פסקי דין על פיטשון דוד | פסקי דין על דפוס שמואל | פסקי דין על אלחדיף יהודה | פסקי דין על אלחדיף יוסף |

21871-06/11 סע     03/09/2015




סע 21871-06/11 פיטשון דוד נ' דפוס שמואל, אלחדיף יהודה, אלחדיף יוסף








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ס"ע 21871-06-11


03 ספטמבר 2015

לפני:

כב' השופטת
חנה טרכטינגוט

ה
תובע:
פיטשון דוד
ת.ז. 008206898
ע"י ב"כ עו"ד אורי כהן


-

ה
נתבעים:
1. דפוס שמואל
בע"מ ח.פ. 510537608

2. אלחדיף יהודה
ת.ז. 007138688
3. אלחדיף יוסף
ת.ז. 007138670


ע"י ב"כ עו"ד עידן פפר

פסק - דין


1.
לפני תביעתו של מר דוד פיטשון (להלן: "התובע"), אשר הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 1.7.86 ועד ליום 20.1.11.

2.
אלה העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת –
א.
הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה בע"מ המאוגדת רשמית בישראל ועוסקת בתחום הדפוס.

הנתבעת הינה חברה בהתאחדות המלאכה והתעשיה.

ב.
הנתבעים 2 ו- 3 אחים, הינם המנהלים של הנתבעת ומבעלי מניותיה.

ג.
התובע עבד אצל הנתבעת כעובד מקצועי בעבודת הדפוס.
ד.
החל משנת 2009 נקלעה הנתבעת למצוקה כספית בעקבות הפסקת התקשרות עם לשכת עורכי הדין וחברת "מגדל".
בעקבות הפסקת העבודה עם גורמים אלה אף ירד היקף עבודתו של התובע.
העובדה שמשטרת ישראל הפכה ללקוח של הנתבעת לא שינתה עובדה זו לאור אופי העבודה.
ה.
בחודש ינואר 2011 התקיימה שיחה בין התובע לנתבע
2 (להלן: "הנתבע"), בה הודע לו על פיטוריו.

במועד זה סברה הנתבעת כי לתובע צבורים 53 ימי חופשה ולפיכך ביקשה כי ינצל ימים אלה בטרם ימסר לו מכתב הפיטורים.
ו.
הנתבעת טוענת כי במהלך חודש אפריל 2011 גילתה כי מספר ימי החופשה הצבורים לתובע הינו שגוי וכי למעשה לא נותרו לו ימי חופשה כלל, אלא יתרת החופשה הינה שלילית.

הצדדים חלוקים בשאלת ניצול ימי החופשה.
ז.
מכתב הפיטורים נמסר לתובע בחודש מאי 2011.

3.
ביום 16.9.14 התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה העידו מטעם התובע מר חיים סמוריאן ומר טויטו ישי, עובדים לשעבר בנתבעת אשר הגישו תביעה בתיק 40776-12-11, והתובע.
מטעם הנתבעים העידו גב' רחל אלחדיף, אשתו של הנתבע ומנהלת החשבונות של הנתבעת (להלן: "גב' אלחדיף") והנתבע.

ההכרעה –

4.
השתק פלוגתא –
התובע טוען כי הנתבעים מושתקים מלטעון כנגד קביעות עובדתיות ומשפטיות המתייחסות לחלק מרכיבי התביעה ואשר הוכרעו בתיק 40776-12-11 המתייחס לתביעתם של 7 עובדים אחרים שהועסקו
בנתבעת והתפטרו בחודש נובמבר 2011.
כך בכל הנוגע לקביעות באשר להרמת מסך, תוספת ותק ופרמיה, השכר הקובע, חובת הפקדת פיצויי פיטורים, חובת תשלום קרן השתלמות וחובת תשלום מענק חג.
הנתבעים טוענים כי אין להחיל את הכלל של השתק פלוגתא, מהטעם כי התובע לא היה צד להליך זה ומהטעם שאין מדובר ב

פסק דין
חלוט, שכן הוגש ערעור המתייחס לכל הרכיבים לגביהם מבקש התובע לטעון השתק פלוגתא.

5.
השתק פלוגתא הינו אחד משני האדנים עליהם מבוססת הטענה של מעשה בית הדין.
בעב"ל 765/07 עווני אבו הדואן ואח' – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 4.9.08, נאמר בהקשר זה:
"ניתן לבסס טענה של מעשה בית דין על שני אדנים נפרדים, המבוססים על אותם שיקולים – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת באותה עילה שמוצתה בפסק הדין הקודם, לאחר שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ומונע מבעד הצדדים או חליפיהם לחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם הם מבקשים להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה.
השתק פלוגתא, לעומת זאת מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה ב

פסק דין
קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה
".
לצורך קבלת טענת השתק פלוגתא יש לבחון האם התקיימו ארבעה תנאים עיקרים:
"התנאי הראשון הוא, שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, התנאי השני הוא, שהתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה ועל כן לבעל הדין שנגדו מועלית טענת
ההשתק בהתדיינות השניה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא. התנאי השלישי הוא, שההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. התנאי הרביעי הוא שההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין."

(נ' זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", עמוד 141).

6.
אשר לתנאי השני, תנאי זה דורש זהות בין הצדדים בשני ההליכים.
הדוקטרינה של השתק פלוגתא יכול שתחול גם על מקרה בו אין זהות פורמלית בין בעלי הדין אם קיים ביניהם קשר מחייב, קירבה משפטית או עניינית או כאשר קיימת "זהות אינטרסים" בין בעלי הדין בהליך הראשון לבעלי הדין השני בהליך השני (יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי עמודים 1193-1194 והאסמכתאות שם).

בענייננו אין מדובר בהתדיינות בין אותם צדדים.
אמנם לנתבעים אשר נגדם מועלית הטענה של השתק פלוגתא היה "יומם בבית משפט" ביחס לאותן פלוגתאות אשר התובע טוען להשתק פלוגתא. יחד עם זאת, התובע אשר בחר לנהל את ההליך בעניינו באופן נפרד, אינו יכול להנות מאותו מחסום דיוני אשר נועד לחסום את אותם צדדים או חליפיהם להתדיין שוב בגין אותה עילה.
אני ערה לכך שפיטוריו של התובע נעשו טרם התפטרות התובעים בתיק 40776-12-11 ובהתאם, אף תביעתו הוגשה לבית הדין בטרם התפטרות התובעים האחרים.
יחד עם זאת אין מדובר בין אותם צדדים או חליפיהם.

7.
אשר לטענת הנתבעים כי כך או כך אין מדובר ב

פסק דין
חלוט, הרי ש"הכלל הוא כי העובדה שבעל הדין שכנגדו ניתן פסק הדין נקט בהליכי ערעור על פסק הדין אינה משפיעה על כוחו המחייב של פסק הדין נשוא הערעור, כמעשה בית דין לכל דבר וענין. משעמד פסק הדין במבחן הסופיות לצורך כלל ההשתק, יהווה מחסום דיוני, בין כהשתק עילה ובין כהשתק פלוגתא בהתדיינות נוספת בין אותם צדדים, אפילו תלויים ועומדים הליכי ערעור על פסק הדין".
(נ' זלצמן "מעשה בית דין בהליך אזרחי", עמ' 246).

המסקנה איפוא כי הטענה להשתק פלוגתא נדחית.

השכר הקובע של התובע לצורך חישוב זכויות –

8.
התובע טוען כי יש להכליל בשכרו הקובע את הפרמיה החודשית אשר שולמה לו מדי חודש וכן תוספת ותק אשר לא שולמה לו על אף חובת הנתבעת לעשות כן מכח ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים.

א.
פרמיה –
עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי כל חודש שולמה לתובע פרמיה בשיעור 10%.
מאחר ושכר הבסיס לא שונה במשך שנים ארוכות, אף גובה הפרמיה כנגזרת משכר זה לא שונתה ועמדה על סכום קבוע של 527 ₪.
הנתבעים טוענים כי מדובר בתמריץ אי היעדרות והפרמיה לא שולמה לתובע בחודשים בהם הוא נעדר מעבודתו ולפיכך מהווה תוספת אמיתית.
עד התובע מר טויטו אישר כי הנתבע אמר לעובדים שהפרמיה 10% היא על מנת לעודד הגעה לעבודה (פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 8 ש' 9-11).
התובע העיד בענין זה:
"כשאני התחלתי לעבוד, הוא אמר לי שאני אקבל פרמיה 10%, הוא "שיחק אותה בחלקלקות" ואמר שאם לא חולים זה תמריץ. שאלתי אם זה חלק בלתי נפרד מהשכר, והוא אמר – תעזוב את זה, כשנגיע לזה נדבר.
בדיעבד, אחרי 25 שנה מתברר לי כשהתייעצתי עם עורכי דין שהוא עשה פיקציה שהוא יוכל לא לשלם לי את זה
".

(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 11 ש' 28-32).

הנתבעים לא השכילו להוכיח כי תוספת זו היתה תלויה בפועל באי היעדרות התובע.
וכך העיד התובע:
"במשך 25 שנה ללא יוצא מן הכלל הפרמיה שולמה. למעט פעם אחת שאיחרתי לעבודה ואני שאלתי אותו בגלל איחור אחד אתה מוריד לי את הפרמיה? אז הוא אמר לרחל שתחזיר לי את הפרמיה. וזה קרה פעם אחת בלבד, לאור מצב ההתדרדרות של הדפוס ולא לפני כן".

(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 11 ש' 21-23).

התובע שלל קיומם של מקרים נוספים והנתבעים לא השכילו להוכיח מקרה אחד בו התוספת לא שולמה.
משהפרמיה שולמה באופן קבוע ללא תלות בתנאי כלשהו, לרבות אי היעדרות, המסקנה הינה כי מדובר בחלק אינטגרלי משכרו הרגיל של התובע לצורך תשלום זכויותיו.



ב.
תוספת ותק
–

9.
לטענת התובע הוא זכאי לתוספת ותק אשר לא שולמה לו.
לטענתו שיעור התוספת המקסימלית הינה 345 ל"י ואם נמיר אותה לש"ח, הרי שמדובר בסך של 674 ₪ לחודש.
יש לצרף לותק של התובע את ותקו במקום העבודה הקודם משנת 1972, כך שהתובע זכאי לותק מקסימלי בגין 25 שנות עבודה.

10.
הנתבעים טוענים כי תוספת הותק הינה חלק משכר היסוד של התובע אשר היה גבוה מהשכר הנקוב בטבלאות השכר, במיוחד לאור העובדה כי התובע עבד 8 שעות ביום במקום 9 שעות, ומכל מקום הותק המקסימלי בהתאם להסכם מיום 25.8.94 הינו בשיעור של 125 ₪.

הנתבעים מוסיפים כי בחישוב הותק אין להביא בחשבון את העבודה הנטענת לפני שהתובע החל לעבוד בנתבעת משזו לא הוכחה, ומכל מקום התחשיב כפוף לתקופת ההתיישנות.

11.
מקובלת עלי טענת התובע כי מטרתה של תוספת הותק לתגמל עובד על התמדתו במקום העבודה ולהבטיח כי שכרו יתקדם עם ותקו ולא יוותר ללא שינוי ולפיכך יש לשלם את תוספת הותק כתוספת נפרדת ולא כחלק משכר היסוד של העובד.

(תע"א 1785/09 שכטר יצחק – קיבוץ רמת הכובש, ניתן ביום 19.2.14).

12.
אין מחלוקת כי הנתבעת חברה בהתאחדות המלאכה והתעשיה וכי על הצדדים חל הסכם קיבוצי כללי לעובדים ותיקים לתעשיית הדפוס על ענפיו, הכריכה, תעשית לוחות האופסט והצינקוגרפיה אשר מספרו 7031/77 (להלן: "ההסכם הקיבוצי").

עוד יש לציין כי ביום 7.9.10 נחתם הסכם עבודה קיבוצי כללי בענף הדפוס לעובדים ולמקצועות חדשים שמספרו 7031/10, אשר בא להסדיר את יחסי העבודה גם על מקצועות ותחומי עיסוק חדשים בתעשיית הדפוס לגביהם לא נחתמו בעבר הסכמי עבודה קיבוציים בין הצדדים (להלן: "ההסכם החדש").

בהסכם החדש נקבע כי גם על העובדים הותיקים תחול טבלת השכר ועדכונה.

סעיף 7(ג) להסכם החדש קובע כי התעריפים המפורטים בטבלה הם מינימליים.

13.
הנתבעים לא הוכיחו כי שכרו של התובע עלה על הסכום הנקוב בטבלת השכר.


כך או כך, משהסכום הנקוב בטבלה הוא מינימלי, אין בעובדה שהוא עולה על השכר הנקוב בטבלה כדי לפגוע בזכויות הנוספות של התובע.

יתירה מכך, אין מחלוקת כי שכרו של התובע נותר ללא שינוי מ- 7/04 ועד לסיום העבודה, לפיכך זכאי הוא לתוספת ותק אשר לא שולמה.

נדחית אף טענת הנתבעים כי שולם לו שכר בגין 8 שעות עבודה כאשר מדוחות הנוכחות עולה כי התובע עבד 8.5 שעות ביום.

14.
סעיף 9 לפרק רביעי להסכם הקיבוצי מפרט את תוספת הותק.
על פי הערת המחבר מ' פסטרנק לסעיף זה, הסכומים מעודכנים בהתאם להסכם מיום 25.8.94 שמספרו 7048/94.
ואלה השיעורים –
ב- 1.8.93 מהשנה הראשונה עד 25 שנה, יקבל העובד = 4.56 ₪ לחודש בנוסף לשכר המשולם בכל שנה. עפ"י חישוב זה יהיה הותק המקסימלי ל- 25 שנה ב- 1.8.93 = 114 ₪ לחודש.
ב- 1.2.94 מהשנה הראשונה עד 25 שנה, יקבל העובד = 4.66 ₪ לחודש בנוסף לשכר המשולם בכל שנה. עפ"י חישוב זה יהיה הותק המקסימלי ל- 25 שנה ב- 1.2.94 = 116.50 ₪ לחודש.
ב- 1.8.94 מהשנה הראשונה עד 25 שנה, יקבל העובד = 5.00 ₪ לחודש בנוסף לשכר המשולם בכל שנה. עפ"י חישוב זה יהיה הותק המקסימלי ל- 25 שנה ב- 1.8.94 = 125.00 ₪.
התובע טוען כי על פי חוברת אשר הוציאה ההתאחדות שבראשה עומד הנתבע נקבעה תוספת ותק מקסימלית של 242.51 ₪.
"החוברת" לא הוצגה.
בחקירתו הנגדית טען הנתבע כך:

"החוברת יצאה לאור ב- 2/11. הוא כבר לא עבד.
לשאלתך, הסכום הנכון 125".

(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 22 ש' 33)
ההסכם החדש אינו כולל הוראה בדבר תוספת ותק. יחד עם זאת נקבע כי כל ההסכמים וההסדרים אשר היו קיימים במפעל ערב חתימת ההסכם, ימשיכו לחול על העובדים הותיקים (סעיף 2 לנספח ג' להסכם החדש).
לפיכך, בהיעדר ראיה אחרת, זכאי התובע לתוספת ותק כפי שיפורט בהמשך.

15.
הנתבעים טוענים כי התוספת מוגבלת לתקופת ההתיישנות.
מאחר ותוספת הותק נתבעה לראשונה בכתב התביעה המתוקן שהתקבל ביום 24.7.06, זכאי התובע לתוספת זו לכל המאוחר מחודש 7/06.
התובע טוען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות משלא הועלתה בהזדמנות הראשונה אלא לראשונה בסיכומים.

16.
בראשית הדיון מיום 16.9.94 טען ב"כ הנתבעים:
"חלה טעות בטענת ההתיישנות, כאשר נכתב כי אנו טוענים להתיישנות ביחס לכתב התביעה המקורי במקום ביחס לכתב התביעה המתוקן, כפי שנטען בשלבים קודמים, כך שההתיישנות הינה מיום 24.7.06".
ב"כ התובע טען כי טענת ההתיישנות עלתה לראשונה בתצהירים ולא בכתב ההגנה.

17.
בכתב התביעה המקורי נטענה טענת התיישנות ביחס לכל אחת מהעילות אשר פורטו בו.

לא נתבעה בכתב התביעה המקורי תוספת ותק.
בתגובת הנתבעת לבקשה לתיקון כתב התביעה, טענה הנתבעת כי התיקון צריך להיות מותנה בהתיישנות.
אכן כתב ההגנה המתוקן לא כולל טענת התיישנות והטענה הועלתה במפורש שוב בתצהיר הנתבע (סעיף 66).

18.
סעיף 3 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 קובע כי –
"אין נזקקים לטענת התיישנות
אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה
".
בפסיקה טרם נקבע בבירור הזדמנות ראשונה מהי, אולם בכל מקרה על הנתבע להעלותה לכל המאוחר בכתב טענותיו.
"עם השנים, הלכה ונשתרשה התפיסה המשפטית בדבר חשיבות זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, והשלכתה של זכות זו על דין ההתיישנות. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות-על, הראויה להגנה כזכות יסוד, אף שטרם מצאה את ביטוייה החקוק עלי חוק יסוד. תפיסה זו אוצלת על אופן החלתו של מוסד ההתיישנות המבקש לנעול את דלתות בית המשפט בפני
תובע שנתאחר בתביעתו, והיא פועלת לצמצום פועלו ותחום פרישתו של מוסד זה. פרשנות זו משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, וזאת, דוקא בכיוון הרחבה של משמעות מושג זה, באופן שיתפסו ברשתו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי הטענות, בהם ניתנה הזדמנות לבעל דין להעלות טענת התיישנות ואם לא ניצל אותה, יחמיץ את המועד להעלותה".


(ע"ע 9245/99 ארנון ויינרג – משה אריאן פ"ד נח (4) 769).

19.
בענייננו הועלתה טענת ההתיישנות בטרם הגשת כתב ההגנה המתוקן ודהיינו בתגובה לבקשה לתיקון כתב התביעה.
לפיכך, הגם שהטענה לא נטענה בכתב ההגנה המתוקן אלא רק בתצהיר הנתבע, בנסיבות אלה אין לקבוע כי הוחמצה ההזדמנות.
יתירה מכך, קבלת טענת ההתיישנות אינה נועלת את שערי בית הדין בפני
התובע ברכיב זה של תוספת ותק אלא מגבילה את הזכאות לתקופת ההתיישנות.
לפיכך זכאי התובע לתוספת ותק החל מיום 24.12.06 (7 שנים שקדמו להגשת כתב התביעה המתוקן).

20.
שיעור הותק –
התובע טוען כי על פי ההסכם הקיבוצי יש להביא בחשבון ותק קודם לעבודתו בנתבעת של 7 שנים.
התובע לא הוכיח קיומו של ותק קודם ולפיכך דין טענתו להידחות.
מעבר לכך לא מצאתי בהסכם הקיבוצי הוראה לפיה יש להביא בחשבון ותק מקצועי ממקום עבודה קודם.
הוראה זו מצויה בהסכם קיבוצי כללי שבין התאחדות התעשיינים להסתדרות הכללית שמספרו 7010/74.
התובע לא טען כי הסכם זה חל בענייננו.
לפיכך זכאי התובע לתוספת ותק בסך כולל של 5,448 ₪ כדלקמן:
מאחר והתובע החל לעבוד ב- 1.7.86, הרי שב- 1.7.06 צבר 20 שנה ולא 19 כנטען.

לפיכך זכאי התובע לתוספת ותק כדלקמן –

שנה
ותק
תוספת לחודש
מס' חודשים
סה"כ
2006
20
100
0.23
23
2007
21
105
12
1,260
2008
22
110
12
1,320
2009
23
115
12
1,380
2010
24
120
12
1,440
2011
25
125
1
125

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממחצית התקופה אליה הוא מתייחס ודהיינו 1.1.09 ועד ליום התשלום בפועל.
תוספת זו הינה חלק מהשכר הכולל.

נסיבות סיום עבודתו של התובע –

21.
אין מחלוקת כי סיום עבודתו של התובע נבעה מקשיים כלכליים אליהם נקלעה הנתבעת אשר נבעו ממחסור בעבודה.


אף התובע מודה בכך בעדותו:
"ב- 2009 – 2010 התחילו הבעיות הכלכליות וכל הדפוס ירד על הפנים, התפוקה של כולם ירדה ובאופן אוטומטי הדפוס הפסיד את כל המכרזים של לשכת עוה"ד, היה לו בריחה של הבנק, את כל החוברות של מגדל שזה פרוייקט גדול של כמה שנים אני ביצעתי, חוברות, פוליסות של מגדל, כל הדברים אני ביצעתי על המקינטוש, וכל העבודות האלה עברו להדפסה, ואז הוא הפסיד את מגדל, ואת לשכת עוה"ד ולקח עבודות של משטרה, אבל המשטרה העבודות באות מוכנות, ועבדה איתי גרפיקאית בשם לודה שגם היא תבעה, היא גרפיקאית יותר מנוסה, והיא ביצעה את העבודה, בחצי שנה האחרונה גם לה לא היו כמעט עבודות, ואז יהודה ביקש ממני, כי לא היתה הרבה עבודה, לעשות לו טלמרקטינג לצ'קים אישיים שמזמינים, אני ביצעתי אבל הכמות לא היתה גדולה, והוא אמר שבגלל שאין לי הרבה עבודה שאני יעשה טלמרקטינג, אני עשיתי את זה 3 חודשים אבל לסירוגין, כך ש- 4 שעות עשיתי צ'קים שכבר הגיעו ו- 4 שעות עשיתי טלמרקטינג. כל המטרה היתה לעודד את השוק של הצ'קים כדי שתהיה עבודה, ובאופן אוטומטי גם העבודה של הטלמרקטינג עוברת להדפסה".

(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 10 ש' 1-13).

ובהמשך:
"כל הדפוס ידעו שיש קשיים מרובים ולכן יש היום את כל הבעיות".
(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 13 ש' 10).

וכן:
"כל הדפוס פחת. לכולם לא היתה עבודה".
(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 10 ש' 15).

כמו כן אין מחלוקת כי בין התובע לבין הנתבע התקיימה שיחה במהלך חודש ינואר, בה הודע לתובע על ההחלטה לפטרו.

22.
התובע עותר לקבלת פיצוי על פיטורים ללא שימוע בגובה של 40,000 ₪.
בענין הפיצוי מבקש התובע להתחשב בכך כי בעת פיטוריו היה בגיל 63, כי קיבל את מכתב הפיטורים רק בחודש מאי 2011 ורק אז החל לקבל דמי אבטלה והצליח למצוא עבודות מזדמנות בשכר מינימום רק בחלוף 8 חודשים.

23.
הנתבעים טוענים כי התובע זומן לשימוע כדין וכי המועד נדחה בשבועיים לבקשת התובע מסיבות אישיות.

24.
הצדדים אינם חלוקים על תוכנה של השיחה שבמהלכה הודע לתובע על הפסקת העבודה.

אכן לא הוצגה הזמנה לשימוע תוך פירוט הטענות כנגד התובע ולא הוצג פרוטוקול השימוע. יתירה מכך, הנתבע טען בעדותו כי מטרת השימוע היא לאפשר למעביד להשמיע לעובד את מה שהוא רוצה, כך:
ש.
התובע טוען שכלל לא ערכת לו שימוע, קראת לו, אמרת לו שאתה מצטער ואתה נאלץ לפטר אותו.
ת.
זה נכון. זה לא שימוע?
אתה משמיע לו, זה שימוע
".
(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 26 ש' 19-21).

25.
על מטרת השימוע אין צורך להכביר מילים ותכליתו היא לאפשר לעובד לפרוש את טיעוניו, כדי שהמעביד יתן דעתו אליהן בלב פתוח ובנפש חפצה. לפיכך יש ליידע את העובד מראש על הכוונה לערוך שימוע בעניינו וליידעו על הטענות שיישמעו כנגדו:
"החובה לקיים לעובד הליך של שימוע בטרם פיטוריו מקורה בפסיקה. חובה זו מעוגנת בעקרון תום הלב החל ביחסי עבודה. מעקרון זה נגזרת חובת המעסיק לברר לעומק את עניינו של העובד המועמד לפיטורים, את הסיבות לפיטוריו ואת האפשרות לבחון את המשך העסקתו. חובה זו מוגשמת בדרך של מתן זכות לעובד להשמיע את טענותיו בטרם פיטוריו. חובה זו נועדה לגרום למעסיק לקבל החלטה מבוססת, מושכלת ומאוזנת בעניין העסקתו של העובד, לאחר שמיעת ה"אידך גיסא" של עמדת העובד (ע"ע 1027/01 דר' יוסי גו טרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל , פד"ע ל"ח, 448). חובת השימוע הוכרה בתחילה ביחסי עבודה במיגזר הציבורי, אך לימים היא הורחבה גם על מעסיקים מן המגזר הפרטי (ע"ע 772/06 שאול אליאס ואח' - משרד החינוך , (לא פורסם, ניתן ביום 26.5.2008); ע"ע 415/06 דני מלכה - שופרסל , (לא פורסם, ניתן ביום 15.5.2007)).

".
(ע"ע 701/07 חברת החשמל לישראל – תורג'מן, ניתן ביום 3.3.09).

26.
יחד עם זאת, לא בכל מקרה בו נפל פגם בהליך השימוע יושתו על המעסיק פיצויים:
"כבר פסקנו לא אחת שהשימוע אינו "טכס" שיש לערוך אותו כענין שבשגרה אלא מדובר בהליך שנועד להשיג מטרה מהותית של בירור אמיתי של הצדקת הפיטורים והצורך לשקול את נסיבותיו האישיות של המפוטר. מכאן שבמקרה של פיטורי צמצום או פיטורי התייעלות, חובת השימוע היא מוגבלת ועל כל פנים, גם אם נפל פגם באי מתן זכות שימוע, הרי מכח עקרון הבטלות היחסית, לא בכל מקרה יבטל בית הדין את הפיטורים שנעשו או יפסוק פיצוי כספי על כך".
(ע"ע 659/07 צים חב' השייט הישראלית בע"מ – לוי, ניתן ביום 17.5.09).
27.
בענייננו אין כאמור מחלוקת באשר למצב הקשה ששרר אצל הנתבעת ויתירה מכך, אף התובע הודה כי נעשה ניסיון לשלבו בתפקיד אחר - טלמרקטינג, אשר הופסק.
התרשמתי כי בתנאים שנוצרו, העסקת התובע הגיעה למבוי סתום לאור המצב הכלכלי שנוצר בנתבעת ואף התובע אינו טוען כנגד עובדה זו.
כמו כן, אף היום אין התובע טוען טענה כלשהי
שיש בה כדי לשקול את ה"אידך גיסא" של הצורך בפיטורים.
לפיכך, על אף הפגמים בהליך השימוע, לא מצאתי כי יש מקום לפסוק במקרה זה פיצוי כספי.

28.
לעומת זאת מצאתי כי קיים פגם חמור בהתנהלות הנתבעת לאחר ההחלטה על הפיטורים והעיכוב שחל במתן מכתב הפיטורים.
לטענות אלה אתייחס בהמשך.

29.
השלמת פיצויי פיטורים –

שכרו הקובע של התובע הינו 125 + 527 + 5,266 = 5,918 ₪.

לפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסכום של 24.6
x

5,918 = 145,583 ₪.
בדיון מיום 12.12.11 התחייבה הנתבעת לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים שעליהם לא היתה מחלוקת על סך של 120,000 ₪.

סכום זה שולם לאחר שהתובע נאלץ לשכור שירותי עו"ד ולפתוח תיק הוצל"פ.

אין מחלוקת כי במסגרת תיק ההוצל"פ שילמה הנתבעת 139,180 ₪.
התובע טוען כי נאלץ לשאת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד ולפיכך בפועל, מתוך הסכום של 120,000 ₪, קיבל רק 115,320 ₪.
לפיכך זכאי הוא להפרש שבין מלוא פיצויי הפיטורים ל- 115,320 ₪.
לטעמי, משאין מחלוקת כי הנתבעת שילמה את הסך של 139,180 ₪, זכאי התובע להפרש שבין 145,583 ₪ ל- 120,000 ₪ ודהיינו – 25,583 ₪.

30.
חובת הפקדת פיצויי פיטורים –


חובת ההפקדה של פיצויי פיטורים קבועה בהסכם הקיבוצי.
חובה זו לא קוימה על ידי הנתבעת.
יחד עם זאת, משהנתבעת חויבה במלוא פיצויי הפיטורים ואף שילמה את חלקם, לא הוכח שיעור הנזק שנגרם לתובע מהפרת חובת ההפקדה.
לפיכך נדחה רכיב זה של התביעה.

31.
קרן השתלמות -
התובע טוען כי על פי ההסכם הקיבוצי קיימת חובת הפקדה של המעביד 0.4% משכרו החודשי של עובד מקצועי לטובת קרן השתלמות.
אין חולק כי התובע הינו עובד מקצועי וכי לא הופקדו כספים בגין קרן ההשתלמות, לפיכך טוען התובע כי על פי הפסיקה ככל שלא מבוצע התשלום לקרן, אזי יש לחייב את המעסיק בפיצוי על היעדר תשלום זה.

הנתבעים טוענים כי אין מדובר בקרן השתלמות אישית לעובד, אלא בקרן לעידוד ענפי.
בענין זה מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אין מדובר בקרן השתלמות אישית אלא בקרן ענפית ולכן נדחית התביעה בגין רכיב זה.
(עב' 2089/10 צלצאו מהרטו – ברודווי תעשיות ניר בע"מ, ניתן ביום 11.10.11; 39184-12-09 סטפנוב – אנטרפרייז, ניתן ביום 8.4.12).

32.
מענק חג –
התובע זכאי למענק חג בהתאם להסכם הקיבוצי.
"מענק חג" הוא במהותו משכורת 13 המשולמת לעובד ב- 2 תשלומים, מחציתו בפסח ומחציתו בראש השנה.
התובע טוען כי הוא זכאי למענק החג אשר היה אמור להיות משולם לו בפסח 2011 (בטעות טען בתביעה שהכוונה לראש השנה).
כמו כן הוא זכאי להפרש מענק החג בגין 7 שנים בשל ההפרש בשכר הקובע.
הנתבעים טוענים כי התובע לא עבד בחודש אפריל 2011, לא היה זכאי לשכר, וגם אם יקבע כי היה זכאי לפדיון חופשה אין בכך כדי לזכות אותו במענק חג המשתלם בפסח.
כפי שיפורט בהמשך, יחסי עובד ומעביד הסתיימו ב- 20.1.11 (ולכל המאוחר בתום ימי ההודעה המוקדמת), לפיכך לא זכאי התובע למענק החג אשר אמור היה להשתלם בפסח.
יחד עם זאת, זכאי התובע להפרש במענק החג בגובה ההפרש בין השכר הקובע לסכום ששולם מחודש 12/06 ועד לסיום העבודה, ובסה"כ 2,554 ₪.

33.
שכר חודשים פברואר עד מאי / הודעה מוקדמת / חופשה
אין מחלוקת כי בחודש ינואר 2011 הודע לתובע על פיטוריו.

הנתבעת טוענת כי שיחה זו התקיימה ביום 6.1.11.

התובע העיד כי השיחה התקיימה ב- 10.1.11 או ב- 12.1.11.
כמו כן אין מחלוקת כי התובע עבד בפועל עד ליום 20.1.11.
כמו כן מכתב הפיטורים נמסר לתובע ביום 19.5.11 כאשר הוא נושא תאריך 6.1.11.
בגין חודש 2/11 הוצאו שני תלושי שכר.
בראשון שולם שכר יסוד 5,266 ₪ ופרמיה בשיעור 527 ₪.
כן נרשמה יתרת חופשה של 44.29 ימים, ניצול 20 ימים ויתרה 26.21 ימים.
על תלוש השכר נרשם:
"דוד שלום!
לא ניתן לדווח דו"ח לאבטלה עד לסיום העבודה בפועל.
חודש 3/11 עדיין נחשב כחודש עבודה ולפי החישוב שלי עדיין גם 4/11.
לכן רק באמצע מאי נוכל לבצע זאת
".
בחודש יולי 2011 הודפס תלוש מתקן לחודש פברואר 2011 (הצדדים חלוקים מתי יצא), בו נרשמו בנוסף לשכר היסוד והפרמיה:
הבראה בסך 3,861 ₪, הבראה 2009 בסך 3,740 ₪, משכורת 13 בסך 1,316 ₪ והחזר ימי חופשה בסך 5,072 ₪.
בדוח ימי החופשה נרשמה יתרה שלילית של 68.95 ימים.

בענין זה העידה גב' אלחדיף:
"הוא דיבר איתי למה אני לא נותנת לו טופס לאבטלה. כשנתתי לו את הטופס, כולנו האמנו שיש לו 50 ומשהו ימי חופשה, מבלי לבדוק את זה רטרואקטיבית, והבהרתי לו שכל זמן שאני משלמת לו משכורות על הימי חופשה, כי אם נעשה פדיון אז רוב הכסף ילך למס הכנסה וביטוח לאומי, אז כל זמן שאני נותנת לו משכורת הוא עובד, אני לא יכולה לדווח שהוא לא עובד".

(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 14 ש' 24-28)

ובהמשך:
"את משכורת מרץ מחשבים בתחילת אפריל, ובתחילת אפריל אני גיליתי שבעצם במהלך כל 2010 הוא קיבל דיווח חודשי של ירידה של יום אחד בחודש לחופש, בה בשעה שבמציאות אני זכרתי שיהודה ניסה לגמור לו את הימי חופשה שהיו לטובתו בסוף 2009 ואני יודעת שלא יכול להיות שהוא יצא יום, ואז התחלתי ולקחתי את התוכנת נוכחות, שהם היו מעבירים שעון וזה היה אוסף לי את הימים, והיה קשר בין תוכנת הנוכחות לתוכנת השכר. כאשר התחלתי לבדוק מה שראיתי, בגלל שיש לו אופי שעות עבודה שונה משאר העובדים, ויתכן שזאת הסיבה, כך או כך, לכל העובדים זה נקלט נכון, אצלו לא משנה מה דיווחתי, נקלט יום אחד. גם אם הוא יצא ל- 7 ימים וגם אם ל- 20 יום, המחשב רשם יום אחד".

(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 15 ש' 6-13)

ובהמשך:
"ש.
ומה עשית?


ת.
קודם כל זאת לא עבודה פשוטה לעשות שחזור של שנים אחורה, אני ישבתי ושיחזרתי את כל הנוכחות האמיתית, הלכתי לכל ימי החופש שהוא היה בפועל. בשנת 2004 הוא לא רק יצא בפועל לחופש, הוא בא ואמר שיש לו המון ימי חופשה, והוא חייב לנו כסף והוא יפדה את הימי חופשה. וכשהוא בא ועשה את זה גם אז לא ידעתי שרשום לו במשך שנה שלמה יום אחד.
אני לא הייתי מודעת לעובדה הזאת כי לא יידעו אותי במשך 10 שנים שהמערכת היא דפוקה ואני לא בדקתי
.
(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 16 ש' 5-12)

הבדיקה נערכה משנת 2002.
הנתבעים צירפו העתק בקשת התובע לפדיון ימי חופשה צבורים מיום 1.1.04 ותלושי שכר לחודשים ינואר עד יולי 2004 בהם שולם לו בכל חודש פדיון חופשה של 10 ימים ובסה"כ 70 ימים.
התובע אינו מכחיש כי בשנת 2004 קיבל פדיון בגין 70 ימי חופשה וכן אינו מכחיש כי בכל תלושי השכר רשום בטעות ניצול של יום חופשה אחד.
יחד עם זאת, אין הוא מאשר ימי היעדרות כאשר לא קיימת חתימתו, כך:
ש.
האם היום אחרי שראית את טענות הנתבעת לעניין ההיעדרויות שלך, האם נכון שזה טעות שכתוב בתלוש ניצול של יום אחד בלבד?
ת.
נכון, אבל לא בדקתי.
ש.
חוץ ממה שאתה חתום, יתרת טפסי הנוכחות ויתרת טענות הנתבעת לעניין היעדרות, נכונות או לא נכונות?
ת.
לא הבנתי.
ש.
כאשר רשום שנעדרת בחודש 10/09 מספר ימים, האם גם אם אין חתימה שלך זה הגיוני?
ת.
לא זה לא הגיוני, כי אני תמיד חתמתי.
(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 12 ש' 24-32)

התובע טוען כי ימי החופשה אותם מבקשת הנתבעת לקזז מסתמכים על שנים קודמות עד שנת 2002 ועל אישורים שאין התובע חתום עליהם. הנתבעים אינם רשאים לקזז ימי חופשה מעבר לתקופת ההתיישנות.
לפיכך טוען התובע כי הוא זכאי לשכר בגין חודשים פברואר 2011 (לאחר קיזוז 5 ימים ששולמו) ועד ליום 19.5.11.
כמו כן זכאי התובע להודעה מוקדמת החל מיום הפיטורים 19.5.11, מועד בו נמסר לו מכתב הפיטורים.

34.
הזכות להודעה מוקדמת הינה של חודש ממועד הפיטורים.
ככל שהמעסיק מוותר על נוכחות העובד ועל עבודתו בפועל בתקופת ההודעה האמורה, כולה או מקצתה, עליו לשלם לעובד פיצוי בסכום השווה לשכר הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו.
לתובע הודע על פיטוריו ביום 6.1.11 ועבודתו הסתיימה בפועל ביום 20.1.11.
הנתבעת ויתרה על עבודתו לאחר מכן.
לפיכך זכאי התובע לפדיון הודעה מוקדמת עד ליום 5.2.11 ואין חולק כי קיבל את שכרו בגין תקופה זו.
אין למנות את תקופת ההודעה המוקדמת מיום קבלת מכתב הפיטורים.
אשר לימי החופשה, הנתבעת טוענת כי טעתה כשסברה שלזכות התובע ימי חופשה ובפועל התובע היה מצוי ביתרת חופשה שלילית של 6.986 ימים. הנתבעת קיזזה 19 ימים מזכותו של התובע לדמי הבראה.

35.
הנטל להוכיח כי העובד ניצל בפועל את מלוא החופשה השנתית מוטל על המעסיק, אשר חייב לנהל פנקס חופשה (סעיף 26 לחוק חופשה שנתית דב"ע לא/2-22 ליפיט – חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע לג/3-65 פרחי – אשל פד"ע ה' 113), אולם גם בהיעדר פנקס חופשה יכול המעסיק להוכיח את מתן החופשה החוקית לעובד בראיות אחרות (דב"ע נה/3-193 חנן זומר פלד – מלון זוהר בע"מ, ניתן ביום 13.5.96).
הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה אלא דוחות נוכחות ממוחשבים ותלושי שכר של התובע בהם קיים ניהול היעדרויות החל מ- 1/09.
התובע לא הכחיש כי בשנת 2004 פדה ימי חופשה וכן הודה כי קיימת טעות כאשר חויב ביום חופשה אחד גם בחודשים בהם ניצל יותר ימים.
מאידך אין הוא מאשר את טבלת החופשה שהכינה הנתבעת מאחר ולגרסתו חתם על ימי חופשה.
כאמור, ניהול ההיעדרויות של התובע בתלושי השכר החל בחודש ינואר 2009 כאשר מצויינת יתרה של 55.56 ימים.
כמעט בכל חודש נרשם ניצול של יום אחד.
בחודש 3/10 נרשם ניצול של 2.19 ימים.
מאידך בחודש 7/09 נרשמה יתרה של 61.98 ימים ובחודש 8/09 ירדה היתרה הקודמת ל- 34.98 ימים ללא כל הסבר.
הנתבעים לא המציאו את דוחות הנוכחות לשנת 2009.
יתירה מכך, ניצול יום אחד בחודש קיים גם בחודשים בהם קיימת נוכחות מלאה בכל ימי החודש.
הנתבעים מבקשים לערוך תחשיב חופשה רטרואקטיבי על פי הימים בהם לא נרשמה נוכחות מסיבה כלשהי.
התובע מתנגד בהיעדר חתימתו על ימי החופשה.
חתימתו של התובע על דוחות היעדרות לצורך חופשה מצויה רק בחלק מהדוחות.
הנתבעים לא ערכו תחשיב נפרד לגבי ימי ההיעדרות בהם קיימת חתימת התובע.
בענין זה מקובל עלי כי לא ניתן לערוך תחשיב בדיעבד.
העובדה כי אין רישום נוכחות לא מלמדת בהכרח כי מדובר בימי חופשה והנטל כאמור רובץ על הנתבעת.
יתכן ומדובר בימי מחלה או בימים בהם התובע לא החתים כרטיס נוכחות מסיבה כלשהי.
יתירה מכך, הנתבעים מבקשים לערוך חישוב מחודש שמתייחס אף לשנים 2002 ו- 2003 בהם אין כרטיסי נוכחות כלל.
לפיכך נדחה תחשיב הנתבעים.
התובע לא טען כי קיימים לזכותו ימי חופשה נוספים.
לפיכך התוצאה איפוא שנדחית טענת הנתבעים לקיזוז ימי החופשה ששולמו וכן יבוטל קיזוז דמי ההבראה אליו אתייחס בהמשך.

36.
שכר עבודה –

תביעת התובע לשכר מבוססת על הודאת הנתבעת בזכאות לפדיון חופשה.
אכן הנתבעת הודתה כי חודשים 3/11 ו- 4/11 נחשבים לחודשי עבודה ולפיכך רק בחודש מאי ידווח על אבטלה, אלא שהודאה זו מקורה בכך שסברה שלתובע צבורים ימי חופשה.
התובע לא הצביע על כל מקור אחר לזכותו לשכר עבודה מעבר לתקופה זו ואף לימי החופשה הצבורים על פי תלוש 2/11.
לפיכך נדחית התביעה לשכר עבודה.
אין במסקנה זו כדי להכשיר את דרכה הפסולה של הנתבעת בכל הקשור להתנהלותה בסיום יחסי עובד ומעביד ובסירובה לתת לתובע את מכתב הפיטורים לו הוא זכאי על פי דין.
אף אם סברה כי לתובע צבורים ימי חופשה, היה עליה למסור לו מכתב פיטורים כדין ובו לקבוע במפורט האם התובע יקבל פדיון חופשה או שיחסי עובד ומעביד יסתיימו רק לאחר ניצול ימי החופשה.
אולם אין להסכים עם מצב בו התובע נשאר תלוי במשך מעל חודשיים, מועד קבלת תלוש חודש פברואר, ועד קבלת מכתב הפיטורים ביום 19.5.11, תוך שהוא נאלץ לשוב פעם אחר פעם כדי לבקש מכתב פיטורים, וכדי לנצל את זכותו לדמי אבטלה.
להתנהלות זו יינתן משקל בהמשך.

37.
הבראה –
בתלוש המתוקן של חודש 2/11 הודתה הנתבעת בזכאות התובע לדמי אבטלה בגין השנים 2009 ו- 2010 בסך כולל של 7,601 ₪,
אולם קיזזה סכום זה מהיתרה השלילית של החופשה.
משקבעתי כי לא הוכחה יתרה שלילית, אזי הקיזוז אינו כדין והתובע זכאי לדמי אבטלה בגין שנים אלה.
לפיכך תשלם הנתבעת לתובע דמי הבראה בגין שנת 2009 בסך של 3,861 ₪.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.09 ועד התשלום בפועל ודמי הבראה בגין שנת 2010 בסך של 3,740 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.10 ועד התשלום בפועל.

38.
ביגוד –
התובע עותר לתשלום עבור ביגוד בגין השנים 2011 - 2009 בסך של 300 ₪ לשנה ובסה"כ 900 ₪.
על פי הפסיקה הזכות לביגוד הינה זכות נלווית אשר אינה ניתנת לפדיון בתום יחסי עובד ומעביד.
לגופו של ענין דין התביעה להידחות.
בתלוש השכר של חודש נובמבר 2010 שולמו לתובע ביגוד בגין השנים 2009 ו- 2010 סך כולל של 600 ₪.

התובע לא עבד בשנת 2011 ולפיכך לא זכאי לביגוד בגין שנה זו.

39.
הפרשות –
אין חולק כי החל משנת 2009 לא העבירה הנתבעת הפרשות לקרן הפנסיה, הגם שניכתה את חלקו של העובד.
יחד עם זאת התקיים הליך בין הנתבעת ובין "הראל ניהול קרנות פנסיה בע"מ" ובמסגרת תיק ההוצל"פ הגיעו הצדדים להסכם פשרה (נספח ה' לתצהיר הנתבע).

התובע טוען כי לא הוכח כי כל הסכומים נפרעו.
משסכום הפשרה נוקט מנגנון במקרה של אי פרעון, ומכל מקום לאור תביעת הראל, רופאה הפגיעה בביטוחו של התובע בגין אי העברת ההפרשות ולפיכך אין לחייב את הנתבעת בכפל תשלומים.
יחד עם זאת מקובלת עלי טענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין היעדר הפרשה על רכיבי השכר בגינם לא הופרשו הכספים כדלקמן:

לשנת 2006 –
(100 + 527)
x

5.1
x


6% = 38 ₪.
לשנת 2007 –
(105 + 527)
x

12
x

6% = 455 ₪.
לשנת 2008 –
(110 + 527)
x

12
x

6% = 459 ₪.
לשנת 2009 –
(115 + 527)
x

12
x

6% = 462 ₪.
לשנת 2010 –
(120 + 527)
x

12
x

6% = 466 ₪.
לשנת 2011 –
(125 + 527)
x

11
x

6% = 39 ₪.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממחצית התקופה אליה הוא מתייחס ודהיינו 1.1.09 ועד ליום התשלום בפועל.


40.
פיצויים לפי חוק הגנת השכר –
התובע עותר לתשלום פיצוי כספי בסך של 10,000 ₪ לפי סעיף 26 א' לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") בגין אי מסירת תלוש שכר עד המועד הקבוע בסעיף 24(ג) לחוק הגנת השכר ובשל הלנת שכר של התובע.
התובע לא הוכיח כי תלושי השכר לא נמסרו במועד ובאשר לפיצוי בגין אי תשלום שכר במועד, לכך אתייחס בפרק הבא.
לפיכך נדחית התביעה בגין רכיב זה.

41.
פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים –
בסעיף 6 לתצהיר מפרט התובע את המקרים בהם הולן שכרו החל מחודש פברואר 2009.
הנתבעים לא הכחישו זאת, אך טוענים כי מדובר במקרים בודדים בהם נאלצו הנתבעים לפצל את מועדי תשלום שכרו של התובע וזאת בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעו, קשיים אשר אינם שנויים במחלוקת.
על החומרה שבהלנת שכר העובד אין צורך להכביר מילים.

כמו כן כבר נפסק כי קשיים כלכליים אין בהם כדי להצדיק הלנת שכר.

יחד עם זאת, לטעמי, התקיימו נסיבות שיש בהן כדי לבטל את פיצויי ההלנה.
מבלי להפחית מחומרת העניין, מדובר בהלנה נקודתית של מספר משכורות ושהתובע לא הלין לגבי האיחור בתשלום בזמן אמת.
מדובר, אף לטענת התובע, בהלנה של ימים בודדים, כאשר בחלק מהמקרים השכר פוצל כך שחלקו שולם במועד.
שונים הדברים בכל הקשור לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
הנתבעת עיכבה שלא כדין את מסירת מכתב הפיטורים ויתירה מכך, לא שילמה את פיצויי הפיטורים, הגם שלא היו שנויים במחלוקת, אלא לאחר שהתובע נאלץ לפתוח בהליך משפטי ולהגיש כתב תביעה.
בנסיבות אלה, לאור חומרת ההתנהלות מחד ותוך התחשבות במצב הקשה אליו נקלעה הנתבעת מאידך, אני מעמידה את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים על סך של 15,000 ₪.

הרמת מסך –

42.
התובע טוען כי יש להרים את מסך ההתאגדות תוך הטלת חיוב אישי של הנתבעים 2 ו- 3 אשר הוליכו את התובע שולל, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ליכולת הנתבעת לפרוע את חובותיה.

הנתבעת נהגה במשך שנים להלין את שכר התובע ויתר העובדים, לא שילמה דמי הבראה, פיצויי פיטורים, ולא הועברו הפרשות לקופות הפנסיה ו/או ביטוחי חיים.
הנתבעים ניכו משכר התובע הפרשות לביטוח מנהלים ולא העבירו אותם ליעדם.

הנתבעים הבריחו נכסים והותירו את התובע בפני
קופה ריקה.
43.
הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3. הנתבע 3 לא היה מעורב כלל בהעסקת התובע ואף התובע מודה בכך, ומכל מקום לא הוכחה כל עילה להרמת מסך.
אין מחלוקת כי מצבה הכלכלי של הנתבעת קשה ובעליה אף הזרימו כספים על מנת שלא תקרוס. גם כאשר נוצרו פיגורים בהפרשות לקופות הגמל, דאגו מנהלי הנתבעת להסדיר את הענין במהירות האפשרית כדי להבטיח את זכויות העובדים.
התובע קיבל את מלוא שכרו בכל שנות עבודתו בנתבעת.
רק במספר בודד של מקרים, בשל מצוקה כלכלית, פוצל שכר התובע אשר גם כן שולם במלואו.

גם פיצויי הפיטורים שולמו במלואם.

44.
עקרון יסוד הינו כי חברה הינה אישיות משפטית הנפרדת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/3-205 וגיה גלידות הבירה, פד"ע נ"ז 345), כאשר עקרון זה מעוגן היטב בשיטתנו המשפטית מתוך הבנה כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה זו. לפיכך הרמת מסך ההתאגדות של חברות תעשה במקרים חריגים.
העילה המובהקת להרמת מסך ההתאגדות מתייחסת למקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין השולטים בחברה במסך התאגדותה לטובתם, כאשר המונח "שימוש לרעה" מתייחס בעיקר למעשי תרמית של בעלי העניין בחברה כלפיה או כלפי נושיה, עירוב נכסי החברה עם נכסיהם הפרטיים של בעלי העניין בה, חוסר תום לב מובהק של בעלי המניות, מימון עצמי קטן, ריקון החברה מנכסיה על ידי הברחת הנכסים מהחברה לבעלי מניותיה ללא תמורה מספקת וכיו"ב. במקרים חריגים אלה, קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות ולייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה ולעיתים אף לבעלי תפקידים בה. בשנים האחרונות התפתחו דוקטרינות משפטיות המרחיבות את המקרים והעילות להרמת המסך, כפי שנפרט בהמשך (ראה: דר' א. חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1), 197; דר' א. חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, הוצאת אל-טן הפקות בע"מ, כרך א', עמ' 245 ואילך).

45.
דוקטרינת "הרמת המסך" מעוגנת בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (כפי שתוקן בתיקון 3 בשנת 2005) הקובעת כדלקמן:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו–193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)
לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם
אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) ...
"

46.
בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה מבין כלל המתקשרים עימה, תוך שנקבע בע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ , פד"ע לח 817, בסע' 7, (להלן: "עניין פרידמן") כדלקמן:
"מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה."
ראה גם: ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש (עיתונות)-אילת בע"מ (פס"ד מיום 17.12.02, להלן – עניין זילברשטיין ).

47.
על יסוד ההכרה במעמדם המיוחד של עובדי החברה וחובות האמון המיוחדות בהן חייבים בעלי השליטה בחברה, הורחבו בפסיקה הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של החברה בתביעות עובדים למימוש זכויותיהם, כגון במצבים כאשר לא הועברו ניכויי העובד לקופת הגמל אליה היו מיועדים (ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ , פס"ד מיום 19.1.03, (להלן: "עניין אדיב"); ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – דליה ברגר , פס"ד מיום 14.10.09, (להלן עניין סטרוגו )). כך גם נפסק, כי הפסקת פעילות החברה ללא הבטחת זכויות עובדיה תוך הותרם מול שוקת שבורה בלא יכולת להיפרע מהחברה, מהווה אף היא בנסיבות מסויימות, עילה להרמת מסך (ע"ע 1192/02 חברת סברס שירותי קייטרינג בע"מ – ריאד עבדל רחמן , פס"ד מיום 27.7.03; עניין פרידמן; עניין סטרוגו). וראה:

" ...דרישה זו,
הקושרת
בין הרמת
המסך
לבין
יכולת
החברה לפרוע את
חובותיה, התקיימה עוד לפני תיקון מס' 3, וקיבלה במסגרת סעיף 6(א) המתוקן משנה תוקף. .. "
(עע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב נ' ישראל שיינפלד, מיום 16.2.12 (בסע' 48)).

48.
בענייננו, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והראיות שהונחו בפני
הגעתי למסקנה כי נסיבות המקרה מצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות, תוך חיוב הנתבעים 2 ו- 3 בחוב הנתבעת.

49.
העובדה כי הנתבעת נקלעה למצוקה כלכלית אין בה כשלעצמה כדי להוות עילה להרמת מסך, כך אף לא העובדה כי בשל מצוקה כלכלית זו שולמו חלק ממשכורות התובע באיחור. אין באלה כדי ללמד על שימוש לרעה או חוסר תום לב.

יחד עם זאת התובע הוכיח כי התקיימו הנסיבות להרמת מסך.

הוכח כי ניכויים אשר נוכו משכרו לקופת הגמל לא הועברו במועדם, והוכח כי הנתבעים פועלים לצורך ריקון הנתבעת תוך הותרת התובע מול שוקת שבורה.

וכך העיד הנתבע 2:
"ש.
אתה יכול להסביר למה ב- 23.7.13 הקמת חברה בשם "דפוס שמואל
אלחדיף בע"מ"?


ת.
זו זכותי. אני מאשר שזאת החברה שלי.

ש.
לשם מה הקמת את החברה החדשה?

ת.
ביוזמתך "המבורכת" נסגר חשבון הבנק שלי והייתי חייב להמשיך לפעול.

ש.
העברת אליה נכסים ששייכים לנתבעת?

ת.
לא.

ש.
אני רוצה להציג בפני
ך מסמך, שכותרתו כתב המחאה,
תחת הלוגו של דפוס שמואל
אלחדיף בע"מ, אתה מאשר שזו החותמת וחתימה שלך?

ת.
כן.

ש.
נכון שמדובר בכתב המחאה?

ת.
כן.

ש.
הנתבעת ממחה לחברה החדשה את כל הזכויות שמגיעות לה מקופ"ח לאומית.

ת.
מאשר. אני מאשר את כל המסמך, המסמך בחתימתי
".

(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 24 ש' 9-23)


ובהמשך:
"ש.
אתה מאשר שמגיע לנתבעת סך של 300,000 ₪ מקופ"ח לאומית?


ת.
לא יודע את המספר.

ש.
אני מקריא לך מכתב של גזבר קופ"ח לאומית, לפיו קופ"ח מאשרת שיש לה חוב לנתבעת של 300,000 ש"ח.

ת.
אנחנו עשינו המחאת זכות לטובת בנק פועלים, שכל הכספים שהיו לטובתנו מקופ"ח לאומית יועברו או שכבר הועברו לבנק פועלים, לכן אמרתי שאני לא יודע. זה על מנת לשחרר אולם שהיה בכינוס נכסים לבנק פועלים.

ש.
הוא שחרר?

ת.
הוא ישחרר.

ש.
למה לא לשלם לעובדים ישירות מה- 300,000?

ת.
כי זה לא מספיק. האולם שלי שווה 800,000 ₪ ואז זה יעבור לעובדים.

ש.
על איזה אולם אתה מדבר?

ת.
אני לא יודע, אחד מהאולמות.

ש.
האם האולם בקומה השלישית?

ת.
אולם בקומה רביעית. אין לי בקומה שלישית, יש לי בקומה רביעית וחמישית.

ש.
מציג בפני
ך העתק רישום מלשכת רישום המקרקעין גוש 6971 חלקה 49 תת חלקה 447, בקומה שלישית מצוי נכס בבעלות דפוס שמואל
, אתה מאשר?
תאשר לי שביום 7.4.14 נרשמה הערת אזהרה לטובת סלם יעקב, מדוע נרשמה הערת אזהרה לטובתו?

ת.
נמכר לו המקום.

ש.
בכמה נמכר לו המקום?

ת.
אני לא צריך לענות לך.

ש.
מה נעשה בכסף הזה?

ת.
הוחזר לבנק פועלים.

ש.
כמה כסף אתה חייב לבנק הפועלים?

ת.
אני כבר לא חייב אבל אני חייב לבנק לאומי.

ש.
אם אינך חייב לבנק הפועלים, אז אותה המחאת זכות...

ת.
סגרה את החוב לבנק הפועלים.

ש.
אמרת שהמכירה של הנכס סגרה את החוב לבנק הפועלים, ואני אומר לך שהכסף של קופ"ח לאומית עדיין נמצא אצלה ולא הועבר, אז המחאת הזכות של הכספים אצל קופ"ח לאומית לטובת בנק הפועלים מתבטלת.

ת.
הנה היא, ברגע שיעבור הכסף זה יעבור.



הרגע אמרתי שהמחאת הזכות היתה לטובת בנק הפועלים...

ש.
למה גם בכסף הזה שקיבלת לא שילמת לעובדים משהו ממנו?

ת.
הסברתי לך שכל הכסף עבר לבנק הפועלים.

ש.
בכמה כסף מדובר?

ת.
אמרתי לך שאני לא רוצה לענות. כל החוב לבנק הפועלים.



ברגע שהמחאת הזכות תעבור מקופ"ח לאומית
".
(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 25 ש' 11 – עמ' 26 ש' 18)

50.
מעדות זו עולה באופן ברור כי הנתבעת הבריחה זכויות לחברה חדשה ובכך פעלה להעדפת הבנק על פני החוב לחברה.
הנתבע טען כי הדבר נעשה על מנת לשחרר עיקול שהוטל על אולם שברשותו על מנת למכרו ולשלם את הכסף לעובדים, אך מאידך טען כי האולם נמכר והכסף שולם לבנק הפועלים.

עדותו של הנתבע בענין זה היתה מתחמקת ואינה חד משמעית תוך ציון שאינו יודע על איזה מהאולמות שלו מדובר.
כך או כך, הוכח כי הנתבעת העדיפה נושים חיצוניים על פני עובדיה.
לא נעלמה מעיני עדותה של גב' אלחדיף לפיה בדצמבר 2012 מכרה את הדירה של הוריה והכניסה את הכסף לנתבעת על מנת לפרוע חובות של נושים שונים, כך אף ירושה של סבתה (פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 19 ש' 5-29).
אלא שטענה זו לא הוכחה, ויתירה מכך לא הוכח לצורך מה שימשו הכספים.
גב' אלחדיף העידה כי הכסף לא הופקד בחשבון הנתבעת ולא פירטה איזה חובות הוא כיסה.

51.
אשר לניכוי מכספי התובע אשר לא הועבר ליעדו, אין מחלוקת כי משכר התובע נוכו כל חודש כספים המיועדים להוות את חלק העובד בקופת הגמל. סכומים אלה לא הועברו ליעדם.
הנתבעים טענו כי החוב נפרע ב- 2011 ומנגד צירפו הסכם פשרה בתיק ההוצל"פ (נספח ד') לתצהיר הנתבע ממנו מבקשים הם ללמוד כי החוב שולם.
אשר לתשלום בשנת 2011 מדובר בתשלום מחודש יולי 2011, לאחר תום יחסי עובד ומעביד לגביו העיד הנתבע:
"ש.
השיקים הם מיולי 2011, אם ב- 2011 נפרעו השיקים, למה צריך הסדר בסוף 2013?


ת.
ההסדר הזה בא כנראה בגלל שלא יכולנו לפרוע את השיקים
".
(פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 21 ש' 1-2).

ניכוי משכר העובדים ללא העברת הכספים ליעדם אינה מהווה רק פגיעה בזכויות העובדים אלא שיש בכך שליחת יד לכספי העובדים.
מדובר במקרה מובהק של תרמית.
בין אם החוב לקרן הפנסיה שולם כעבור מספר שנים בעקבות הליך משפטי ובין אם לאו אין בכך כדי לרפא את התרמית כלפי העובדים.

52.
לצורך הרמת מסך אין צורך בהצטברות כל העילות.

לטעמי בענייננו די באי העברת הניכויים ליעדם ובתוספת ניסיון הנתבעים להעדיף נושים אחרים על פני התובע, תוך ריקון הנתבעת מנכסיה כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות.
במיוחד אמורים הדברים משמדובר בתשלום זכויות קוגנטיות של התובע.

53.
אשר לנתבע 3, לא מצאתי לקבוע לגביו דין שונה.

הוכח כי הנתבע ואשתו גב' אלחדיף היו הרוח החיה ביחסים עם התובע.
יחד עם זאת הנתבע 3 אף הוא בעל מניות בנתבעת ומנהלה.
טענת הנתבע כי הנתבע 3 הינו חולה לא גובתה במסמכים ויתירה מכך הנתבע העיד כי הנתבע 3 ממשיך להתייצב במפעל כל יום (פרוטוקול מיום 16.9.14 עמ' 26 ש' 31-32).
הנתבע 3 העדיף שלא למסור עדות והחלטה זו פועלת לרעתו.
התוצאה איפוא כי הנתבעים 2 ו- 3 חייבים באופן אישי.

54.
לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע את הסכומים הבאים:
א.
תוספת ותק בסך של 5,448 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.9.09 ועד התשלום בפועל.
ב.
השלמת פיצויי פיטורים בסך של 25,583 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל.
ג.
פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 15,000 ₪.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.
ד.
מענק חג בסך של 2,554 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
ה.
דמי הבראה לשנת 2009 בסך של 3,861 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.09 ועד התשלום בפועל.
ו.
דמי הבראה לשנת 2010 בסך של 3,740
₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.09 ועד התשלום בפועל.
ז.
פיצוי על היעדר הפרשות בסך של 1,919
₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.9.09 ועד התשלום בפועל.

הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שיומצא לנתבעים פסק הדין.

זכות ערעור על

פסק דין
זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהמצאתו.


ניתן היום, י"ט אלול תשע"ה, (03 ספטמבר 2015
)
, בהעדר הצדדים.









סע בית דין אזורי לעבודה 21871-06/11 פיטשון דוד נ' דפוס שמואל, אלחדיף יהודה, אלחדיף יוסף (פורסם ב-ֽ 03/09/2015)