פסקי דין על אברהם ניב | פסקי דין על מאיר מויאל

43175-06/15 עשא     25/08/2015




עשא 43175-06/15 אברהם ניב נ' מאיר מויאל








בית משפט השלום בירושלים



עש"א 43175-06-15 ניב נ' מויאל

עש"א 43965-06-15 צחי נ' מויאל ואח'


תיק חיצוני
:
03-21873-14-1


בפני
כב' השופט גד ארנברג
, סגן הנשיא


מערער

אברהם ניב



נ
ג
ד


משיב

מאיר מויאל


החלטה

תיק הוצל"פ 03-21873-14-1 נפתח לביצוע

פסק דין
. מדובר ב

פסק דין
בערעור שניתן בבית המשפט המחוזי בתיק 49060-11-11 בו התקבל בחלקו ערעור על פס"ד של בית משפט השלום. בתיק ההוצל"פ 2 חייבים שהגישו בקשה בטענת פרעתי שנדחתה על ידי כב' רשם ההוצל"פ זאב גבאי. למעשה הבקשה הוגשה על ידי המערער – החייב – צחי אברהם וביום הדיון הצטרף אליה גם החייב ניב אברהם. כל אחד מהם הגיש ערעור נפרד ובהסכמת הצדדים החלטה זו תתייחס ל- 2 הערעורים שכן למעשה טענת המערערים אחת היא, והיא עוסקת בפרשנות המשפטית שיש לתת להוראות סעיף
20 ה' לפסק הדין בערעור.

הזוכה בתיק ההוצל"פ – הוא המשיב ב- 2 הערעורים – נתן למערערים הלוואה בסך 21,500 $ וזאת במסגרת הסכם ביניהם בו מכר המשיב למערערים רבע מגרש במעלה אדומים. ההלוואה ניתנה לצורך הקמת מבנה על המגרש.

בין הצדדים ניטשו מספר
מחלוקות בהן הכריע בית משפט השלום. הפריט החשוב לעניינינו בערעור זה, הוא פריט ההלוואה. בית המשפט הפחית את הריבית שהוסכמה על ידי הצדדים בהסכם ההלוואה והעמיד אותה על הריבית המקסימלית המותרת לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות וכן קבע כי לא תחושב ריבית דריבית בפירעון ההלוואה הן משום שהצדדים לא סיכמו כך והן לאור שיעור הריבית הגבוה. בית המשפט קבע גם כי על חשבון ההלוואה החזירו המערערים למשיב סכום של 13,000 $ ביום 30.6.2000. כמו כן אין מחלוקת שהוחזר סכום נוסף של 261,824 ₪ ביום 23.5.13. השאלה שבמחלוקת היא האם נותר חוב בגין ההלוואה לאחר
החזרים
אילו והיא נובעת כאמור מהפרשנות שיש לתת להוראות סעיף 20 ה' לפסק הדין בערעור כפי שיובא בהמשך (לציין שסכום ההלוואה בשקלים היה 90,429 ₪ ליום 27.11.98, הוחזר סכום של 53,092 ₪ -
13,000 $ - ביום 30.6.2000 וסכום של 261,824 ₪ ביום 23.5.13).

המערערים טוענים כי בסכומים שהחזירו יש כדי לכסות את מלוא סכום ההלוואה ואילו המשיב טוען כי נותר חוב שבגינו נפתח תיק ההוצל"פ וזאת על פי הפרשנות הנכונה שיש לתת לפסק הדין בערעור.

למעשה הצדדים אינם חולקים על כך שנקבע כי ההלוואה לא תישא ריבית דריבית אך הם חולקים על היישום של קביעה זו בהתאם להוראות פסק הדין בערעור.

להלן נוסחו של סעיף 20 ה'
לפסק הדין בערעור:

"ה. על המשיבים
(
המערערים בתיקים נשוא החלטה זו ג.א.) לשלם למערער (המשיב בתיקים נשוא החלטה זו ג.א.) בגין ההלוואה סכום של 21,500 $ כערכם בשקלים חדשים ביום 27.11.98, בצירוף ריבית חודשית בשיעור 3.0375% מיום 1.1.99 ועד ליום 30.6.00. באותו מועד יופחת סכום בש"ח השווה ל- 13,000 $ . היתרה תישא ריבית כנ"ל עד ליום התשלום בפועל".

המערערים טוענים כי
מאחר ובפסק הדין של בית משפט השלום נקבע שההלוואה לא תישא ריבית דריבית הפרשנות שיש לתת לסעיף 20ה' הנ"ל היא כזו:

ההלוואה של 21,500 $ שהיתה שווה ל- 90,429 ₪ נושאת
ריבית של 3.0375% מיום 1.1.99 ועד 30.6.00.
ריבית זו אינה מצטברת לקרן ולא נושאת ריבית.
ביום 30.6.00 יש להפחית מקרן ההלוואה בסך 21,500 $ סכום של 13,000 $ כך שהיתרה של קרן ההלוואה בסך 8,500 $ תמשיך לשאת ריבית בשיעור 3.0375% עד התשלום בפועל כאשר במועד התשלום יש לצרף ליתרה שתתקבל מצירוף הריבית לקרן גם את הריבית שנצברה עד יום 30.6.00.

המשיב טוען כי דרך חישוב החוב לפי לשונו של פסק הדין בבית המשפט המחוזי היא כזו:

ההלוואה של 21,500 $ שהיתה שווה ל- 90,429 ₪ נושאת
ריבית של 3.0375% (
שיעור זה לטענת המשיב הינו טעות סופר שכן הריבית היתה אמורה להיות לפי פסה"ד של בית משפט השלום 3.30375% ואולם המשיב לא ביקש לתקן טעות סופר זו) מיום 1.1.99 ועד 30.6.00. סכום זה של ההלוואה בצירוף הריבית מגיע ביום 30.6.00 ל- 139,871 ₪.
ביום 30.6.00 יש להפחית מהיתרה הנ"ל סכום השווה ל- 13,000 $ שערכם בשקלים חדשים היה 53,092 ₪ כך שהיתרה היא 86,779 ₪ והיא ממשיכה לשאת ריבית חודשית של 3.075% עד התשלום בפועל. סכום זה מגיע ל- 495,345 ₪ ליום 30.5.13 לכן אין בסכום ששולם בחודש מאי 2013 בסך 261,824 ₪ כדי לכסות את החוב ולכן בצדק דחה כב' הרשם את הבקשה בטענת פרעתי.

יש לציין שהבקשה בטענת פרעתי נגעה לעניינים נוספים שהיו במחלוקת בין הצדדים אך הם אינם נוגעים לערעורים שבפני
ואין מקום להתעכב עליהם.

כב' הרשם קיבל את עמדת המשיב. למעשה,
כב' הרשם לא דן בשאלה האם דרך החישוב של המשיב מהווה גביה של ריבית דריבית, אם לאו. כב' הרשם קבע כי הוא אינו מוסמך להיות פרשן של פסק הדין או להציץ אל מאחורי הפרגוד של פסק הדין. היקף סמכויותיו מוגבל לאכיפת פסק הדין והוצאתו מן הכח
אל הפועל.
כב' הרשם קבע כי אין פרשנות אחרת לסעיף 20ה' מלבד הפרשנות של
הזוכה לפיה סך הקרן בצירוף הריבית עד ליום 30.6.2000 מצטרפים לכדי סכום אחד, ממנו יש להפחית סכום השווה בש"ח ל- 13,000 $
ו"היתרה של הקרן בתוספת הריבית עד ליום 30.6.00, בניכוי הסך השווה בשקלים ל- 13,000 $ תישא ריבית עד ליום התשלום בפועל".

כב' הרשם קבע כי טענות המערערים לפיהן פירוש כזה משמעותו המעשית היא גביית ריבית דריבית, בניגוד לפסק הדין של בית משפט השלום כאשר בנקודה זו בית המשפט המחוזי לא התערב והשאיר את הקביעה שההלוואה לא תישא ריבית דריבית, אינן עולות בקנה אחד עם לשונו הברורה של פסק הדין ולפיכך אינן בסמכותו של רשם ההוצל"פ שכאמור תפקידו הוא להוציא לפועל את פסק הדין ככתבו וכלשונו. כב' הרשם קבע כי אם המערערים סוברים שיש טעות בתוצאה האופרטיבית של פסק הדין ולמעשה היא מהווה גביית ריבית דריבית, עליהם לפנות לערכאה המתאימה ולא לרשם ההוצל"פ.

כאמור, על הלטה זו הוגשו הערעורים, כאשר המערערים טוענים כי היה על כב' הרשם לתת לחלק האופרטיבי של פסק הדין הסבר שמתיישב עם חלקו האחר של פסק הדין, ומאחר וחישוב החוב בדרך שעשה המשיב משמעותו המעשית היא שההלוואה נושאת ריבית דריבית, כאשר קודם לכן נקבע בפירוש שהיא לא תישא ריבית דריבית, הפרשנות הנכונה גם של החלק האופרטיבי היא שרק קרן ההלוואה (בהפחתת 13,000 $) תמשיך לשאת ריבית. למצער, טוענים המערערים, היה על כב' הרשם להפנות שאלת הבהרה לבית המשפט על פי הוראות סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל בשל הסתירה הלכאורית בין גוף פסק הדין (הן בבית משפט השלום והן בערעור) לבין התוצאה האופרטיבית שנראתה לכב' הרשם.

המשיב טוען כי אמנם פסה"ד קבע שלא תהיה ריבית דריבית אך למעשה דרך החישוב שלו אף היא אינה דרך של חישוב ריבית דריבית.
לטענתו, כיוון שהסכום ששולם ביום 30.6.2000 בסך 13,000 $ לא כיסה את סכום קרן החוב בצירוף הריבית שעד אותו מועד, יש לבצע את החישוב בדרך שבוצעה על ידו, ולפיכך יש לדחות את הערעורים.

הצדדים הסכימו שתינתן החלטה ללא צורך בדיון.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי למסקנה שהצדק עם המערערים.

אמנם צודק כב' הרשם כי סמכותו של רשם ההוצל"פ מוגבלת לאכיפת ביצועו של פסק הדין ולא לפרשנותו, נכון שרשם ההוצל"פ אינו אמור להציץ מאחורי הפרגוד של פסק הדין ולבחון את היבטיו המשפטיים השונים של פסק הדין. ואולם, במה דברים אמורים, כאשר לשון פסק הדין ברורה ואחד מהצדדים טוען שעיון במסמכים אחרים, שאינם חלק מפסק הדין, יכולים ללמד על כוונה אחרת של פסק הדין. במקרה כזה
רשם ההוצל"פ אמור להימנע מבדיקת אותם מסמכים ואל לו להציץ מאחורי הפרגוד של פסק הדין. ואולם, בנדון דנן, מתבקש כב' הרשם לבחון את פסק הדין עצמו ומתוכו ללמוד מה היתה כוונת סעיף 20ה' שבו. אם מתוך קריאת פסק הדין כולו (ובהקשר לכן גם פסק הדין של בית משפט השלום , שבענין זה -של הריבית דריבית- בית המשפט המחוזי החליט שלא להתערב בפסק הדין) יתברר מה הפרשנות הנכונה לחלק האופרטיבי שבו, אין משמעות הדבר הצצה אל מאחורי הפרגוד או פרשנות שאינה בסמכות הרשם. ברור שאם ניתן לתת פרשנות לסעיף 20 ה'
שמתיישבת עם יתר הוראות פסק הדין יש להעדיף פרשנות כזו על פני פרשנות אחרת שמהווה למעשה סתירה למה שנאמר קודם לכן באותו

פסק דין
.
שעה שברור שבית המשפט החליט שההלוואה לא תישא ריבית דריבית, ולמעשה גם המשיב לא חולק על כך שבית המשפט קבע כך, יש לתת לסעיפים האופרטיביים של פסק הדין משמעות שלא תסתור קביעה זו.

בנדון דנן, לשונו של סעיף 20ה' לפסק הדין יכולה לסבול הן את הפרשנות שנתנו לו המערערים והן את הפרשנות שנתן לו המשיב. מה שנאמר בסעיף זה לגבי היתרה, לאחר תשלום הסך של 13,000 $ היא כך "באותו מועד (30.6.2000, ג.א.) יופחת סכום השווה ל- 13,000 $. היתרה (הדגשה שלי ג.א.) תישא ריבית כנ"ל עד ליום התשלום בפועל".
למעשה המחלוקת היא מה המשמעות של המילה "היתרה". ניתן להסביר כי הכוונה ליתרה של קרן החוב בצירוף הריבית שנצברה עד אותו מועד, ובהפחתת הסכום של 13,000 $, כפי שביקש המשיב להסביר.
אך ניתן גם להסביר שהכוונה ליתרה של קרן ההלוואה, שממנה יופחת הסכום של 13,000 $, היא זו שתישא ריבית כנ"ל עד יום התשלום בפועל.
כיוון ששני ההסברים יכולים להיכלל במילה "היתרה" יש להעדיף את הפרשנות שמתיישבת יותר אם האמור בגוף פסק הדין, לפני החלק האופרטיבי.
גוף פסק הדין קבע, כאמור, כי על ההלוואה לא תחול ריבית דריבית לכן לא יתכן שהכוונה שהריבית מיום 30.6.00 ואילך תחול גם על הריבית שנצברה עד אותו מועד, שכן, פרשנות כזו מהווה למעשה פרשנות שמחילה ריבית דריבית על ההלוואה. "הצצה" כזו לגוף פסק הדין כדי להסביר את החלק האופרטיבי שבו, כאשר אין ספק שחלק זה סובל גם פרשנות כזו,
אינה מהווה "הצצה אל מאחורי הפרגוד" והיא מותרת ואף רצויה, שכן היא נותנת את הפרשנות הנכונה יותר להוראות פסק הדין.

התוצאה היא איפוא שחישוב החוב צריך להיעשות באופן זה על המערערים לשלם למשיב את קרן ההלוואה בסך 21,500 $ כערכם בש"ח ליום 27.11.98. סכום זה ישא ריבית חודשית בשיעור 3.0375% עד יום 30.6.00. ביום 30.6.00 יש להפחית מקרן ההלוואה סכום בשקלים חדשים השווה ל- 13,000 $ ויתרת קרן ההלוואה (8,500 $) תישא אותה ריבית עד ליום התשלום בפועל. במועד התשלום בפועל יש לצרף ליתרת קרן ההלוואה
את כלל הריביות, הן זו שנצברה עד יום 30.6.00 על מלוא סכום ההלוואה, והן זו שנצברה מיום 30.6.00 על יתרת ההלוואה בסך 8,500 $.

הערעור כאמור מתקבל דרך החישוב היא כאמור לעיל. ככל שבדרך חישוב זו יתברר ששולם מלוא החוב יש לסגור את תיק ההוצל"פ וככל שזה טרם שולם יש להעמיד את יתרת החוב בתיק על זו שתתקבל מהחישוב (לצערי נמנעת משופטי בית משפט הדנים בערעורים על החלטות רשמי ההוצל"פ אפשרות העיון בתיק ההוצל"פ עצמו לפיכך אין באפשרותי לבדוק את הענין).

המשיב ישלם למערערים את
הוצאות הערעור של כל אחד מהם וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ (לשניהם ביחד). יש להחזיר למי מהמערערים שהפקיד ערובה, את סכום הערובה שהפקיד.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.


ניתנה היום, י' אלול תשע"ה, 25 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.



קלדנית : כרמלה עובדיה







עשא בית משפט שלום 43175-06/15 אברהם ניב נ' מאיר מויאל (פורסם ב-ֽ 25/08/2015)