-
ק' ורדי
והשופט
ח' ברנר
). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 13.5.2013 (תא"ק 28457-09-09, השופט
י' קורן
).

רקע והליכים קודמים

2.
הבקשה נסבה על הליך שעניינו תביעה לסילוק ידם של המבקשים ממקרקעין שהם מחזיקים בהם. המבקש 1 (להלן:
נתן
) והמבקשת 2 הם בני זוג, והמבקשים 6-3 הם ילדיהם. במקרקעין אלה, בתחומי העיר אור יהודה, נמצא בית בן שני חדרים ומטבח שלגביו נעשה בראשית שנות הששים של המאה הקודמת חוזה שכירות (להלן:
החוזה
) בין חברת "עמידר" לאביו של נתן (להלן:
סולומון
). הדירה נשוא החוזה נמצאת על מקרקעין מוסדרים ששטחם הכולל כ-3.5 דונם (להלן:
המקרקעין
), ואשר בהם המבקשים מחזיקים זה שנים. לאחר שנת 2000, המבקשים בנו על גבי המקרקעין מבנים שונים – ללא היתר ובניגוד לתב"ע שחלה על המקרקעין – אשר שימשו אותם בין היתר למגורים.

3.
בעקבות פרסומה של תב"ע חדשה שקבעה כי המקרקעין מיועדים לבניית מגדלי תעסוקה, המשיב הגיש לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידם של המבקשים בשל היותם פולשים נעדרי זכויות במקרקעין. מנגד, טענו המבקשים כי החוזה שנעשה הקנה לסולומון זכות לדיירות מוגנת, וכי זו עברה לבנו – נתן. על כן, לשיטת המבקשים, לא ניתן לפנותם מן המקרקעין.

4.
בית משפט השלום קיבל את התביעה, אך רק באופן חלקי. בית משפט השלום קיבל את טענתם של המבקשים בדבר היותו של חוזה השכירות חוזה לדיירות מוגנת וכן את טענתם לפיה נתן הפך לדייר מוגן, אשר רשאי היה להתיר למשפחתו להישאר במקרקעין שעליהם נסב החוזה. יחד עם זאת, בית משפט השלום דחה את טענתם של המבקשים כי הדיירות המוגנת חלה על כל השטח שבו הם מחזיקים. בית משפט השלום קבע כי אמנם החוזה אינו מציין שיש להצמיד לדירה את החצר הסמוכה לה, אך מכיוון שמדובר בבית צמוד קרקע, סביר לפרש ולומר כי החצר הסמוכה לבית ומשמשת אותו באופן בלעדי וטבעי היא חלק מן המושכר. בהמשך לכך, בית משפט השלום מצא כי שטח החצר האמורה הוא בן 36 מ"ר. אשר על כן, בית משפט השלום הורה למבקשים לסלק ידם מן השטח החורג מתחומיו של הנכס המושכר המקורי ולהרוס את המבנים שהקימו במקרקעין.

5.
המבקשים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום. ערעורם נסב הן על היקף השטח שאותו הגדיר בית משפט השלום כחצר הצמודה למושכר והן על מועד הפינוי שנקבע. לשיטתם, השימושים השונים שנעשו בשטח בעבר (חדרי נוחיות, מטבח, לול ורפת) מעידים על כך ששטח החצר אשר היוותה חלק אינטגרלי מן המושכר עצמו היה גדול בהרבה מזה שקבע בית משפט השלום, ועמד על כ-2.5 דונם. על כן, לטענתם, דיירותו המוגנת של נתן השתרעה גם על חלקים נוספים מן השטח שבית משפט השלום הורה לפנות. כמו כן, לטענת המבקשים, אין טעם לפנות אותם מן המקרקעין כל עוד המשיב אינו מעמיד אותם למכירה. מנגד, המשיב טען כי לא כל בית צמוד קרקע נהנה משטח של חצר גדולה, וכי במקרה זה אין הצדקה להכיר בשטח גדול יותר מזה שעליו הורה בית משפט השלום כחצר הבית. בנוסף, המשיב טען כי אין כל צידוק לאפשר למבקשים להוסיף ולהחזיק בשטח שבו אין להם זכויות כלשהן ועל כן יש לפנותם ממנו על אתר.

6.
בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעורם של המבקשים, אך זאת רק בכל הנוגע להיקף שטחה של החצר הכלולה במסגרת הדיירות המוגנת, ואף זאת במידה מוגבלת. טענת המבקשים כי חצר הבית משתרעת על פני 2.5 דונם נדחתה, אך נקבע, כי בנסיבות העניין, קביעה כי החצר הכלולה בחוזה היא בגודל של 36 מ"ר בלבד מחמירה יתר על המידה עם המבקשים. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי העמיד את גודל החצר על 64 מ"ר. כמו כן, טענתם של המערערים בכל הנוגע למועד פינויים מן המקרקעין נדחתה, בשים לב לכך שחלף זמן רב מן היום שבו ניתן פסק הדין של בית משפט השלום אשר הורה על פינויים מן המקום.

הבקשה לרשות ערעור

7.
הבקשה דנן מבוססת בעיקרו של דבר על הטענות שהעלו המבקשים בפני
בית המשפט המחוזי.

8.
לטענת המבקשים, שטח החצר אשר מהווה חלק אינטגרלי מן המושכר גדול בהרבה מזה שקבע בית המשפט המחוזי ועומד – למצער – על דונם אחד. לשיטתם, בית המשפט המחוזי שגה בעניין זה הן במישור העובדתי (בקביעות שהתייחסו לשטח החצר כפי שנכלל במקור בחוזה השכירות של סולומון), והן במישור המשפטי (בכל הנוגע לכללים החלים על הערכת גודלה של החצר הצמודה לדירה (תוך הפנייה, בין השאר, לע"א 398/63
ליבוביץ נ' כץ
, פ"ד יח(1) 384, 390-389 (1964) ולבג"ץ 2191/92
נסל נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה
, פ"ד מח(4) 431, 437 (1994)).

9.
כמו כן, המבקשים טוענים כי לנוכח שתיקתו ארוכת השנים של המשיב בכל הנוגע להחזקתם במקרקעין, יש להיעתר לבקשתם לדחות את הפינוי שעליו הורה בית המשפט המחוזי.

10.
המבקשים טוענים כי מן הדין להיעתר לבקשה בשל העוול שנגרם להם, לטענתם, כתוצאה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי. כן הם טוענים שהבקשה מעוררת שאלה משפטית שעניינה היקף השטח של חצרות הצמודות לנכסים שהושכרו על-ידי חברת "עמידר".

דיון והכרעה

11.
דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובתו של המשיב.

12.
על-פי ההלכה שנקבעה ברע"א 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ
, פ''ד לו(3) 123 (1982) רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום שבו מתעוררת שאלה משפטית החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, או
כאשר קיים חשש לכך שייגרם עיוות דין חמור
. אין כל ספק כי מקרה זה אינו בגדר אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות לערער בהתאם לאמות מידה אלה.

13.
לאמיתו של דבר, טענתם של המבקשים נעוצה כולה בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר העמיד את גודל החצר הצמודה לדירה על 64 מ"ר. יתר על כן, טענתם של המבקשים לפיה בית המשפט המחוזי שגה בפרשנותם של פסקי דין אשר יצאו תחת ידו של בית משפט זה, מובילה, כשלעצמה, לדחיית הבקשה. כידוע, אף אם בית המשפט המחוזי שגה ביישום ההלכה, ואינני סבורה כך, אין הדבר מהווה סיבה מספקת ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"ם 364/15
פלוני נ' פלוני
, פסקה 12 (5.3.2015); רע"א 3917/15
אלקריאף נ' פיינשטיין
, פסקה 7 (4.6.2015)).

14.
בנוסף, המבקשים לא הצביעו על טעם ממשי המצדיק להורות על עיכוב פינויים מן המקרקעין. בעיקרו של דבר, המבקשים הקימו מבנים באופן לא חוקי ומחזיקים בהם לכאורה ללא כל זכות מזה שנים. אף אם התמהמהה הרשות בפינוי המבנים, בית משפט זה לא ייתן את ידו להנצחתה של פלישה למקרקעין ואף לא להתמשכותה מעבר לגדר ההכרח, ולא כל שכן כאשר הזכות לדיירות המוגנת בדירה שעליה נסב החוזה המקורי בעינה עומדת (ראו למשל: רע"א 4088/14
בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל
, פסקה כ"ב (2.7.2014)).

15.
אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.


ניתנה היום, ד' באלול התשע"ה (19.8.2015).



ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


15050670_a01.doc
/עכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







רעא בית המשפט העליון 5067/15 נתן בן עזרא, אינס בן עזרא, אבי בן עזרא ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 19/08/2015)