פסקי דין על עארף סעיד ג'בארין | פסקי דין על מוחמד באסם אגבאריה | פסקי דין על באסם מוחמד אגבאריה | פסקי דין על אחסאן ג'בארין |

8036/14 רעא     23/08/2015




רעא 8036/14 עארף סעיד ג'בארין נ' מוחמד באסם אגבאריה, באסם מוחמד אגבאריה, אחסאן ג'בארין




החלטה בתיק רע"א 8036/14


בבית המשפט העליון



רע"א 8036/14



לפני:

כבוד השופט י' דנציגר


כבוד השופט צ' זילברטל


כבוד השופט א' שהם


המבקש:
עארף סעיד ג'בארין



נ


ג


ד



המשיבים:
1. מוחמד באסם אגבאריה


2. באסם מוחמד אגבאריה

משיב פורמאלי:

אחסאן ג'בארין


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בהפ"ב 59177-10-10 מיום 23.10.2014, שניתן על-ידי כב' השופט ע' גרשון


בשם המבקש:
עו"ד תאופיק ג'בארין


בשם המשיבים:
עו"ד יואב ביין
; עו"ד שירה בס-רוזן




פסק-דין

השופט י' דנציגר
:


לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט
ע' גרשון
) בהפ"ב 59177-10-10 מיום 23.10.2014, במסגרתו התקבלה תובענת המשיב 1 (להלן:
המשיב
) להצהרה על פקיעת הסכם הבוררות שנחתם בינו לבין המבקש.


תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
1.
בין הצדדים התנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט
ר' סוקול
) הליך שבמסגרתו עתר המשיב להצהרה כי הוא הבעלים במקרקעין באום אל פאחם. ביום 7.3.2010 חתמו הצדדים על שטר בוררות לפיו הועברה המחלוקת ביניהם להכרעת שני בוררים שמונו על-ידם, ובורר שלישי לגביו הוסכם כי זהותו תקבע על-ידי שני הבוררים שמונו. ביום 11.3.2010 ניתנה החלטת בית המשפט בדבר עיכוב התובענה שהוגשה לנוכח הליך הבוררות [ת"א 993/08
אגבאריה נ' ג'בארין
(11.3.2010)].
2.
לוּז המחלוקת בין הצדדים – הן לפני בית המשפט המחוזי הן לפנינו – הוא בשאלה האם הוארך המועד שנקבע בשטר הבוררות למתן פסק הבוררים?
בסעיף 11 לשטר הבוררות הסכימו הצדדים כי:

"הבוררים יתנו את פסק דינם עד 90 ימים מיום חתימת שטר בוררות זה".
ביום 7.6.2010, בחלוף 90 ימים מיום חתימת שטר הבוררות, הוגשה לבית המשפט המחוזי "הודעה מטעם הבוררים", במסגרתה עדכנו את בית המשפט כי הפעילו את סמכותם בהתאם לסעיף ט"ו לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן:
חוק הבוררות
), והאריכו את המועד למתן פסק הבוררות ב-90 ימים. ביום 13.6.2010 נתן בית המשפט החלטה "כמבוקש" בהודעת הבוררים. החלטה זו הומצאה לבא-כוחו של המשיב בטרם הועבר ההליך לבוררות – עו"ד יואב ביין
(להלן:
עו"ד ביין
) – ביום 14.6.2010.
בחלוף 90 ימים נוספים פנו הבוררים לבית המשפט בהתאם להוראות סעיף 19(א) לחוק הבוררות, וביקשו כי תינתן להם ארכה נוספת של 90 ימים לצורך מתן פסק הבוררות. הבקשה הומצאה למשרדו של עו"ד ביין, וביום 7.9.2010 הודיע משרדו של עו"ד ביין כי "מאחר שמעת שהועבר העניין לבוררות פסק ייצוג התובע [המשיב] על-ידי משרדנו הרינו להודיע כי המצאת כתב בי-הדין אלינו איננו מהווה המצאה לתובע [המשיב]".
ביום 12.9.2010 נעתר בית המשפט לבקשת הבוררים להארכה נוספת של המועד למתן פסק הבוררות וניתנה החלטה "כמבוקש".
3.
בבית המשפט המחוזי טען המשיב כי המועד למתן פסק הבוררות הוארך – הן על-ידי הבוררים והן על-ידי בית המשפט – שלא בידיעתו. המשיב טען כי הבקשות וההחלטות הנוגעות להארכת המועד הומצאו לעו"ד ביין, אלא שזה לא ייצג אותו בעת הרלוונטית. בית המשפט קיבל את טענת המשיב וקבע כי החלטתו של השופט
סוקול
– בבקשה להארכת המועד השניה למתן פסק הבוררות – מיום 12.9.2010, ניתנה מבלי שהומצאה למשיב בקשת הבוררים כדין. נקבע כי מן הטעם הזה לא היה מוסמך השופט
סוקול
לדון בבקשה והחלטתו בטלה מעיקרה. בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר שהחלטת השופט
סוקול
בטלה מעיקרה, הרי שלא הוארך המועד למתן פסק הבוררות ומכאן שהסכם הבוררות פקע ועמו פקעה סמכותם של הבוררים לדון במחלוקת שבין הצדדים.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
4.
בבקשת רשות הערעור שוטח המבקש טענות רבות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בין השאר נטען כי בית המשפט חרג מסמכותו כאשר ביטל את החלטת השופט
סוקול
. נטען כי למעשה פעל בית המשפט כערכאת ערעור על החלטה של בית משפט מאותה הערכאה, וכי דרך המלך להשיג על החלטתו של השופט
סוקול
היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. סוג נוסף של טענות מטעם המבקש נוגע להמצאת כתבי בי-הדין למשיב. נטען כי משלא הודיע המשיב על החלפת ייצוגו או על שינוי מענו, ומשלא ניתנה כל החלטה בעניין זה, הרי שבהתאם לתקנות 473 ו-480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
תקנות סדר הדין האזרחי
), יש לראות בהמצאה שבוצעה למשרדו של עו"ד ביין כהמצאה כדין. עוד טוען המבקש כי משהמשיך המשיב – באמצעות אביו, המשיב 2, אשר היה מעורב בכל ניהול הבוררות וההליך שהתקיים לפני השופט
סוקול
– להופיע לפני הבוררים
, הרי שהוארך המועד למתן פסק הבוררות בהסכמת המשיב ועל-ידי התנהגות הצדדים.
לבסוף טוען המבקש כי ההליך דנן הוגש כבקשת רשות ערעור לצורך הזהירות בלבד, אלא שלשיטתו מדובר בערעור בזכות, שכן טרם ניתן פסק הבוררות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא "בגלגול ראשון".
5.
מנגד, בתגובתו טוען המשיב כי החלטת בית המשפט המחוזי, העוסקת בענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי הקבוע בחוק הבוררות, ניתנת לתקיפה ברשות בלבד. משכך, נטען כי המקרה דנן איננו בא בגדר המקרים החריגים שבהם תינתן רשות לערער על החלטה הנוגעת לענייני בוררות. בנוסף, המשיב מסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוען כי משלא הומצאו לו כתבי בי-הדין שהגישו הבוררים לבית המשפט (השופט
סוקול
), הרי שהחלטת השופט
סוקול
בטלה מעיקרה. נטען כי המרצת הפתיחה מושא בקשת רשות הערעור דנן הוגשה לאותו בית המשפט שדן בהודעת ובקשת הבוררים להארכת המועד למתן פסק הבוררות, וכי ניתוב ההליך להכרעתו של שופט אחר היא עניין פרוצדוראלי גרידא. עוד מוסיף המשיב טענות שונות שאליהן לא נדרש בית המשפט המחוזי בהכרעתו. למשל, כי מיום שנחתם שטר הבוררות ועד ליום שבו הוגשה המרצת הפתיחה חלפו כשבעה חודשים ומשכך לשיטתו, חלף הזמן הסביר למתן פסק הבוררות. עוד נטען כי הבוררים לא עיינו בראיות המשיב ולא שמעו את טענותיו מפיו ישירות, אלא רק מפי אביו, המשיב 2. לבסוף טוען המשיב כי המועד למתן פסק הבוררות לא הוארך על-ידי הצדדים בהתנהגותם. לשיטתו של המשיב, הסכם הבוררות פקע ביום 7.6.2010, בחלוף 90 הימים שהוקצבו בשטר הבוררות.
נטען כי כל הפגישות שנערכו עם הבוררים לאחר מועד זה נתפסו בעיניו כנסיונות של הבוררים לגשר ולפשר בין הצדדים.
דיון והכרעה
6.
לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיב, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פיה, ולקבל את הערעור.
7.
בטרם התייחסות לטענות הצדדים לגופן, מן הראוי להבהיר כי הגם שטרם ניתן פסק הבוררות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא "בגלגול ראשון", כפי שנטען, הרי שפסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בית משפט זה חזר וקבע כי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות – המורה כי החלטות לפי חוק הבוררות ניתנות לערעור ברשות בלבד – חלה הן על פסקי דין הניתנים בהליכים המוגדרים בחוק הבוררות (למשל, על עתירה לביטול פסק בוררות) והן על פסקי דין שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדרים הקבועים בחוק הבוררות, זאת אף בטרם ניתן פסק הבוררות כבענייננו [ראו למשל: רע"א 5122/10
מריסאת נ' אבו יונס
, פסקה 19 (13.3.2011); ע"א 4886/00
גרוס נ' קידר
, פ"ד נז(5) 933, 945 (2003);
סמדר אוטולנגי

בוררות – דין ונוהל

כרך ב 1227-1223 (מהדורה רביעית, 2005)].
8.
הלכה ידועה היא כי רשות ערעור על החלטות בנושאי בוררות תינתן במשורה, במקרים חריגים שבהם הבקשה מגלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין. הבקשה דנן מצדיקה מתן רשות כאמור. אנו סבורים כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי קיימת טעות הגלויה על-פני הפסק, הגורמת למבקש לעיוות דין ושיש בה כדי לאפשר למשיב להתנער מהליכי הבוררות שלא כדין.
9.
אין חולק כי עובר ליום 7.9.2010 לא הוגשה על-ידי המשיב או מי מטעמו כל הודעה או בקשה בנוגע להפסקת ייצוגו על-ידי משרדו של עו"ד ביין, או בדבר שינוי מענו למשלוח כתבי בי-דין. משכך, מקובלות עלינו טענות המבקש כי בהתאם לתקנות 473, 477 ו-480 לתקנות סדר הדין האזרחי, הומצאו למשיב כדין הודעת ובקשת הבוררים להארכת המועד למתן פסק הבוררות [ראו למשל: רע"א 2463/14
מרדו נ' חב' פרטנר תקשורת בע"מ
, פסקה ה (13.4.2014); רע"א 5059/10
אלום גולד בע"מ נ' דור
, פסקה 8 (10.8.2010); אורי גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי

434-433; 1375-1373 (מהדורה אחת עשרה, 2013)]. יתר על כן, קשה להלום כי משרדו של עו"ד ביין לא עדכן את המשיב בדבר החלטת בית המשפט מיום 13.6.2010 – אשר הומצאה למשרדו של עו"ד ביין ביום 14.6.2010 – ולאחר המצאת ההחלטה לא הוגשה לבית המשפט בעת ההיא כל הודעה בדבר הפסקת ייצוגו של המשיב. קשה להלום גם כי משרדו של עו"ד ביין לא עדכן את המשיב בדבר בקשת הבוררים להארכת המועד השניה למתן פסק הבוררות, שרק לאחריה ביום 7.9.2010 נשלחה ההודעה בדבר הפסקת הייצוג. למותר לציין כי גם במועד זה לא ניתנה כל החלטה בדבר החלפת הייצוג או בדבר שחרורו של עו"ד ביין מייצוגו של המשיב, וכן כי משרדו של עו"ד ביין המשיך לייצג את המשיב לפני בית המשפט המחוזי וכן בהליך הנוכחי שלפנינו. משכך, אנו סבורים כי למצער ניתן לראות במשיב כמי שחל עליו "כלל הידיעה" בנוגע להודעת ובקשת הבוררים להארכת המועד למתן פסק הבוררות ובנוגע להחלטות השופט
סוקול
בעניין זה [ראו למשל: רע"א 4538/11
צמח נ' גבאי
, פסקה 24 והאסמכתאות הנזכרות שם (3.1.2013);
גורן
, בעמ' 423-422]. על-כן, אין לומר כי במקרה דנן נפגעו כללי הצדק הטבעי או זכות הטיעון של המשיב בהחלטותיו של כבוד השופט
סוקול
– כפי שקבע בית המשפט המחוזי. משהומצאו למשיב כדין כתבי בי-הדין והחלטות בית המשפט, ברי כי החלטות השופט
סוקול
שרירות ועומדות בעינן, ודרך המלך לתקיפתן היתה על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.
10.
על דברים אלו חשוב להוסיף כי לטענת המשיב, בסוף חודש אוגוסט – תחילת חודש ספטמבר 2010 נפגשו הבוררים עם אביו ומסרו לו כי בכוונתם ליתן פסק בוררות בהקדם, במסגרתו יפסקו כי הקרקע שבמחלוקת היא בבעלותו של המבקש. נשוב ונזכיר כי הודעת משרדו של עו"ד ביין בנוגע להפסקת ייצוגו של המשיב הוגשה אך ביום 7.9.2010, קרי באותם ימים ממש או לאחר הפגישה שערכו הבוררים עם אביו של המשיב. במקרים כגון דא, שבהם סבור צד לבוררות כי הוא עתיד להפסיד בהליך הבוררות ורק בשלב זה הוא מתכחש לייצוגו, מתעורר חשש כבד להתנהלות אופורטוניסטית של בעל הדין, במטרה למנוע את מתן פסק הבוררות כנגדו. במקרים אלו אנו סבורים כי יש להטיל נטל מוגבר על מי שמבקש להתנער מהליכי הבוררות בניגוד להסכמתו הראשונית לניהול הבוררות ובניגוד לשתיקתו לנוכח הארכות המועד למתן פסק הבוררות. המשיב לא עמד בנטל זה. אכן, המשיב מלא כרימון בטענות כנגד אופן התנהלות הליך הבוררות, אך במסגרת הבקשה דנן אין מקום לבחון טענות אלה.
די בכל האמור לעיל כדי לקבל את ערעור המבקש.
11.
בנוסף ולמעלה מן הצורך, מקובלת עלינו טענת המבקש לפיה הוארך המועד למתן פסק הבוררות על-ידי התנהגות הצדדים. בנוסף לפגישה שנערכה כאמור בסוף חודש אוגוסט – תחילת חודש ספטמבר 2010 (במסגרתה הודיעו הבוררים כי הם עתידים ליתן פסק בוררות כנגד המשיב ובעקבות זאת, לטענתו של המשיב, ביקש אביו כי "תערך שמאות על-מנת לנסות ולהסדיר את הסכסוך על-ידי פיצוי כספי"), הרי שכבר בסוף חודש יולי, ולאחר שפקע הסכם הבוררות לשיטת המשיב, התקיימה פגישה נוספת. בפגישה זו הציגו שני הבוררים שמונו על-פי שטר הבוררות את הבורר השלישי שנבחר על-ידם. כידוע, המועד המוסכם למתן פסק הבוררות יכול להשתנות הן בהסכמת הצדדים המאוחרת בכתב, והן בהסכמת הצדדים המאוחרת הנלמדת מהתנהגותם. כך, העובדה שהצדדים המשיכו להשתתף בישיבות הבוררות אף לאחר המועד שנקבע למתן פסק הבוררות מלמדת על הסכמתם להארכת המועד למתן פסק הבוררות [ראו למשל: רע"א 6171/99
ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ
, פ"ד נה(1) 327, 332 (1999);
אוטולנגי
, בעמ' 842]. המשיב טוען כי הפגישות שהתקיימו אינן ישיבות בוררות, אלא שהוא תפס אותן כנסיונות גישור או כנסיונות להתניע מחדש את הליך הבוררות. טענות המשיב אינן מתיישבות עם מינוי הבורר הנוסף בעת ההיא או עם בקשתו של אביו למינוי שמאי ולפתרון כספי של הסכסוך על-ידי הבוררים. בהקשר זה אין בידינו לקבל את טענת המשיב כי אין לראות בפגישות אלה כישיבות בוררות, מן הטעם שאביו הוא שנכח בהן ולא הוא עצמו. הגם שהקרקע שבמחלוקת רשומה על-שם המשיב, מן ההליכים שהתקיימו הן לפני השופט
סוקול
והן לפני בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה מושא הערעור דנן, עולה כי המשיב 2, אביו של המשיב, הוא הרוח החיה העומדת מאחורי ניהול ההליכים: אביו של המשיב חתום על שטר הבוררות ונרשם כצד לבוררות, והוא גם זה שנתן תצהיר עדות ראשית בהליך שהתנהל לפני השופט
סוקול
בטרם העברת הסכסוך לבוררות. בנוסף, המשיב לא טוען כי הוא לא הוזמן לישיבות הבוררות שהתקיימו, אלא שחרף העובדה שהוזמן לישיבות אלה, הוא בחר שלא להצטרף לאביו. העובדה שאביו של המשיב הוא שניהל את הליך הבוררות עבור בנו עולה במישרין מחקירתו הנגדית של המשיב, במסגרתה התקשה בתחילה לזכור את ישיבות הבוררות בהן השתתף אביו ושעליהן הצהיר בתצהירו, אך בהמשך הסביר מדוע אביו הוא שנהג לנהל את ההליכים הקשורים עם הקרקע שבמחלוקת ולא הוא [כפי שעולה
מפרוטוקול הדיון מיום 22.4.2014, בעמ' 34, 42-41]. דברים אלו עולים בקנה אחד גם עם עדותו של הבורר, שיח האשם [כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 1.5.2014, בעמ' 67].
12.
משכך, אנו סבורים כי בקשות הבוררים והחלטות השופט
סוקול
הומצאו למשיב כדין. לא מצאנו כי נפלה שגגה בהחלטות השופט
סוקול
להאריך את המועד למתן פסק הבוררות, וממילא הדרך לתקוף החלטות אלה היתה צריכה להתבצע על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בנוסף אנו סבורים כי אפילו היתה החלטת השופט
סוקול
"בטלה מעיקרה" כפי שנטען, הרי שבמקרה דנן האריכו הצדדים בהתנהגותם את המועד למתן פסק הבוררות.
13.
אשר על כן, הערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל בזאת ובהתאם להוראות סעיף 19 לחוק הבוררות, אנו מורים שטרם פקע המועד למתן פסק הבוררות.

המשיבים 2-1 ישאו בהוצאות המבקש בסך 10,000 ש"ח.

ניתן היום, ח' באלול התשע"ה (23.8.2015).



ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


14080360_w09.doc

חכ'
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 8036/14 עארף סעיד ג'בארין נ' מוחמד באסם אגבאריה, באסם מוחמד אגבאריה, אחסאן ג'בארין (פורסם ב-ֽ 23/08/2015)