פסקי דין על עארף עראר | פסקי דין על גהאד עודה | פסקי דין על מדינת ישראל |

21291-12/12 סעש     17/08/2015




סעש 21291-12/12 עארף עראר נ' גהאד עודה, מדינת ישראל








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


סע"ש 21291-12-12


17 אוגוסט 2015

לפני
:

כב' השופט ד"ר יצחק לובוצקי

ה
תובע
עארף עראר
ע"י ב"כ: עו"ד אלון לוריה
-

ה
נתבעים
1. גהאד עודה
ע"י ב"כ עו"ד אבישי סגל
2. מדינת ישראל




פסק דין


לפחות 80 חודשים (להלן גם: "תקופת העבודה"), עבד הנתבע מס' 1 (מר עודה, להלן גם: "העובד"), אצל התובע (מר עראר, להלן גם: "המעסיק"); לפי משכורת חודשית ממוצעת של 3,300 ₪ (להלן גם: "המשכורת הקובעת").

העובד חדל לעבוד אצל המעסיק בתום תקופת העבודה ביום 28.9.12; והצדדים נפגשו שוב בביה"ד, כשלכל אחד מהם תביעה כלפי משנהו.

התביעות ההדדיות שבין הצדדים סוכמו בדיון מיום 28.12.14; ואדון כאן אחת לאחת, על פי "מיקוד הדיון" שנעשה על דעת הצדדים בישיבת ביה"ד הנ"ל, ואכריע בכל אחת מהתובענות. אפתח דווקא בתביעות העובד (חרף שהוגשו רק כ"תביעה שכנגד"). יצוין כי התובענות העומדות לדיון סוכמו בישיבה של יום 28.12.14 כאמור, ואין בדעתי להתייחס לפיכך לתביעות אחרות שיש למי מהצדדים כנגד רעהו, גם אם הן עלו משום מה בסיכומיהם.



התביעה ל"פיצויי פיטורים"
:

בהיות העובד תושב השטחים הופרשו לזכותו כספים בשרות התעסוקה; ואין מחלוקת שהועמדו עבורו שם 19,000 ₪ ע"ח פיצויי פיטורים (עמ' 5, לפרוטוקול הדיון מיום 28.12.14).

השאלה הדורשת הכרעה היא: האם העובד זכאי ל"פיצויי פיטורים", מעבר למה שהופרשו לזכותו ב"שרות התעסוקה", כמפורט לעיל.

בבית הדין הודה העובד כי התפטר מעבודתו, לאחר שהואשם על ידי המעסיק בגניבה. המעסיק מצדו העיד כי המשיך לשלם תשלומים לשירות התעסוקה, בתקווה שהעובד ימשיך את עבודתו אצלו, דבר שייתן תקווה למעביד כי הגזלה שנגזלה ממנו תושב אליו בהדרגה.

סיום יחסי עבודה מותנה בביטוי וכוונה חד משמעית מצד מי שמבקש להשתחרר מחוזה העבודה ולהביאו לידי סיום (ע"ע 1479/02 ד"ר ישראל קיציס נ' מד"י, סע' 15 לפס"ד מיום 14.12.03, מפי השופט שמואל צור).

במקרה דנן, אין ראייה ממשית התומכת בטענה שהצד שביקש לסיים את החוזה הוא המעסיק; ולמעשה התובע הודה בביה"ד בהתפטרות. זו גם לא "התפטרות בדין מפוטר", משום שלא הוכח כי המעסיק יצר לאור החשדות, סביבת עבודה שאינה מאפשרת לתובע את המשך עבודתו. ההיפך מכך. נראה שהמעסיק אכן היה מעוניין בהמשך העסקת העובד; ולכן גם המשיך לשלם לשרות התעסוקה את הכספים כאילו העובד ממשיך לעבוד אצלו, עוד זמן מה עד שהיה המעסיק בטוח כי העובד אכן התפטר, ולא מסכים עוד לחזור לעבודתו.

התביעה להפרשי פיצויי פיטורים תידחה אפוא; ולעניין "שרות התעסוקה", הוא ינהג בכספים המופקדים אצלו לזכות העובד, כמתחייב על פי הדין.


תקופת העבודה
:

אין חולק כי היה "נתק" של כשנה בעת תקופת העבודה, שעה שהתובע שהוא כזכור תושב השטחים, היה "מסורב כניסה" לארץ. לפיכך, תקופת העבודה הרלבנטית בעיקר עבור התביעה הנוכחית, אינה אלא שישה עשר (16) חודשים בלבד (להלן גם: "תקופת העבודה האחרונה").

דמי חגים:

אני מקבל את הצהרת המעסיק כי "דמי חגים" שולמו בפועל לפחות בחלקם; ובכל מקרה, ספק אם הוכחה עבודה סדירה ביום שקדם לחג וביום שלאחריו. התביעה בהקשר זה תידחה.

הוצאות נסיעה לעבודה וממנה
:

אני מקבל את גרסת המעסיק לפיה סופקה נסיעה בפועל, על ידי המעביד או באמצעותו, והתובע לא נדרש להוציא הוצאות בקשר לכך.
העובד גם הודה בכך; ורק טען כי הנסיעות היו באופן חלקי ולא במלא; אך לא פירט דווקנית תאריכים ומועדים שבהם קופח לעניין זה. התביעה לפיכך תדחה גם בהקשר זה.

"פדיון דמי הבראה"
:

לא מצאתי הוכחה טובה, שהמעביד שילם בפועל את "דמי ההבראה"; ומשקבעתי כי לפחות 16 חודשים אחרונים עבד התובע ברצף, יש לקבוע את זכותו של העובד ל"דמי הבראה" לפחות בהתייחס לאותה התקופה.




"פדיון חופשה
":

נטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית ניתנה בפועל לעובד מוטל על המעסיק (דב"ע נו/3-299 אריה לוי ואח' נ' סומיה גונזגה, סע' 9 לפס"ד מיום 3.6.97). המעביד לא הוכיח כי נתן את מלוא החופשה; ולפחות בהתייחס לתקופה האחרונה (16 חד'), יש לפסוק לזכות התובע "פדיון חופשה", בהתאם.

לסיכום עד כאן
: זכויות העובד שאותם צריך לשלם לו המעסיק הן 5,000 ₪ ("פדיון חופשה" ו"הבראה", בהתייחס לתקופת הזכאות שהוכרה); ויש לגשת ולדון בתביעת המעסיק כנגד העובד.

"תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים"
:

עובד המחליט לסיים את תקופת עבודתו צריך ליתן "הודעה מוקדמת" למעסיקו. הדבר לא נעשה במקרה דנן, ואם נעשה, נעשה באופן חלקי ומצומצם (אולי מספר ימים בלבד). העובד צריך אפוא ליתן למעסיק פיצוי בקשר לכך; והסכום של 3,000 ₪ הוא פיצוי ראוי, בהתחשב בגובה שכרו של העובד אצל מעסיקו, הרלבנטי לתביעה דנן, ו"תקופת ההודעה המוקדמת החסרה".

גזל שטוען המעביד כי נגזל
:

על מנת להוכיח שהעובד אכן שלח ידו ברכוש מעסיקו, כפי שטוען זה האחרון, צריך להציג ראיות טובות ומוגברות. מדובר באשמה הפוגעת בשמו הטוב של אדם, ואין להתירה כלאחר יד. המשטרה לא הצליחה לאסוף ראיות טובות, וגם המעסיק בהליך הנוכחי, לא שכנע באופן מספק להוכחת טענותיו.

הגם שאני מתקשה לקבל את גרסת העובד לפיה "נספח ב'" שנועד ללמד על מחויבותו למעבידו נחתם "על ריק" (וגם אחיו שהעיד לא טען זאת – עמ' 9, שורה 16 לפרוטוקול), הרי ברור הוא כי מדובר במסמך שנכתב בשפה העברית, שזו לא שפתו של העובד גם לפי המעסיק (עמ' 5, שורה 21 לפרוטוקול).

אני מקבל את דברי העובד לפיהם הוא אינו כותב או קורא עברית; וממילא גם "נספח ב'" הכתוב בעברית אינו מהווה ראייה מספקת כדי להשתית עליה חיוב כספי. גם אם יש למעסיק חשדות כבדים כנגד העובד, אלו לא הוכחו דיים. המעסיק גם לא טרח להביא את הראיות שלדבריו מסר במשטרה, כנגד העובד; וממילא הדבר אומר דרשני. אין בנמצא ראיות מספיקות שיצביעו על האשמות שבו המעסיק מאשים את העובד, וממילא
האשמותיו
יישארו בבחינת דברים בלתי מבוססים; ותביעתו של המעסיק כנגד העובד בהקשר זה, תידחה.

סוף דבר
:

התביעה ל"פדיון דמי הבראה" ו"פדיון חופשה", בקשר לתקופת העבודה האחרונה מתקבלת; והתביעה של המעסיק לפיצוי בקשר להיעדר "הודעה מוקדמת להתפטרות", גם היא מתקבלת. שאר התביעות ההדדיות נדחות.

התוצאה הכספית היא שהמעביד (התובע) נותר חייב לעובד (נתבע מס' 1) סך של

2,000 ₪ (3,000 ₪ - 5,000 ₪), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום הפסקת העבודה (28.9.12), ועד ליום התשלום בפועל.

הוצאות
:

בשים לב לתוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו.

ערעור
: בזכות, תוך 30 יום.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ה, (17 אוגוסט 2015
)
, בהעדר הצדדים.











סעש בית דין אזורי לעבודה 21291-12/12 עארף עראר נ' גהאד עודה, מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 17/08/2015)