פסקי דין על רוברט אברהם | פסקי דין על קבוצת ש.ניר מערכות ביטחון | פסקי דין על תחזוקה וניקיון |

34717-10/11 סע     03/09/2015




סע 34717-10/11 רוברט אברהם נ' קבוצת ש.ניר מערכות ביטחון, תחזוקה וניקיון בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ס"ע 34717-10-11


03 ספטמבר 2015

לפני
:

כב' השופט
אורן שגב

ה
תובעים
רוברט אברהם
ת.ז 319546883
ע"י ב"כ: עו"ד דניאל אל דרור
-

ה
נתבעים
קבוצת ש.ניר מערכות ביטחון
, תחזוקה וניקיון בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד ד. כסלו ספקטור




פסק דין


לפני תביעה לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו של התובע בנתבעת ומסיומה
.

רקע עובדתי
1.
התובע הועסק כמאבטח בבנק לאומי בעיר רמת גן, החל מחודש 11/2002. בתקופה שתחילתה בחודש 7/2003 ועד ליום 29.4.2010 הועסק על ידי הנתבעת. שכרו שולם לו על בסיס שעתי, לפי שכר המינימום שעודכן מעת לעת.
2.
הנתבעת הינה חברה למתן שירותי שמירה, אבטחה וניקיון ואין חולק כי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה משנת 1973 חלות על הצדדים (להלן – צו ההרחבה).
3.
בסמוך לחודש 4/2010 הפסידה הנתבעת במכרז לאספקת שירותי שמירה לבנק לאומי ולטענת התובע, ביום 29.4.10, הוא היום האחרון לעבודתו, נודע לו לראשונה על כך. עוד טען, כי באותו היום, הוא התקשר אל נציג הנתבעת אשר הבטיח לספק לו עבודה חלופית. בחלוף שבוע פנה התובע בשנית והובטח לו כי תמצא לו עבודה אחרת תחת עבודה זו. לדבריו, הוא המתין עד לסוף חודש מאי, ומאחר שלא הוצעה לו כל עבודה אחרת, החל לעבוד בחודש יוני 2010 כמאבטח בחברה אחרת.
4.
מנגד טענה הנתבעת, כי לאחר ההפסד במכרז היא הציעה לתובע לעבור לאתר ההטמנה של איגוד ערים איילון ואולם התובע סרב והודיע לה כי לא ימשיך בעבודתו אצלה.
5.
בגין תקופת עבודתו בנתבעת, עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, גמול עבודה בשעות נוספות, השבת ניכויים מהשכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות פנסיוניות ודמי נסיעות.
6.
הנתבעת הכחישה את מרבית טענותיו וטענה לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת, שלא נמסרה לה בעת נטישת התובע את עבודתו.
7.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם הנתבעת הגיש תצהיר מר שי חבה, מנהל אזורי באזור המרכז בנתבעת בשנים הרלוונטיות לתביעה (להלן –מר חבה).
8.
ביום 12.1.15 הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על קיום דיון הוכחות בתיק וביקשו כי יינתן

פסק דין
על יסוד סיכומי הצדדים והחומר המצוי בתיק. ביום 14.1.15 ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני
בין הצדדים.

דיון והכרעה
לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים
9.
כמפורט לעיל, אין חולק כי יחסי העבודה הסתיימו בעקבות הפסדה של הנתבעת במכרז לאספקת שירותי שמירה לבנק לאומי. בהתאם לתלוש השכר שצירף התובע, הוא החל לעבוד בחברת "עמידר" באמצע חודש יוני 2010.
10.
התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים שכן לגרסתו על אף העובדה שהנתבעת הבטיחה לספק לו מקום עבודה חלופי, היא לא עשתה כן ובפועל סיימה באופן חד צדדי את עבודתו ופיטרה אותו.
11.
מנגד טענה הנתבעת כי התובע הודיע כי ברצונו להמשיך ולעבוד בבנק תחת חסות החברה החדשה שזכתה במכרז ולפיכך סרב בתוקף לקבל הצעות עבודה חלופיות.
12.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים סבור אני כי דין התביעה ברכיבים אלו להתקבל ואלו הם טעמיי.
13.
סעיף 1 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963
(להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כי:

"מי שעבד שנה אחת ברציפות – ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות – אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים".

14.
כאמור, אין חולק כי הנתבעת הפסידה במכרז וכי התובע סיים את עבודתו בבנק.
מר חבה העיד בתצהירו כי נערכו התייעצויות בנתבעת ולגבי התובע סוכם כי יקבל הצבה באתר ההטמנה של איגוד ערים איילון. בהמשך הוסיף כי בסמוך לסיום חודש 4/2010 נערכה ישיבה בנתבעת והתובע לא נכח בה
"משום שלא החזיר תשובה או למיטב זכרוני אמר שבוחן אפשרות להתקבל לבנק עצמו כעובד מן המניין"

[סעיף 8 לתצהיר מר חבה].

בהמשך הוסיף כי באותה נקודה נותק הקשר.
15.
למעט גרסתו, אשר הייתה עמומה ולא ניתן היה ללמוד ממנה מתי ואיך נעשתה פניה לתובע, לא הוצגה כל ראיה נוספת ממנה ניתן ללמוד כי אכן הוצעה לתובע העבודה האמורה, וממילא לא הוצגה ראיה ממנה ניתן ללמוד על סירובו לכאורה.
16.
לנוכח כל המפורט, אני קובע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים. לא נעלמה מעיניי העובדה כי הצדדים הקדישו חלק ניכר מטענותיהם לפס"ד דינמיקה וסוגיית הזכאות לפיצויים מקום בו מוחלפים ספקיי שירות. הואיל ובמקרה דנן אין חולק כי התובע לא המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, לא ראיתי כי הנדון דומה לראייה.
17.
משהנתבעת לא חלקה על הנתונים שהוצגו ומשתחשיבו של התובע לא נסתר, הוא זכאי לפיצויים בגין כל תקופת עבודתו בבנק, החל מחודש 11/2002 ועד ליום 29.4.2010 בסך 3,700 ₪
x
7.5 (שנים) = 27,750 ₪.
18.
ביחס לפיצויי הלנה, לנוכח קיומה של מחלוקת כנה, מצאתי כי יש להעמידם על ריבית והצמדה בלבד, החל מיום 1.5.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

תמורת הודעה מוקדמת
19.
התובע עתר לתשלום תמורת הודעה מוקדמת מאחר ולגרסתו הוא פוטר ביום 29.4.2010, ביום עבודתו האחרון בבנק. מנגד טענה הנתבעת כי התובע הוא שהתפטר ולכן אינו זכאי. בתצהירו הוסיף מר חבה כי עם היוודע דבר הפסד המכרז, הודע לשומרים על השינוי הצפוי. ואולם, מר חבה לא פירט מתי בדיוק הודע לתובע על כך ולא הוצגה כל ראיה שיש בה כדי להעיד כי התובע ידע על הפסד המכרז חודש ימים לפני סיום עבודתו.
20.
כידוע, תכליתה של ההודעה המוקדמת היא ליתן לעובד שהות על-מנת שיוכל לעשות מאמצים למציאת מקום עבודה חדש במהלך תקופת ההודעה המוקדמת
[
עס"ק 1003/01
הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אי.סי.איי. טלקום בע"מ
פד"ע לו, 289].
21.
משלא הוכח כי לתובע ניתנה הודעה מוקדמת בהתאם לדין, אני קובע כי התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בסך 3,700 ₪. משזו התוצאה אליה הגעתי, טענתה של הנתבעת לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת - נדחית.

גמול שעות נוספות
22.
לגרסת התובע, לאורך כל תקופת עבודתו נמנעה הנתבעת מלשלם לו גמול שעות נוספות בהתאם לדין. כך, בין השנים 2004-2006, שילמה הנתבעת בגין עבודתו סך 19 ₪ לשעה בגין שכר רגיל עבור 186 שעות עבודתו הראשונות. מעבר לכך, בגין יתר השעות שעבד התובע באותו החודש, שילמה הנתבעת סכומים נוספים תחת כותרות שונות כגון: "ש.נ גלובליות", "בונוסים", "הפרשי שכר" וכו'. סכומים אלו שולמו בתעריף רגיל ולא היוו תגמול ראוי על פי חוק שעות עבודה ומנוחה.
23.
לטענתו בין השנים 2007-2010 הנתבעת לא עשתה הבחנה בין שעות רגילות לשעות נוספות ושילמה לו תעריף רגיל בשיעור 100% בלבד.
24.
הנתבעת טענה מנגד כי מקור השינוי ברכיבי השכר בתלושים הוא בכך שהתובע עבד באתרים נוספים ואלה צוינו בתלוש השכר תחת שם אחר. בנוסף טענה כי המדובר בהפרשים מזעריים שנבעו ככל הנראה מרישום שגוי של התובע.
25.
התובע צירף לכתב התביעה ולתצהיר את תלושי השכר ואת דוחות הנוכחות אותם ניהל, על גבי דפים של הבנק, ובהם רישום שעות כניסה ויציאה וליד כל שורה (יום עבודה) - חתימת המנהל בצירוף חותמת ובתחתית כל עמוד (חודש עבודה) סיכום שעות שמירה חודשי אשר נחתם בידי אחראי הסניף בתוספת חותמת הבנק.
26.
מעיון והשוואה בין דוחות אלו לתלושי השכר שצורפו עולה בבירור כי התובע לא קיבל גמול שעות נוספות בגין עבודתו. כך לדוגמא, בחודש 12/2004, לפי דוח הנוכחות, הוא הועסק 246 שעות. בתלוש השכר לחודש זה צוין כי התובע הועסק 186 שעות רגילות בתעריף 19 ₪ לשעה וכן מופיע רכיב נוסף אשר כונה "תוספת גלובאלי" בסך 1,140 ₪. עיון מעמיק מלמד שמחלוקת סכום זה ב- 19 ₪ מתקבלת התוצאה 60, שאלו בדיוק מספר שעות העבודה שיש להוסיף ל- 186 כדי להגיע ל- 246 שעות בהן הועסק התובע באותו החודש.
27.
יש להדגיש כי עד לסיכומיה, לא חלקה הנתבעת על מהימנות דוחות אלו ואף הודתה בתצהירו של מר חבה כי ישנם דוחות מאושרים של הבנק
[סעיף 19-20 לתצהירו של מר חבה].
28.
בסיכומיה טענה הנתבעת לראשונה כי "
התובע ערך בעצמו את הדוחות, ולא ברור מי חתם על דוחות אלה והאם החותם בדק את נכונות הדברים טרם חתימתו... תצהיר מאחד החותמים על הדוחות היה יכול לשפוך אור ולאשש את נכונות הדוחות
". עוד הוסיפה כי היא שמרה את דוחות הנוכחות של העובדים שלושה חודשים בלבד ועל כן משהתובע לא פנה אליה בזמן אלא בשיהוי ניכר, נגרם לה נזק ביכולתה להתגונן. לבסוף טענה כי התובע לא קיזז כלל את זמן ההפסקות מתביעתו.
29.
אקדים ואציין כי מקובלת עלי עמדת התובע לפיה משהנתבעת לא חלקה על אמינות הדוחות אלא רק בסיכומיה הרי שהיא מנועה להעלות טענה כנגדם בסיכומיה, כמו גם ביחס לטענה לאי קיזוז הפסקות. מבלי לגרוע מהאמור, הרי שלנתבעת הייתה הזכות לחקור את התובע אשר לאופן עריכת הדוחות ורישומם, אופן אישורם וכיו"ב והיא ויתרה על כך. זאת ועוד, בניגוד לטענה כי היה על התובע להעיד עד מטעמו ביחס לדוחות, הרי שהנטל להזים רישומים אלו מוטל על שכמה וככל שחפצה הייתה בכך הייתה יכולה לזמן מטעמה את עובדי הבנק החתומים על דוחות אלו או כל עד אחר רלוונטי בעניין.
30.
אשוב ואזכיר את ההלכה הידועה לפיה הימנעות מהעדת עד שנמצא בשליטת בעל הדין מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע
[י. קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), עמ' 1650].
31.
ביחס לגרסתה כי התובע הועסק במקומות אחרים, הרי שלא הוגשה כל ראיה חפצית התומכת בגרסה זו ולכן אין בידי לקבלה. כך גם ביחס לגרסתה אשר לקיזוז זמן ההפסקה. לא הוצגה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי התובע נטל הפסקות, וככל
שנטל, מה היה משכן.
32.
ביחס לטענת הנתבעת כי התובע לא הועסק במשרה מלאה ורוב משמרותיו היו קצרות מ-8 שעות עבודה ליום, יצוין כי חישוב גמול שעות נוספות נעשה בעיקרו של דבר על בסיס יומי. לפיכך, אין בעובדה כי בחלק מהימים לא השלים התובע את מכסת שעות העבודה הרגילות ליום עבודה, כדי לשלול את זכאותו לגמול שעות נוספות באותם ימים בה עבד מעבר למכסת שעות העבודה הרגילות ליום.
33.
הנתבעת לא הצביעה על שגיאות בתחשיב התובע ולא הציגה כל חישוב אחר מטעמה. ביחס לטענתה בסעיף 24 לסיכומיה, הרי שעיון בתחשיב התובע מעלה כי התובע תבע רק את הפרשי השכר בגין הימים והשעות בהן הוא עבד ולא עובדים אחרים ולפיכך דין הטענות להידחות.
34.
לנוכח כל המפורט, אני מקבל את תחשיב התובע וקובע כי הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך 11,200 ₪ כדלקמן:
בגין שנת 2004 – סך 813 ₪; בגין שנת 2005 – סך 5,510 ₪; בגין שנת 2006 – סך 3,591 ₪; בגין שנים 12/2006-2007 – סך 333 ₪; בגין שנת 2008 – סך 362 ₪; בגין שנת 2009 – סך 424 ₪; בגין שנת 2010 – סך 167 ₪.

דמי הבראה
35.
התובע עתר לתשלום דמי הבראה בגין 7 שנות עבודתו בנתבעת. לגרסתו, מאחר והנתבעת החלה לשלם לו בגין רכיב זה בשנת 2005, יש לזקוף תשלומים אלו בגין שנים קודמות. לפיכך טען ,כי הואיל ושולמו לו בסך הכל 32 ימי הבראה, הרי שהוא זכאי ל- 12.83 ימים.
36.
הנתבעת טענה מנגד כי היא שילמה לתובע את מלוא הסכום בגין עבודתו וכן ערכה לו גמר חשבון. עוד הוסיפה כי יש לדחות את תביעתו בהתאם לתקופת ההתיישנות שחלה ברכיב זה.
37.
צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביר בהוצאות הבראה ונופש קובע (סעיף 7) כי -"
עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד וזאת לגבי תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו , אם לא קיבל דמי הבראה עבור אותה תקופה במהלך תקופת עבודתו
".
38.
צודקת הנתבעת בטענתה בדבר התיישנות הזכות לדמי ההבראה מעבר לתקופה של שנתיים לפני תום עבודתו.
39.
עיון בדוח ריכוז המשכורות מעלה כי לתובע שולמו הסכומים הבאים:
בחודש 12/2009 שולם לתובע סך 2,380 ₪ ובחודש 12/2008 שולם לתובע סך 2,317 ₪.
40.
הנתבעת טענה כי שולם לתובע עם עזיבתו סך 2,380 ₪ ואולם התובע הכחיש טענה זו וטען כי לא שולם לו מאומה. מאחר והנטל על הנתבעת להוכיח תשלום זה ומשלא הוצגה כל ראיה כי סכום זה אכן שולם, אין בידי לקבל טענה זו. משהסכום האחרון ששולם לתובע היה בחודש 12/2009 בגין שנה זו, הרי שהנתבעת לא שילמה לתובע דמי הבראה בגין שנת 2010.
41.
לנוכח האמור, זכאי התובע לדמי הבראה בגין החלק היחסי של שנת 2010 בסך:
340
x
7
x
4/12 = 793 ₪.

דמי חגים
42.
התובע עתר לתשלום דמי חגים, בכפוף לתקופת ההתיישנות, משנת 2004 ועד לשנת 2009 (סעיף 52 לסיכומי התובע). הנתבעת טענה מנגד כי התובע קיבל 15 ימי חג במהלך עבודתו ובאשר ליתרת הימים, חלקם חלו בשבת ואילו בגין היתר אין לתובע זכאות בשל העובדה כי לא הוכיח כי עבד יום לפני החג ויום אחריו.
43.
מקובלת עלי טענת התובע כי הוא זכאי לתשלום בעד 10 ימי חג, לרבות בגין ימי חג שחלו בשבת ומבלי שזכותו זו הותנתה בכך שהוכח כי הוא עבד סמוך לימי החג
[ראו עדמ (ארצי) 13/07
אלירן אסלטי נ' כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (29.10.08), להלן – עניין אסלטי].
זכאות זו נכונה עד לחודש 6/09, מועד כניסתו לתוקף של צו ההרחבה בענף השמירה שביטל את הוראות מיטיבות אלו.
44.
ביחס לזכאות התובע לדמי חגים בתקופה שלאחר כניסתו לתוקף של צו ההרחבה משנת 2009 – מלבד טענה כללית, לא הצביעה הנתבעת על ימי חג שחלו בשבת. ביחס לטענה כי על התובע להוכיח כי עבד יום לפני ויום אחרי החג, הרי
שבע"ע (ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (28.05.07)

ובעניין אסלטי

נקבע כי משהוכיח העובד כי עבד באופן סדיר
-
חזקה כי הוא זכאי לדמי חג, והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעסיק. כמו כן נקבע כי בענף השמירה ההנחה היא, כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת. בענייננו, הנתבעת לא סתרה חזקות אלו.
45.
לנוכח המפורט, ומשהנתבעת לא סתרה את התחשיב שהוצג מטעם התובע, אני קובע כי התובע זכאי לסך 7,377 ₪, כנתבע על ידו.

פדיון חופשה
46.
התובע עתר לתשלום פדיון חופשה באשר לטענתו הנתבעת לא שילמה לו את מלוא הסכום בגין דמי חופשה לו היה זכאי במהלך תקופת עבודתו. הנתבעת טענה מנגד כי על פי חוק חופשה שנתית תקופת ההתיישנות בגין רכיב זה מוגבלת ל-3 שנים וכי התובע קיבל את מלוא זכויותיו, לרבות סך 2,520 ₪ במסגרת גמר חשבון. בסיכומיו טען התובע כי הוא לא קיבל דבר בגמר חשבון וביקש כי בית הדין יפסוק סכום זה.
47.
משהנתבעת הודתה בזכאותו מחד גיסא אולם לא הציגה כל ראיה המעידה כי סכום זה שולם לתובע בפועל מאידך גיסא, אני קובע כי התובע זכאי לסך 2,520 ₪ בגין פדיון חופשה.

הפרשי נסיעות
48.
התובע עתר לתשלום הפרשי נסיעות לשנים 2005-2007 באשר לגרסתו לא שילמה הנתבעת את מחיר כרטיס "חופשי חודשי" בסך 250 ₪ כי אם שילמה סכומים שנעו בין 100 ל- 200 ₪ ולא כיסו את מלוא הוצאות הנסיעה למקום העבודה.
49.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע קיבל תשלום מלא בגין רכיב זה וכי היו תקופות שהתובע עבד בסמיכות למקום העבודה ותקופות בהן עמדו לרשותו הסעות.
50.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבור אני כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. התובע לא הוכיח כי לא שולמו לו מלוא הוצאות הנסיעה. לא הוצגה כל ראיה חפצית שיש בה כדי לתמוך בגרסתו ולפיכך אני דוחה את גרסתו.

פיצוי בגין היעדר הפרשה לקרן פנסיה
51.
בהתאם להוראות סעיף יב' לצו ההרחבה בענף השמירה וצו ההרחבה בדבר

הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה (י"פ 3596 (תשמ"ט) ע' 367), על הנתבעת היה להפריש 6% משכר התובע לקרן הפנסיה מבטחים עבור כל אחד מחודשי העסקתו.

52.
אין חולק כי בגין תקופת העסקתו של התובע בחודשים שבין 7/2003 ועד 12/2008 הנתבעת לא הפרישה כלל לקרן פנסיה כפי המתחייב מצו ההרחבה. בתקופה שבין חודש 1/2009 עד 12/2009 הפרישה הנתבעת סך 3.34% ובתקופה שבין חודש 1/2010/עד 4/2010 הפרישה הנתבעת 5% ע"ח תגמולים.
53.
הנתבעת לא חלקה על זכאותו של התובע אלא שלטענתה הסכום שממנו היה עליה להפריש, דהיינו שכר היסוד של התובע עמד על סך 213,653 ₪ בעוד שלטענת התובע הסכום הכולל הינו 231,012 ₪, סכום הכולל דמי חופשה.
54.
עיון בריכוזי המשכורות שצורפו כנספח א' לכתב ההגנה מעלה כי הצדק עם התובע. לפיכך, אני קובע כי התובע זכאי, בהתאם לתחשיבו שלא נסתר, לסך 13,860 ₪ בניכוי 1,741 ₪ שהופרשו (לגרסת הנתבעת עליה אין חולק) ובסך הכל לסך 12,119 ₪.

השבת ניכויים משכר העבודה
55.
ברכיב תביעה זה עתר התובע להשבת סכומים שונים שניכתה הנתבעת משכרו במהלך תקופת עבודתו, בגין מס ארגון, השתתפות בשי, פיקדון ביגוד, סל ביטוח וקורס.
56.
התובע טען כי ניכויים אלה בוצעו
ללא הסכמתו ומשכך הם עומדים לטענתו בניגוד להוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).
57.
הנתבעת מנגד טענה כי המדובר בניכויים מותרים: סל הביטוח נוכה בהסכמתו ובידיעתו המלאה של התובע כי המדובר בביטוח חיים שישמש את קרוביו בקרות מקרה מזכה; שי לחג נועד להגדיל את תקציב הנתבעת המיועד להענקת מתנות חג לעובדים; מס ארגון הוא דמי החברות בהסתדרות המחויבים על פי צו ההרחבה ומוכרים כקיזוז מותר; פיקדון ביגוד – משלא הזדכה התובע על הביגוד שניתן לו– בדין נוכה הסכום משכרו; ניכוי בגין קורס בוצע בהסכמתו המלאה לנוכח העובדה כי הוא ידע שהוא עשוי לשמש אותו בעתיד בכל מקום עבודה בו יבחר לעבוד כמאבטח נושא נשק.
58.
סעיף 1 לחוק הגנת השכר מגדיר מהו "שכר עבודה" וסעיף 25 לחוק קובע מהם הסכומים המותרים לניכוי מהשכר. באשר לניכויים בגין סל ביטוח, השתתפות בשי, קורס ופיקדון ביגוד – משלא הצביעה הנתבעת על הבסיס המתיר ניכויים אלה ומשאין המדובר בניכויים המעוגנים בחוק הגנת השכר, על הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנוכו בגין רכיבים אלה.
59.
באשר למס ארגון –סע' 25(א)(3ב) לחוק הגנת השכר מתיר למעסיק לנכות משכר עובדיו דמי טיפול ארגוני מקצועי לטובת העברתם לארגון העבודה היציג. תקנות הגנת השכר (מקסימום דמי טיפול מקצועי ארגוני), התשמ"ח-1988, קובעות את תקרת הניכוי משכר העובד בגין דמי טיפול מקצועי ארגוני. התובע לא העלה כל טענה כי הניכויים משכרו עולים על המותר על פי חוק או כי הסכומים לא הועברו בפועל ליעדם, כך שלא הוכחה בפני
נו טענת התובע כי המדובר בניכוי אסור משכרו ולכן טענתו נדחית.
60.
על יסוד האמור, על הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנוכו שלא כדין כדלקמן: בגין
סל ביטוח – סך 731 ₪; בגין השתתפות בשי- סך 1,050 ₪;
בגין פיקדון ביגוד - סך 100 ₪;בגין קורס – סך 400 ₪.

61.
אשר לרכיב אבדן זיכוי במס ורכיב קרן השתלמות
– משזנח התובע את תביעתו בגין רכיבים אלו בסיכומיו, אין בדעתי להידרש לכך. למעלה מהצריך ייאמר כי מלכתחילה התובע לא הציג כל ראיה ביחס למקור זכאותו לרכיבים אלו.

סוף דבר
62.
הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
בגין פיצויי פיטורים
סך 27,750 ₪;
בגין תמורת הודעה מוקדמת
סך 3,700 ₪;
בגין הבראה
סך 793 ₪;
בגין פדיון חופשה
סך 2,520 ₪;
בגין השבת ניכויים
סך 2,281 ₪;
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.10 ועד למועד התשלום בפועל.
בגין גמול שעות נוספות
סך 11,200 ₪;
בגין דמי חגים
סך 7,377 ₪;
בגין הפרשות לפנסיה
סך 12,119 ₪;
סכומים אלו יישאו הפרשי
הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.06 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל.

63.
בנוסף לאמור, תשלם הנתבעת סך 7,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.




ניתן היום, י"ט אלול תשע"ה, (03 ספטמבר 2015
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














סע בית דין אזורי לעבודה 34717-10/11 רוברט אברהם נ' קבוצת ש.ניר מערכות ביטחון, תחזוקה וניקיון בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/09/2015)