פסקי דין על ניר שדה | פסקי דין על עירית מודיעין

35498-11/10 תצ     20/08/2015




תצ 35498-11/10 ניר שדה נ' עירית מודיעין





בפני

כבוד השופטת מיכל נד"ב
המבקש

ניר שדה

ע"י ב"כ עו"ד אסף שילה


נגד
המשיבה

עירית מודיעין

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ

פסק דין
1. הדיון שלפניי הוא בשלוש תובענות ייצוגיות שהגיש המבקש באותו עניין.

2. ביום 22.8.11 אישרתי בקשה להגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בת"צ 35498-11-10 (להלן: "הבקשה הראשונה" ו"החלטת האישור" בהתאמה). לאחר הגשת בקשה זו הגיש המבקש שתי בקשות אישור נוספות (ת"צ 29718-12-12 (להלן: "הבקשה השנייה") ות"צ 16524-02-14 (להלן: "הבקשה האחרונה") באותו עניין כהמשך לתובענה הראשונה, כשנימוקי הבקשות זהים אלא שהם מתייחסים לתקופות נוספות. זאת נוכח הוראת סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו – 2006 (להלן: "החוק") המגבילה את תקופת ההשבה ל- 24 חודשים ונוכח העובדה שהמשיבה המשיכה בהתנהלות בגינה הוגשה בקשת האישור הראשונה.

3. ביום 4.11.13 נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטת האישור. בהחלטתי מיום 17.2.14 קבעתי כי בקשת האישור האחרונה תצורף לבקשות האישור הקודמות.

תמצית הבקשה הראשונה
4. על פי חוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה), התשי"ג-1953 (להלן: "חוק הפטור") ותקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות ההנחה") מחזיקי דירות שונים זכאים להנחה בשיעור המוגדר בתקנות, לגבי שטח מוגבל של דירתם (להלן: "השטח המקסימאלי למתן הנחה").
על פי צו הארנונה לשנת הכספים 2010 (להלן: "צו הארנונה"), המשיבה גובה ממחזיקי דירות ארנונה בגין מ"ר לפי שני תעריפים כדלקמן: תעריף לדירה עצמה (להלן: "התעריף הרגיל לדירה"), ותעריף בשיעור 50% מתעריף זה בגין מקלט, ממ"ק, מחסן, חנייה מקורה לרכב וסככה/פרגולה (להלן: "התעריף למ"ר לשטחים הנוספים").
השאלה היא, מהי דרך החישוב הראויה לצורך חישוב ההנחה מארנונה לזכאים, כאשר דירת הזכאי להנחה מורכבת מדירה ומשטחים נוספים. לטענת המבקש יש לחשב את ההנחה קודם כל מהתעריף הרגיל למ"ר דירה (שהוא גבוה יותר ועל כן הנחה ממנו תביא להנחה גדולה יותר) וככל ששטח הדירה אינו השטח המקסימאלי למתן הנחה, לחשב את יתרת ההנחה על תעריף השטחים הנוספים. לשיטת המשיבה יש לחשב את ההנחה, מתעריף מ"ר משוקלל לשטח המקסימאלי למתן הנחה, המתקבל מסך כל הארנונה המגיעה לפני הנחה כשהיא מחולקת בכל שטח הדירה לרבות השטחים הנוספים (להלן: "התעריף המיוחד").
הקבוצה המיוצגת היא כל מי שזכאי להנחה מארנונה ואשר זכאותו להנחה חושבה על ידי המשיבה לפי התעריף מיוחד.

תמצית ההחלטה בבקשה הראשונה
5. בהחלטה מיום 22.8.11 בבקשה הראשונה, אישרתי הגשת התובענה הייצוגית, וקבעתי בין היתר כדלקמן:
"צו הארנונה קבע שיעור מופחת של ארנונה על השטחים הנוספים עקב הכרתו בכך שאין מקום לגבות ארנונה מלאה עבור שטחים "נספחים" כאלה שאינם שטחי מגורים כפשוטם. זו לטעמי תכלית הארנונה המופחתת על השטחים הנוספים. אינני סבורה כי מטרת קביעת הארנונה המופחתת על השטחים הנוספים הייתה הקטנת ההנחה של הזכאים להנחה או לפטור על פי תקנות ההנחה או חוק הפטור. הפרשנות הנטענת על ידי המשיבה מביאה לתוצאה זו, בעוד שהפרשנות של המבקש נותנת לכאורה ביטוי לתכלית צו הארנונה ולתכלית תקנות ההנחה ומביאה להרמוניה ביניהם, באופן שצו הארנונה אינו משמש מכשיר להפחתת ההנחה, אשר לא לכך נועד" (ההדגשה במקור) (שם, בפסקה 12).

6. ביום 7.5.14 הגישה המשיבה הודעה על חדילה חלקית מגבייה לפי סעיף 9 בחוק, בבקשה האחרונה. הודעת החדילה נתמכה בתצהירו של רם סידיס, גזבר המשיבה, אשר הצהיר כי המשיבה חדלה מהגבייה בגינה הוגשה בקשת האישור בהתייחס להנחות שנקבעו בחוק ואילו בהתייחס להנחות שנקבעו בתקנות, המשיבה לא חדלה. ובלשון הגזבר: "הנחות שנקבעו בדין (להלן: 'הנחות מכוח החוק' או 'קבוצה א''), שאינן כפופות לשיקול דעת הרשות המקומית, והן כוללות את הנישומים שקיבלו הנחה בארנונה בתקופה הקובעת או בחלק ממנה בהתאם להוראות חקיקה ראשית, (ולעיתים קיימת להן מקבילה בתקנות ההסדרים במשק (הנחה מארנונה) תשנ"ג – 1993 (להלן: 'תקנות ההנחה') או שבתקנות ההנחה קיימות הוראות מבהירות לעניין היקף ההנחה שנקבעה בחוק.... וכן כל חוק אחר שאפשר שנקבעה בו הנחה מארנונה ואשר לא פורט הסעיף זה. זו הקבוצה אליה מתייחסת הודעת החדילה...".
בהמשך הוא מתייחס להגדרת הקבוצה שלגביה לא נעשתה חדילה "של הזכאים להנחות מכוח התקנות שלגביהן הוענקה לרשות המקומית סמכות ושיקול דעת לתיתן (דהיינו עצם הענקתן לנישום מסור לשיקול דעת המועצה), ומכאן גם הסמכות לקבוע להן מבחנים, והיא כוללת את הנישומים שקיבלו הנחה בארנונה בתקופה הקובעת או בחלק ממנה בהתאם לסעיפים המפורטים להלן בתקנות ההנחה כגון: תקנה 2(א)(1)(א) אזרח ותיק;... לקבוצה זו לא מתייחסת הודעת החדילה...".

7. ביום 20.1.15 ניתן

פסק דין
חלקי בבקשה האישור האחרונה, נוכח החדילה החלקית כאמור, בהתאם לסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות. בקשת האישור לא אושרה ביחס ל"הנחות שנקבעו בדין".

8. ביום 12.1.15 התקיים דיון הוכחות והצדדים הגיעו להסכמה שמצאה ביטויה בהחלטתי ממועד זה:
"רשמתי לפני הסכמת הצדדים כי ההחלטה שניתנה בבקשת האישור הראשונה עומדת בעינה גם לגבי שני התיקים הנוספים וכי המחלוקת בין הצדדים היא לעניין השפעת ההנחות הוולונטריות לעומת אלה שהן מנדטוריות. כמו כן רשמתי הסכמתו של ב"כ המשיבה כי בקשת האישור לעניין ההנחות המנדטוריות, מתקבלת לגבי הבקשה השניה מהנימוקים שפורטו בהחלטה לגבי בקשת האישור הראשונה".
משמע, המשיבה הסכימה למעשה לקבלת התובענות בשתי התובענות הראשונות בעילה הנוגעת להנחות חובה (בשלישית כאמור נעשתה חדילה ביחס לעילה זו).
בנוסף קבעתי כי ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמות בעניין גמול ושכר טרחה בנוגע לחדילה בבקשה האחרונה, יגישו טענותיהם בעניין.

9. נושא החלטתי זו הוא אם כן האם יש להבחין בין ההנחות הוולונטריות למנדטוריות, וכפועל יוצא האם יש לקבל התובענות רק בקשר להנחות המנדטוריות, או שמא יש לקבלן גם בקשר להנחות הרשות.

תמצית טענות המשיבה
10. קיימות שתי קבוצות זכאים לקבלת הפחתה בשטח הדירה. אחת - נישומים הזכאים להנחה או לפטור מארנונה על פי הוראה מנדטורית בחוק או בתקנות, השנייה – נישומים שמועצת הרשות המקומית רשאית לתת להם הנחה דהיינו זכאים להנחה על פי החלטת המועצה מכוח סמכותה על פי תקנה 2(א) ותקנה 2א בתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג – 1993 (להלן: "תקנות ההנחה").

11. על פי תקנה 2 בתקנות ההנחה למועצה הנבחרת של הרשות סמכות לקבוע את שיעור ההנחה בצו הטלת ארנונה, אך אין היא חייבת לקבוע את ההנחה.
תקנה 2א בתקנות ההנחה קובעת כי בקביעת שיעור ההנחה על פי המבחנים שבתקנה 2(א) רשאית המועצה להתחשב במצב החומרי של המחזיק ואף לקבוע תנאים ומבחני משנה לזכאות להנחה.
לגבי הנחה וולונטרית, שנקבעה בידי העירייה, היא זו שמוסמכת לקבוע את שיעורה, את תנאיה ואת דרך חישובה, כשם שהייתה מוסמכת שלא לתיתה כלל ועל כן אין מקום להתערב בשיקול דעתה.
12. כשההנחה מוענקת על פי החלטת העירייה שיטת חישוב השטח משקפת את אומד דעתה לגבי סכום ההנחה הכולל שהחליטה לתת לכל הזכאים מסוג מסוים וסכום ההנחה הכולל משתקף בתקציב העירייה. אם קברניטי העירייה סבורים שמתן ההנחה הוולונטרית אינו מאפשר לאזן את תקציב העירייה הם מחליטים לא להעניק את ההנחה הוולונטרית, לחילופין הם מחליטים להעניק את ההנחה לפי כללים שנקבעים על ידם. המבקש תוקף את הכללים שעמדו לנגד קברניטי העירייה בעת החלטתם להעניק את ההנחה הוולונטרית.
מתקין תקנות ההנחה הקנה למשיבה סמכות לקבוע אילו הנחות תיתן, מה שיעורן המירבי ומהם הכללים למתן ההנחות וכך פעלה.
13. המבקש אינו נמנה על קבוצת מקבלי ההנחה הוולונטרית והוא אינו תובע מייצג מתאים של קבוצה זו.

14. לפי סעיף 8(ב)(1) בחוק תובענות ייצוגיות רשאי בית המשפט בבואו להחליט אם לאשר תובענה ייצוגית להתחשב בעובדה שניהול ההליך עשוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותי המשיבה.
תמצית טענות המבקש

15. אין הגיון לאבחנה בין שני סוגי ההנחות כנטען על ידי המשיבה. אין קשר בין העובדה שלעירייה סמכות לתת הנחות וולונטריות לבין אופן חישוב ההנחות.
שתי התקנות הרלוונטיות כאחת - תקנה 2 בתקנות ההנחה ותקנה 14ו - מגבילות את מתן ההנחה לשטח מסוים של הדירה. השאלה לגבי יישום שתי התקנות היא דרך חישוב שטח הדירה ר לצורך מתן ההנחה. משאין עוד מחלוקת, כי הפרשנות הנכונה לתקנה 14ו היא זו אשר המבקש טען לה, היא חלה גם לגבי תקנה 2.
שיקול הדעת הנתון לעירייה הוא לגבי עצם מתן ההנחה ושיעורה. אין לה שיקול דעת לגבי אופן חישוב ההנחה. את אופן חישוב ההנחה - הגבלתה לשטח מסוים - קובעות התקנות.
כל אחד מסעיפי המשנה בתקנה 2(א) בתקנות ההנחה קובע שיקול דעת לגבי שיעור ההנחה (מוגבל לשיעור מירבי), אך קובע בצורה שאינה משאירה שיקול דעת את השטח לגביו תינתן אותה הנחה.
כך ההנחה לגבי אזרח ותיק, תקנה 2(א)(1) קובעת, כי ניתן לתת הנחה "שאינה עולה על 25 אחוזים לגבי 100 מ"ר בלבד משטח הנכס" ובאשר למקבל גמלת נכות לפי חוק רדיפת הנאצים תקנה 2(א)(4) קובעת "שלא תעלה על 66 אחוזים לגבי 70 מטרים רבועים משטח הנכס." וכו'.
16. פרשנות המבקש נתמכת בהוראת תקנה 2א, שקובעת את אופן הפעלת שיקול הדעת באשר למתן הנחה לפי סעיף 2:
"בקביעת שיעור ההנחה על פי המבחנים שבתקנה 2(1) עד (10), רשאית המועצה להתחשב במצבו החומרי של המחזיק ולצורך זה אף לקבוע תנאים ומבחני משנה לזכאות להנחה לפי כל אחת מהפסקאות האמורות."
משמע, לעירייה שיקול דעת באשר למצבו החומרי של הנישום, לגבי התנאים למתן ההנחה, וקביעת מבחני משנה, אך אין שיקול דעת באשר לגודל השטח בגינו ניתנת ההנחה, ואין שיקול דעת באשר לאופן בו יש לחשב את הארנונה החלה על אותו שטח בגינו תינתן ההנחה - בדיוק כמו בהנחות החובה.
17. הטענה כי שיטת חישוב השטח משקפת את אומד דעתה של העיריה לגבי סכום ההנחה הכולל שהיא החליטה לתת לכל הזכאים מסוג מסוים לא נתמכה בתצהיר סגן גזבר המשיבה מר אייזנברג.
מחקירתו הוכח, כי היקף ההנחות אינו ידוע מראש, אלא מחושב על בסיס הערכה של המצב הקיים וכי לא נקבע על ידי העירייה סכום הנחה כולל מראש.
18. המשיבה אינה מוסמכת לקבוע פרטנית כי אדם הנמנה על קבוצת זכאים מסוימת יקבל הנחה בסכום מסויים x או כי קבוצת הזכאים תזכה להנחות בסכום כולל מסוים y. ההנחה הינה תוצאה של חישוב שנקבע בתקנות ושל קריטריונים למתן הנחה אשר המשיבה קבעה מראש.
כך, אם המשיבה החליטה לתת הנחה בשיעור מסוים לנכים, למשל (לפי תקנה2(א)(2)), היא לא תהיה רשאית שלא להעניק הנחה לנכה אשר יעבור להתגורר בעיר במהלך שנת התקציב בטענה שמלוא תקציב ההנחות נוצל, וכמובן שגם לא תהיה רשאית להפחית את ההנחות לזכאים האחרים.
19. הטענה שאם קברניטי העירייה סבורים שמתן "ההנחה הוולונטרית" אינו מאפשר לאזן את תקציב העירייה, אזי הם מחליטים לא להעניק אותה, אינה נכונה. הוכח שתמיד ניתנו הנחות בשיעור המקסימאלי (עמוד 12, שורות 19- 21).

20. היקף ההנחות הוולונטריות עומד על כ- 100,000 ₪ (פר' עמוד 12, שורה 6) מתוך תקציב של כ- 500,000,000 ₪ (עמוד 9, שורות 22-21), על כ- 0.02% מתוך תקציב העיריה. לכן לא יתכן מצב כי ההנחה לא תאפשר לאזן את התקציב.

21. לא הוכחה הטענה כאילו שיעור ההנחה שהייתה המשיבה מעניקה היה נמוך יותר, אילו הייתה נכפית על המשיבה שיטת החישוב הנדרשת על ידי המבקש. מר אייזנברג נשאל על כך, ולא ידע להשיב (עמוד 9, שורות 1-3).

22. הוכח, כי גם כאשר כבר התברר למשיבה כי ישנו סיכוי סביר שבית המשפט יקבל את עמדת המבקש, מה שיביא להגדלת היקף ההנחות, לא הביא הדבר לשינוי מדיניות המשיבה, והיא המשיכה לתת את ההנחות המקסימאליות האפשריות (עמוד 10, שורות 18-10).

דיון

23. למעשה המשיבה טוענת כי לגבי הנחות הרְשות היא זכאית לחשב את התעריף לשטח המקסימאלי למתן הנחה לפי התעריף המיוחד, בשונה מחישוב התעריף לגבי הנחות החובה, על פי אותן תקנות, שעתה מסכימה המשיבה שיש לחשבן על פי שיטת המבקש שאושרה בבקשת האישור. אני סבורה כי דין טענות המשיבה להידחות ולהלן אביא את טעמיי.

24. בתגובה לבקשת האישור הראשונה לא טענה המשיבה כלל כי יש סוגי הנחות שונים וכי יש להבחין ביניהם לצורך פרשנות השאלה נושא הדיון, ב"כ המשיבה אף אישר זאת (ר' פר' עמ' 7 ש' 13). קשה להלום מדוע הפרשנות החדשה הנטענת, אם יש בה ממש, לא נטענה לפחות לחילופין בתגובה כאמור.

25. כפי שקבעתי בהחלטת האישור, כל טענות המשיבה לא הייתה בהן תשובה לטענות המבקש ולפרשנות שנטענה על ידו. טענות ההגנה התרכזו בפגיעה שתיגרם לזכאים שונים לכאורה, וגם בעניין זה קבעתי שטענה זו לא הוכחה שכן חישובי המשיבה כלל לא משקפים את החישוב על פי שיטת המבקש.

26. בהחלטה בבקשת האישור מניתי הנימוקים להעדפת הפרשנות הנטענת על ידי המבקש מבחינת לשון התקנות ותכליתן. אני סבורה שנימוקים אלה יפים הן להנחות החובה על פי תקנות ההנחה ועל פי כל דין , הן להנחות הרשות, ואלה הם:

המבקש הוכיח כי לשיטתו ייהנו כל הזכאים על פי חוק הפטור ותקנות ההנחה להנחה גדולה יותר מאשר לפי שיטת המשיבה.
תכלית תקנות ההנחה היא כפולה, תכלית סוציאלית שעניינה מתן הנחות לזכאים כמו נכים אזרחים ותיקים ועוד, וכן שיוויון באופן שרשימת הזכאים נתונה, אמות המידה הן אחידות והקריטריונים ברורים.
צו הארנונה קובע תעריפים למגורים שהם מדורגים לגבי מגורים שונים ועולים ככל ששטח הדירה גדול יותר עד תקרה מסוימת. כמו כן קובע הצו תעריף בגובה מחצית המדרגה הראשונה של הארנונה כארנונה שחלה על שטחים נוספים מקלט מחסן ועוד. התעריף המופחת על השטחים הנוספים נקבע עקב הכרתו של הצו בכך שאין מקום לגבות ארנונה מלאה עבור שטחים נספחים שאינם שטחי מגורים. זו תכלית הארנונה המופחתת ולא הקטנת ההנחה לזכאים להנחות ולפטור, שזו תוצאת שיטת המשיבה.
פרשנות המשיבה מביאה לתוצאה אבסורדית. כך מקום שיש לשני זכאים דוגמת המבקש דירות בגודל זהה לצורך צו הארנונה, אלא שבדירה אחת כל השטח הוא למגורים ואילו בדירה האחרת חלק מהשטח הוא שטחים נוספים במקרה כזה בעל הדירה שבה השטח למגורים גדול יותר יזכה בהנחה גדולה יותר. תוצאה זו סותרת את צו הארנונה שמכוון להטיל ארנונה גבוהה יותר על בעלי שטחי מגורים גדולים יותר. לפי פרשנות המבקש יש התאמה בין צו הארנונה לבין חוק ההנחה בעוד שפרשנות המשיבה מביאה לסתירה בין שני הדינים.
פרשנות המבקש שוויונית יותר ואחידה. כל זכאי מקבל תחילה הנחה מסכום הארנונה בגין שטח דירת המגורים, ללא קשר לשטחים הנוספים, ורק אם שטח הדירה אינו השטח המקסימאלי למתן הנחה, מחושבת ההנחה גם מהשטחים הנוספים. פרשנות המשיבה לפיה יש לראות בשטחים הנוספים חלק מהשטח של הדירה לצרכי הנחה, מביאה לחיובי ארנונה שונים התלויות בחלקם היחסי של השטחים הנוספים מתוך כלל שטח הדירה.
לשון התקנות אינה תומכת בפרשנות המשיבה. תקנות ההנחות קובעות כי "מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה הכללית...."(ס' 2) וכי "מחזיק בנכס שנתקיימו לגביו התנאים המפורטים להלן יהיה זכאי להנחה מארנונה כללית..."(ס' 14). בלשון זו אין כל עיגון לשיטת הממוצעים שנוקטת המשיבה. אמנם היא אינה קובעת מפורשות את דרך החישוב לה טוען המבקש ואולם כאמור דרך זו מתיישבת עם "שיטת צו הארנונה" שקובעת חיובים הדרגתיים לפי שטחים שונים, ועל כן אותה הדרגה הגיונית גם בחישוב ההנחה בגין הארנונה.
נוכח תכלית החוק קרי הרצון להיטיב עם סוגי אוכלוסיות שונים, ראוי לפרש דווקא את התקנות באופן המיטיב עם הזכאים דהיינו באופן שיקנה להם את ההטבה המירבית. קיבלתי את טענת המבקש כי פרשנות זו מתיישבת עם הוראת תקנה 17 בתקנות ההנחה (הנמצאת בפרק "הוראות כלליות") ממנה ניתן ללמוד כי מחוקק המשנה שאף לאפשר לזכאים לקבל את ההנחה הגבוהה מבין אלו האפשריות.

27. הזכאות להנחה לפי תקנה 2(א), הנחת הרשות, כמו גם הזכאות להנחה לפי תקנה 14ה. (הנחת החובה) היא "מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת הכספים על מחזיק בנכס" (לא באותו סדר). בבקשת האישור הראשונה הוכרעה למעשה השאלה מהו סכום "הארנונה הכללית" שממנו נגזרת ההנחה. לאור לשון התקנות שהיא זהה, לא מצאתי כל הגיון לקבוע חישוב שונה לסכום "הארנונה הכללית" שעליו תחול ההנחה.

28. לא מצאתי ממש בטענת המשיבה כי "שיטת חישוב השטח משקפת את אומד דעתה של העירייה לגבי סכום ההנחה הכולל שהיא החליטה לתת לכל הזכאים מסוג מסוים, וסכום ההנחה הכולל משתקף בתקציב העירייה". טענה זו לא נתמכה, בתצהירו של אייזנברג סגן הגזבר. על כן רק מטעם זה דין הטענה להידחות. היא גם לא נתמכה בעדותו בחקירה.

29. עד הגשת התובענה הראשונה וגם אחריה, פעלה המשיבה באופן זהה לגבי שני סוגי ההנחות, משמע גם היא לא סברה שיש לבצע לגביהן את החישוב באופן שונה. גם הדרך בה פעלה המשיבה משך השנים יש בה לתמוך בכך שאין מקום לחישוב שונה כאמור.

30. בעע"מ 1373/14 גואטה נ' עיריית תל אביב (17.6.15)(להלן: "עניין גואטה"), נקבע: "אין חולק, כי סמכותה של הרשות המקומית ליתן הנחות בארנונה היא סמכות שברשות, כפי שנקבע בתקנה 2(א) לתקנות ההנחות, שם נאמר, כי "מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה [...]". על דרך הכלל, סמכות רְשוּת מעין זו, מקנה לרשות המקומית שיקול דעת בשני מישורים: המישור האחד, עניינו שיקול דעת באשר לעצם הפעלתה של הסמכות (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 320 (2010) (להלן: זמיר))... המישור השני של שיקול הדעת. בגדרי מישור זה, נהנית הרשות משיקול דעת בנוגע לאופן הפעלתה של אותה סמכות (זמיר, שם). כך, עשויה הרשות להתנות את הפעלת הסמכות בתנאים; להפעילהּ באופן חלקי; לקבוע את גבולותיה; וכיוצא בכך. לא למותר הוא להזכיר, בהקשר זה, גם את סעיף 12 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, המורה כי: "הסמכה ליתן פטור, הקלה, הנחה וכיוצא באלה - משמעה הסמכה ליתן אותם אף במקצת או בתנאים".
בענייננו ברי כי המשיבה נתנה הנחות רשות ובכך הפעילה סמכותה, וכי היא זכאית אף לקבוע את תנאיה וגבולותיה. קביעת אחוז ההנחה, או התנאתה בתנאים הם עניינים שאכן בסמכות המשיבה. מהי אותה ארנונה כללית שממנה יש לגזור את ההנחות שבשיקול דעת המשיבה, זו אינה עניין לקביעתה של הרשות וזו אינה בגדר הדברים הנתונים לסמכות המשיבה במישור השני של שיקול הדעת.

31. בעניין גואטה נקבע עוד כי התכליות שבבסיס מתן ההנחות בארנונה הם: "התכלית הסוציאלית-כלכלית; התכלית שעניינה האחדה ושוויוניות כלל ארצית במתן ההנחות בארנונה; והשיקול שעניינו יצירת וודאות כספית ותקציבית הן לתושבי הרשות והן לרשויות המקומיות עצמן. לפיכך, ועל מנת לקבוע את הפרשנות הראויה למונח "שיעור ההנחה", יש למצוא את האיזון הנכון והמתאים ביותר בין התכליות והשיקולים שפורטו לעיל"(פסקה 41). אני סבורה כי הנימוקים שניתנו בהחלטת האישור עולים בקנה אחד עם התכליות האמורות.

התאמת התובע הייצוגי
32. האם יש לדחות את התביעות הנוגעות להנחות הרשות בשל כך שהמבקש אינו רשאי לייצג את הקבוצה, בשל כך שתביעתו האישית היא בגין הנחת חובה. אני סבורה שלא. התובענה מלכתחילה הוגשה בשם כל הזכאים להנחה מארנונה אשר זכאותם חושבה על פי התעריף המיוחד, הנחות חובה כמו גם הנחות רשות מן הסתם. משקבעתי שבשתי ההנחות יש להחיל את אותה שיטת חישוב לגבי חישוב "סכום הארנונה הכללית" ממנו תיגזר ההנחה, הרי שמדובר בקבוצה אחת שלגבי כולה מדובר בשאלה משותפת של משפט.
אפילו הייתי קובעת כי מדובר בקבוצות שונות, הרי שלעניין השלב של אישור תובענה ייצוגית (שאז כזכור כלל לא עלתה טענה שיש קבוצות שונות) קובע חוק תובענות ייצוגיות בסעיף 10(ג): "בית המשפט רשאי להגדיר תת-קבוצה, אם מצא שלגבי חלק מחברי הקבוצה מתעוררות שאלות של עובדה או משפט, אשר אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה; הגדיר בית המשפט תת-קבוצה כאמור, רשאי הוא להורות על פרסום הודעה על כך...". נוכח זהות השאלות שבמשפט לא הייתי ממנה תובע נפרד לקבוצה הנטענת על ידי המשיבה.

הגנות אחרות העומדות למשיבה

33. המשיבה טענה בתגובתה לבקשת האישור השניה וכן בסיכומיה כי בית המשפט ינהג לפי סעיף 8(ב))(1) בחוק תובענות ייצוגיות. דין הבקשה להידחות הואיל והסעיף האמור עניינו בשלב שלפני אישור הבקשה.

34. סעיף 20(ד)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קובע: "הכריע בית המשפט לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה, שהוגשה נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין, רשאי הוא, בבואו להחליט בדבר שיעור הפיצויים ואופן תשלום הפיצויים, להתחשב גם בנזק העלול להיגרם, בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור".
סעיף זה מדבר על "פיצויים" ועל "פיצוי" ולא על השבה, שזהו הסעד הנתבע בענייננו. סעיף 5(ב)(2) בחוק מבחין מפורשות פיצויים להשבה.
בעעמ2978/13 מי הגליל – תאגיד הביוב האזורי בע"מ נ' יונס(23.7.15) עמד בית המשפט העליון על ההבחנה שבין השבה לפיצוי, בהקשר של סעיף 5(ב)(2) וקבע: "אך מה דינן של תביעות לפיצויים, ותביעות להשבת סכומים שאינם "מס, אגרה או תשלום חובה אחר"? כזכור, פרט 11 לתוספת השניה, שעל פיו ניתן להגיש תובענה ייצוגית כנגד הרשות ככזו, והכוללת בתוכה את הגנות החדילה והגבלת סעד ההשבה, אינו כולל תובענה לפיצויים, ואף נעדר התיבה "לרבות" – השמטה המעוררת את השאלה, מה דינן של אותן תובענות בגין פיצויים שאינם "מס אגרה או תשלום חובה אחר", כאמור נדמה אם כן, כי לא ניתן להגיש תובענה לפיצויים כנגד הרשות ככזו אלא על פי פרט 11 לתוספת, מסקנה המשתקפת גם מן העובדה שהמחוקק התכוון לכלול בגדרי סעיף 5(ב)(2) רק תביעות השבה על פי פרט 11 (ראו בענין אסל, בפיסקה ל"ד)".
יש לזכור כי לגבי תביעות השבה של רשות קבע המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות מגבלה משמעותית לגבי תביעות אלה, וכך קובע סעיף 21 בחוק: "אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור...". נראה על כן לכאורה שסעיף 21 הוא החל בעניין תביעות ההשבה.

35. בדנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.15) (להלן: "עניין שירותי בריאות כללית") נדונה תביעת השבה שעניינה היה גביית ארנונה מגוף פטור מתשלום ארנונה, בדמות של אגרת פינוי אשפה. ההלכה בעניין שירותי בריאות כללית רלבנטית לענייננו ולהלן אביא את תמצית החלקים הרלבנטיים מפסק הדין: בית המשפט דן בעילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט -1979 וקבע שאין קושי לקבוע כי יסודות סעיף 1- זכייה בטובת הנאה, שלא כדין, על חשבון המזכה – מתקיימים מקום בו רשות שלטונית גובה תשלום בלא סמכות חוקית. עוד נקבע שם כי השאלה אם מן האמור נובעת חובת השבה של הכספים היא שאלה נפרדת. לשם הכרעה בשאלת ההצדקה לחייב רשות שלטונית בהשבה מכוח דיני עשיית עושר ניתן להסתייע בעקרונות המשפט הציבורי כמו עקרון חוקיות המנהל. באותו קובע הנשיא (בדימ') גרוניס: "בעיניי הקביעה כי רשות שגבתה כספים בחוסר סמכות עלולה להתחייב בהשבתם לפי דיני עשיית עושר, היא בבחינת צעד משלים מתבקש, היוצק תוכן ממשי למשמעויות של פעולה זו במישור המנהלי ראוי לקבוע כי גביית תשלום על ידי רשות בלא סמכות לכך מקימה כענין עקרוני חובת השבה" (שם עמ' 32).
ההצדקה להכרה בעילת השבה בגין גבייה בחוסר סמכות היא גם העובדה שהעילה מתקיימת בגדר היחסים בין הפרט לרשות שלטונית, יחסים המאופיינים בחוסר שוויון עובדה המחלישה את משקלו של נימוק הרצון החופשי של הפרט (רצון חופשי עלול לשלול את עילת ההשבה). הטעם העיקרי המובא כנגד עילת השבה עצמאית של גבייה בחוסר סמכות הוא "הגנת התקציב" שתמציתה שההשבה תפגע בתקציב הרשות וכפועל יוצא ינזקו הנזקקים לשירותיה. ואולם קובע שם הנשיא (בדימ') גרוניס: "אין בטעם זה כדי להצדיק המנעות מהכרה עקרונית בקיומה של עילת השבה בגין גביית כספים בחוסר סמכות....המענה לחששות ה"תקציביים" צריך להימצא בשלב ההגנות מפני חובת ההשבה...". בהמשך עומד בית המשפט על כך שבתי משפט חייבו רשויות בהשבת כספים שנגבו בחוסר סמכות, חרף טענות התקציב וקובע כי יש להכיר באופן עקרוני בקיומה של עילת השבה עצמאית מקום שרשות שלטונית גבתה כספים מהאזרח בחוסר סמכות.
בהמשך קובע בית המשפט: "הקביעה כי במקרה מסוים קיימת עילת השבה בגין גבייה בחוסר סמכות אינה בבחינת סוף פסוק, שכן ייתכן שיהא לזוכה פטור מהשבה. ההגנות האפשריות מפני השבה רבות ומגוונות. הן כוללות הגנות כלליות שאינן מיוחדות לדיני עשיית עושר, דוגמת השתק, שיהוי או התיישנות" (עמ' 41). כמו כן קיימת ההגנה הקבועה בחוק עשיית עושר לפיה זכאי בית המשפט לפטור את הזוכה אם ההשבה היא בלתי צודקת. בהמשך מתמקד בית המשפט בהגנת התקציב וקובע, כפי שנקבע בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545 (2006) כי על מנת שתתקבל הגנת התקציב על הרשות להוכיח שחיובה בהשבה יפגע בתקציבה באורח משמעותי וכי לא קיימות חלופות לצמצום הפגיעה. אין די בטענות בעלמא "ובתי המשפט סרבו באופן עקבי לפטור רשויות שלטוניות מחובת השבה מקום של הונחה תשתית ראייתית ראויות לפגיעה בתקציב" (עמ'44). יש לנהוג זהירות ראויה בהגנת התקציב ועל כן נקודת המוצא היא שהוכחתה על הנתבע. לבסוף מונה בית המשפט שיקולים נוספים בשלב ההגנות: עצמת הפגיעה בשלטון החוק הכרוכה בגבייה בלא סמכות, התנהגות הצדדים ובעיקר התנהגות הרשות, טובת הציבור, תום ליבה של הרשות, שיהוי של הפרט. ניתן להתחשב בתוצאותיה של הגביה שלא בסמכות במישור המנהלי למשל על ידי קביעה שחלה דוקטרינת הבטלות היחסית (כפי שנעשה בבג"ץ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון (29.12.09). ניתן גם לחייב בהשבה חלקית במקרים מתאימים.

בעניין רע"א עמר נ' עיריית חדרה (14.4.15) (להלן: "ענין עמר") גם כן נקט בית המשפט בתובענה ייצוגית שעניינה היה גבייה שלא כדין של ארנונה עקב עיגול שטחים, בדרך ביניים וקבע כי ההלכה החדשה שיצאה מלפניו שעניינה חישוב לפי שטח מדויק, תחול פרוספקטיבית, מהשיקולים שנימנו שם.

36. ולענייננו. האם יש לקבל את הגנת התקציב שנטענה ואת הטענה לבטלות יחסית. אני סבורה כי דין הבקשה להידחות קודם כל מן הטעם שהטענה נטענה רק בסיכומים וכלל לא הוכחה. כמו כן אפילו נטענה הטענה במעורפל בסעיף 11 לתגובה לבקשה השנייה, הרי גם שם אין כל פירוט.
מעבר לדרוש אציין עוד זאת. אמנם עצמת הפגיעה בשלטון החוק בענייננו נמוכה מזו שבעניין שירותי בריאות כללית, שכן מדובר בגבייה שלא כדין עקב פרשנות, לא סבירה לטעמי, של תקנות ההנחה והחוקים הנוגעים להנחה בארנונה. בעניין זה דומה ענייננו לעניין עמר ואולם להבדיל מעניין עמר אין כל אינדיקציה שמדובר בבעיית רוחב ברשויות מקומיות רבות, ולפניי רק עניינה של המשיבה.

זאת ועוד. נראה לי כי יש לזקוף לחובת המשיבה את התנהלותה ואפרט: התובענה ובקשת האישור הראשונה הוגשה בנובמבר 2010. ביום 22.8.11 אושרה בקשת האישור לגבי התובענה הראשונה. היא אושרה גם מן הטעם שהמשיבה השיבה לטענות כביכול של המבקש שכלל לא נטענו וכן מן הטעם שטענת ההגנה העיקרית של המשיבה ששיטת המבקש פוגעת בקבוצות אחרות, נטענה ללא כל בסיס כלל. ועוד. חרףהחלטת האישור לא מצאה המשיבה לנכון לשנות את שיטת החישוב, ועקב כך נאלץ המבקש להגיש את הבקשה הנוספת בדצמבר 2012. המשיבה בחרה שלא להודיע על חדילה, ובכך לחסוך את חובת ההשבה על פי סעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות. גם לאחר דחיית הבר"ע על החלטת האישור ביום 4.11.13 לא שינתה המשיבה את שיטת החישוב ועקב כך נאלץ המבקש להגיש את הבקשה האחרונה, בפברואר 2014, שרק ממנה בחרה לחדול וזאת באופן חלקי בלבד. ניתן על כן לומר כי למצער לאחר ההחלטה בבקשת האישור יכלה המשיבה לכלכל צעדיה מתוך נקודת מוצא שדרך החישוב שלה את ההנחה תיצור בעיית השבה עתידית. על כן לא ראיתי לפטור את המשיבה מחובת ההשבה. עם זאת, נוכח מהות התובענה שעניינה פרשנות התקנות כאמור, אני מורה כי ההשבה תהיה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א – 1961 ולא בהתאם לסעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. אני סבורה כי נוכח ההלכות שהובאו, ושיקול הדעת המסור לבית המשפט להורות הוראות שונות במסגרת קביעה של בטלות יחסית, הרי שמן הסתם רשאי בית המשפט להורות על תנאי ההשבה, למרות כל דין.

סוף דבר

37. לאור כל האמור עד כאן, אני מקבלת את התביעות בכל שלוש התובענות העוקבות, למעט התובענה השלישית בכל הנוגע להנחות החובה ממנה חדלה כאמור המשיבה. אני מחייבת את המשיבה להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את הפרשי הארנונה שנגבו מהם ביתר ב-24 החודשים שקדמו לכל תובענה (למעט כאמור הפרש הנחות החובה בתובענה השלישית).
לסכום ההשבה יתווספו כאמור הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א – 1961, וזאת – מהמועד בו שולמו הסכומים על ידי חברי הקבוצה ועד למועד השבתם על ידי העירייה.

38. המשיבה תודיע לב"כ המייצג כיצד היא מבקשת לבצע את ההשבה - תשלום לחברי הקבוצה או קיזוז מסכום הארנונה בסכום ההשבה. הודעת העירייה תימסר תוך 45 יום מהיום (ימי הפגרה במניין).
בנוסף, תמסור העירייה לב"כ קבוצת התובעים ולבית המשפט פירוט של הסכומים ששולמו ביתר בהתאם לאמור לעיל, בתוך 60 יום מהיום, ימי הפגרה במנין. בהתאם לפירוט, ייקבע הסכום הכולל של ההשבה להשיב לחברי קבוצת התובעים.

39. בית המשפט יפסוק לעניין שכר הטרחה והגמול לאחר שסכום ההשבה הכולל יהיה ידוע.

40. הגמול ושכר הטרחה ישולמו בתשלומים כדלקמן: 30% עם מתן ההחלטה לעניין הגמול ושכר הטרחה והיתרה לאחר ההשבה בפועל לחברי הקבוצה ולאחר שהצדדים יגישו לבית המשפט מסמך המאשר את ההשבה בפועל, תוך פירוט אופן ההשבה ובית המשפט יאשר את תשלום יתרת הגמול ושכר-הטרחה.

41. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר פסק הדין שגודלה לא יפחת מ-15 ס"מ x 15 ס"מ, במקומון הנפוץ בתחום המשיבה וכן בעיתון יומי בעל תפוצה רחבה שיאושרו קודם על ידי בית המשפט, בהתאם להוראת ס' 25(א)(5) בחוק תובענות ייצוגיות. המשיבה תישא בעלות הפרסום.

הגמול ושכר הטרחה בגין הודעת החדילה בתובענה האחרונה

42. הצדדים הגישו טיעוניהם לעניין החדילה בבקשה האחרונה.

43. תמצית טענות המבקש- יש לחשב את הגמול ושכר הטרחה מתוך שווי ההטבה ובענייננו החסכון העתידי לפי ההלכה בעניין אבוטבול עעמ 6687/11; לולא הגשת התובענה הייתה המשיבה ממשיכה בגבייה כפי שאכן המשיכה למרות דחיית הבר"ע על ההחלטה בבקשת האישור; מחקירת סגן הגזבר עלה כי חלקה של הקבוצה לגביה הוגשה הודעת החדילה הוא 400,000 ש"ח לשנה. יש לפסוק למבקש ולבא כוחו 25% מהסכום לשנתיים, דהיינו 200,000 ש"ח בחלוקה ביחס של 1:3.

44. תמצית טענות המשיבה – שיקולי תפוקה - מדובר בבקשה שלישית במניין באותה עילה. לפי עעמ 9237/12 יש לזקוף לטובת התובע ובא כוחו את העובדה שיש קשר סיבתי בין הגשת התובענה לחדילה. בענייננו אין קשר כזה; התובענה האחרונה הוגשה בחלוף 14 חודשים מהשניה סכום ההשבה ל-14 חודשים לפי תחשיב מדגמי של המשיבה הוא 273,000 ש"ח; שיקולי תשומה – למבקש היה סיכון אפסי והוא הצהיר מפורשות בתביעה כי אין לו התנגדות שהמשיבה לא תשיב לבקשה ושהוא מסכים שהתובענה זהה לזו הראשונה. שיקולי הכוונה ציבורית – הבקשה השלישית לא משרתת דבר.

45. תמצית תשובת המבקש – לא ניתן כל נימוק או אסמכתא לחישובי המשיבה. בדיון בבית המשפט נמסר שהיקף הגביה השנתית עומד על 500,000 ש"ח ושחברי הקבוצה שלהם הנחות חובה עומדת על 80%. לרשות פריבילגיה מספיקה בדמות זכות החדילה ומגבלה של השבה ל-24 חודשים בלבד.
דיון
46. סעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי לא תאושר בקשה לתובענה ייצוגית, מקום בו הודיעה הרשות, בתוך המועד הקבוע בחוק, כי תחדל מן הגבייה, מושא הבקשה. סעיף 9(ג) בחוק מורה כי במקרים בהם חדלה הרשות מן הגבייה כאמור, רשאי בית-המשפט לפסוק גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבאי-כוחו. השיקולים לפסיקת גמול ושכר טרחה הם אלה המנויים בסעיפים 22, 23 בחוק.
47. בעע"מ 6687/11 מדינת ישראל. נ' אבוטבול (25.12.12) בו נדונו הרקע ומכלול השיקולים המנחים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה, במקרים שבהם נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, מכוח סעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות וכך נקבע:
"ראוי לציין, כי תובענה ייצוגית, אשר הוגשה נגד המדינה ונדחתה מכוח הוראת סעיף 9(ב) לחוק, כבמקרה דנא, מהווה סוג מיוחד של תובענות ייצוגיות, אשר אופיין שונה, ולפיכך גם מערכת הכללים החלה לגביהן, אינה זהה למערכת הכללים החלה לגבי תובענות ייצוגיות אחרות. אשר על כן, סבורני, כי אין מקום להחיל בתובענות ייצוגיות מסוג זה את ההלכה אשר נקבעה בעניין רייכרט, כלשונה..."(פסקה 32). באותו עניין נבחנו שכר הטרחה והגמול שנפסקו אל מול סכומי התועלת לקבוצה כפי שעולים מהעקרון המונח בבסיס סעיף 21 בחוק, דהיינו השבה של גביית היתר בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור (שם פסקה 33).
48. בעע"מ 9237/12 עיריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש ברקאי בע"מ (18.5.14) (להלן: "עניין ברקאי") קבע בית המשפט העליון כי:
"הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת. ... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול". (ההדגשות שלי – מ' נ').

49. ולענייננו.
שיקולי תפוקה - התועלת שהביאה התובענה לקבוצה המיוצגת. בקשת האישור שהוגשה הביאה לחדילת המשיבה מגביית היתר, זאת לאחר שהמשיבה לא חדלה ממנה חרף ההחלטה בבקשת האישור. אלמלא הוגשה בקשת האישור סביר שהגבייה הייתה נמשכת עד למתן פסק הדין כפי שניתן לעילה. נוכח האמור נראה לכאורה כי בקשת האישור הביאה תועלת לחברי הקבוצה ולנישומים עתידיים של המשיבה שיזכו להנחות על פי החישוב שנקבע בהחלטה בקשת האישור. התועלת היא גם בכך שיש להניח שמרבית הנישומים לא היו מודעים לגביית היתר או שלא היו פועלים בדרך של פנייה או השגה אישית למשיבה על מנת לעמוד על זכותם. הגשת התובענה על ידי המבקשת הועילה לכלל הנישומים בתחומה של המשיבה, כאמור לעיל.
שיקולי תשומה - השיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם המבקש ובא כוחו. נראה כי נוכח ההחלטה בבקשת האישור שקדמה להגשת התובענה השלישית וכן דחיית הבר"ע עליה, הסיכון שנטל על עצמו המבקש קל מאד. גם עלויות הגשת הבקשה למעשה לא קיימות כמעט שכן התובענה שהוגשה זהה לשתי קודמותיה. על הבקשות הקודמות יפסקו כאמור הגמול ושכר הטרחה בעקבות קבלת התובענות.
שיקולי הכוונה ציבורית - חשיבותה הציבורית של התובענה הייצוגית. התובענה הייצוגית בענייננו הביאה לשינוי שיטת חישוב ההנחות לזכאים הרלבנטיים. כמו כן בקשת האישור שהביאה כאמור לחדילה מגבייה השיגה את מטרתה והביאה לחסכון בכספי ציבור.
50. הצדדים חלוקים באשר לסכום גביית היתר נושא החדילה. סגן הגזבר העיד כי סך כל ההנחות, רשות וחובה, מגיע לכ-500,000 ש"ח (פר' עמ' 9 ש' 24). עוד העיד כי ההנחות הוולונטריות עומדות על כ-100,000- 150,000 ש"ח מתוך סכום זה (פר' עמ' 12 ש' 6). האמור תואם גם את שנטען בכתב ההגנה שהוגש סעיף 8. לא ברור מנין הסכומים שנטענו בסיכומי המשיבה. על כן הנחות החובה לשנה עומדות על כ-375,000 ש"ח. אני מקבלת את טענת המשיבה כי נוכח הבקשה השנייה, תקופת ההשבה היא 14 חודשים ועל כן התועלת לציבור היא בסכום של 437,500 ש"ח בגין 14 חודשים אחורה.
51. בהתחשב בכל האמור לעיל אני פוסקת למבקש 5,000 ש"ח ולבא כוחו 56,000 ש"ח (כולל מע"מ).
ניתן היום, ה' אלול תשע"ה, 20 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.


בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
ת"צ 35498-11-10 שדה נ' עירית מודיעין

ת"צ 29718-12-12 שדה נ' עירית מודיעין

ת"צ 16524-02-14 שדה נ' עירית מודיעין
תיק חיצוני:
1 מתוך 17









תצ בית משפט מחוזי 35498-11/10 ניר שדה נ' עירית מודיעין (פורסם ב-ֽ 20/08/2015)